עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 6453/12

 

 

 

 

                                          

                                                                                                      

                                          

                                          

 

 

 

 

 

 

השופט ס' ג'ובראן: 

 

 

1.              לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים בת"פ 57547-09-11 (כבוד השופטת ר' פרידמן-פדלמן) מיום 25.6.2012.

 

2.              המערער הורשע ביום 27.2.2012 על פי הודאתו בעבירת גרם חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, על פי סעיף 333 בצירוף סעיפים 335(א)(1) ו-(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ובאיומים, על פי סעיף 192 לחוק העונשין. במסגרת כתב האישום המתוקן, מיוחסים למערער שני אישומים. במסגרת עובדות האישום הראשון מתואר כי ביום 12.9.2011 הגיע המערער למשרד מוניות בו מועסק המתלונן, יליד שנת 1989, וביקשו כי יסיעו לביתו. כאשר הגיעו לפתח הבית אמר המערער למתלונן כי ברצונו לגשת לבית ולהמשיך בנסיעתו במונית לאחר מכן. לפתע, הוציא המערער את מפתחות הרכב מן המתנע, הצמיד סכין לבטנו של המתלונן ודרש ממנו לגשת איתו לביתו. המערער קרא לאביו מן הבית הסמוך בעוד הוא מתחיל להכות את המתלונן. המערער ניסה לדקור את המתלונן בחזה באמצעות סכין ומשניסה המתלונן להתחמק, הוא נדקר בידו הימנית. המערער המשיך להכות את המתלונן בפניו ובראשו, דקר אותו בשתי רגליו וניסה לדקור אותו בבטנו. לאירוע הצטרף אחי המערער והיכה אף הוא את המתלונן בגופו. אביהם של השניים נדקר כאשר ניסה למנוע מהמערער להמשיך במעשיו. המתלונן איבד את הכרתו והאחרים הוציאו אותו מן הבית לרחוב כאשר הוא חבול ומדמם. כתוצאה מהאמור נגרמו למתלונן חבלות בפניו ובגופו, חבלות קשות ברגליו והוא נזקק לניתוח בשתי רגליו. במסגרת האישום השני מתואר כי יומיים לאחר האירוע לעיל, קרא המערער לבתו, ילידת שנת 1990 (להלן: המתלוננת) ושאל אותה אם יש קשר בינה ובין המתלונן והיא השיבה בשלילה. המערער החל מאיים על המתלוננת ובין היתר אמר "תראו הבת שלי תעיד נגדי בבית המשפט" וכן "אני עוד אהרוג את מ' ואחזור להרוג אותך ואם אני נכנס לכלא, אני לא אשכח מזה ואני ביציאתי מהכלא אני הורג אותך ואת מ' ביחד".

 

3.              במסגרת גזר הדין בית המשפט נתן דעתו לתיקון 113 לחוק העונשין, התשע"ב-2012 ולמשקל המרכזי הניתן במסגרתו לעקרון הגמול, וזאת, אף שהתיקון טרם נכנס לתוקפו. במסגרת זאת, עמד בית המשפט על חומרת העבירות ועל החומרה המיוחדת שבביצוען על רקע "כבוד" המשפחה. בנוסף, שקל בית המשפט לחומרה את חלקו המרכזי של המערער בפרשה. כמו כן, בית המשפט התחשב בתוצאה הקשה של המעשים ולפגיעות שנגרמו למתלונן כפי שעולה מתצהיר קורבן העבירה. חומרה נוספת יחס בית המשפט לעבירת האיומים ברצח בסמוך למועד גרם החבלה. לקולה התחשב בית המשפט בהודאתו של המערער במיוחס לו, בגילו, במצבו המשפחתי, במצבו הבריאותי, בכך שהוא נעדר עבר פלילי ובכך שנערכה סולחה בין הצדדים. כמו כן שקל בית המשפט את העונש המוסכם שהוטל על אחי המערער, עליו נגזר מאסר בפועל של עשרה חודשים, מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן בסכום של 5,000 ש"ח. בית המשפט ציין כי אחי המערער הורשע בעבירות חמורות הרבה פחות וכן נסיבות השתתפותו באירוע שונות כיוון שהוא הצטרף במהלכו, לא מיוחס לו חלק בהתרחשות המקדימה והוא לא החזיק את הסכין. משכך, גזר בית המשפט על המערער ארבע שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי של 10 חודשים, והתנאי הוא שלא יעבור כל עבירת אלימות מסוג פשע למשך שלוש שנים. לעניין הפיצויים לקורבן, קבע בית המשפט שסכום הפיצויים שסוכם במסגרת הסכם הסולחה אינו מספק נוכח פגיעותיו החמורות של המתלונן, ופסק פיצויי לטובת קרבן העבירה בסכום של 100,000 ש"ח.

 

4.              מכאן הערעור שלפנינו. במסגרתו, טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי משלא יישם בעניינו את עקרון אחידות הענישה בינו לבין אחיו. זאת, כיוון שאף אם יש שוני בין מעשיו למעשה אחיו ניתן לראות לגרסתו בתקיפה כתקיפה בצוותא חדא והפער העונשי ביניהם רחב מדי. בהקשר זה טוען הוא כי "העבירה בה הורשע [...] בסופו של יום נוגעת אך ורק לתקיפה אשר ארעה בתוך הבית" ולפיכך אין לאבחן בינו לבין אחיו. עוד טוען כי יש לתת משקל להסכם הסולחה שנערך בין הצדדים ובו שולם למתלונן סכום של 10,000 ש"ח. לטענתו, מדובר בהסכם סולחה שנערך טרם חקירתו במשטרה מתוך רצון אמיתי ליישב את הסכסוך וכי הוא מראה שהוא נוטל אחריות על מעשיו. כמו כן, לטענתו העונש שהוטל עליו חורג ממדיניות הענישה הראויה בייחוד נוכח העובדה שאינו בעל עבר פלילי. לבסוף, טוען הוא כי שגה בית המשפט המחוזי משלא נתן משקל מספק לנסיבותיו האישיות וביניהן כי האירוע בוצע מתוך סערת רגשות, המצב המשפחתי הנוכחי בו משפחות קרועה, גילו ומצבו הבריאותי.

 

5.              במענה, טוענת המשיבה כי יש לאבחן בין חלקו של המערער באירוע לחלקו של אחיו, שכן אחיו הצטרף רק במהלך האירועים, הוא לא היה מצויד בנשק קר וכן הוא הורשע בעבירה שהעונש המקסימלי עבורה הוא שש שנות מאסר בעוד המערער הורשע בעבירה שהעונש המקסימלי בגינה הוא 14 שנה. כן מיוחסת למערער עבירת האיומים שאינה מיוחסת לאחיו. בהקשר זה מדגישה המשיבה כי השניים לא הורשעו בביצוע בצוותא אלא כל אחד מהם הורשע והודה בחלקו. לעניין הסכם הסולחה טוענת המשיבה כי יש כעס רב בין הצדדים וכי המערער אינו עומד בתשלומים שנקבעו. לבסוף טוענת המשיבה כי יש לתת משקל לחומרת העבירה ולנסיבותיה.

 

5.        טרם הדיון הוגש לעיוננו תסקיר שירות מבחן משלים בעניינו של המערער בו צוין כי תפקודו כאסיר הוא תקין, הוא מביע חרטה על מעשיו אך מתאר אותם כאקט של הגנה עצמית.

 

6.              לאחר שעיינו בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור על נספחיה ושמענו את טענות הצדדים בפנינו, מצאנו כי דין הערעור להדחות.

 

7.              כידוע, ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים שבהם ניכרת סטייה של ממש ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009)). בהליך שלפנינו עיקר טענתו של המערער מבוססת על עיקרון אחידות הענישה בין נאשמים שביצעו את אותה העבירה ועל כך שעונשו מהווה סטייה ממדיניות הענישה הנהוגה. אכן, הפער בין העונש שנגזר על המערער לבין אחיו הוא משמעותי. יחד עם זאת, אני סבור כי צדק בית המשפט המחוזי משהטיל עונש שונה על השניים, נוכח תפקידם השונה במהלך בעבירה, נוכח העובדה שהמערער השתמש בנשק קר, ונוכח העבירה הנוספת המיוחסת למערער היא עבירת האיומים.

 

8.              יש לציין כי הפסיקה הטעימה מספר רב של פעמים את הצורך למגר את תופעת האלימות על רקע "כבוד" המשפחה. לעניין זה ולעניין טענת המערער כי הוא אינו בעל עבר פלילי יפים דברי כבוד השופטת ע' ארבל:

 

"עוד יש להדגיש כי עבירות מסוג זה אינן מאופיינות בביצוע על ידי גורמים עבריינים, אלא דווקא בבני משפחה שלעיתים קרובות הינם אנשים נורמטיביים ושומרי חוק, עד אשר מגיעה סיטואציה המחייבת הגנה על "כבוד משפחתם". לפיכך, העדר עבר פלילי אינו יכול להיות שיקול מכריע לצורך הקלה בעונשם. עלינו כבית משפט להגן על המתלוננת ועל מתלוננות שכמותה באמצעות העברת מסר חד משמעי כי מעשי אלימות בכלל, וממניעים אלו בפרט, יתקלו בענישה מחמירה של בית המשפט" (ע"פ 6555/12 פיראס נ' מדינת ישראל (5.2.2013)).

 

 

 

9.        חומרה יתרה יש בעבירת האלימות שביצע המערער הנובעת משימושו בסכין. רבות נכתב על "תת תרבות הסכין" ועל הצורך החברתי להלחם בתופעה ולנהוג בה ביד קשה, כפי שנאמר "קיים אינטרס ציבורי מובהק וחד משמעי בהרתעת היחיד והרתעת הרבים מפני נקיטה בדרך של כוח ואלימות ליישוב מחלוקות וסכסוכים תוך שימוש בנשק קר" (ראו: ע"פ 3573/08 עוואדרה נ' מדינת ישראל (13.4.2010) וכן ע"פ 5360/12 פלוני נ' מדינת ישראל (28.3.2013)). אף נסיבה זאת מטה את הכף לטובת אי התערבות בגזר הדין. 

 

 

 

10.      באשר לנסיבותיו האישיות של המערער, מעיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי עולה כי ניתן להן משקל הולם, ואין הן מצדיקות הקלה נוספת בעונש שנגזר עליו.

 

 

           אשר על כן, הערעור נדחה.

 

 ניתן היום, ד' בסיון התשע"ג (13.5.2013).