עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 567/07

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השופט ח' מלצר:

 

 

1. לפנינו ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (הרכב כב' השופטים: הנשיא י' פלפל, א' ואגו ור' יפה-כץ), בגדרו הורשע המערער בעיקר העבירות שיוחסו לו (וזוכה מחלק מהן) בגין ביצוע עבירות מין ואלימות בבת זוגו – לאורך שנים ארוכות. על המערער הושתו שמונה שנות מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים מיום שחרורו ופיצוי למתלוננת בסך 50,000 ש"ח. הכרעת הדין נכתבה על ידי השופט א' ואגו, ולחוות דעתו הצטרפו, אגב מחלוקת משפטית מסוימת לעניין ראיות החיזוק הקיימות לדעתם לעדות המתלוננת: אב בית הדין, הנשיא י' פלפל וכן השופטת ר' יפה-כץ. יצוין כי השופטת ר' יפה-כץ ראתה להסכים למרבית הקביעות של השופט א' ואגו (למעט אלו הנוגעות לסוג ההרשעה בה הורשע המערער באישום השני, שלגביה היא סברה שיש מקום להחמיר) – הכל כפי שיפורט להלן.

 

 

 

 

2. ע"פ 567/07 הוגש מטעם הנאשם וכוון כלפי הכרעת הדין, ולחילופין כנגד חומרת העונש. ע"פ 603/07 הוגש מטעם המדינה וכוון כנגד קולת העונש.

 

 

 

 

למען בהירות הדברים בהמשך – המערער ב-ע"פ 567/07 יכונה להלן המערער ואילו המשיבה ב-ע"פ 567/07 תכונה להלן המדינה. עוד ראוי לציין כבר בפתח הדברים כי תחילה כוון הערעור ב-ע"פ 567/07 כלפי הכרעת הדין כולה, אולם בנימוקי הערעור שהוגשו לאחר מכן נכתב כי המערער חוזר בו מהערעור על הרשעתו בעבירות האלימות שיוחסו לו ומתמקד רק בעבירות המין שבהן הורשע ובחומרת העונש.

 

 

 

 

נפרט עתה את הנתונים הרלבנטיים להכרעתנו.

 

 

 

 

כתב האישום וההליכים ב בית המשפט המחוזי

 

 

 

 

3. כתב האישום כנגד המערער כלל שמונה אישומים בעבירות אלימות ובעבירות מין כנגד המתלוננת, שהיתה בת זוגו במשך כשמונה שנים וממנה נולדו לו שני ילדים. המערער חזר בו כאמור במהלך הערעור על אותם חלקים בהכרעת הדין הנוגעים להרשעתו בעבירות האלימות. לפיכך האישומים הרלבנטיים בערעור לעניין ההרשעה הם עתה: האישומים הראשון והחמישי בלבד. יחד עם זאת ראוי לפרוס פה את התמונה בשלמותה, שכן עומד בפנינו ערעור גם על גזר הדין ולגבי ערעור זה יש חשיבות לאישומים כולם, ולשוני שבינם לבין ההרשעות. לפיכך אלה יוצגו עתה בתמציתיות.

 

 

 

4. האישום הראשון – על פי האמור בכתב האישום, במהלך חייהם המשותפים של המערער והמתלוננת, נהג המערער באופן תדיר לדרוש מן המתלוננת לבוא עימו לחדר השינה ולהכותה שם. כאשר המתלוננת התנגדה, הוא איים עליה בסכין שהביא מהמטבח ומשך אותה בשיערה לכיוון המיטה שבחדר, תוך שהוא מכריח אותה לשכב על בטנה ומכה אותה. במקרים רבים לאחר האירועים הללו, כך נטען, היה המערער גם מפשיט מהמתלוננת את בגדיה בפלג גופה התחתון, עד הברכיים, נשכב עליה ומחדיר את איבר מינו לאיבר מינה – בניגוד לרצונה – כאשר לעיתים היא איננה זזה כלל, בגלל הפחד מהמערער, ופעמים אחרות מנסה להדפו מעליה בידיה, לבעוט בו, או להתהפך – ללא הצלחה. עוד נאמר בסעיף אישום זה, כי במקרים רבים גם החדיר המערער את איבר מינו לפי הטבעת של המתלוננת, תוך שהיא צועקת מכאב. המערער דרש בתגובה, כך נטען, שתפסיק לצעוק פן יהרוג אותה, והמשיך במעשיו עד שהגיע לסיפוקו המיני. באחד המקרים הללו אף אחז המערער בחוזקה בצווארה של המתלוננת עד שלא יכולה היתה לנשום. במהלך אירועים אלה גם איים המערער על המתלוננת כי ירצח אותה, אמר לה שזה הסוף שלה ואיים עליה לבל תתלונן במשטרה.

 

 

 

 

סעיפי האישום שיוחסו למערער באישום זה היו: אינוס בנסיבות מחמירות – עבירות רבות לפי סעיף 345(א)(1), בנסיבות סעיף 345(ב)(2), (3), (4) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: חוק העונשין) וכן לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, כנוסחו לפני התיקון ב-12.6.2001 (להלן: לפני התיקון), מעשי סדום לפי סעיף 347(ב), בנסיבות סעיף 345(ב)(2) לחוק העונשין והדחה בחקירה לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין.

 

 

 

 

5. האישום השני – על פי האמור בכתב האישום, בתאריך 24.5.1999 ניגש המערער אל המתלוננת שישבה על הספה, כאשר הוא מחזיק בסכין לחם גדולה, עמד מולה, הניף את הסכין על מנת לפגוע בה וחתך את המתלוננת בכף ידה הימנית, אשר התנפחה כתוצאה מכך עד כדי כך שהמתלוננת נזקקה לטיפול רפואי בבית חולים. סעיף האישום שיוחס למערער באישום זה היה חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין (בנוסחו לפני התיקון).

 

 

 

 

6. האישום השלישי – על פי האמור בכתב האישום, בשעות הבוקר המוקדמות של יום 14.11.2004, בעת שהמערער והמתלוננת שהו בדירתם המשותפת באילת, פרץ ויכוח בין השניים בגין אירוע שבו, לטענת המערער, בגדה בו המתלוננת עם אחר (8 שנים קודם לכן). במהלך הויכוח, כך נטען בכתב האישום, דרש המערער מן המתלוננת ללכת לחדר השינה, המתלוננת התיישבה על המיטה והמערער הביא מן המטבח סכין מטבח. כאשר עמד במרחק מטרים ספורים ממנה, זרק המערער את הסכין לעבר המתלוננת והסכין פגעה ברגלה וגרמה לה חתך עמוק, שאף הצריך טיפול רפואי בבית החולים. בגדר אישום זה נטען עוד כי במהלך האירוע איים המערער על המתלוננת כי ירצח אותה ואמר לה שזה הסוף שלה. סעיף האישום שיוחס למערער באישום זה היה חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1), בצירוף סעיף 329(ב) לחוק העונשין, ואיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

 

 

 

 

7. האישום הרביעי – על פי האמור בכתב האישום, בראשית חודש דצמבר 2004 שוב אירע ויכוח בין המערער למתלוננת בגין אותו חשד לבגידה. בעודם בחדר השינה בביתם, דרש המערער מן המתלוננת לשכב על המיטה כשפניה אל הכרית ואז חנק אותה עד כדי איבוד הכרה. כאשר חזרה המתלוננת להכרתה, סיפר המערער למתלוננת כי הוא הנשים אותה לאחר שהתחילה להכחיל. כתוצאה מהאירוע נגרם למתלוננת שטף דם בעין וכן נגרמו לה כאבים בגרון. סעיף האישום שיוחס למערער באישום זה היה חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1), בצירוף סעיף 329(ב) לחוק העונשין.

 

 

8. האישום החמישי – על פי האמור בכתב האישום, בתחילת חודש דצמבר 2004, בעת ששהו המתלוננת והמערער בחדר השינה שבדירתם באילת, היכה המערער את המתלוננת באגרופיו כאשר היא שכובה על המיטה, סטר לה וחנק אותה בצווארה. לאחר מכן, הפשיט המערער את בגדיה של המתלוננת בפלג גופה התחתון, דרש ממנה שלא תזוז והחדיר בכוח ויברטור לפי הטבעת שלה – מספר רב של פעמים. זאת, למרות צעקות כאב של המתלוננת, ניסיונותיה להדוף אותו ותחנוניה שיפסיק. עוד נאשם המערער בפריט אישום זה כי הוא אף שם כרית על פניה של המתלוננת כדי שצעקותיה לא יישמעו, ואיים שאם תצעק ותרעיש – יהרוג אותה. סעיף האישום שיוחס למערער באישום זה היה מעשה סדום לפי סעיף 347(ב), בצירוף סעיף 345(ב)(2), (3), (4) וסעיף 345(א)(1) לחוק העונשין.

 

 

 

 

9. האישום השישי ­– בגדרו של אישום זה, נאמר בכתב האישום כי המערער ניפץ בתאריך 24.12.2004 אגרטל שהביאה לו המתלוננת. סעיף האישום שיוחס למערער באישום זה היה היזק בזדון לפי סעיף 452 לחוק העונשין.

 

 

 

 

10. האישום השביעי ­– על פי האמור באישום זה, תקף המערער את המתלוננת בתאריך 29.12.2004, בכך שהיכה אותה בידיו. סעיף האישום שיוחס למערער היה תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382(ב)(1), בצירוף סעיף 379 לחוק העונשין.

 

 

 

 

11. האישום השמיני – על פי האמור בכתב האישום, בליל 31.12.2004, במהלך ויכוח נוסף עם המתלוננת, דרש ממנה המערער שתלך לחדר השינה ותשכב במיטה, כשפניה לכרית. משסירבה לעשות כן, הביא המערער סכין מהמטבח ואז עשתה המתלוננת כדרישתו, בשל הפחד ממנו. המערער, כך נטען, נכנס בעקבותיה לחדר, התיישב על גבה, היכה אותו באגרופים בגבה, לחץ על צווארה בידו, עד כי התקשתה לנשום ואז הסיר את הלחץ מהצוואר, חידשו שוב, וחוזר חלילה. חרף נסיונותיה של המערערת להתנגד ותחינותיה כי יחדל ממעשיו, המערער המשיך במעשיו האלימים, כאשר תוך כדי ביצועם דרש המערער מהמתלוננת שתאמר את האמת לגבי אותו אירוע בגידה מלפני 8 שנים. לאחר מכן שב והיכה אותה המערער בכל גופה, ונשך אותה בכתפה. המערער המשיך במעשים המתוארים לעיל עד סמוך לשעה 7:20, אז הפסיק רק משום שהמתלוננת אמרה לו שאמה צפויה להגיע לדירה. עוד נטען בכתב האישום כי במהלך האירוע האמור איים המערער על המתלוננת לבל תמסור הודעה במשטרה בגינם, באמרו שיש לו קשרים בעולם התחתון ואם תלך למשטרה – הוא יפגע בה, או במשפחתה, ואם היא תמות – הילדים ימותו אחריה. כתוצאה מן המעשים המתוארים, כך נטען, נשברו שתי צלעות בגופה של המתלוננת ונגרמו לה: שטפי דם בכתף הימנית עקב הנשיכה, שטפי דם בידיה וכן סימני שפשוף בגבה – והיא נזקקה לטיפול רפואי. סעיפי האישום שיוחסו למערער באישום זה היו חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) בצירוף סעיף 329(ב) לחוק העונשין, סחיטה באיומים לפי סעיף 428 לחוק העונשין והדחה בחקירה לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין.

 

 

 

 

12. במסגרת הדיונים ב בית המשפט המחוזי הנכבד הודה המערער בביצוע מעשי אלימות כלפי המתלוננת, אך לא בהיקף ובמידת החומרה המפורטת באישומים. בהקשר זה, המערער הוסיף וטען כי היו רק שלושה מקרי אלימות פיזית מצידו כלפי המתלוננת. עם זאת המערער הכחיש מכל וכל את ביצוע עבירות המין המיוחסות לו. לטענתו, מדובר בשקר ועלילה של המתלוננת, שבאו בעקבות רצונו לעזוב את הבית ולסיים את יחסי הזוגיות.

 

 

 

 

13. הראיות המרכזיות שהובאו בפני בית המשפט הנכבד קמא היו: עדות המתלוננת ואמרותיה, שנמסרו במשטרה והוגשו על ידי ההגנה (נ/12–נ/14) – ומולה גרסת המערער, בעדותו ב בית המשפט ובאמרותיו במשטרה (ת/13, ת/14). כן הוגש ל בית המשפט דו" ח, תמלול וקלטת המתייחסים לעימות שנערך בין השניים במשטרה.

 

 

 

 

מטעם התביעה העידו גם אנשי משטרה שביצעו פעולות חקירה שונות בתיק וכן העיד, בהקשר של האישום השביעי, אביה של המתלוננת, אשר נזעק לדירת הזוג בתאריך 29.12.2005 (כך במקור בהכרעת הדין, ואולם ככל הנראה מדובר בתאריך 29.12.2004, אז על פי כתב האישום בוצעו העבירות המיוחסות למערער באישום השביעי – ח.מ). כן הוגשו קלטת ותמלול קלטת של הודעה שנקלטה במשיבון הסלולארי של בת זוגו של האב, (ת/24) שבעקבותיה הגיע האב לדירה. עוד הוגשו מטעם התביעה תעודות רפואיות שונות ומסמכים שנועדו לאשש את טענות המתלוננת ביחס לפגיעות בגופה.

 

 

 

 

פרט למערער, העידו מטעם ההגנה קרובים ומקורבים לו, אשר טענו, בתמצית, כי לא היו עדים לכל מעשה אלימות מצד המערער כלפי המתלוננת וכי חיי הזוג היו שגרתיים ובגדר הנורמה (לרבות חיכוכים ומריבות "רגילים"). עוד הוגש מטעם ההגנה תצהיר של רופא שטיפל במתלוננת בסוף שנת 2004, בעקבות ניסיון התאבדות שלה, שגרס כי לא ראה במעמד זה כל סימני מכות או חבלות על גופה (נ/6). כמו כן הוגש מכתב שכתבה המתלוננת למערער, שתוכנו מבטא, לטענת ההגנה, חום ואהבה (נ/1א) ומכתב פרידה של המערער מן המתלוננת (נ/5).

 

 

 

 

הכרעת הדין בבית המשפט המחוזי

 

 

 

 

14. הכרעת הדין נכתבה כאמור על ידי השופט א' ואגו, ולחוות דעתו הצטרפו אגב מחלוקת משפטית מסוימת לעניין ראיות החיזוק הקיימות לדעתם לעדות המתלוננת: אב בית הדין, הנשיא י' פלפל וכן השופטת ר' יפה-כץ (האחרונה ראתה להסכים לקביעות לגבי כל האישומים, למעט האישום השני, שבו היא סברה בדעת יחיד, שיש להחמיר), הכל כפי שיפורט להלן.

 

 

 

 

15. בחוות דעתו של כב' השופט א' ואגו הוא ניתח את מסכת הראיות בתיק כ"מילה מול מילה" וקבע כי ככלל, מקובלת עליו עדות המתלוננת, אשר היתה אמינה, עקבית ובעלת מ שקל רב (עמ' 8 להכרעת הדין). בהקשר זה נדחתה טענת ההגנה ולפיה עדותה של המתלוננת היא עדות כזב, שמטרתה להפליל את המערער מפני שעזב את הבית (שם). כב' השופט א' ואגו הוסיף וציין כי העדיף את עדותה של המתלוננת על פני עדות המערער ממספר סיבות:

 

 

ראשית, בגלל הרושם הרציני והאמין שהותירה המתלוננת לאורך שעות עדותה הארוכות בפניו, כאשר דבריה נמסרו בביטחון ובנחרצות, אולם בטון מינורי, בלתי מתלהם ובלא שניכרה מגמה להעצים ולהאדיר את העובדות המתוארות.

 

 

 

 

שנית, נוכח העובדה שבפרטים רבים – עדות המתלוננת תואמת גם את גרסת המערער ומתיישבת עם דבריו.

 

 

 

 

שלישית, נמצאו חיזוקים חיצוניים לעדותה, ובהקשר זה צוינו הנתונים הבאים:

 

 

 

 

(א) עדותה של המתלוננת כי שיתפה גורמי חוץ בתלאותיה (את המרכז לנפגעות תקיפה מינית ואת אמו של המערער). בהקשר זה הוזכר שאמו של המערער לא הוזמנה לעדות, למרות שההגנה הצהירה שתעיד את האם על מנת להזים את טענות המתלוננת כי פנתה אליה.

 

 

 

 

(ב) הקלטה של מריבה בין המתלוננת לבין המערער, שנקלטה במקרה במשיבון הסלולארי של בת זוגו של אביה של המתלוננת (ת/24).

 

 

 

 

רביעית, לא נמצא היגיון בטענת המערער ולפיה מדובר בעלילת שווא שבדתה המתלוננת, שכן היה אישור מרומז לעובדות כתב האישום – בדברי המערער עצמו, שחזר למעשה על טענת המתלוננת בדבר הנוהג שפיתח לו – לאלץ את המתלוננת להיכנס לחדר השינה, תוך שימוש באיומי סכין מטבח.

 

 

 

 

כב' השופט א' ואגו ציין עוד כי עדותו של המערער היתה רצופה הסברים מפותלים ובלתי אמינים, וכי עולה ממנה שהיו מקרי אלימות רבים יותר מכפי שהמערער מוכן היה להודות בהם. ביסוס לכך הוא מצא בהתייחסותו של המערער מחד גיסא לשלושה אירועי אלימות ספציפיים, ומאידך גיסא בנקטו בלשון רבים כללית בהתייחסותו לאירועי האלימות, מה שמלמד על ריבוי אירועים – ולא על שלושה אירועים ספורדיים בלבד. בית המשפט הנכבד קמא סבר כי ניסיונותיו של המערער להפחית ולמזער את מעורבותו באירועים האלימים, יש בהם משום חיזוק לטענות המתלוננת כי היו מקרי אלימות רבים ומדובר למעשה באלימות שיטתית שהפעיל המערער כלפיה. עוד נקבע, כי המערער בחר בקפידה להודות ולאשר רק אותם חלקים מעדות המתלוננת, שקשה היה לחלוק עליהם בשל קיומם של חיזוקים חיצוניים לגביהם. למשל, עצם ההיפגעות של המתלוננת – פעמיים – מסכין שהחזיק, או אירוע אלימות שבגינו אובחנו וצולמו חבלות בגופה, אשר נתמכו בתיעוד רפואי חיצוני. כן הוסף כי: "הסבריו וגרסתו ביחס לאלימות שהוא מודה בה, והסבריו ביחס לאירועי "הסכינאות" נועדו להמעיט ולמזער את המעשים, או ליתן להם משמעות תמימה ונעדרת כוונה פלילית". בית המשפט הנכבד קמא קבע בהקשר זה כי עדותו של המערער נראית כבנויה בתחכום "על מנת 'להלך בין הטיפות', באותם פרקים בעייתיים וקריטיים לאישומים החמורים" (עמוד 9 להכרעת הדין).

 

 

 

 

השופטת ר' יפה-כץ ראתה להעיר לגישה זו של השופט א' ואגו, שבחן "גירסה מול גירסה", כי לשיטתה אין מדובר פה בהרשעה המתבססת על עדות יחידה של הנפגעת. היא מצאה בחומר ראיות ממקור חיצוני (גם כאלה שהובאו בחוות דעתו של השופט א' ואגו), שיש בהן כדי חיזוק, ויתכן שהן מגיעות אפילו לדרגת סיוע – התומכות בעדותה של המתלוננת. לתפיסתה תמיכות אלה אינן צריכות להיבחן בנוגע לכל אישום בנפרד, שהרי בפרשה מדובר במסכת התעללות אחת כוללת. להערתה זו הצטרף הנשיא י' פלפל ולמחלוקת משפטית זו, שנפלה בין השופטים, נתייחס, ככל שיידרש, בהמשך.

 

 

16. לאחר הקביעות הכלליות הנ" ל, בית המשפט הנכבד קמא (בחוות דעתו של השופט א' ואגו ) בחן כל אישום לגופו. סדר ההכרעה באישומים היה בבחינת "מן הקל אל הכבד" על פי המשקל הראייתי, ואולם אנו נביא את הדברים להלן על פי סדרם בכתב האישום.

 

 

 

 

(א) האישום הראשון – ההרשעה באישום זה בוססה על דבריה של המתלוננת במשטרה, אשר במספר אמרות חשפה ושטחה בפני חוקרי המשטרה, באופן הדרגתי, מסכת של התעללות (לרבות מינית) שביצע בה המערער. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי הדבר מלמד שאין עסקינן כאן במתלוננת שהגיעה למשטרה נחושה בדעתה להפליל את בן זוגה בעבירות מין חמורות דווקא, אלא שהדברים עלו תוך כדי התייחסותה למקרה קשה של אלימות, שהיה הזרז להגשת התלונה ממנה התפתח התיק כולו. המתלוננת חזרה על עדותה זו ב בית המשפט המחוזי ומעדותה עלה כי לגבי האמור באישום זה מדובר באירועים שקרו כמעט בדרך של שגרה. בית המשפט הנכבד קמא העדיף במקרה זה את עדותה של המתלוננת, בקבעו כי התהיות שהעלו הסנגורים (בפרט נוכח העובדה שחלק מהמסמכים הרפואיים מתקופה זו לא עולים בהכרח בקנה אחד עם טענותיה) – אינן מטות את הכף, שכן אין בכל סטירה, או אפילו בכל מעשה אינוס, כדי להשאיר תמיד ובהכרח סימנים וחבורות ברורות על הגוף במידה כזו שרופאים יבחינו בהם. אשר על כן הורשע המערער באישום זה בעבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, מעשה סדום והדחה בחקירה, הכל כמפורט בהוראות החיקוק הנקובות בכתב האישום.

 

 

 

 

(ב) האישום השני – באישום זה הודה המערער באופן חלקי וטען כי המתלוננת אכן נפגעה מסכין, אך מדובר היה בתאונה שקרתה שלא מרצונו, עקב מעשה קונדס שניסה לעשות, לדבריו. המתלוננת אמרה בהודעתה במשטרה כי באירוע זה חתך אותה המערער עם סכין לחם גדולה והיא נזקקה לטיפול רפואי בבית חולים. עם זאת, המתלוננת העידה כי לא סיפרה בבית החולים לגבי התקיפה, אלא הסבירה שם שנחתכה בטעות, וזאת מטעמים של ניסיון לשלום בית. באשר לטענת המערער כי מדובר במעשה קונדס, שאירע כאשר המתלוננת החזיקה את הסכין בידה והמערער חמד לצון והפתיע אותה מאחור, תוך שהוא גורם לה לחתוך את עצמה בטעות – המתלוננת הכחישה זאת. טענתה היתה כי היא לא החזיקה את הסכין ביד שמאל, כפי שגרס המערער (שכן אין היא שמאלית ואין היא מסוגלת לחתוך ביד זו), אלא שהיה זה המערער, שעמד מולה והניף את הסכין במטרה לפגוע בה. יצוין כי החומר מבית החולים נגנז בינתיים ולכן לא נמצא תיעוד של המקרה, למעט מסמך המאשר את עצם הגעתה של המתלוננת לבית החולים באותו תאריך. בית המשפט הנכבד קמא קיבל כאמור את תיאורה של המתלוננת, אך קבע בדעת הרוב (השופט א' ואגו והנשיא י' פלפל) כי לא הוכחה כאן כוונה מיוחדת הנדרשת לשם הרשעת המערער בסעיף של חבלה בכוונה מחמירה. לכן, הרשיע בית המשפט קמא את המערער בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 334 בצירוף ס' 335(א)(1) ו-(ב) לחוק העונשין. בית המשפט נימק את הרשעתו של המערער בסעיף זה – שבו לא הואשם המערער מלכתחילה – בכך שלמערער היתה הזדמנות נאותה להתגונן מפני אישום זה, שכן יסודותיו העובדתיים אינם שונים מאלה של סעיף האישום שאכן יוחס לו בכתב האישום ולמעשה המערער אף העלה אפשרות של הרשעה בסעיף חמור פחות באישום זה ­– בסיכומיו.

 

 

 

 

בהקשר זה ראוי לציין כי כב' השופטת ר' יפה-כץ נמצאה, בכל הנוגע להרשעה באישום השני בדעת מיעוט. השופטת ר' יפה-כץ סברה כי ניתן היה להרשיע את המערער באישום זה גם בעבירה שיוחסה לו מלכתחילה, שכן לשיטתה הוכחה כאן אף הכוונה המיוחדת הנדרשת לשם הרשעה בעבירת החבלה בכוונה מחמירה. אב בית הדין, כב' הנשיא י' פלפל, שדעתו הכריעה במחלוקת זו, הצטרף כאמור לדבריו של השופט א' ואגו בסוגיה זו, ולא ראה לנכון להסכים לגישתה של השופטת ר' יפה-כץ בנקודה זו, שנותרה איפוא בהיבט זה במיעוט.

 

 

 

 

(ג) האישום השלישי –גרסת המתלוננת היתה כי במהלך ויכוח בינה לבין המערער, הביא המערער סכין מטבח, החזיק אותה ביד ימין ואז זרק אותה לעבר המתלוננת, שישבה על המיטה עם הפנים אליו. המתלוננת טענה כי המערער התכוון לפגוע בה בליבה, אך בגלל שישבה פגעה הסכין ברגלה ולא בפלג גופה העליון. לעומת זאת, המערער טען בעדותו ב בית המשפט ובחקירתו במשטרה, כי כלל לא התכוון לפגוע במתלוננת, אלא כי זרק את הסכין לכיוון הרצפה ורק במקרה נפגעה ממנו המתלוננת. בגרסה אחרת לאותו אירוע, מסר המערער כי במהלך ויכוח ביניהם החזיק את הסכין סמוך לגרונו, על מנת להמחיש למתלוננת את רצונו למות, ואז השליך את הסכין ארצה, וזו פגעה בטעות בברכה של המתלוננת. בית המשפט הנכבד קבע כי לכל הפחות המערער גילה אדישות מוחלטת וחוסר התעניינות באשר לכיוון בו הוא משליך את הסכין, ולמעשה התכוון להשליך את הסכין לעבר המתלוננת. בית המשפט הנכבד קמא הפעיל את החזקה הקובעת כי אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ישירות ממעשיו וייחס למערער כוונה "להטיל באדם נכות או מום או לגרום לו חבלה חמורה", לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין. אשר על כן הורשע המערער בעבירת חבלה חמורה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, בצירוף סעיף 329(ב) לחוק העונשין וכן בעבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, זאת לנוכח האיומים שנלוו להשלכת הסכין.

 

 

 

 

(ד) האישום הרביעי – המתלוננת העידה ב בית המשפט כי המערער חנק אותה במעמד זה עד שאיבדה את הכרתה. לאחר שהתעוררה סיפר לה המערער, לטענתה, כי היא הכחילה והוא נאלץ להנשים אותה. המערער כפר באישום זה וטען כי לא היו דברים מעולם. אולם, בית המשפט איתר "ראשית הודיה" של המערער במעשה החניקה המיוחס לו, אם כי בדרגת חומרה פחותה מזו שיוחסה לו בכתב האישום, במסגרת הודעתו במשטרה, שם ציין כי באחת הפעמים שבהן הכה את המתלוננת, הוא אף הצמיד אותה לשניות ספורות לכרית. מדברים אלה של המערער הסיק בית המשפט הנכבד קמא כי המערער אכן ביצע מעשה חניקה, אך חמור פחות מזה בו הואשם. על רקע זה, של "ראשית הודיה" מאת המערער מחד גיסא, ואמינותה הכללית של המתלוננת מאידך גיסא, הוחלט להרשיע את המערער בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, בצירוף סעיף 382(א)(ב) (צ"ל 382(ג), ח.מ) זאת, להבדיל מהעבירה שבה הואשם והיא עבירה של גרימת חבלה חמורה לפי סעיף 329 לחוק העונשין, שכן נקבע כי לא הוכחה הכוונה המיוחדת הנדרשת לסעיף זה.

 

 

 

 

(ה) האישום החמישי – בכתב האישום נטען כי במקרה זה ביצע המערער במתלוננת מעשה סדום. המערער הכחיש מתחילת חקירתו ועד סוף המשפט את המיוחס לו באישום האמור, וטען כי כל המעשים המיניים בינו לבין המתלוננת בוצעו בהסכמתה. בית המשפט דחה את טענת המערער כי מדובר בעלילה, שכן לגישתו המתלוננת העלתה טענותיה לגבי אירוע זה רק לאחר שמסרה אמרה קודמת שבה לא התלוננה כלל על תקיפות מיניות מצד המערער. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי אילו היתה המתלוננת רוצה להעליל על המערער, היא היתה פותחת בפנייתה למשטרה דווקא בתיאור אישום זה, שהוא חמור יותר מהאשמות אחרות שלה כלפי המערער. בית המשפט קבע כי השתלשלות הדברים מתיישבת יותר עם האפשרות שהמתלוננת היתה נבוכה לחשוף פרק אינטימי כל כך ביחסיה הזוגיים עם המערער אל מול השוטרים גובי האמרות, שהיו גברים. בעדותה ב בית המשפט סיפרה המתלוננת כי בעת שקיימו יחסי מין אנאליים בהסכמה, נעשה אמנם שימוש במכשיר הויברטור ואולם במקרים אלה השתמש המערער בג'ל מסוים כדי שלא להכאיב לה, בעוד שבמקרים שבהם כפה את עצמו עליה הוא לא השתמש בג'ל זה. בית המשפט התרשם מאמינותה של המתלוננת בהקשר לאישום זה, בכך שהקפידה להעמיד דברים על דיוקם ולהבחין בין מעשים שנעשו בהסכמה לכאלה שנכפו עליה. דיוק זה לימד, לשיטת בית המשפט הנכבד, על אמיתות גרסתה. בית המשפט (מפי השופט א' ואגו) קבע כי במצב זה של גירסה מול גירסה, עדיפים בעיניו דברי המתלוננת, והוא איננו רואה מדוע תבדה המתלוננת דווקא אירוע ספציפי וחריג כגון זה. אשר על כן, הורשע המערער בביצוע מעשה סדום במתלוננת – על פי המתואר באישום זה. השופטת ר' יפה-כץ ראתה להעיר כי אין לראות את מלוא המסכת הראייתית כ"מילה מול מילה", כדעתו של השופט א' ואגו. לשיטתה, העדפת עדותה של המתלוננת על פני גירסת ההגנה (לאחר בחינת אותות האמת בדבריה ושאר הפרמטרים שנבחנו בחוות הדעת של השופט א' ואגו) – איננה הראיה היחידה לחובתו של המערער. לגישתה, בחומר הראיות, גם זה שהובא על-ידי השופט א' ואגו, ישנן ראיות חיזוק ולעיתים אף ראיות שיכולות להגיע לדרגת סיוע, ראיות הבאות ממקור חיצוני – לתמיכה בעדותה של המתלוננת. לתפיסתה התמיכות אינן צריכות להיבחן בנוגע לכל אישום בנפרד, שהרי מדובר במסכת התעללות אחת שחולקה לאירועים–אירועים. לעמדה זו הצטרף גם הנשיא י' פלפל ובסוגיה זו דעת הרוב הינה של השופטים: ר' יפה-כץ והנשיא י' פלפל, ודעתו של השופט א' ואגו נותרה דעת יחיד.

 

 

 

 

(ו) האישום השישי – באישום זה הודה המערער ועל כן הוא הורשע בעבירת היזק בזדון, לפי סעיף 452 לחוק העונשין.

 

 

 

 

(ז) האישום השביעי – גרסת המערער לאירוע זה היתה כי המתלוננת היא שתפסה אותו בכוח ונגררה אחריו, כאשר ניסתה למנוע ממנו את מימוש רצונו לעזוב את ביתם המשותף. אין מחלוקת בין הצדדים כי באירוע הזה הפעילה המתלוננת את מכשיר הטלפון הנייד שלה והאירוע הוקלט במשיבון הסלולארי של בת זוגו של אביה, וכי מה ששמעו האב ובת זוגו במשיבון גרם להם להגיע בדחיפות לדירת בני הזוג (כמו כן הגיעה לשם אמה של המתלוננת). בהגיע האב ובת זוגו לא סיפרה להם המתלוננת דבר על האלימות שנקט כנגדה, לטענתה, המערער. המתלוננת הסבירה זאת בכך שהמערער איים עליה קודם להגעתם של השניים לבל תספר להם דבר. בית המשפט הנכבד קמא קבע, לאחר שהאזין לקלטת המשיבון הסלולארי, כי בין המערער למתלוננת אכן התרחש באותו לילה אירוע חריג, שבעקבותיו המתלוננת היתה מצויה במצוקה כלשהי, אולם, המתלוננת לא העידה מפורשות על תקיפתה במקרה זה. בית המשפט הנכבד קמא ציין לפיכך כי בהיעדר ראיות ישירות כלשהן למעשה התקיפה המיוחס באישום זה למערער, וכאשר אין כל עדות לעניין זה מטעם המתלוננת – יש לזכות את המערער מעבירת התקיפה. עם זאת בית המשפט ראה להרשיעו בעבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, בשים לב לעדותה של המתלוננת כי המערער איים עליה בלילה זה. גם במקרה זה לא הואשם המערער מלכתחילה בעבירה זו, אולם ניתנה לו הזדמנות להתגונן בפניה לשיטת בית המשפט הנכבד ועל כן הוא הורשע בעבירה הנ"ל.

 

 

 

 

(ח) האישום השמיני – במסגרת הדיון באישום זה הודה המערער כי הכה את המתלוננת כשישב עליה, נתן לה אגרופים בגב, דחף את ראשה לכרית, ונשך אותה בכתף. עם זאת, המערער הכחיש כי חנק את המתלוננת ואיים עליה עם סכין כדי שתיכנס לחדר השינה, שם יוכל להכותה, וכן לבל תגיש תלונה במשטרה. לטענת המתלוננת, גם אירוע זה היה חלק ממסכת האלימות שספגה בשל חשדו של המערער כי בגדה בו בעבר עם גבר זר. לא היתה מחלוקת כי הפגיעות שנגרמו למתלוננת חייבו אותה לקבל טיפול רפואי. בית המשפט קיבל את גרסת המתלוננת ולפיה המערער אילץ אותה להיכנס לחדר השינה באיומי סכין, הן נוכח אמינותה של המתלוננת, כפי שנסקרה בהרחבה לעיל והן נוכח הסבריו הקלושים של המערער לאירוע, כהגדרת בית המשפט הנכבד. נקבע כי עדויותיה של המתלוננות במשטרה ביחס לאירועים המפורטים באישום השמיני תואמים ומתיישבים עם דבריה בבית המשפט. גם גיליון הצילומים שהוגש תיעד את הפגיעות בגופה של המתלוננת, בהתאמה מלאה לפרטי עדותה. אשר על כן, המערער הורשע בכל סעיפי האישום שיוחסו לו באישום זה: חבלה בכוונה מחמירה, סחיטה באיומים והדחה בחקירה.

 

 

 

 

גזר הדין

 

 

 

 

17. בית המשפט גזר על המערער: עונש מאסר של שמונה שנים לריצוי בפועל (החל מיום מעצרו בתאריך 31.5.2005); מאסר על תנאי בן 12 חודשים לתקופה של שלוש שנים מיום שחרורו, והתנאי הוא שלא יעבור ויורשע בעבירה של אלימות כלפי בת זוג, לרבות עבירת איומים וכן כל עבירה מסוג פשע; בנוסף הוא חויב לפצות את המתלוננת בסך של 50 אלף שקלים. בית המשפט הנכבד קמא ציין כי העונש הנ" ל הוא פרי תוצאה של איזון בין החומרה המיוחדת של העבירות שביצע המערער, פרק הזמן הממושך שבו ביצע את העבירות והתעלל בבת זוגו, וכן הרצון להעביר מסר המיועד לציבור הנשים ובנות הזוג הסובלות מאלימות וחוששות להתלונן, כי מקום שבו הן אוזרות עוז וקמות להתלונן על בני זוגם – רשויות החוק יעמדו לצידן וירחיקו את בן הזוג האלים מהן ו מן החברה לתקופה ממושכת, לבין הנסיבות האישיות של המערער – שלא היה בעל עבר פלילי וניהל ב דרך כלל אורח חיים תקין, עד למעצרו.

 

 

 

 

עתה נעבור לתיאור הערעורים.

 

 

 

 

ע"פ 567/07 – הערעור מכוון כנגד הכרעת הדין ולחילופין כנגד חומרת העונש

 

 

 

 

טיעוני הצדדים ביחס להכרעת הדין

 

 

 

 

18. הטענה העיקרית בערעור הנ"ל היא כי שגה בית המשפט הנכבד קמא כאשר ביסס את הרשעתו על עדותה היחידה של המתלוננת, מבלי שנימק די הצורך את הכרעתו, כנדרש על פי סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א–1971 (להלן: פקודת הראיות). מעבר לכך, המערער טוען כי בית המשפט הנכבד קמא אף לא איזכר כלל את הסעיף האמור. גם לגופו של עניין טוען המערער כי לא ניתן היה לבסס את הכרעת הדין על בסיס עדות המתלוננת לבדה. מעבר לכך – עיקר הערעור מופנה כלפי ממצאי המהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט הנכבד קמא. ב"כ המערער סקר בהקשר זה בהרחבה נקודות שונות שבהן, לשיטתו, יש להתערב בממצאים שנקבעו על ידי בית המשפט הנכבד קמא לגבי אמינותה של המתלוננת. בין היתר הוא ציין לעניין זה: את השיהוי הרב בהגשת התלונה מצד המתלוננת ביחס לאירוע האונס; את העובדה כי המתלוננת לא פנתה לבצע כל בדיקה רפואית לאחר מעשי האונס ומעשי הסדום הנטענים ואף לא נשלחה לבצע בדיקה רפואית לאחר שפנתה למשטרה. כן הוא מבקש ליתן נפקות פוטרת למכתב אהבה, שכתבה המתלוננת למערער, לטענתו לאחר האירועים הנטענים בכתב האישום (נ/1א), ו אשר בית המשפט הנכבד קמא לא פירש את יחסי הצדדים בהתחשב בו.

 

 

 

 

בצד זה גורס המערער עוד כי בעימות שנערך בינו למתלוננת ­– הוא שב והכחיש את עבירות המין המיוחסות לו, אך נקטע על ידי חוקר המשטרה שנכח במקום, ובכך יש משום מחדל חקירתי. ביחס לקביעה כי המערער אינו מהימן, ב"כ המערער מלין על כך שהחקירה הנגדית שנערכה למערער, כמעט שלא עסקה בעבירות המין ו בית המשפט הנכבד קמא לא התייחס, לטענתו, לעדות המערער לגופה בהכרעת הדין. עוד מדגיש ב"כ המערער כי, לשיטתו, עדותו של המערער לא נסדקה ולא עורערה במהלך המשפט כולו, בניגוד לקביעתו של בית המשפט הנכבד קמא.

 

 

 

 

19. המדינה סבורה מאידך גיסא כי אין מקום להתערב בהכרעת הדין, ולגבי חומרת העונש – היא הגישה ערעור נפרד על קולת העונש. לגופו של עניין, טוענת המדינה, כי מכיוון שהכרעת הדין מבוססת רובה ככולה על ממצאי מהימנות שקבע בית המשפט הנכבד קמא, הרי שאין מקום להתערב בהם במסגרת של ערעור, בהתבסס על ההלכות הידועות בסוגיה זו. לגבי הטענה שמדובר פה בעדות של המתלוננת שהיא בבחינת עדות יחידה לביסוס ההרשעה המצריכה הנמקה ראויה – מפנה המדינה להערתה של כב' השופטת ר' יפה-כץ, שאליה הצטרף כאמור גם אב בית הדין, הנשיא י' פלפל, לפיה אין מדובר כאן במקרה של "מילה מול מילה", שכן עדות המתלוננת, בניגוד לעדות המערער, נתמכת בראיות חיצוניות מבוססות. לשיטה זו – אף אם אין גיבוי בראיות חיצוניות לכל אישום ואישום, הרי שממילא מדובר כאן במסכת עובדתית אחת ארוכה, אשר ביחס אליה קיימות ראיות חיצוניות לגבי מרבית האישומים, ודי בכך כדי להוות חיזוק חיצוני משמעותי למסכת כולה. לכן, מבחינה משפטית אין מדובר פה בהרשעה על פי עדות יחידה, הדורשת הנמקה על פי סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות. עוד מדגישה המדינה כי גם אם לא ניתן לראות בתוספות הראייתיות חיזוק מספיק והמדובר בעדות יחידה כאמור בסעיף 54א(ב) הנ"ל – הרי ש בית המשפט הנכבד קמא עמד גם עמד בחובת ההנמקה בכך שפירט בהרחבה ובפירוט רב מדוע יש להעדיף את עדות המתלוננת על פני עדות המערער. זאת ועוד, עצם המחלוקת שנתגלעה בין שופטי ההרכב לגבי השאלה האם מדובר כאן כלל ב"עדות יחידה" מלמדת על מודעותו והתמודדותו של בית המשפט הנכבד קמא עם שאלת התקיימות תנאי סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות במקרה שלפנינו, אף שהדבר לא אוזכר במפורש בפסק הדין.

 

 

 

 

עם סיום פרק זה הגיעה איפוא עת ההכרעה.

 

 

 

 

דיון והכרעה

 

 

 

 

20. לאחר עיון במכלול החומר רב–ההיקף (לרבות התיק ב בית המשפט המחוזי הנכבד), בחינת נימוקי הערעור ושקילת טענות הצדדים – הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור על הכרעת הדין להידחות. להלן אביא את הטעמים שהובילוני למסקנה זו.

 

 

 

 

21. הערעור האמור התמקד בעיקרו בהשגות על הערכת מהימנותם של העדים, ועל קביעותיו העובדתיות של בית המשפט הנכבד קמא. ברם, עיקרון ידוע הוא שערכאת הערעור ככלל איננה נוטה להתערב בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית (ראו: ע"פ 5329/98 דג'אני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2) 273 (2003); ע"פ 7376/02 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(4) 558 (2003); ע"פ 4223/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.11.2007); ע"פ 2548/07 אלימלך נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.7.2009); ולאחרונה: ע"פ 682/09 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, 12.5.2011)). תמצית ההנמקה שניתנה לכך מתבססת על העובדה שהערכאה הדיונית היא ששמעה את העדויות והתרשמה מהן באופן בלתי אמצעי וכי שופטי הערכאה המבררת מנוסים מאוד בהערכת מהימנות העדים (ראו: ע"פ 425/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.11.2007)). במיוחד נכונים הדברים ביחס לעבירות מין. ראו: ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 419, 426-425 (2004); ע"פ 7296/07 תורן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 12.8.2010). על כן, נדרש נימוק מיוחד לביסוס התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. בפסיקה פורטו בהקשר זה ארבעה חריגים לסטייה מהכלל. ראו: חוות דעתו של השופט א' לוי ב-ע"פ 2977/06 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 17.3.2008), וכן דברי השופט י' דנציגר ב-ע"פ 682/09 הנ"ל:

 

 

חריג ראשון – כאשר הממצאים שבעובדה שנקבעו ע"י הערכאה המבררת מתבססים על שיקולים שבהגיון, או על סבירותה של עדות מסוימת ביחס למכלול הראיות.

 

 

 

 

חריג שני – כאשר מדובר במסקנות ולא בעובדות עצמן.

 

 

 

 

חריג שלישי – כאשר ממצאי הערכאה הדיונית נשענים על ראיות בכתב ולא על הופעתם, התנהגותם ודבריהם של העדים. במקרים אלו – אין לערכאה המבררת יתרון כלשהו על פני ערכאת הערעור.

 

 

 

 

חריג רביעי – כאשר ישנן סתירות מהותיות בעדות עליה נסמכה הערכאה הדיונית וזו לא נתנה כלל דעתה להן, או כאשר מתבררת טעות מהותית בהערכת המהימנות (עיינו גם: ע"פ 2864/01 מסילתי נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 315, 332-331 (2001); ע"פ 9040/05 אוחיון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.3.2007); ע"פ 2977/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.3.2008); ע"פ 6695/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.1.2009)).

 

 

 

 

אף במקרים חריגים אלה – ההתערבות תיעשה במשורה ותוך מודעות לנחיתות ערכאת הערעור מול הערכאה הדיונית.

 

 

 

 

22. בחינת טיעוני המערער מעלה שאין באפשרותו להיכלל באיזה מן החריגים הנ"ל ולכן בא-כוחו מנסה לקרוא לעזרתו את סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות, ולטעון כי האמור בו לא התקיים בעניינו.

 

 

 

 

עלינו לברר איפוא עתה את היקפה של ההוראה האמורה ומשמעותה – ונפתח בציטוט לשונה ובהבאת ס"ק (ג) הכרוך בה:

 

 

 

 

"54א. (ב) הרשיע בית משפט במשפט על עבירה לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין, תשל"ז-1977, על פי עדות יחידה של הנפגע, יפרט בהכרעת הדין מה הניע אותו להסתפק בעדות זו.

 

 

(ג) אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מהאמור בסעיף 11 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט"ו-1955".

 

 

 

 

23. הנה כי כן על-פי סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות ניתן לבסס הרשעה על סמך עדות יחידה של נפגע בעבירת מין, ובלבד ש בית המשפטינמק מדוע החליט להסתפק בעדות זו כבסיס להרשעה. למידת הפירוט הנדרשת לשם עמידה בחובת ההנמקה לא נקבע שיעור קבוע בפסיקה, והלכה היא כי הדבר ייקבע בכל מקרה על-פי הנסיבות. ככל שעדות הנפגע "חלשה" יותר, תידרש הנמקה "ממשית" יותר, וככל שהנסיבות מעלות יותר ספיקות, כך נדרשת הנמקה מעמיקה יותר, שיש בכוחה להתמודד באופן מספק עם החולשות הקיימות (עיינו: ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 216 (2002); ע"פ 4187/04 גנטשקה נ' מדינת ישראל, פיסקה 18 (טרם פורסם, 21.6.2006); ע"פ 465/06 אביבי נ' מדינת ישראל, פיסקה 34 (טרם פורסם, 6.2.2008) (להלן: עניין אביבי)).

 

 

 

 

ההוראה הנ"ל החליפה את דרישת הסיוע שהיתה קיימת בעבר, והיא נועדה לאפשר את ההרשעה גם בהיעדר סיוע שכזה, ובלבד ש בית המשפט בחן היטב את דברי העד על כל פרטיהם, ושוכנע מעבר לספק סביר כי הדברים שנאמרו – נכונים, והקשיים העולים מאותה עדות יושבו כל צורכם. הצורך במיתון-כדי-ביטול דרישת הסיוע מחד גיסא, ובזהירות המיוחדת הנדרשת עקב כך מאידך גיסא, נובעים ממאפייניהן המיוחדים של עבירות המין. הדבר הוסבר לא אחת. כך, למשל, נאמר בעניין זה בע"פ 288/88 גנדור נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(4) 45 (1988) (להלן: עניין גנדור):

 

 

 

 

"עבירות מין זכו בפקודה להתייחסות מיוחדת הנובעת מעצם טיבן וייחודן: עבירות אלה מבוצעות בצנעה ומבלי שתהיה ב דרך כלל אפשרות להעיד עדי ראייה להתרחשויות. מאפיין זה, שתי פנים לו: מחד גיסא יקשה על קורבן עבירת מין למצוא עדים שיעידו ויחזקו את גרסתו ומאידך גיסא עלול 'קורבן' כביכול בעבירת מין לטפול עלילת שוא, בעוד ש'החשוד' יתקשה להתגונן כלפיה אם לא תדרש תוספת לעדות 'הקורבן'" (שם, 48).

 

 

 

 

24. ייחוד זה של עבירת המין הוא שמניח את בית המשפט בתווך, ומטיל עליו להשיג איזון עדין בין שתי הדרישות החשובות: מחד גיסא, עליו למנוע את סיכול תכליתו של הדין הפלילי על-דרך הדרישה לסיוע לעדות המתלונן בעבירות מין– סיוע שבדרך כלל איננו בגדר הנמצא – ומאידך גיסא, עליו למנוע, בכל מחיר, את הרשעת הנאשם החף מפשע (ראו: ע"פ 6378/95 ברוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מט (5) 278 (1996)). זאת ועוד – אם התעורר בנסיבות העניין ספק סביר באחריות הפלילית של הנאשם בעבירה שהואשם בה – יש לזכותו (ראו: ע"פ 252/99 ביטון נ' מדינת ישראל (פ"ד נג(5) 88 (1999)) וכן ע"פ 7220/05 נימר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.5.2007)). לכן, די עתה בעדות יחידה של המתלונן/ת בעבירות מין לשם הרשעה, אך מצד שני גם במקרה כזה מוטל על בית המשפט להקפיד כי ההנמקה הנדרשת תתמודד כראוי, באופן הולם, הוגן וממצה, עם כל קושי שעלול לעורר מתן האמון בעדות יחידה של הנפגע.

 

 

 

 

נפנה עתה ליישום הכללים האמורים על המקרה שלפנינו.

 

 

 

 

25. נדמה שבמקרה הנדון כאן מקבל עיקרון אי-ההתערבות של ערכאת הערעור בממצאי מהימנות – משנה חשיבות. זאת, הן מאחר והשגות המערער אינן משתבצות כאמור באף אחד מארבעת החריגים המוכרים, שנזכרו לעיל, והן מאחר שההעדפה של הגירסה העובדתית על פני האחרת פורטו ונומקו – לשיטתי – בהרחבה ובמידה ראויה בהכרעת הדין. בית המשפט בחר ליתן אמון מלא בדברי המתלוננת, ובכלל זה ביחס לעבירות המין שבוצעו בה על-ידי המערער, וכך נאמר שם בהקשרים אלה:

 

 

(א) במה שנוגע לאישום הראשון:

"במהלך חקירתה הנגדית לא חזרה בה המתלוננת ממאומה, דבקה בגרסתה, והקפידה לסייג לגבי אותן תקופות שבהן לטענתה לא הוכתה ולא נאנסה, ולא התפתתה להאדיר ולהעצים את הדברים... ניכר היה במתלוננת, כל אימת שעדותה נגעה בעובדות האישום הראשון, ובמעשים המיניים, שהדברים קשים עליה, שסיפורה אינו נמסר כלאחר יד, וכמשנה סדורה ומוכנה היטב, ורחוקים היו הדברים מלהיראות כשיאה של עלילה רקומה ומוכנה להפליל את הנאשם ו"לקוברו". בכגון דא, אין תחליף להתרשמות הבלתי אמצעית מן העדה, ולאותות האמת שעל בית המשפט למצות ולחלץ מהופעתה, ובאשר לאלה– בהחלט ניתן לומר שהמתלוננת הותירה, גם בפרק זה של דבריה, רושם טוב ואמין"

 

 

(עמ' 40 להכרעת הדין).

 

 

 

 

"...גם לעניין אישום זה דעתי היא כי יש לאמץ כדברי אמת את עדותה הסדורה, העקבית, והמרשימה של המתלוננת, אשר שטחה בפני בית המשפט מסכת שלמה ולאורך זמן של תלאותיה ומצוקותיה שבאו לה מידי הנאשם במהלך חייהם המשותפים"

 

 

(שם, עמ' 41).

 

 

 

 

(ב) במה שנוגע לאישום החמישי:

 

 

"...מעבר למהימנות הכללית שמצאתי לייחס לדברי המתלוננת ולעדותה, פורטו לעיל הטעמים הנוספים והנקודתיים המחזקים את הקביעה, שגם בעניין זה דברי המתלוננת אמת, ותיאורה נסב על מאורע שאכן התרחש, וכפי שתיארה נראה כי הנאשם בחר בדרך אכזרית זו "להעניש" את המתלוננת ולהתעלל בה, כחלק ממסכת מעשי האלימות, שביצע בה, וכי הגה את הדבר כמעין "וריאציה" מעוותת של צורת קיום יחסי מין, או משחק מיני, שבמקורם נעשו בהסכמה ובמהלך החיים הזוגיים הנורמאליים"

 

 

(עמ' 36 להכרעת הדין)

 

 

 

 

אמון מלא זה מספק כאן לטעמי גם את דרישת ההנמקה הקבועה בסעיף 54א(ב) לפקודת הראיות. ואמנם, כבר נפסק: " מתן אמון מלא ומפורש בגרסתו של אחד הצדדים יש בה כדי לענות על דרישות ההנמקה, לא כל שכן מקום בו נמצאו לעדות חיזוקים חיצוניים" (עניין אביבי, בפסקה 34).

 

 

26. ביחס לקביעה הנ" ל מתחייבות שלוש הערות:

 

 

 

 

(א) "התוספות הראייתיות" ש בית המשפט (במיוחד מפי השופטת ר' יפה-כץ, אליה הצטרף בנקודה זו הנשיא י' פלפל) ראה להתבסס עליהן כחיזוקים לעדות המתלוננת (עדות אביה של המתלוננת, ההקלטה על המשיבון של בת-זוגו של אב המתלוננת; התיעוד הרפואי המלמד על פגיעות גופניות שונות (לא מיניות) שנגרמו למתלוננת) אכן מגבירים את אמינותה של המתלוננת. עם זאת "החיזוקים" הנ"ל אמורים להיזקף רק ביחס לאמינותה ולהנמקה הכרוכה בכך ולא לעניין ביסוס עבירות המין כשלעצמן, שהרי חיזוקים אלה כולם תומכים רק במעשי התקיפה והאלימות ככאלה. בכך שונה דעתי מגישתה המרחיבה של השופטת ר' יפה-כץ, אליה הצטרף הנשיא י' פלפל.

 

 

 

 

(ב) נוכח מסקנתי הנ"ל – לא נדרשת כאן הכרעה בטענה המרחיקה לכת עוד יותר של המדינה לפיה סעיף 54 א(ב) לפקודת הראיות כלל איננו חל מקום בו נמצאה לעדות של נפגע בעבירת מין תוספת ראייתית, והרי גם בעניין אביבי הושארה שאלה זו בצריך עיון. יתר על כן – התוספות הראייתיות במקרה שלפנינו הן כאמור לעניין עבירות האלימות ולא במישרין לעבירות המין ככאלה. עם זאת עלי לציין, כמו שנאמר כבר גם בעניין אביבי, על ידי חברי השופט ע' פוגלמן, כי טענה אחרונה זו של המדינה איננה מתיישבת לכאורה עם ההלכה הפסוקה, אשר קבעה כי קיומן של תמיכות ראייתיות לגרסתו של נפגע העבירה – המצטרפות לרושם המהימן שהותירה עדותו – יש בהן כדי לספק את דרישת ההנמקה, ולא קבעה, כעמדת המדינה, כי קיומן של תמיכות ראייתיות מ עין אלה מייתר את עצם ההזקקות לסעיף (ראו: ע"פ 4046/97 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.4.2004); ע"פ 3648/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.9.2005), פסקה ה(2)(א) לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין; עניין גנדור, 50; ע"פ 4009/92 עמר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.11.1994); ע"פ 4043/93 סמיונוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.12.1994), פיסקה 3 לפסק דינו של השופט י' קדמי).

 

 

 

 

(ג) בהעדר איזכורה של הוראת סעיף 54א(ב) בהכרעת הדין – אין כדי לגרוע מתוקף ההרשעה, אף כי רצוי להפנות לסעיף האמור כאשר ההרשעה מתבססת על עדות יחידה של הנפגעת. מסקנה זו יפה כל אימת שברור כי התקיימו שני תנאים:

 

 

 

 

(1) בית המשפט המרשיע היה מודע להוראת הסעיף האמור. השוו לדברי הנשיא מ' שמגר ב-ע"א 399/82 עזבון המנוח אבולניק ז"ל נ' טרבלוס (לא פורסם, 16.6.1985), שם עלתה טענה דומה בנוגע לחובת ההנמקה במשפט האזרחי, הקבועה בהוראת סעיף 54 לפקודת הראיות, ונאמר כדלקמן:

 

 

 

 

"פרקליטו המלומד של המערער, עו"ד מיכה ויתקון, טען כי לא היתה התייחסות מפורשת לסעיף 54 הנ"ל. אינני רואה בכך פסול. כאשר מתחייבת הכרעה שפוטית המעוגנת בהוראה שבדיני הראיות, בודקת ערכאת הערעור אם השיקולים השיפוטיים אכן עונים לדרישות המהותיות והאיזכור או העדר האיזכור של ההוראה המסמיכה או ההוראה המדריכה, לפי הענין, אין בו כדי להוסיף או לגרוע. כאמור לעיל, מצאנו פירוט המניעים של הערכאה הראשונה ובכך די לצורך הענין שבפנינו. לא מצאנו גם עילה לפסילתם של הנימוקים הללו"

 

 

(ההדגשה שלי – ח"מ; עיינו גם: ע"א 192/86 סולימנפור נ' אבן, פ"ד מ"ב(3) 303 (1988); ע"פ 349/ 88 כהן נ' התצ"ר, פ"ד מד(1) 317, 325-323 (1990)).

 

 

 

 

(2) בית המשפט המרשיע נימק כדבעי מה הניע אותו להסתפק בעדות היחידה של נפגע עבירת המין.

 

 

 

 

שני התנאים הנ"ל התקיימו בהכרעות, מושא הכרעת הדין.

 

 

 

 

27. מקריאת חוות דעותיהם של השופטים בהכרעת הדין עולה כי הם היו בהחלט מודעים להוראות סעיף 54א לפקודת הראיות. את המחלוקת המשפטית שנפלה בין השופטת ר' יפה-כץ והנשיא י' פלפל לבין השופט א' ואגו יש להבין במיוחד לרקעו של הסעיף האמור. זאת ועוד – אחרת. אפילו בהתאם לגישתו של השופט א' ואגו, ניתנה הנמקה מפורטת ומספקת, שהסבירה מה הניע אותו להסתפק בעדותה היחידה של המתלוננת לצורך הרשעה בכל אחד מן האישומים העומדים לערעור בפנינו: האישום הראשון והאישום החמישי.

 

 

28. אף לגופן של טענות המערער לגבי פגמים שנפלו בהכרעת הדין – לא מצאתי ממש. בא-כוח המערער מדגיש בטיעונו כי הנקודות שהובילו את בית המשפט המחוזי הנכבד לקבוע כי המתלוננת אמינה, צריכות היו להוביל אותו דווקא למסקנה ההפוכה ­– כי המתלוננת איננה מהימנה. בין היתר, מציין המערער בהקשר זה את: קור רוחה של המתלוננת בעת מתן העדות; העובדה שנדרשו למתלוננת שמונה שנים כדי להגיש את תלונתה למשטרה; העובדה שלטענת המתלוננת היא פנתה למרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית, אך פניה זו העלתה חרס וכן הסתירות שהוא מצא בעדות המתלוננת לגבי יחסה למערער ולגבי רצונו לעזוב את ביתם המשותף. לדעת המערער, בכל אלה יש כדי לפגוע במהימנות של המתלוננת, וכדי ללמד על כך שמדובר בעלילה שנרקמה כנגדו על רקע הפרידה שביניהם.

 

 

בבואנו להתחקות אחר אותן סתירות בעייתיות לכאורה בעדות המתלוננת, מגלים אנו כי למעשה אין בהן כדי לכרסם במהימנותה. בראש ובראשונה נציין כי אף אם התגלו תמיהות כלשהן בעדות המתלוננת בבית המשפט – ובפרט ביחס לתלונתה במשטרה, שהוגשה באיחור והיתה מצומצמת יותר מעדותה ב בית המשפט – הרי שכבר נפסק בעבר כי קשה מאוד לצפות מקורבן עבירות מין למסור עדות סדורה ורצופה ביחס לאירועים שהתרחשו במשך זמן ממושך, במקרים שונים ובהזדמנויות שונות, זאת נוכח הטראומה הנלווית לעבירות אלה עבור הקורבן. כך נאמר, למשל, ב-ע"פ 9806/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.1.2007) בהקשר זה:

 

 

 

 

"בתי משפט על כל ערכאותיהם הכירו זה מכבר בכך שלא ניתן לדרוש כי תלונה מסוג זה תהיה מסודרת כרונולוגית, מתועדת, בנויה לתלפיות כאשר בין האירועים השונים קיים רצף הגיוני שניתן לעקוב אחריו. עדויות של מתלוננות בעבירות מין מתאפיינות בכך שהדברים מתערבבים זה בזה, קיים חוסר בהירות בשאלה מה קדם למה, מה בדיוק נאמר בשלב זה או אחר על ידי מי מן הצדדים וכיוצא בכך" (שם, בפיסקה 2).

 

 

משאמרנו הדברים הללו, הרי שאי ההתאמות שנמצאו לשיטת המערער, בעדות המתלוננת, ככל שנמצאו – מאבדות ממשקלן הראייתי ומעוצמתן. באשר לטענה בדבר כבישת התלונה והעדות במשך זמן ממושך, הרי שהסברה של המתלוננת לכך, אשר התקבל על ידי בית המשפט הנכבד קמא, מקובל גם עלי. המתלוננת הסבירה כי פחדה להתלונן בגלל חששה מתגובת המערער, אולם לבסוף, לאחר שנשברו צלעותיה והיא ברחה מן המערער לבית אמה, היא מצאה כי אף שם המערער ממשיך לאיים עליה ולהזהיר אותה כי אם תספר על המעשים הוא יהרוג אותה ואת ילדיהם המשותפים. לפיכך היא הבינה כי אין לה מנוס אלא לפנות למשטרה (ראו: עמ' 22, 40 לפרוטוקול הדיון ב בית המשפט המחוזי). השוו: ע"פ 10830/02 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 11.3.2004). העובדה שגם לאחר שפנתה למשטרה היססה המתלוננת מלהעלות מיידית את הטענות בדבר עבירות המין שבוצעו בה סותרת לכאורה את הטענה כי מדובר בעלילת שווא, שכן אילו היתה המתלוננת רוצה לטפול על המערער, קרוב לוודאי שהיתה פותחת דווקא בתיאור מעשי המין הקשים שלטענתה בוצעו בה. זה המקום להוסיף כי המתלוננת העידה שהמערער אמר לה שיש לו קשרים בעולם התחתון (עמ' 40 לפרוטוקול) וכי זו גם הסיבה בעטיה היא לא שיתפה במתרחש את הוריה ובת זוגו של אביה כ אשר אלה הגיעו לביתה לאחר שהוזעקו למקום (ראו: עמ' 54-53, 71-70 לפרוטוקול). ההסבר להתנהלותה של המתלוננת נעוץ איפוא בפחדיה ולכן היא חשפה רק אט-אט בפני חוקרי המשטרה (שיש לציין כי היו ברובם גברים) טפח ועוד טפח מחייה בשמונה השנים שקדמו להגשת התלונה. בהקשר זה יוזכר עוד כי המתלוננת השתהתה במשך שנים גם מלהתלונן על מעשי האלימות שהיו מנת חלקה, כאשר ביצועם של אלה איננו שנוי עוד במחלוקת.

 

 

 

 

29. המתלוננת העידה ב בית המשפט כי שיתפה שני גורמים חיצוניים בתלאותיה: המרכז לנפגעות תקיפה מינית (ראו בעמ' 65 לפרוטוקול) וכן את אמו של המערער (ראו בעמ' 45-44 לפרוטוקול). בתגובה להערת בית המשפט בעניין זה, מיהרה באת-כוח המערער להצהיר כי אמו של המערער תובא כעדה מטעם ההגנה (ראו בעמ' 45 לפרוטוקול); ברם זו, בסופו של דבר, לא הובאה לעדות בבית המשפט. הדבר בולט במיוחד לאור העובדה שכעדי הגנה הובאו שתי אחיותיו, אביו, דודו, בן-דודו וגיסו של המערער. נוכח מצעד זה של עדי הגנה – בני משפחתו של המערער – אין אלא לתמוה מדוע נפקד מקומה של האם על דוכן העדים, כאשר זו היתה עשויה לאשר, או להכחיש, את הטענה בדבר פניית המתלוננת אליה.

 

 

30. בערעור נטען עוד כי המתלוננת מסרה במשטרה אודות עבירות המין שבוצעו בה רק בשלב מאוחר של תלונתה. ואולם, בבדיקה קפדנית נראה כי המילה "אונס" מוזכרת כבר בהודעתה הראשונה של המתלוננת (מוצג נ/2 מתאריך 2.1.2005, בשעה 23:00 – שם בעמ' 1, שורות 11-10). ביצוע עבירות המין מוזכר עוד בפנייתה של המתלוננת לחדר המיון, כשעה לאחר מכן (מוצג ת/3, בעמ' 2). המתלוננת מפרטת בנושא עבירות המין שבוצעו בה רק בהודעתה השנייה מתאריך 3.1.2005 (מוצג נ/3, עמ' 3 שורה 16 ואילך), בתשובה לשאלתו של החוקר אם המערער פגע בה בדרכים נוספות. יצוין, כי כאילו כדי להסביר לעצמה מדוע בחרה לשתף את המשטרה בפרטים כה אינטימיים וכואבים, אמרה המתלוננת בטרם החלה בפירוט המעשים: "כבר נמאס לי ואני לא מוכנה לעבור את זה יותר" (מוצג נ/3, עמ' 3, שורה 23).

 

 

הדברים גם עולים בקנה אחד עם עדותה של המתלוננת ב בית המשפט, במסגרת חקירתה הנגדית. בהתייחס לאירוע נשוא האישום החמישי מסרה המתלוננת כי זה היה האירוע החמור ביותר, ולכן: "זה גם הדבר שהכי קשה לי לדבר עליו. בגלל זה – זה נדחה איכשהו לסוף" (עמ' 67 לפרוטוקול).

 

 

 

 

הנה כי כן, כ פי שקבע בית המשפט הנכבד קמא בהכרעת דינו, התנהלות זו של המתלוננת איננה מצביעה על כך שהגיעה למשטרה במטרה להפליל את בן זוגה בעבירות מין חמורות, אלא מלמדת על כך שהדברים הנוגעים לעבירות המין עלו תוך כדי ההתייחסות הנקודתית לאלימות ה"רגילה", שהיוותה את הסיבה המיידית להגשת התלונה. אגב, מסקנה זו תואמת גם את התרשמותו של בית המשפט מהקושי של המתלוננת להעיד בגין המעשים נשוא האישום הראשון (ראו עמ' 40 להכרעת הדין).

 

 

 

 

31. ב"כ המערער הקשה ושאל מדוע למרות כל מה שעולל המערער למתלוננת, לטענתה, היא ניסתה, שוב ושוב, למנוע ממנו לעזוב את ביתם. בחקירתה הנגדית השיבה המתלוננת גם לקושיה זו והיטיבה לתאר את המלכוד בו היתה נתונה במסגרת חייה עם המערער:

 

 

"הלוואי שזה היה כל כך פשוט. אם אני אומרת לו שילך, זה דברים שהיו, שאמרתי לו שילך והוא כבר הגיע לתחנה מרכזית והיתה פעם אחת שהוא כבר היה למטה עם המזוודה, ומיד עלה למעלה ומיד חזר הביתה, ואיך נתת לי ללכת ואת לא אוהבת אותי... למה, איך העזתי בכלל ל תת לו ללכת ואז זה נהיה יותר גרוע, ומיד עוברים לחדר ומיד אלימות והכל יותר גרוע ועכשיו אני אהרוג אותך. אז מצד אחד אני רוצה שהוא ילך, ומצד שני אסור לי להראות לו את זה שאני רוצה שילך, אז אני מנסה להתחנן שיישאר, כמה שאני לא רוצה את זה"

 

 

(ראו עמ' 70 לפרוטוקול).

 

 

 

 

על רקע זה יש לקרוא גם את "מכתב האהבה", ככינויו בידי המערער (נ/1א), שהמתלוננת הפנתה אליו, לבל יעזבנה, המבטא לגישתי את "תסמונת האישה המוכה" הראויה להגנה במשפט הפלילי. ראו: עמנואל גרוס "האישה המוכה – האם לא הגיעה העת כי המשפט הפלילי יגן עליה?" הפרקליט מד, חוברת א' 102 (1999); הדר דנציג-רוזנברג ודנה פוגץ' "'כשאהבה כואבת': על דילמת ההתחשבות בבקשתן של נשים החיות בצל האלימות להקל בענישת הפוגע" מחקרי משפט כ"ו 589 (התש"ע-2010).

 

 

 

 

32. באשר לטענות המערער בדבר אי התייחסות בית המשפט הנכבד לעדות שמסר המערער, הרי שאין באפשרותי לקבל גם טענה זו. אמנם, בהכרעת הדין אין איזכורים רבים של קטעים ספציפיים מעדות המערער. אולם, אין להסיק מכך ש בית המשפט הנכבד לא בחן ושקל את עדותו, והדבר בא לידי ביטוי בפתח הדברים בהכרעת הדין שם נאמר כי עדות המערער "נראית בעינינו כבנויה בתחכום ועל מנת להלך בין הטיפות" (עמ' 9 להכרעת הדין) וכן כי: "בכל פעם שמעמתים את הנאשם עם טענתו למיעוט מקרי האלימות, אל מול המשתמע מדבריו, ושם עולה שמדובר ביותר מקרים, הוא מוצא הסבר מפותל ולא אמין למשמעות הדברים, והתמונה המצטיירת מתיישבת יותר עם טענות המתלוננת" (עמ' 12 להכרעת הדין). אשר על כן, דין טענות המערער בהקשר זה להידחות אף הן.

 

 

 

 

סיכום ביניים

 

 

 

 

33. מסקנתי מכל האמור לעיל היא כי אין לקבל את ערעורו של המערער ככל שהוא מכוון כלפי הכרעת הדין.

 

 

 

 

עתה נעבור לבחון את הערעורים, שהוגשו הן על ידי המערער והן על ידי המדינה, בנוגע לעונש שהושת על המערער.

 

 

 

 

הערעורים על גזר הדין – טיעוני הצדדים

 

 

 

 

34. המדינה טוענת בערעורה כי העונש שהוטל על המערער – 8 שנות מאסר לריצוי בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי בסך 50,000 ש"ח למתלוננת – איננו הולם את חומרתן היתרה של העבירות ואת נסיבות ביצוען. המדינה מדגישה כי המערער לא רק השפיל את המתלוננת, חילל את כבודה וביצע בה מעשי אינוס ומעשי סדום רבים, אלא גם פצע את גופה – בסכין, בחנק ובמכות אגרוף. המדינה סבורה כי התקיפות המיניות לבדן מצדיקות הטלת עונש חמור במידה משמעותית מזה שהוטל על המערער. כן מתייחסת המדינה לתסקיר שהוגש בעניינה של המתלוננת, ואשר מלמד על עומק הצלקות שנותרו בנפשה בגין מעלליו של המערער.

 

 

 

 

35. המערער טוען, במענה לטענות המדינה, כי העונש איננו חורג ממתחם הסבירות, ודאי שלא בצורה כזו המחייבת את התערבותה של ערכאת הערעור. לא זו אף זו ­– המערער מבקש כי יוקל עונשו, ומדגיש כי הוא אסיר למופת וכי בית המשפט הנכבד קמא לא נתן משקל הולם וראוי לנסיבותיו האישיות וגזר עונשו לחומרא. המערער מדגיש לעניין זה כי עד להרשעתו זו – לא נרשם לו עבר פלילי, וכי עד למעצרו ניהל אורח חיים נורמטיבי לחלוטין. כמו כן מדגיש המערער כי ביצע את מעשי האלימות (שבהם הוא מודה, כאמור) בעת שהיה מובטל ושרוי במצב נפשי קשה.

 

 

 

 

דחיית הערעורים על גזר הדין

 

 

 

 

36. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים לעניין זה, אמליץ לחברותי לדחות את הערעורים הנוגעים לעונש שהושת על המערער בגזר הדין – ולהשאיר את העונש שהוטל על המערער על כנו. אפרט את הטעמים לכך מיד בסמוך.

 

 

 

 

37. גזר דינו של בית המשפט הנכבד קמא הוא מפורט ומנומק ומגלם איזון ראוי בין השיקולים הרלבנטיים השונים. מחד גיסא, המערער אמנם לא נכשל בפלילים טרם מעצרו בפרשות אלו, ובמהלך שהותו ב בית הסוהר גילה נכונות להשתלב בקבוצת טיפול ביחס לדפוסי התנהגותו האלימים, ואף לקח אחריות על מקצת ממעשיו כלפי המתלוננת (מעשי האלימות שבהם הודה, ואף הביע חרטה לגביהם). מאידך גיסא, המערער לא לקח אחריות מלאה על מעשיו – ושירות המבחן התרשם כי יש להטיל עליו עונש משמעותי שימחיש לו את חומרת התנהגותו הפסולה.

 

 

 

 

38. זאת ועוד – דומה כי אין חולק כי העבירות שבהן הורשע המערער: עבירות מין ועבירות אלימות קשה כלפי בת-זוגו, לאורך זמן רב, הן עבירות חמורות, וסכנה רבה נשקפת מהן (ראו: ע"פ 792/10 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 14.2.2011) והאסמכתאות הנזכרות שם). חומרה יתרה לעבירות אלה נובעת מכך שהן התרחשו בביתו-מבצרו של הקורבן, במקום שאמור להיות המקום הבטוח ביותר עבור כל אדם. בביצוע עבירות אלה נפגע לא רק גופו של הקורבן, אלא נפגעת גם נפשו ונותרת מצולקת לזמן רב. ואמנם מצבה של המתלוננת, מבלי לפרט ולפגוע בפרטיותה, איננו פשוט אף בחלוף השנים. היא ממשיכה להתמודד עם המעשים שביצע בה המערער, וזקוקה לשם כך לטיפול ארוך טווח. הנה כי כן ­– באיזון שבין הצורך בענישה מחמירה ומרתיעה בעבירות כגון אלה, שבהן הורשע המערער, ובין השיקולים האישיים של המערער, נסיבות חייו וכן ניסיונו להשתקם והבעת החרטה המסוימת שלו, נראה כי העונש שהושת תואם את רמת הענישה הראויה.

 

 

 

 

39. נוכח האמור לעיל אוסיף ואומר כי ייתכן שניתן היה אף להחמיר במידת-מה עם המערער בשים לב לחומרת העבירות שבהן הורשע, נסיבותיהן ומשכן. אולם, כאמור, העונש שהושת עליו איננו סוטה במידה כזו מרמת הענישה הראויה עד כדי כך שהוא מצדיק התערבות של ערכאת הערעור (ראו: ע"פ 2977/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.3.2008)), במיוחד שבמקרים במקרים כגון דא ערכאת הערעור איננה נוטה למצות את הדין (ראו: ע"פ 6277/07 שימנסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.5.2008); ע"פ 7085/07 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 5.5.2008); ע"פ 5703/07 קבוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.9.2007)).

 

 

 

 

סיכום

 

 

 

 

40. העולה מכל המקובץ מביא אותי למסקנה שראוי כי אציע לחברותי לדחות את הערעורים שבפנינו, הן את זה המכוון כנגד הכרעת הדין והן את אלה המכוונים כנגד גזר הדין שהושת על המערער.

 

 

 

 

 

 

השופטת (בדימ') א' פרוקצ'יה:

 

 

 

 

אני מסכימה.

 

 

 

 

 

 

השופטת מ' נאור:

 

 

 

 

אני מסכימה.

 

 

 

 

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר.

 

 

 

 

ניתן היום כ"א באייר התשע"א (25.5.2011).

 

 

 

 

 

 

 

 

_________________________

 

 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07005670_K10.doc מה

 

 

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il