עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 5563/10

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השופט ס' ג'ובראן:

 

 

 

 

לפנינו ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (פ"ח 1041/06, כבוד השופטים ר' יפה כ"ץ – סג"נ, ו' מרוז וא' ואגו) מיום 1.6.2009 בה הורשע המערער בביצוען של ארבע עבירות של מעשה סדום לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), עבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין והדחה בחקירה לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין. כל אלו בהיותו קטין, כנגד שכנתו הקטינה (להלן: הקטינה). לחלופין מוגש ערעור על גזר הדין שניתן בעניינו של המערער מיום 1.7.2010.

 

 

השתלשלות ההליכים עד כה

 

 

 

 

כתב האישום

 

 

 

 

1. כנגד המערער הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי המייחס לו עבירות מין רבות, ביניהן מספר עבירות של ביצוע מעשים מגונים בקטינה, מספר עבירות של ביצוע מעשה סדום בקטינה (להלן: המעשים) וכן עבירה של הדחה בחקירה. על פי הנטען בכתב האישום, המערער ביצע את המעשים בקטינה, בהיותה מתחת לגיל 14, במועדים שאינם ידועים למשיבה. כתב האישום מתאר מספר אירועים במסגרתם בוצעו העבירות (להלן: האירועים):

 

 

 

 

(א) האישום הראשון הינו בגין אירוע שבו, על פי הנטען, ביקש המערער מהקטינה לבוא עמו למחסן של בנין ברחוב בו גרו שניהם (להלן: המחסן). במחסן ביצע בה מעשה מגונה עד שהגיע לסיפוק מיני. בהמשך ביצע המערער מעשה סדום בקטינה והורה לה שלא לספר לאף אחד אודות המקרה. (ב) האישום השני הינו בגין שני מקרים בהם ביקש המערער מהקטינה לבוא עימו לשירותים בבית הכנסת באזור מגוריהם. בשירותים ביצע בה מעשה מגונה עד שהגיע לסיפוק מיני. עוד נטען כי באחד משני המקרים הללו ביצע המערער בקטינה גם מעשה סדום וביצע בה מעשים מגונים נוספים. (ג) האישום השלישי הינו בגין מקרה נוסף, אשר התרחש בחדרו של המערער בביתו, במסגרתו ביצע בקטינה מעשה סדום. (ד) האישום הרביעי הינו בגין המקרה האחרון שהתרחש, על פי כתב האישום, גם הוא בשירותים של בית הכנסת באזור מגורי המערער והקטינה. שם ביצע המערער בקטינה מעשה מגונה ומעשה סדום.

 

 

 

 

2. בתשובתו לכתב האישום, הודה המערער בביצוע ארבעה מעשים מגונים ומעשה סדום אחד. כמו כן הודה שהורה לקטינה שלא לספר לאף אחד. אולם, לגבי כלל המעשים טען כי בוצעו בטרם הגיעו לגיל 12, גיל האחריות הפלילית.

 

 

 

 

הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי

 

 

 

 

3. ביום 1.6.2009 ניתנה הכרעת הדין על ידי בית המשפט המחוזי. ביסודה עמדה התשתית העובדתית שנקבעה על ידי בית המשפט לפיה התקיימו ארבעה אירועים בהם ביצע המערער עבירות כלפי הקטינה; האירוע הראשון במחסן ואירוע נוסף במחסן, אירוע שהתרחש בחדרו של המערער בביתו והאירוע האחרון שהתרחש בשירותים של בית הכנסת. כן נקבע כי בכל האירועים ביצע המערער בקטינה מעשי סדום ובאירוע האחרון ביצע בה גם מעשה מגונה.

 

 

 

 

4. בית המשפט המחוזי בחן את העדויות שלפניו והעדיף את גרסת הקטינה על פני גרסת המערער כפי שיפורט להלן.

 

 

5. עדות הקטינה: בעת חשיפת האירועים היתה הקטינה מתחת לגיל 14 ונחקרה על ידי חוקרת ילדים. היות ובזמן ניהול המשפט עברה את גיל 14, העידה בבית המשפט בחקירה נגדית. בית המשפט קבע כי אין כל ספק שמדובר בנערה שמבינה היטב את חשיבות הדיוק בדבריה וציין כי התרשמותו העצמאית מן הקטינה במהלך הדיון היתה שהיא מתמצאת היטב בכל הקשור למועדים ומקומות. כמו כן קבע, כי ידעה היטב לומר שהאירוע האחרון התרחש כשהיתה בכיתה ו' והאירועים הראשונים התרחשו כשהיתה בכיתה ג' או ד'. בית המשפט התרשם מתחושותיה ורגשותיה של הקטינה שבאו לידי ביטוי באופן בו גוללה את גרסתה הן בפני חוקרת הילדים והן בפני בית המשפט. בסעיף 19 להכרעת הדין צוין כי "יש לקבל את דבריה כמות שהם" וכן כי "אין לי [לשופטת] כל ספק ש[הקטינה] דייקה ותארה כל מה שעבר עליה".

 

 

 

 

6. עדות המערער : בית המשפט מצא כי השוואת עדות המערער במשטרה, בה בחר להסתפק במקום להעיד בחקירה ראשית, לחקירתו הנגדית בבית המשפט מעלה סתירות ושינויים בתוך גרסתו. כך למשל, נמצאה 'התפתחות' מסוימת בעדותו ביחס למקום ביצוע המעשים בקטינה ולאופיים. כמו כן, נמצאו הבדלים בין עדויותיו ביחס לגילו ולגיל הקטינה בעת האירועים. אף עדותו של עד ההגנה, הרב מהישיבה בא למד המערער, העמיקה את הספקות באשר למהימנות עדותו. עוד קבע בית המשפט, כי טענתו של המערער לפיה באף מקרה לא החדיר את איבר מינו לפי הטבעת של הקטינה משום שידע שזה יכאב לה ובשל מימדיו הקטנים של פי הטבעת איננה אמינה. זאת מן הטעם שלא יכול היה המערער לדעת על הכאב שעשוי להיגרם בעקבות החדירה או על גודלו של פי הטבעת אילולא ראה את פי הטבעת של הקטינה וניסה לחדור אליה.

 

 

 

 

לבסוף ולאור האמור קבע בית המשפט כי גרסתו או גרסאותיו של המערער אינן יכולות לעמוד בשל אי דיוקן ובשל ניסיונו המובהק לייפות את המציאות ולהתאים גרסאותיו לטענתו המרכזית לפיה כלל המעשים בוצעו בטרם הגיעו לגיל האחריות הפלילית.

 

 

 

 

7. בהמשך להעדפת גרסת הקטינה כתשתית עובדתית לתיק דנן פירט בית המשפט את הכרעותיו בשאלות הבאות:

 

 

 

 

8. סיוע לעדות הקטינה: בית המשפט המחוזי קבע כי הן התנהגות הקטינה בנוכחות חוקרת הילדים ובפני בית המשפט והן עדות אמה מלמדות כי מצבה הוא מצב של מצוקה וטראומה בעל גילויים חיצוניים ברורים. מסקנה זו מהווה, לדעת בית המשפט סיוע לעדותה של הקטינה. זאת על בסיס פסיקה של בית משפט זה (כגון ע"פ 1528/96 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נ'(3) 353 (1996)). בנוסף נקבע בהכרעת הדין שאף חלקים בעדותו של המערער מהווים סיוע לעדות הקטינה. הודגש כי ראיות הסיוע הללו נמצאו למעלה מן הצורך שכן הקטינה העידה בבית המשפט בחקירה נגדית ונמצאה כשירה למתן עדות ככל עד אחר.

 

 

 

 

9. עדות כבושה: בית המשפט קבע כי מדובר במקרה אופייני של ילדים שהיו קורבן להתעללות מינית חוזרת, החוששים, מתביישים ונמנעים באופן טבעי מלהתלונן על המעשים שנעשו בהם, ועל כן מצא לנכון לייחס את מלוא המשקל לעדות הקטינה למרות הזמן הממושך שחלף בין המועד שנפגעה על ידי המערער לבין מועד הגשת התלונה במשטרה.

 

 

 

 

10. מספר האירועים ותוכנם: הקטינה בעדותה הצביעה על שלושה אירועים כאשר אחד התרחש במחסן, אחד בשירותי בית הכנסת ואחד בבית המערער. בנוסף ציינה כי היה יותר מאירוע אחד במחסן. לפיכך קבע בית המשפט כי בסך הכול אירעו ארבעה אירועים כאשר בשלושה מהם בוצעו בקטינה מעשי סדום ובאחד מהם גם מעשה סדום וגם מעשה מגונה. בכל אלה הורשע המערער כאמור לעיל. באשר להיתכנות קיומם של אירועים נוספים הודגש כי הספק לגביהם פועל לטובת המערער.

 

 

 

 

11. גיל המערער בזמן ביצוע המעשים: נקבע כי המערער ביצע את העבירה הראשונה בהיותו כבן 14 או 15 ואילו את האחרונה בהיותו כבן 17.

 

 

 

 

12. שאלת החדירה: בעניין זה הסתמך בית המשפט באופן מלא על עדותה של הקטינה לפיה המערער החדיר את איבר מינו לתוך "המקום שבו מתפנים" הוא פי הטבעת שלה. בית המשפט ביסס קביעתו על דברי הקטינה לפיהם ידעה שמדובר באיבר מינו של המערער שהוחדר לפי הטבעת שלה, משום שראתה אותו מכוון את איבר מינו לישבנה ולאחר מכן הרגישה כאבים עזים ואף בכתה מעצמת הכאב. יתרה מכך, קבע בית המשפט, כי במקרה דנן, אף אם במהלך האירועים התקיימה תחילת חדירה בלבד הרי שדי בה כדי לגבש את היסוד העובדתי לעבירת מעשה סדום.

 

 

 

 

גזר דינו של בית המשפט המחוזי

 

 

 

 

13. בטרם נגזר דינו של המערער הוגש תסקיר בעניינו במסגרתו המליץ שירות המבחן לשלבו בקבוצה טיפולית לצד עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות ומאסר מותנה. כמו כן הוגשה חוות דעת של המרכז להערכת מסוכנות לפיה על אף שהמערער אינו מכיר במלוא חומרת העבירות בהן הורשע הרי שהוא מבין כיום את מעשיו ותוצאותיהן ואף מביע חרטה וצער רב בגינן. מידת המסוכנות שלו הוערכה כנמוכה. לצד זאת הוגש תסקיר קורבן עבירה בעניין הקטינה בו נאמר כי היא מצויה בטראומה מתמשכת וכי תהליך השיקום שלה מורכב וכואב.

 

 

 

 

בגזר הדין פורטו מכלול השיקולים לעונש. לטובת המערער עמדו התסקירים בעניינו, דו"ח הערכת המסוכנות, קטינותו בעת ביצוע העבירות וחלוף הזמן מיום ביצוע העבירות ועד למתן גזר הדין. לחובתו נזקפו גילה הצעיר של הקטינה חומרת הפגיעה בה והשלכותיה לטווח הארוך. בית המשפט גזר על המערער עונש מאסר בפועל למשך 18 חודשים, מאסר על תנאי ופיצוי סמלי לקטינה.

 

 

 

 

14. מכאן הערעור שבפנינו, במסגרתו מלין המערער על הכרעת הדין ולחלופין על מידת העונש שהושת עליו.

 

 

 

 

טענות הצדדים

 

 

 

 

15. המערער מבקש כי נעדיף גרסתו על פני גרסת הקטינה ונקבע על פיה, בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, שתי קביעות עיקריות: האחת, כי האירוע האחרון היה בסוף שנת 1997 טרם ניתן היה לייחס לו אחריות פלילית. השנייה, כי הוא לא הכניס מעולם את איבר מינו לפי הטבעת של הקטינה ועל כן לא התקיימו יסודותיה של עבירת מעשה סדום באף אחד מן המקרים בהם הורשע.

 

 

 

 

16. לטענת המערער לא הוכיחה המשיבה מעל לכל ספק סביר את מועד ביצוע העבירות. לדבריו, הקטינה סתרה עצמה בעדותה ואף אמרה מפורשות שהיא אינה זוכרת בדיוק מתי נעברו העבירות וכמה זמן עבר בין מקרה למקרה. לפיכך ראוי, בעיניו, לבטל כליל את קביעת בית המשפט המחוזי לעניין גילו בעת ביצוע העבירות. לכל הפחות, טוען המערער, הרי שהוטל ספק סביר באשר לזמנים בהם בוצעו המעשים ובפרט באשר להיותו מעל לגיל האחריות הפלילית עת ביצע אותם. בנוסף, הוא שב וחוזר בטיעוניו על כך שבית המשפט לא התייחס באופן מלא ומספק לחלקים בעדותה של הקטינה אשר מחזקים את גרסתו או, לכל הפחות, אינם סותרים אותה.

 

 

 

 

17. באשר להרשעתו דווקא בארבעה מעשי סדום ולא בארבעה מעשים מגונים טוען המערער כי לא הובהר הבסיס העובדתי לה.

 

 

 

 

18. טענות נוספות שעלו מפיו עסקו בהתנגדותו להרשעתו ללא תסקיר אשר נעשתה, לדבריו, בניגוד לדין; בתקיפתו את חוקיות עדות השמיעה מפי אם הקטינה; בהיעדר דיותן של ראיות הסיוע האחרות לטעמו; בהיעדר מתן משקל בהכרעת הדין לכבישת העדות על ידי הקטינה ואף בהימשכותם של ההליכים בתיק דנן אשר עלו לטענתו לכדי עינוי דין.

 

 

 

 

19. כנגד גזר הדין טוען המערער כי היה על בית המשפט המחוזי לאמץ את המלצות שירות המבחן ולבטל את עונש המאסר הפועל. זאת בשל חלוף הזמן, מידת מסוכנותו הנמוכה כפי שעלתה מדו"ח הערכת המסוכנות והיעדרו של עבר פלילי כלשהו מלבד התיק דנן. עוד הוא טוען כי בית המשפט המחוזי דחק בקצינת המבחן להגיע למסקנות מיידיות מבלי לאפשר לה לקיים את התהליך שביקשה, דבר שהביא להגשת תסקיר "מלאכותי". כמו כן נטען כי לא נשקלו כראוי עובדת היותו קטין בעת ביצוע העבירות ועובדת היותו משוקם כיום, בעת גזירת העונש.

 

 

 

 

20. עמדת המשיבה הינה כי הערעור מתמקד בשאלה עובדתית בדבר גילו של המערער וזו הוכרעה על ידי בית המשפט המחוזי באופן ברור, מנומק וחד משמעי ועל כן אין כל סיבה להתערב בה.

 

 

 

 

21. באשר להעדפת גרסת הקטינה, טוענת המשיבה כי הקטינה היתה עקבית בדבריה ביחס למועדי האירועים והיא מעגנת היטב את מועדי האירוע הראשון והאחרון. לעניין ביצוען של עבירות מעשי סדום על ידי המערער מפנה המשיבה לקביעותיו הנחרצות של בית המשפט המחוזי ולעדותה המפורשת, בעיניה, של הקטינה בעניין. לטענתה, המערער לא הציג כל נימוק המצדיק התערבות בממצאים אלה.

 

 

 

 

22. ביחס לראיות הסיוע לעדות הקטינה, טוענת המשיבה כי הן אינן נדרשות לאחר שהקטינה העידה בבית המשפט. למעלה מן הצורך היא טוענת, כי הסיוע שמצא בית המשפט והצביע עליו בהכרעת הדין מספק.

 

 

 

 

23. באשר לדרישת התסקיר טוענת המשיבה כי כתב האישום הוגש לאחר שבגר המערער והוא הועמד לדין כבגיר. לטענתה, בהתאם לנוסח חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971 (להלן: חוק הנוער שפיטה) כפי שהיה בתוקף במועד מתן הכרעת הדין (1.6.2009), בית המשפט לא היה מחויב להורות על הגשת תסקיר בעניינו של המערער בטרם הרשעתו.

 

 

 

 

24. בנושא העונש שנגזר על המערער טוענת המשיבה כי חומרת מעשיו של המערער ועוצמת הפגיעה בקטינה, בין יתר השיקולים, מצדיקים את מידתו. עוד טוענת המשיבה, כי הטענה לפיה דחק בית המשפט בשירות המבחן באופן שהביא להגשת תסקיר "מלאכותי" משוללת בסיס שכן הוגשו ששה תסקירים לאורך שנה ובית המשפט נענה שוב ושוב לבקשת שירות המבחן לדחיית מועד הדיון. לסיכום, טוענת המשיבה כי אין בעיניה כל מקום להתערבות בית משפט זה בהכרעת הדין או בגזר הדין.

 

 

 

 

דיון

 

 

 

 

ערעור על הכרעת הדין

 

 

 

 

התערבות בממצאים עובדתיים

 

 

 

 

25. כאמור, מבקש המערער, כי נתערב בממצאיו של בית המשפט המחוזי, נהפוך קביעותיו ביחס למהימנות עדותה של הקטינה ונבסס הכרעת דין חדשה על גרסתו שלו. מאידך, עומדת לנגד עיננו קביעתו החד משמעית של בית המשפט המחוזי לפיה עדות הקטינה מהימנה היא ועל כן גרסתה לאירועים נושאי תיק זה הינה הגרסה המשקפת באופן הנאמן ביותר את המציאות העובדתית העומדת בבסיסה של הכרעת הדין.

 

 

 

 

26. הלכה ידועה היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים עובדתיים ובקביעות המהימנות אשר קבעה הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים (ראו למשל ע"פ 8916/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם 1.7.2009)) זאת מכיוון שהערכאה הדיונית היא ששמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן. לכן בידיה הכלים הטובים ביותר לקבוע את הממצאים העובדתיים הנחוצים להכרעה במקרה הנדון.

 

 

 

 

הלכה זו מקבלת משנה תוקף בעדות של קורבנות לעבירות מין. במצבים אלו בית המשפט נדרש להכריע בין שתי גרסאות עובדתיות השונות זו מזו. וכך נאמר בנושא זה בעבר:

 

 

 

 

"וכך הוא במיוחד כאשר עסקינן בעבירות מין לא מעטות, בהן - לרוב - רב הנסתר על הנגלה, ואך השניים המעורבים בפרשה יודעים את שאירע לאמיתו". (ע"פ 3793/06 וורקו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.4.2007).

 

 

 

 

"במקרה כזה, מעצם טיבו, עוסקת העדות בנושא שהוא טראומטי ואינטימי כאחד, ולפיכך מתעורר, לעתים, קושי במתן עדות ברורה ורהוטה. בנסיבות כאלה, הטון, אופן הדיבור, שפת הגוף, וכל אותם גורמים שאינם שייכים ישירות לעולם התוכן, מקבלים משקל חשוב עוד יותר" (ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2), 419 (2004) סעיף 8 לפסק דינה של השופטת חיות).

 

 

 

 

 

 

עבירות מין דוגמת המקרה שלפנינו מתבצעות בחדרי חדרים ובדרך כלל ללא עדים. לכן לרוב, קשה למצוא ראיות חיצוניות מלבד עדויות המבצע והקורבן אשר אותם יש לעמת "גרסה אל מול גרסה". מכאן נובעת החשיבות היתרה להתרשמותה של הערכאה הדיונית מן העדויות ולכן ההלכה בדבר אי התערבותה של ערכאת הערעור בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית עומדת במקרים הללו ביתר שאת (ראו דברי בע"פ 1694/08 זוהר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.1.2009); ראו גם ע"פ 2353/08 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.12.2009); ע"פ 4901/09 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 07.12.09)). במקרה דנן, התרשם בית המשפט מן הקטינה במהלך חקירתה הנגדית ונתן דעתו לתגובותיה ולתחושותיה שבאו לידי ביטוי עת תיארה את השתלשלות האירועים ואת המעשים שביצע בה המערער. בית המשפט אמר מפורשות כי לאחר שמיעת עדות הקטינה וצפייה בקלטות החקירה בפני חוקרת הילדים, לא נותר כל ספק באשר לאמינותה.

 

 

 

 

27. לאחר שעיינתי היטב בהכרעת הדין, בפרוטוקול הדיונים מבית המשפט המחוזי ובתמלילי השיחות בין הקטינה לבין חוקרת הילדים ואף צפיתי בקלטות החקירה, הגעתי לכלל מסקנה כי צדק בית המשפט המחוזי הן בהעדפתו את גרסת הקטינה והן ביתר הכרעותיו בתיק דנן, כפי שאפרט להלן.

 

 

 

 

ביסוס ההרשעה על גרסת הקטינה

 

 

 

 

(א) מהימנות עדות הקטינה

 

 

 

 

28. העדפת גרסתה של הקטינה על פני גרסת המערער מקובלת עלי. זאת, בין היתר לאור דבריה הנחרצים של חוקרת הילדים בדו"ח המהימנות:

 

 

 

 

"דיווחה של הילדה היה במלל חופשי בתגובה לתשאול פתוח ישיר. דיווחה הינו עקבי ובלתי-מאורגן במידת מה. הילדה תיארה מס' אירועים בהם נפגעה מינית. דיווחה מפורט, בעלי רצף הגיוני וברור, מעוגן בקונטקסט, בזמן ובמקום (...) לא בלטה מוטיבציית יתר של הילדה להפללה, ואף נראה כי עושה מינימיזציה לפגיעה בה. כל הדברים הללו מעלים את ההתרשמות כי מדווחת על אירועים שחוותה. יחד עם זאת, לא ברור האם הילדה מצליחה לעשות הפרדת אירועים. יתכן וניתן להסביר אופן דיווח זה בכך שמניסיוננו ידוע כי ילדים שחוו ריבוי אירועים מתקשים לעשות הפרדה ברורה בין האירועים" (דו"ח מהימנות מיום 6.5.2004).

 

 

 

 

וכן לאור הפירוט הנרחב והשפה הפשוטה שאפיינו את עדות הקטינה:

 

 

 

 

"י: הוא (...) לקח אותי למחסן של.. בניין שהיה(?). ו.. (...) הוא הוריד לי את ה.. חצאית. ואת ה.. (?). (...) ואז גם הוא הוריד (...) הוא .. הוציא את הדבר הזה הלבן.. (..) אחר כך הוא שם את ה.. בולבול שלו איפה שמתפנים [הממ] היה כואב ו.. ירד לי(?).

 

 

ח: מה? ירד לך מה?

 

 

י: דמעות מהעיניים." (תמלילי חקירות ת/1 ב'1 עמוד 6)

 

 

 

 

"מתי שהוא הכניס אני הרגשתי כאב ולחץ" (בעמוד 58 לפרוטוקול).

 

 

 

 

 

 

הסתירות בעדותה של הקטינה, עליהן מצביע בא כוח המערער, גם אם קיימות בחלקן, הן ברובן תוצר של מצב בו קורבן לעבירות מין נדרשת לגולל בפני חוקרים ושופטים את הסיפור אודות העבירות הקשות שבוצעו בה. יפים לכך הדברים שנכתבו בע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נה(2) 918, 928 (2001):

 

 

 

 

"צריך להניח כי חשיפת הדברים בפני הרשות החוקרת לאחר תקופה טראומטית כה ארוכה שעברה עליה לא היתה קלה, ואין להוציא מכלל אפשרות כי מצב דברים זה הביא את המתלוננת למבוכה ולמתח רב, ואולי מכאן אף לחוסר עקביות מלא ולחוסר דיוק בתיאור הפרטים".

 

 

 

 

אמרה בעניין זה, חוקרת הילדים, בעדותה בפני בית המשפט:

 

 

 

 

"אני מתכוונת לכך שהילדה לא הגיעה לחקירה כשהיא מוכנה לדווח לי אירועים מסודרים ומעוגנים בצורה חופשית. כלומר זה משהו שבא אצלה בצורה מבולבלת וזה דבר שמחזק את המהימנות שלה.

 

 

(...)

 

 

ובחלקים מסוימים היא התקשתה והרגישה שהיא מתביישת לספר לי והיה לה קשה לספר לי והיה צורך לדובב אותה" (בעמוד 16 לפרוטוקול).

 

 

 

 

 

 

אף דבריה של הקטינה עצמה מעידים על הקושי הרב בו היתה שרויה בעת מתן העדות בפני חוקרת הילדים:

 

 

 

 

"י: מתי זה נגמר?

 

 

ח: מה?

 

 

י: מתי זה נגמר?

 

 

ח:עוד מעט.

 

 

י: מעייף" (תמלילי החקירות ת/1ב'1 בעמוד 11).

 

 

 

 

"י: אני לא רוצה לדבר. קשה לי". (הילדה בוכה). (תמלילי החקירות ת/2 ב'1 בעמוד 8).

 

 

 

 

 

 

קשייה ומצבה הנפשי של הקטינה בעת מתן העדות, אשר באו לידי ביטוי בסתירות ופערים מסוימים בעדותה, לא רק שאינם מטילים ספק במהימנות עדותה אלא מחזקים אותה. לאור האמור ברורה ומובנת לי הכרעת בית המשפט ביחס למהימנות עדותה של הקטינה ולא מצאתי מקום להתערב בה.

 

 

 

 

(ב) דרישת הסיוע

 

 

 

 

29. המערער טוען כי המשיבה לא הביאה "סיוע מהותי" לגרסת הקטינה כנדרש על מנת שניתן יהיה להרשיע אותו על בסיסה. דינה של טענה זו להידחות.

 

 

 

 

ראשית, אין בעיני מקום, במקרה דנן, להחיל את דרישת הסיוע לעדות קטינה בפני חוקרת ילדים המצויה בסעיף 11 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט"ו-1955 (להלן: סעיף 11). זאת מכיוון שעל אף שבהסכמת הצדדים הוחלט לקבל את קלטות החקירה ותמליליהן כחקירה ראשית ולחסוך מן הקטינה שחזור נוסף של המעשים שביצע בה המערער, הקטינה בכל זאת העידה בפני בית המשפט – במסגרת חקירה נגדית. וכך אמר הנשיא (כתוארו אז) שמגר:

 

 

 

 

"נוסחו של סעיף 11 הנ"ל מלמד על כך שכוונתו לנסיבות שבהן עומדת לפני בית המשפט אך ורק ראיה שנתקבלה לפי סעיף 9, ולא ראיה אחרת. כך נובע מנוסחו של סעיף 11, וכך גם נובע מהגיונם של דברים, שהרי אם ההרשעה עומדת להתבסס על ראיות אחרות ולאו דווקא על האמרה בלבד, ממילא נעלם הצורך באותה תוספת לאמרה הנדרשת כאשר אמרה זו עומדת בגפה. כאשר יש ראיות נוספות, כוללים גם אותן במכלול חומר הראיות אשר נבחן עובר להחלטה בדבר הרשעה או זיכוי" (רע"פ 6533/93 יהושע בן אברהם נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 698 (1994).

 

 

 

 

בענייננו, גרסת הקטינה לא נלמדה מראיה אחת בלבד, אלא ממכלול של ראיות אשר ביניהן, עדותה בבית המשפט בחקירה נגדית, עדותה בפני חוקרת הילדים וחלקים בעדותו של המערער כאשר כל אחת מן הראיות תומכת ונתמכת באחרות. מכאן שהרשעת המערער, על מרכיביה, לרבות קביעת גילו בעת ביצוע המעשים, אופי המעשים ונסיבותיהם, נעשתה על בסיס אותו מכלול ועל כן לא חל סעיף 11.

 

 

 

 

זאת ועוד, ברע"פ 3904/96 סימן טוב מזרחי נ' מדינת ישראל נא (1) 385, 403 (1997) נדונה שאלת התוספת הראייתית הנדרשת לעדות בפני חוקרת ילדים המוגשת במקרה בו נקטעה, מסיבה כלשהי, עדות הילד בפני בית המשפט:

 

 

 

 

"מקום שבו נקטעה העדות בלי שהושלמה החקירה הנגדית, דרושה ראיה מחזקת בעלת משקל ניכר יותר. התוצאה היא אפוא כי את התמיכה הראייתית הנדרשת יש לקבוע על-פי "רף גמיש", הנע בטווח שבין "הסיוע המהותי" כגבולו העליון, וה"חיזוק" המינימלי, כגבולו התחתון. גובהו של "הרף" ייקבע בכל מקרה, בהתאם לשלב בו הופסקה עדות הילד בבית-המשפט; במידת הפגיעה בהגנה עקב הפסקה זו ובמשקל העדות לאור כלל הראיות". (הדגשות שלי – ס'. ג''.).

 

 

 

 

בענייננו, קוימה החקירה הנגדית במלואה והגשת קלטות החקירה והתמלילים נעשתה בהצעת הסנגור ובהסכמתו הברורה. בנוסף משקלה של החקירה הנגדית גבוה ועל בסיסה הוכרעו שאלות חשובות ועיקריות בפסק הדין. הדיון הפלילי בעניינו של המערער הכיל איזון ראוי בין שמירה על כבוד הקטינה לבין זכותו של המערער להגנה אפקטיבית (ראו דנ"פ 3750/94 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד מח(4) 621 (1994)). מכאן, יתכן שגם על פי דבריו של השופט גולדברג שהובאו לעיל, בנסיבות המקרה דנן כלל לא נדרשת תוספת ראייתית לעדות בפני חוקרת הילדים. לכל היותר נדרש החיזוק המינימאלי ביותר, אותו ניתן למצוא בשלל הראיות המסייעות שהוצגו על ידי בית המשפט המחוזי לרבות שקריו של המערער, עדות האם ואף עדות הקטינה בחקירה הנגדית.

 

 

 

 

שנית, סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 קובע כי ניתן להרשיע נאשם על בסיס עדות יחידה של קורבן עבירות מין בתנאי שבית המשפט ינמק מדוע הסתפק בעדות זו. חובת הנמקה זו, אשר החליפה את הצורך בסיוע, פורשה בפסיקה כדורשת להעלות על הכתב טעם הנעוץ בהגיון הדברים או טעם אחר להכרעה על בסיס אותה עדות יחידה (ע"פ 288/88 סעיד בן יוסף גנדור נ' מדינת ישראל פ"ד מב(4) 45, 49 (1988)). במקרה דנן, בית המשפט מנה, כפי שפורט לעיל, את הטעמים לבחירתו בגרסתה של הקטינה. בתוך כך נתן משקל להגיון שבדבריה, למידה ולאופן הפירוט ולהיעדר האדרת מעשיו של המערער על ידה. במקביל שלל בית המשפט באופן מנומק ומפורט את מהימנות עדותו של המערער. מאחר ומדובר במקרה של גרסה מול גרסה הרי שדי לגישתי, בטעמים הללו כדי לעמוד בחובת ההנמקה על פי דין.

 

 

 

 

בית המשפט הצביע מעבר לנדרש גם על ראיות מסייעות כגון מצבה הנפשי של הקטינה בעת מתן העדות, עדות האם וחלקים מסוימים מעדות המערער. נראה כי אין ממש בטענותיו של המערער כנגד טיבן של ראיות הסיוע הללו, אך משקבעתי שכלל לא היה בהן צורך אינני מוצא לנכון להידרש לכך.

 

 

 

 

(ג) טענת העדות הכבושה

 

 

 

 

30. גם מסקנות בית המשפט המחוזי ביחס לכבישת העדות על ידי הקטינה נכונות בעיני ומעוגנות היטב בדין ובעובדה. הרי נפסק בעבר כי היעדר תלונה מיידית אינו מצביע דווקא על חוסר מהימנותה של התלונה (ראו ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי ואח' פ"ד מח(1) 302 (1993)). כמו כן נפסק כי ההסבר לכבישת העדות מאפשר לבית-המשפט ליתן לעדות משקל ראייתי מלא כמתחייב מן הנסיבות (ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נה(2) 918 , 926 (2001)). בית המשפט המחוזי הדגיש כי הקטינה היתה נתונה תחת ציווי המערער כלפיה שלא לגלות לאף אחד על מה שהתרחש ביניהם וציין את מצבה השכלי והנפשי אשר מהווים הסבר נוסף לזמן שלקח לה לספר על הפגיעה שחוותה. יתרה מכך, ביחס לאירוע האחרון כלל לא מדובר בכבישה ארוכה. מכאן, דעתי כדעת בית המשפט המחוזי לפיה יש לייחס לעדות הקטינה את מלוא המשקל.

 

 

 

 

גיל המערער בעת ביצוע העבירות

 

 

 

 

31. בליבת הכרעת הדין בענייננו נמצאת השאלה מתי בוצעו העבירות ומה היה גילו של המערער כשביצען. בית המשפט קבע כי המעשה האחרון נעשה כאשר היתה הקטינה בכיתה ו' והמערער כבן 17 ואילו המעשים הראשונים בוצעו לכל המוקדם כאשר היתה הקטינה בכיתה ג' או ד' והמערער כבן 14. מסקנה זו מעוגנת בדברי הקטינה:

 

 

 

 

"ח: באיזה כיתה היית כשזה קרה בפעם האחרונה?

 

 

י: השנה" (תמלילי החקירות ת/1 ב'1 בעמוד 5)

 

 

 

 

"ש: את יכולה לומר לנו מה הזכיר לך מתי היה המקרה האחרון? משהו שהזכיר לך למה דווקא את זוכרת שהמקרה האחרון היה בכיתה ו'? איך את זוכרת?

 

 

ת: זה בשנה שאחותי התחתנה." (עמוד 51 לפרוטוקול).

 

 

 

 

וכן בהתרשמותה הנחרצת של חוקרת הילדים:

 

 

 

 

"מבחינת מתי האירועים קרו היא היתה עקבית לאורך כל החקירות. מה שהילדה מתארת שהאירועים התחילו כשהיתה בכיתה ג' או ד' וכשהיא נתבקשה לתאר את הפעם האחרונה שקרה משהו עם החשוד אמרה שזה היה בכיתה ו'. זה משהו שהיתה עקבית לגביו לא התבלבלה ולא טעתה במהלך החקירה" (בעמוד 18 לפרוטוקול, ההדגשה שלי – ס'. ג''.).

 

 

 

 

לאור העדויות מסכים אני לקביעה כי המערער ביצע את העבירות לאחר שעבר את גיל 12, ובאירוע האחרון היה כבן 17, על כן הוא נושא באחריות פלילית בגין כל אחת מהן.

 

 

 

 

מספר האירועים ומיקומם

 

 

 

 

32. בית המשפט המחוזי קבע כי העבירות בוצעו בשלושה מקומות שונים, שירותי בית הכנסת, מחסן הבניין ובבית המערער. קביעה זו מבוססת היטב הן על דברי הקטינה בבית המשפט:

 

 

 

 

"עו"ד וייצמן: אוקי בכמה מקומות היו המעשים הלא טובים שמ. עשה? המקומות עצמם. את זוכרת?

 

 

העדה: שלוש נראה לי" (עמוד 47 לפרוטוקול).

 

 

 

 

והן על דברי המערער עצמו:

 

 

 

 

"היו מעשים, התכוונתי ל-4, 5 מעשים. היו שלושה או ארבעה מעשים בבית הכנסת ועוד אחד במקלט ועוד אחד בבית שלי". (עמוד 90 לפרוטוקול).

 

 

 

 

באשר למספר האירועים קבע בית המשפט כי קיימת וודאות מלאה לגבי ארבעה אירועים בלבד: אחד בשירותי בית הכנסת, אחד בבית המערער ושניים במחסן וכן כי כל ספק בדבר התקיימותם של אירועים נוספים פועל לטובת המערער. קביעה זו ראויה ומבוססת היטב בעיני, במיוחד לאור דבריה הברורים של הקטינה בעניין זה:

 

 

 

 

"הוא במחסן עשה יותר, אבל אני לא יודעת כמה, פעם אחת זה היה בבית כנסת ופעם אחת בבית שלו." (בעמוד 48 לפרוטוקול).

 

 

 

 

שאלת "החדירה"

 

 

 

 

33. בית המשפט המחוזי נדרש בפסק דינו לשאלה האם התקיים היסוד העובדתי המגבש את עבירת מעשה הסדום בארבעת האירועים בהם פגע המערער בקטינה. זאת מכיוון שהמערער הכחיש שהחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של הקטינה. יודגש כי בית המשפט בחר שלא להרשיע את המערער בעבירה של מעשה סדום באופן של החדרת איבר מינו לפיה של הקטינה, על אף הודאתו במעשה זה, מאחר והקטינה עצמה הכחישה את קיומו.

 

 

 

 

מתיאוריה של הקטינה עלו בברור תחושות כאב ולחץ שהרגישה בעת שביצע בה המערער את המעשים:

 

 

 

 

"מתי שהוא הכניס אני הרגשתי כאב ולחץ"

 

 

(בעמוד 58 לפרוטוקול)

 

 

 

 

"ש: במה התבטא הכאב הזה? מה קרה?

 

 

(...)

 

 

כב' הש' ר. יפה כ"ץ: מה היא עשתה כשכאב לה?

 

 

עו"ד ברקוביץ' מרקו: כן, מה עשית?

 

 

העדה: בכיתי."

 

 

(בעמוד 69 לפרוטוקול).

 

 

 

 

"ח: איך את יודעת שהוא הכניס?

 

 

י: כי הרגשתי.

 

 

ח: מה בדיוק הרגשת?

 

 

(...)

 

 

י: כאילו כמו .. כמו שאת.. מה שמפריע לך בגוף". (תמלילי החקירות ת/1 ב'1 בעמוד 1-2)

 

 

 

 

בשאלת החדירה בחר בית המשפט לבסס הכרעתו, לצד עדות הקטינה, גם על הכלל הפסיקתי לפיו די ב"תחילת חדירה" על מנת לגבש את היסוד העובדתי הנדרש בעבירת האינוס. בהכרעת הדין נאמר כך:

 

 

 

 

"מדברים אלה [עדות הקטינה] אין לי כל ספק שיסוד "החדירה", לפחות כפרשנותו המרחיבה בפסיקה (המסתפקת ב"התחלת חדירה") התקיים. (הדגשה במקור – ס'. ג''.)"(בעמוד 131 להכרעת הדין).

 

 

 

 

בית המשפט החיל כלל זה על עבירת מעשה סדום באמרו:

 

 

 

 

"הוא [ההלכה לפיה די ב"תחילת החדירה"] הדין גם ב'חדירה' לפי הטבעת של קורבן עבירה של מעשה סדום"(בעמוד 130 להכרעת הדין).

 

 

 

 

אכן, בית המשפט העליון הסתפק לא פעם ב"תחילת חדירה" כמגבשת את היסוד העובדתי בעבירות אינוס (ראו ע"פ 2694/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם 23.6.2010) סעיף 9 לפסק הדין; ע"פ 5296/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 385 (2000); ע"פ 286/94 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.1995)). להלן אבהיר מדוע צדק בעיני בית המשפט המחוזי בכך שהחיל באופן שווה פרשנות מרחיבה זו, הכוללת מצבים של תחילת חדירה אל תוך הגדרת היסוד העובדתי הנדרש להרשעה בעבירת האינוס, גם על עבירת מעשה סדום.

 

 

 

 

לגישתי, יסוד החדירה הוא יסוד זהה בשתי העבירות. ניתן לאתר את הזהות הלשונית בסעיפי ההגדרות המקבילים:

 

 

 

 

 

 

והשוו:

 

 

 

 

(ההדגשות שלי – ס'. ג''.).

 

 

 

 

אף תכליתם של שני הסעיפים זהה והיא לאסור ביצוען של עבירות מין בדרך של חדירה לגופו של אדם (ראו והשוו אורית קמיר, "יש סקס אחר- הביאוהו לכאן" משפט וממשל ז 669, 761 תשס"ה). משקבענו כי יסוד החדירה זהה בין שתי העבירות הרי שהרציונל העומד בבסיס מתן פרשנות מרחיבה לאותו יסוד, רצון בית המשפט להתמודד עם המורכבות המיוחדת של המצבים העלולים להיחשב כגבוליים ביחס להיכללותם בגדר עבירת האינוס (ראו דבריי בע"פ 7951/05 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 7.2.2007) בסעיף 25 לפסק הדין) ראוי שיחול על שתי העבירות באותו האופן.

 

 

 

 

נוכח האמור, נכונה ומוצדקת בעיני קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה משהוכח, למצער, כי המערער קיים מגע והחל לחדור לפי הטבעת של הקטינה די בכך על מנת שיתקיים היסוד העובדתי של חדירה בעבירת מעשה הסדום. ומכאן נכונה בעיני הקביעה כי המערער עבר ארבע עבירות של מעשה סדום.

 

 

 

 

הרשעה ללא תסקיר

 

 

 

 

34. טוען בא כוח המערער, כי על פי חוק ניתן להרשיע קטין בעבירה רק לאחר שהובא בפני בית המשפט תסקיר המתייחס לאפשרות הרשעתו. לפיכך, הוא מסיק, הכרעת הדין בעניינו של המערער, שניתנה ללא תסקיר, ניתנה שלא כדין. המשיבה מצידה מפנה לסעיף 5א לחוק הנוער שפיטה המורה כי בדיון בעניינו של נאשם שביום הגשת כתב האישום נגדו עבר את גיל 18 ובעת ביצוע העבירות היה קטין, יחולו, בין היתר, סעיפים 21 ו-22 לפיהם על בית המשפט להורות על הגשת תסקיר בטרם יורשע הקטין. אולם בנסיבות המקרה דנן, מדגישה המשיבה, סעיף זה לא חל שכן מדובר בתיקון שתחולתו מיום 30.7.2009 ואילו המערער הורשע בבית המשפט המחוזי ביום 1.6.2009.

 

 

 

 

אכן, המצב המשפטי בעת מתן הכרעת הדין בבית המשפט המחוזי לא דרש תסקיר בטרם הרשעה שכן התיקון לחוק הנוער שפיטה טרם נכנס לתוקף. אוסיף, כי לצד היעדר דרישה לתסקיר מן הבחינה החוקית הפורמאלית נראה שמהבחינה המהותית היעדר תחולת התיקון לא הביאה לעיוות דין עבור המערער שכן קביעות בית המשפט ביחס לחומרת העבירות ולגילו של המערער היו מובילות ככל הנראה להרשעתו גם בהינתן תסקיר. עובדת היות המערער קטין בעת ביצוע העבירות הובאה בחשבון באופן מובהק בשיקולים לעונש ושם היה מקומה. מכאן שהכרעת הדין ניתנה בסמכות וכדין ואף התיקון שביצע בית המשפט המחוזי בסעיף 11 לגזר הדין, כלל אינו נדרש.

 

 

 

 

35. לאור האמור לעיל, אם תישמע דעתי הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי תישאר על כנה.

 

 

 

 

 

 

ערעור על גזר הדין

 

 

 

 

36. הלכה היא כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פיסקה 11 (טרם פורסם, 29.1.2009)). גזר דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס ומנומק היטב ומביא בחשבון את כלל השיקולים לקולה ולחומרה הנדרשים במקרה דנן לכן לא שוכנעתי כי מתקיים החריג המצדיק את התערבותנו. להלן אתייחס למספר טענות מרכזיות שטען המערער כנגד גזר הדין.

 

 

 

 

37. תסקירי שירות המבחן: בתסקיר נאמר כי במקרה זה ניתן לסיים את ההליך המשפטי לאור ההתנהלות הממושכת בתיק דנן. כלומר, שרות המבחן בעצמו הבין את חשיבות סיום ההליך ונתן את תסקירו בהתאם לכך. בנסיבות הללו, ולאור התהליך הארוך שעבר המערער מול שרות המבחן אין כל מקום לומר שמדובר בתסקיר חפוז או מלאכותי.

 

 

 

 

כמו כן, אין בידי לקבל את הטענה לפיה העובדה שבית המשפט המחוזי נמנע מלאמץ את המלצותיו של שרות המבחן מצדיקה התערבות של ערכאת הערעור בעונש. אמנם, על בית המשפט לשקול לעומקם של דברים את תסקיר המבחן, להסתייע בו ולהביאו בחשבון בבואו לגזור דינו של נאשם, אולם אין בכך כדי לחייבו לאמץ את המלצות התסקיר. (ראו רע"פ 8748/10 בדר נמירי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם 7.12.2010)). במקרה דנן שקל בית המשפט המחוזי את התסקירים ואת ההמלצות, כפי שעולה מפסק דינו, אך לאור חומרת המעשים בחר להטיל על המערער מאסר בפועל. כאמור, החלטה זו נעשתה בסמכות ובהתאם למרחב שיקול הדעת הנתון לבית המשפט. אוסיף כי אף למקרא התסקיר בעניינו של המערער שהוגש לבית משפט זה מיום 7.2.2011, במסגרתו חוזר שירות המבחן על המלצתו לשקול ענישה המשלבת פן שיקומי ופן עונשי, עמדתי באשר להיעדר עילה להתערבות בעונש שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי נותרה בעינה.

 

 

 

 

38. חלוף הזמן: אכן, כפי שציין בית המשפט המחוזי ובהתאם לקביעותיו העובדתיות בהכרעת הדין, בעת מתן גזר הדין חלפו כ-10 שנים מביצוע העבירה הראשונה וכ-7 שנים מביצוע העבירה האחרונה. המערער חי כיום חיי זוגיות הורות ומשפחה, מסוכנותו נמוכה ועברו מאז שביצע את העבירות דנן נקי. יתרה מכך, חלק ניכר מהתמשכות ההליכים אשר גרמו לכך שיחלוף זמן רב כל כך עד למתן גזר הדין לא היו באחריותו של המערער. עם זאת אין די בכך כדי לייתר לחלוטין את העונש. בית המשפט המחוזי התחשב בחלוף הזמן ובמצבו הנוכחי של המערער כשיקולים לקולת העונש (ולא לביטולו כפי שמבקש בא כוח המערער) וכך היה ראוי.

 

 

 

 

39. מדיניות הענישה כלפי קטינים: במקרה דנן אין חולק כי העבירות בוצעו בהיות המערער קטין, דבר המהווה שיקול שחייב להילקח בחשבון בעת גזירת הדין. בית המשפט המחוזי גיבש את גזר הדין בהתבסס על חוק הנוער שפיטה ונתן משקל רב להיות המערער קטין בעת ביצוע העבירות. ראיה לכך הינה העונש שנגזר עליו אשר כלל אינו ממצה את חומרת הדין. כפי שנאמר בעבר, מתן בכורה לשיקולי השיקום בענישת קטינים, אינו מאיין את השיקולים האחרים העומדים ביסוד הענישה (ראו ע"פ 3062/06 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 24.12.2009) סעיף 23 לפסק הדין). אף אני ציינתי כי אין בקטינות של נאשם כדי להקנות לו חסינות מפני השלכות מעשיו (ראו ע"פ 2241/08 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 24.12.2008) בסעיף 43 לפסק הדין) וכך בענייננו. המערער ביצע עבירות מין חמורות בקטינה חסרת אונים. הוא ביצע זאת מספר פעמים ואף דרש ממנה שלא לגלות לאף אחד (אילולא היה דורש זאת יתכן והיה מציל הן אותה והן את עצמו מהמשך ביצוע העבירות). וכך אמרה חברתי השופטת פרוקצ'יה בע"פ 9994/07 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.8.08) בסעיף 14 לפסק דינה:

 

 

 

 

"הניצול המיני של הזולת בדרך של כפייה, או תוך אי התחשבות בהעדר הסכמה הוא אחת התופעות הקשות והפוגעניות ביותר בביטחונו הגופני והנפשי של הפרט, ובשלום הציבור ככלל. הפגיעה המינית העבריינית פולשת לגופו ולנפשו של הקרבן, והורסת בו חלקה טובה. היא מבזה את עצמיותו, ופוגעת באינטימיות ובאוטונומיה המקודשת של גופו. היא משקפת את השתלטות החזק והברוטאלי על החלש וחסר האונים".

 

 

 

 

לאור האמור לעיל, גזר הדין, אינו מחמיר עם המערער יתר על המידה אלא מגלם בתוכו את האיזון הראוי שבין שיקולי ענישת קטינים, על כל המשתמע מכך, לבין יתר השיקולים הרלוונטיים בעבירות מין חמורות כגון אלו שביצע.

 

 

 

 

סוף דבר

 

 

 

 

40. מן הטעמים שבוארו לעיל הייתי מציע לחברותיי לדחות את הערעור על שני חלקיו.

 

 

 

 

השופטת מ' נאור:

 

 

 

 

אני מסכימה.

 

 

 

 

 

 

 

 

השופטת ע' ארבל:

 

 

 

 

אני מסכימה.

 

 

 

 

 

 

 

 

לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן.

 

 

ניתן היום, כ"ה בסיון התשע"א (27.6.2011).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

_________________________

 

 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10055630_H03.doc שצ

 

 

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il