עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 6534/10

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השופט י' עמית:

 

 

 

עניינו של הערעור שלפנינו בהפקעה לפי חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים), תשי"ג-1953(להלן: חוק הרכישה).

 

 

 

 

רקע, הליכים ופסק דינו של בית משפט קמא

 

 

 

 

1. המערער הוא יורשו של ויטוריו ששון, שנפטר בשנת 1965 (להלן: המנוח). המנוח היה הבעלים במושע של 6546/101050 חלקים בחלקה 15 בגוש 6614 ששטחה הרשום היה 77,186 מ"ר, המצויה באיזור הסמוך לכפר הירוק (להלן: החלקה). ביום 23.6.1954 פורסמה הודעת הפקעה על פי חוק הרכישה, בדבר הפקעת 93.07% מהחלקה "לצרכי פיתוח חיוניים", שהם כלל החלקים שהיו שייכים באותה עת לבעלים פרטיים, ובכללם חלקו של המנוח. יתר החלקים היו בבעלות קרן קיימת לישראל. משא ומתן שהתקיים בשנות השישים והשבעים בין המשיבה לבין המנוח - ולאחר מכן בין המשיבה לבין המערער - לגבי פיצוי בקרקע או בכסף, לא הסתייע, והקשר עם המערער נותק בשנת 1975 וחודש רק בשנת 1995.

 

 

 

 

בשנת 1996 הגיש המערער ל בית המשפט המחוזי המרצת פתיחה בה עתר להצהיר עליו כיורשו היחיד של המנוח וכזכאי היחיד לקבל פיצוי בגין ההפקעה, ופסק דין ניתן לזכותו ביום 19.8.1998. המשיבה הציעה למערער פיצוי כספי, אך המערער עמד על דרישתו לקבל קרקע חלופית, וביום 16.3.2000 הוגשה תביעתו של המערער לבית משפט קמא, לקבלת פיצוי בקרקע ובכסף, חלף ההפקעה.

 

 

 

 

2. המערער העלה שורה של טענות כנגד חוקיות ההפקעה. עיקר טענתו נסבה על כך שהחלקה הופקעה לצורכי דרך, אך זמן קצר לאחר ההפקעה שונה ייעוד חלק מהחלקה (כ-13%) למגורים ולמסחר, הקרקע שווקה לאנשים פרטיים והוקמה עליה שכונת וילות. המערער טען כי יש לפצותו בהתאם על פי חלקו היחסי בחלקה. קרי, מאחר שחלקו הבלתי מסוים של המנוח בחלקה היה כ-5 דונמים, הרי שיש לפצותו בגין 650 מ"ר (=13% X 5000 מ"ר) לפי ייעוד למגורים ולמסחר. זאת, באמצעות השבה של חלק מהחלקה אשר נותר פנוי, או בפיצוי לפי שווי הקרקע בעת שנמכרה לצדדים שלישיים על פי הייעוד למגורים.

 

 

 

 

3. בית המשפט דחה את טענות המערער. נקבע כי העובדה שחלק מהחלקה יועד לבסוף למגורים ולמסחר, אינה מבטלת למפרע את ההפקעה שנועדה מלכתחילה לסלילתו של כביש מספר 5; כי ההפקעה נעשתה כדין והמנוח איבד את זכויותיו הקנייניות בחלקה בשנת 1954; וכי על-פי חוק הרכישה, המנוח לא היה זכאי לפיצוי בקרקע אלא לפיצוי כספי בלבד. עוד נקבע כי הפיצוי אמור היה להיות מחושב בהתאם לשווי הקרקע במועד ההפקעה על פי ייעוד הקרקע לחקלאות, אך המשיבה הסכימה לחשב את הפיצוי על פי ערכי הקרקע בשנת 1973. בהתאם לכך, ובהסתמך על חוות דעת מומחה בית המשפט, נפסק לזכות המערער בגין הפקעה של 5 דונם במושע לפי שווי של קרקע חקלאית, סך של 150,000 לירות ישראליות בצירוף 3% ריבית לשנה, שהם כ-860,000 ₪ נכון לסוף שנת 2011.

 

 

 

 

מכאן הערעור שלפנינו.

 

 

 

 

טענות הצדדים

 

 

 

 

4. לטענת המערער, על פי ההלכה שנקבעה בבג"ץ 2390/96 קרסיק נ' מדינת ישראל פ"ד נה(2) 625 (2001) (להלן: עניין קרסיק) קיימת זיקה בין קרקע לבעליה. החלקה הופקעה לצרכי פיתוח של סלילת כביש, אך מאחר שחלק מהחלקה שינה ייעודו למגורים ולמסחר, יש להשיב לו חלק מהקרקע שהופקעה (13% = 650 מ"ר), ולמצער, לפצותו בהתאם על פי שווי החלק היחסי למגורים. עוד נטען כי לתיקון 3 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), התש"ע-2010 (להלן: תיקון 3 לפקודה) אין תחולה בענייננו, שכן החלקה לא הופקעה לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי הצבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות) אלא לפי חוק הרכישה. לטענת המערער, לא די בכך שחלק הארי של החלקה שימש לצרכי ציבור כדי להצדיק את ההפקעה כולה, וכי החלק בו נעשה שימוש למטרות אחרות (13%) איננו זניח כלל ועיקר. עוד נטען, כי נוכח הזכות לקניין הקבועה בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, יש לפרש בצמצום הוראת דין הפוגעת בזכות זו.

 

 

 

 

4. המשיבה טענה כי הלכת קרסיק חלה רק על מקרקעין שהופקעו על פי פקודת הקרקעות, בעוד שבמקרה דנן החלקה הופקעה לפי חוק הרכישה. על פי חוק הרכישה, המערער זכאי לפיצוי על פי שווי המקרקעין ביום 1.1.1950, אך המשיבה הייתה נכונה ונכונה גם כיום, לפצותו על פי נוהל מנהל מקרקעי ישראל לפיו המועד הקובע להערכת שווי הקרקע הוא 1.7.1973 (נוהל שנועד ליתן תמריץ להימנע מניהול התדיינות משפטית – ראו ע"א 7925/09 עיזבון המנוח סעאבנה נגד רשות הפיתוח (לא פורסם, 17.7.2011)).

 

 

 

 

אשר לדרישת המערער לקבל קרקע חלף הקרקע שהופקעה, נטען כי משנפסק המשא ומתן בשנת 1975 ונותק הקשר עמו משך כעשרים שנה, המשיבה כבר שווקה את כל המגרשים במקום, ואין אפשרות מעשית למתן קרקע חלופית. מכל מקום, לפי סעיף 3א לחוק הרכישה, בהיעדר הסכמה אחרת בין הצדדים, ישולמו פיצויי ההפקעה בכסף, למעט מקרים חריגים אשר לא התקיימו בענייננו.

 

 

 

 

דיון והכרעה

 

 

 

 

5. הקניית המקרקעין במקרה דנן בוצעה על פי חוק הרכישה, ואביא להלן את עיקרי הוראותיו. סעיף 2 לחוק קובע כלהלן (הדגשה שלי – י.ע.):

 

 

 

 

(א) נכס שהשר העיד עליו בתעודה חתומה בידו כי נתקיימו בו שלושה אלה:

 

 

(1) ביום ו' בניסן תשי"ב (1 באפריל 1952) לא היה בחזקת בעליו;

 

 

(2) שימש או הוקצה בתוך התקופה שבין ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948) ובין ו' בניסן תשי"ב (1 באפריל 1952) לצרכי פיתוח חיוניים, התישבות או בטחון;

 

 

(3) עודנו דרוש לאחד הצרכים האלה;

 

 

יקום לקנין רשות הפיתוח, ורואים אותו נקי מכל שעבוד, ורשות הפיתוח רשאית להחזיק בו מיד.

 

 

 

 

סעיף 2(ב) לחוק קובע כי "התעודה לא תינתן אלא תוך שנה אחת מיום תחילת תקפו של חוק זה". סעיף 3 לחוק קובע כי הבעלים במקרקעין שנרכשו זכאי לפיצויים בכסף, אלא אם המקרקעין שימשו לחקלאות והיו מקור הפרנסה העיקרי של בעליהם, שאז חייבת רשות הפיתוח להציע לבעלים נכס מקרקעין חלופי. סעיף 5 לחוק קובע כי בקביעת שיעור הפיצויים ינהג בית המשפט לפי הכללים שבסעיף 12 לפקודת הקרקעות בשינויים המחוייבים לפי העניין. סעיף 12 לפקודת הקרקעות קובע כי קביעת הפיצוי תיעשה על פי שווי הקרקע בעת פרסום הודעת ההפקעה "ובלי להביא בחשבון כל השבחה או עבודות שנעשו או נבנו או תעשינה או שתבנינה על אותה קרקע".

 

 

 

 

6. חוק הרכישה הוא חוק מיוחד בין החוקים העוסקים בהפקעות, בהיותו "חד פעמי", מוגבל לשנה אחת, וצופה פני עבר בלבד. עם הקמת המדינה, נוצר צורך דוחק לתפוס שטחים גדולים של קרקעות שזהות בעליהן לא הייתה ידועה או ברורה, ולא ניתן היה לרכוש או להפקיע אותם על פי חוק נכסי נפקדים, תש"י-1950, או בדרך אחרת. החוק בא ליתן בדיעבד תוקף חוקי להפקעה של שטחים שכבר נתפסו בפועל על ידי המדינה, החל ממועד הכרזת העצמאות ועד אפריל 1952, ואשר תפיסתם נעשתה לצרכי בטחון, פיתוח והתיישבות, תוך קביעת מנגנון פיצוי. (ליישומו של החוק בשנים הראשונות לקום המדינה ראו: בג"ץ 14/55 אל נדאף נ' שר האוצר, פ"ד יא(2) 785 (1957); בג"ץ 36/52 אל נדאף נ' שר הביטחון, פ"ד ו 750 (1952). עוד אודות החוק ורשימת היישובים והשטחים בהם הופקעו מקרקעין על פי החוק ראו חיים זנדברג מקרקעי ישראל – ציונות ופוסט ציונות 170-155 (התשס"ח); יפעת הולצמן-גזית "דיני הפקעת מקרקעין בשנות החמישים בראי האידיאולוגיה הציונית של קליטת עלייה וקניין פרטי" מקרקעין בישראל: בין הפרטי ללאומי 223, 238-236 (חנוך דגן עורך, 1999)).

 

 

 

 

על ייחודו של חוק הרכישה עמדה הנשיאה ביניש בע"א 3535/04 דינר נ' מדינת ישראל - שר האוצר (לא פורסם, 27.4.2006) (להלן: עניין דינר):

 

 

 

 

"חוק הרכישה הינו חוק שיש לראותו על רקע התקופה בה נחקק בשנותיה הראשונות של המדינה. אין ספק כי הוא חוק שמאפייניו יחודיים ושונים מיתר דיני ההפקעה. החוק כרוך ושזור בכל מהותו באותם ימים ראשונים של המדינה, בהם נתפסו מקרקעין ללא עיגון בחוק, ובדיעבד רשאי היה שר האוצר על-פי החוק לקבוע כי היו דרושים ל"צרכי פיתוח חיוניים, התיישבות או בטחון" אף ללא עיגון בחוק. על-פי אופיו הדרקוני ניתן לראות בחוק שנחקק באותם ימים מעין חקיקת חירום, שהסמכויות שהוענקו לפיה הוגבלו לתקופה של שנה אחת בלבד. החוק נתן בדיעבד תוקף לתפישת מקרקעין בידי רשויות המדינה בתקופה שבין יום הקמת המדינה ליום 1.4.1952.

 

 

 

 

[...] פגיעתו של החוק הייתה ללא ספק קשה עוד יותר מהפגיעה ממנה נפגע, בדרך כלל, בעל מקרקעין שמקרקעיו מופקעים על-פי פקודת הקרקעות. זאת, משום שחוק הרכישה אִפשר את הכשרתה הרטרואקטיבית של תפיסת חזקה במקרקעין על ידי המדינה, שככל הנראה נעשתה (לפחות בחלקה) בהעדר הסמכה בדין ...[ ] ...את אופיין החמור של הוראות חוק הרכישה ואת אי השימוש בהסדרי הפקעת המקרקעין הקבועים בפקודת הקרקעות ניתן להבין רק באספקלריה של הנסיבות ההיסטוריות הייחודיות של ראשית ימיה של המדינה; על רקע צרכי התקופה ובעת שקרקעות ננטשו על ידי בעליהן עקב אירועי המלחמה. נסיבות היסטוריות אלה הביאו לחקיקתו של חוק הרכישה שהוראותיו פוגעות פגיעה ניכרת בזכות הקניין, ואין ספק כי כיום חקיקה מעין זו לא הייתה עומדת במבחן החוקתיות (סעיפים 7-6 לפסק הדין).

 

 

 

 

בשורה של פסקי דין, נדחו טענות לתחולת הלכת קרסיק על הפקעה לפי חוק הרכישה. באותם מקרים, נדחתה הטענה מנימוקים שונים, אך בכל המקרים הביע בית המשפט את דעתו כי הנטייה היא שלא להחיל את הלכת קרסיק על מקרקעין שהופקעו לפי חוק הרכישה. כך, בבג"ץ 840/97 סבית נגד ממשלת ישראל, פ"ד נז(4) 803 (2003) נאמר על ידי השופטת דורנר:

 

 

 

 

"...שנית, הילכת בג"ץ קרסיק נוגעת לסמכות ההפקעה שלפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי הצבור), ואף היא כפופה לחריגים שיש לגבש בחוק. ואילו השטחים נושא העתירה הוקנו לרשות הפיתוח מכוח חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים), שמטרתו החקיקתית שונה".

 

 

 

 

ובעניין דינר:

 

 

 

 

"כאמור לעיל, הסדר ההפקעות הקבוע בחוק הרכישה הוא הסדר ייחודי וחד פעמי בעל היגיון ומטרות משלו וספק אם ניתן להחיל לגביו את כל הכללים שנקבעו בנוגע להפקעות לפי פקודת הקרקעות, ובכלל זה את ההלכה שנקבעה בפרשת קרסיק.

 

 

 

 

[ ] .. בהתחשב בתכליותיו של חוק הרכישה ובאופיין של הוראותיו מקובלת עלינו גישתו של בית המשפט המחוזי, לפיה הזיקה שנותרה לבעל המקרקעין שמקרקעיו הופקעו מכוח חוק הרכישה פחותה היא בהשוואה למקרקעין שהופקעו בהתאם לפקודת הקרקעות, אם וככל שנותרה זיקה כזו בהתחשב בהעברת המקרקעין לרשות הפיתוח לפני שנים כה רבות."

 

 

 

 

בע"א 4067/07 ג'בארין נגד מדינת ישראל (לא פורסם, 3.1.2010) נאמר על ידי השופט דנציגר:

 

 

 

 

"ניתן לומר כי חוק רכישת מקרקעים הוא חוק ש'קפא על שמריו' ומשכך סבורני כי השפעתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו עליו, ככל שקיימת, היא מינימאלית. ואכן, מחמת אופיו המיוחד של חוק רכישת מקרקעים, נפסק על ידי בית משפט זה כי ככל הנראה אין מקום להחיל את הלכת קרסיק - שעניינה ביטול הפקעה נוכח שינוי מטרת ההפקעה - על הפקעות מכוח חוק רכישת מקרקעים (ראו: עניין סבית; עניין דינר)" (שם, פסקה 35).

 

 

 

 

בע"א 6288/98 עזבון המנוחה פאדוה כליל נגד רשות הפיתוח (לא פורסם, 11.8.2011), נדחתה טענה דומה לענייננו, ולפיה זכאים הנפקעים לפיצוי לפי השווי הריאלי של המקרקעין שהופקעו בשעתו. וכך נאמר על ידי השופט (בתוארו אז) גרוניס:

 

 

 

 

"ראשית, האופי הייחודי של חוק הרכישה; שנית, ההלכה שנפסקה בעניין קרסיק אינה חלה כנראה לגבי חוק הרכישה, ואף אם חלה אין היא מסייעת למערערים; ושלישית, ההוראות של החוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור)(מס' 3), התש"ע-2010 (להלן – תיקון 3 לפקודה) אף הן אינן מסייעות למערערים אלא היפוכו של דבר.

 

 

 

 

[ ] ... בית המשפט העליון נטה לדעה, כי הלכת קרסיק אינה חלה לגבי הפקעות שנעשו מכוח חוק הרכישה ...אפילו סברנו שההלכה העקרונית בעניין קרסיק חלה במקרה דנא, הרי ההחלטה העקרונית בעניין קרסיק לא הכריעה בסוגיה האם ההלכה החדשה שנפסקה הינה בעלת תחולה רטרוספקטיבית. כמובן, שלעניין זה יש חשיבות עליונה במקרה של המערערים, שהרי מדובר בהפקעה שנעשתה בשנת 1954. יש לזכור, כי פסק הדין בעניין קרסיק מחק בסופו של דבר את העתירות, כך שהזכייה העקרונית של העותרים דשם לא הועילה להם מבחינה מעשית. אין כל סיבה שהמערערים יזכו למה שלא זכו בו העותרים בעניין קרסיק."

 

 

 

 

7. למרות שבפסקי הדין הנ"ל אין אמירה חד-משמעית כי אין להחיל את הלכת קרסיק על הפקעה לפי חוק הרכישה, הרי שהנטייה הברורה היא להימנע מכך. זאת, נוכח ייחודיותו של חוק הרכישה והזיקה המוחלשת, אם בכלל, שנותרה לבעל המקרקעין שהופקעו מכוח חוק הרכישה, לעומת מקרקעין שהופקעו על פי פקודת הרכישה. לכך יש להוסיף, כי בפסיקה נקבע כי ערכה ההוכחתי של התעודה שהוציא שר האוצר מכוח סמכותו לפי חוק הרכישה הוא מוחלט, ולא ניתן לתקוף את האמור בה (ע"א 816/81 גרה נגד רשות הפיתוח, פ"ד לט(1) 542,547 (1985)).

 

 

 

 

כאמור, ביני לביני, ובעקבות פסק הדין בעניין קרסיק, נעשה תיקון רבתי בדיני ההפקעות בתיקון 3 לפקודה. מדברי ההסבר להצעת החוק עולה כי התיקון, שתוקפו מכאן ואילך, לא חל כלל על הפקעות שנעשו על פי חוק הרכישה, שהוא חוק חד פעמי הצופה פני עבר ולא ניתן להפקיע על פיו בעתיד. לא למותר לציין כי על פי סעיף 14ד(ב) לפקודה לאחר התיקון, אם חלפו 25 שנים מעת פרסום הודעת ההפקעה, ניתן "להשתמש בקרקע... לכל מטרה שהיא, לרבות העברת הבעלות בה לאחר, בכפוף להוראות כל דין, בלא תשלום פיצוי נוסף בשל כך, בין אם מומשה מטרת הרכישה ובין אם לאו...". מסעיף זה עולה כי בחלוף 25 שנים לא תעמוד לבעלים זכות כלשהי לגבי הקרקע (עניין פאדוה לעיל), ובמקרה דנן, אפילו סברנו כי חל לגביו תיקון 3 לפקודה, וכאמור אין הדבר כך, חלפו כמעט 50 שנה ממועד ההפקעה ועד להגשת התביעה דכאן.

 

 

 

 

8. מעבר לנדרש, דומה כי יש ממש בטענת המשיבה לפיה ניתן לראות את השטח הקטן-יחסית שהוקצה למגורים (13%), כנבלע בחלק הארי של ההפקעה. בדומה, נפסק בעניין ג'בארין:

 

 

 

 

"יצויין כי אין לבחון את השטח המיועד בפני עצמו בלבד, ויש להתייחס לכך שהוא מהווה חלק מתוך שטח עצום שהופקע במסגרת אותה הפקעה לצרכי התיישבות ופיתוח. המקרקעין נשוא הערעור הם בגדר 'מובלעת' בתוך כל שטח ההפקעה ואין מקום להתייחס אליהם כיחידה נפרדת המנותקת מיתרתה."

 

 

 

 

9. העולה מן המקובץ, כי טענת המערער לתחולת הלכת קרסיק בעניינו דינה להידחות. לא נטען, וממילא לא הוכח, כי החלקה שימשה את המנוח לחקלאות כמקור פרנסה עיקרי. מכאן, שהמנוח היה זכאי לפיצוי על פי שווי המקרקעין כקרקע חקלאית, בהתעלם מכל פיתוח, שינוי ייעוד והשבחה שהתרחשו לאחר מועד ההפקעה, כפי שנפסק על ידי בית משפט קמא.

 

 

 

 

אשר על כן אמליץ לחברי לדחות את הערעור ולחייב המערער בשכר טרחת המשיבה בסך של 20,000 ₪.

 

 

 

 

ש ו פ ט

 

 

 

 

המשנה לנשיא א' ריבלין:

 

 

אני מסכים.

 

 

המשנה לנשיא

 

 

 

 

השופטת א' חיות:

 

 

אני מסכימה.

 

 

ש ו פ ט ת

 

 

 

 

 

 

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית.

 

 

 

 

 

 

ניתן היום, כ"ו בניסן התשע"ב (18.4.2012).

 

 

 

 

 

 

 

 

המשנה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עורך דין רשלנות רפואית בקיא בפסקי דין בתחום למידע נוסף חפשו עורך דין רשלנות רפואית ברשת

 

_________________________

 

 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10065340_E10.doc עכב

 

 

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il