עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 3333/07

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השופט א' גרוניס:

 

 

 

1. לפנינו ארבעה ערעורים, שנדונו יחדיו, אשר מופנים נגד ארבעה פסקי דין הנוגעים להליכי כינוס והסדר נושים של חברת אן.די.סי. יצרני תכשיטים בע"מ (להלן – חברת יצרני תכשיטים) ושל מספר חברות נוספות הקשורות אליה (להלן, ביחד - קבוצת NDC או - קבוצת החברות).

 

 

 

 

2. הדיון המאוחד בארבעת הערעורים התקיים ביום 29.7.2010. בטרם עלה בידינו ליתן את פסק-דיננו, נשמע לפני מותב אחר בבית משפט זה, ביום 8.12.2010, דיון בערעור נוסף העוסק אף הוא בהליכי הפירוק של קבוצת NDC (ע"א 3795/09). יוער, כי בעלי הדין המרכזיים בע"א 3795/09 הינם בעלי הדין המרכזיים בהליכים דנא. במהלך הדיון בע"א 3795/09 הביעו הצדדים נכונות לנהל משא ומתן לשם סיום הסכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט. בחודש יולי 2011 הודיעו בעלי הדין כי ניסיון זה כשל. לצד זאת ביקשו המערערים 3-1 בע"א 3795/09, שהם אף המערערים בערעורים שלפנינו (חלקם בכל הערעורים וחלקם במקצתם), למחוק את ע"א 3795/09 וכן שלושה מתוך ארבעת הערעורים שלפנינו (ע"א 3333/07, ע"א 687/09 ו-ע"א 3285/09). עם זאת, ביקשו המערערים כי תינתן הכרעה בע"א 7078/09. לטענתם, יש לקבל את הערעור.

 

 

 

 

3. נוכח השתלשלות העניינים המתוארת, נותר לדון, איפוא, בע"א 7078/09 ולכך נידרש עתה. הליכי חדלות הפירעון עוסקים, כאמור, בקבוצת NDC. קבוצה זו, אשר הוקמה ונשלטה על-ידי משפחת טאוב, עסקה עד תחילת שנות התשעים של המאה הקודמת בייצור, בשיווק ובמסחר של תכשיטים ויהלומים. לקוחותיה העיקריים היו תיירים שביקרו בישראל. בשנת 1993 נקלעה הקבוצה לקשיי נזילות והתקשתה לפרוע את חובותיה לבנקים ולנושים נוספים שהחזיקו שעבודים קבועים וצפים על נכסיה. תחילה ניסו הנושים ובעלי המניות לשקם בעצמם ובמשותף את עסקי הקבוצה. ניסיון זה כשל. ביום 30.5.1993 נעתר בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד סגן הנשיא י' לויט) לבקשות שהוגשו על-ידי נושים שונים לאכיפת השעבודים שרבצו על נכסי החברה. בהחלטתו מינה בית המשפט את רו"ח צבי פורת ואת עו"ד משה נווה לתפקיד כונסי הנכסים והמנהלים הקבועים של ארבע מתוך חמש החברות בקבוצה (להלן - המנהלים הקבועים). יצוין כבר עתה, כי לימים הלך רו"ח פורת לעולמו וכיום מכהן עו"ד נווה לבדו בתפקיד. עוד יודגש, כי אחת הבקשות לאכיפת השעבודים הוגשה על-ידי בנק הפועלים בע"מ (להלן - הבנק), אשר ביקש לאכוף משכנתה מדרגה ראשונה שנרשמה לטובתו על זכויות החכירה של חברת יצרני תכשיטים בנכס מקרקעין בירושלים (להלן - הנכס, או - הנכס בירושלים).

 

 

 

 

4. ביום 11.2.1997 הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בקשה להקפאת הליכים ולכינוס אסיפות נושים מטעם אברהם טאוב, אחד מבעלי המניות של החברות בקבוצת NDC והרוח החיה מאחוריה (להלן - טאוב). לבקשה צירף טאוב הסדר פשרה מוצע בין קבוצת החברות לבין נושיה. טאוב הציע, כי חברת מרכז היהלומים הלאומי (ממ"ש) בע"מ (להלן - ממ"ש) תרכוש את נכסי הקבוצה. יוער, כי באותה תקופה הייתה ממ"ש בשליטתה של משפחת טאוב. על-פי ההסדר שהציע טאוב, הכוונה הייתה כי ככל שיאושר הסדר הנושים תרכוש חברת כפריס השקעות בע"מ (להלן - כפריס) את מרבית האחזקות בממ"ש, ותזרים כספים לקבוצה שישמשו לצורך ביצוע ההסדר. ביום 4.8.1997 הורה בית המשפט למנהלים הקבועים לזמן אסיפות נושים על-מנת שידונו בהסדר שהציע טאוב. כמו כן קבע בית המשפט, כי על המנהלים הקבועים לפרסם הודעה בדבר הגשת תביעות חוב. בהמשך להחלטה זו כונסו אסיפות נושים והוגשו מספר תביעות חוב. לענייננו חשוב לציין, כי הבנק הגיש ביום 10.9.1997 תביעת חוב נגד קבוצת החברות, בסך של כ-14.7 מיליון דולר בתוספת הוצאות, ריבית והפרשי הצמדה. ביום 11.3.1998 אישר בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא י' לויט) באופן עקרוני את הסדר הנושים המוצע. זאת, בכפוף לכריתת ההסכמים הרלוונטיים. עוד נקבע, כי נכסי החברות שהרכיבו את קבוצת NDC ינוהלו כאילו מדובר בנכסים של "יחידה כלכלית אחת", וכי נושי החברות השונות ייראו כאילו מדובר בנושים של אותה יחידה.

 

 

 

 

5. בעקבות החלטה זו גיבשו הנושים, ממ"ש והמנהלים הקבועים את הסדר הנושים הסופי (להלן - הסדר הנושים או - ההסדר). ההסדר חזר, בעיקרו, על המתווה שהציע טאוב. במסגרת ההסדר, התחייבו המנהלים הקבועים להעביר לממ"ש את עסקי הקבוצה כ"עסק חי", פרט לנכס בירושלים. אשר לנכס בירושלים, נכרת בין חברת יצרני תכשיטים (באמצעות המנהלים הקבועים) לבין ממ"ש הסכם שכירות לתקופה של 15 שנים (להלן - הסכם השכירות). בהסכם נקבע כי ממ"ש תשלם לחברת יצרני תכשיטים דמי שכירות לתקופה של 15 שנה בסכום כולל של כ-21 מיליון דולר. על-פי ההסדר היה הבנק אמור לקבל במהלך תקופת השכירות סכום כולל של 10.64 מיליון דולר מתוך דמי השכירות הכוללים. לאחר כריתת הסכם זה והסכמים נוספים אישר בית המשפט המחוזי באופן סופי את הסדר הנושים (החלטת כבוד השופטת ו' אלשיך מיום 11.6.1998).

 

 

 

 

6. תחילה עמדה ממ"ש בהתחייבויותיה לפי הסדר הנושים, אך בעקבות משבר שפרץ בחודש ספטמבר 2000 בענף התיירות בישראל, לא הצליחה ממ"ש לשלם את דמי השכירות. בקשות שונות מטעם קבוצת החברות למתן אורכה לתשלום הכספים נתקבלו תחילה על-ידי בית המשפט המחוזי, אך בקשה שהוגשה בשנת 2003 נדחתה בשנת 2005. בקשה נוספת לדחיית מועד תשלום הכספים, אשר הוגשה על-ידי טאוב עצמו, נדחתה אף היא ביום 4.1.2007. בהתחשב בכך הודיע הבנק למנהלים הקבועים על ביטול הסדר הנושים (הודעה מיום 9.5.2005). בהמשך, הגיש הבנק ביום 12.7.2005 בקשה למינוי כונס נכסים קבוע על הנכס. ביום 4.3.2007 נעתר בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ד' קרת-מאיר) לבקשה, ומינה את עו"ד עופר שפירא, בא-כוח הבנק, לתפקיד כונס הנכסים הקבוע של הנכס (להלן - הכונס הקבוע).

 

 

 

 

7. על פסק דין זה הגישו NDC, ממ"ש וטאוב את הערעור בע"א 3333/07. הדיון בערעור זה אוחד עם שני ערעורים נוספים. הערעור הראשון (ע"א 3285/09) הופנה נגד פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ר' רונן) מיום 26.1.2009 בו נדחתה על הסף תובענתו של טאוב להורות, מחמת מרמה נטענת מצד הבנק, על ביטול ההחלטה נשוא הערעור בע"א 3333/07. ערעור נוסף (ע"א 687/09) הופנה נגד פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט א' יעקב) מיום 2.12.2008 לדחות על הסף, מחמת מעשה בית דין, תובענה לסעד הצהרתי לפיו זכאית ממ"ש להשבת מלוא הסכומים שהושקעו על ידה במסגרת הסדר הנושים. הערעור בע"א 3795/09 אשר נשמע בנפרד ולפני הרכב שופטים אחר של בית משפט זה, הופנה נגד החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 23.2.2009 (כבוד השופטת ד' קרת מאיר) בה אושרה מכירת הנכס בירושלים לצד שלישי. כפי שצוין, הרי במסגרת הערעור בע"א 3795/09 הוגשה הבקשה למחוק את אותו ערעור וכן את שלושת הערעורים הנ"ל. משכך, אין צורך לדון בערעורים אלה לגופם. הערעור שנותר להכריע בו הינו, איפוא, הערעור בע"א 7078/09. עניינו של ערעור זה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ד' קרת-מאיר) מיום 2.9.2009 לדחות את בקשת טאוב למנות מנהל קבוע נוסף לקבוצת החברות על מנת שיברר את תביעת החוב שהגיש הבנק עם פתיחת הליכי הכינוס.

 

 

 

 

8. דעתנו היא, כי יש לדחות את הערעור בע"א 7078/09. יובהר, בפתח הדברים, כי לגבי עצם קיומו של החוב לבנק לא הייתה כל מחלוקת בעת גיבוש הסדר הנושים. זאת, משום שעצם קיום החוב קיבל ביטוי ברור ומפורש בהסדר הנושים. הא ראיה, שבמסגרת ההסדר חזרו בהם קבוצת החברות ובעלי המניות מן התביעה שהגישו לסעד המצהיר כי אין לחברות כל חוב כלפי הבנק. בנוסף, במהלך השנים מאז ניתנו הודאות רבות ונוספות בדבר עצם קיומו של החוב. בנסיבות אלה, ברור שאין לקבל טענה לפיה קבוצת NDC מעולם לא חבה כספים לבנק. כלומר, נקודת המוצא לדיון צריכה להיות כי הקבוצה חבה כספים לבנק והסוגיה השנויה במחלוקת הינה האם יש מקום לברר עתה את גובה החוב מראשיתו, היינו את גובה החוב בשלב בו החלו הליכי הכינוס. דעתנו היא, כי אין כל הצדקה למהלך כזה. כלומר, איננו סבורים כי קיים צידוק להורות על מינוי מנהל קבוע נוסף על מנת שיברר את תביעת החוב שהגיש הבנק בשנת 1997, בשלב בו גובש הסדר הנושים. כזכור, בחודש ספטמבר 1997, במהלך גיבוש הסדר הנושים, הוגשה מטעם הבנק תביעת חוב בסך של כ-14.7 מיליון דולר (בתוספת הוצאות, ריבית והפרשי הצמדה). במסגרת מסמך ששלחו החברות בקבוצת NDC לבנק ולנושים נוספים ביום 15.6.1997 (שכותרתו "הסכם פשרה"), אשר צורף כנספח להסדר הנושים, ננקב סכום החוב לבנק (14.7 מיליון דולר) (עמ' 2 למסמך מיום 15.6.1997). מאוחר יותר נכרת הסדר הנושים. ברי, כי הסדר הנושים בו נקבעו הוראות ברורות ביחס לסכומים שישולמו לבנק, נסמך בין היתר על סכומים אלה. משגובה תביעת החוב שהגיש הבנק עמד ביסוד ההחלטה לגבש את ההסדר הנושים, ומשלא נכללה בהסדר כל הסתייגות מתביעת החוב, הרי שבכך נסתם הגולל על האפשרות לברר מחדש, בשלב הנוכחי, את גובה החוב שננקב בתביעת הבנק.

 

 

 

 

9. יוער, כי מן החומר עולה כי שתי ערכאות קודמות דחו אף הן את הטענה בדבר הצורך בבירור תביעת החוב של הבנק. כך, בפסק-דין מיום 29.11.2010, אשר ניתן על-ידי בית המשפט המחוזי מרכז, במסגרת תובענה שהגישה חברת יצרני תכשיטים נגד הבנק (ת"א (מחוזי מרכז) 4150-01-08), צויין (על ידי כבוד הנשיאה ה' גרסטל) כי "סוגיית גובה החוב נידונה והוכרעה בהליכים הקודמים שהתקיימו בבית המשפט של הכינוס... אילו ביקשה [חברת יצרני תכשיטים] לחלוק על גובה החוב, היה עליה לעורר טענותיה ולבקש להכריע בהן טרם אושר הסדר הנושים... משלא עוררה [חברת יצרני תכשיטים] טענות בדבר גובה החוב בהליכים המשפטיים הקודמים שהתקיימו, מושתקת היא היום מלטעון טענות אלה בשל קיומו של מעשה בית דין..." (שם, בפיסקה 3(ג)). בפסק-הדין נדחתה התובענה על הסף. הליך נוסף בו הועלתה הטענה בדבר הצורך בבירור תביעת החוב של הבנק נדון לפני בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת"א (מחוזי ת"א) 1343/08). באותו עניין ביקשו טאוב, חברת יצרני תכשיטים, וגורמים נוספים בקבוצת החברות, כי הבנק ימציא מסמכים המתייחסים לחובות הנטענים על-ידיו. בדחותו את התובענה על הסף (ביום 17.5.2010) קבע כבוד הרשם (השופט ח' ברנר), כי ההליך נדון לכישלון שכן מטרתו היא לחזור מן ההודאה בחוב אשר נמסרה במסגרת הסדר הנושים (שם, בפיסקה 13). עוד צויין, שם, כי "לא יעלה על הדעת כי שנים כה רבות לאחר שההסדר אושר (וגם הופר) ינסה [טאוב] לשמוט את הבסיס מתחת להסדר הנושים". יצוין, כי מהשלמות הטיעון שהוגשו לנו לאחר מתן שני פסקי הדין הנ"ל עולה כי, כנראה, לא הוגשו עליהם ערעורים.

 

 

 

 

10. במהלך הדיון שנערך לפנינו טען בא-כוחו של טאוב כי טעם אחר המצדיק מינוי מנהל קבוע נוסף, מלבד הטעם שנוגע לבירור תביעת החוב של הבנק משנת 1997, עניינו בגובה הסכומים ששולמו לבנק מאז הסדר הנושים. טענתו הייתה, כי סוגייה זו מעולם לא נבחנה, היינו כי אף גורם לא בדק ובחן מהי יתרת החוב המעודכנת לבנק. בתגובה טען בא-כוח הבנק, כי טענות בעניין זה הועלו בתובענה הנזכרת (בפיסקה 9 לעיל) שהגישה חברת יצרני תכשיטים לבית המשפט המחוזי מרכז (ת"א (מחוזי מרכז) 4150-01-08). יצוין, כי התובענה הוגשה באמצעות יפוי כוח שמסר טאוב, לאחר שבית המשפט שלכינוס התיר לו לפעול בעניין זה בשם חברת יצרני תכשיטים. בתובענה זו טענה החברה, בין היתר, כי הבנק גבה במהלך ביצועו של הסדר הנושים סכומי כסף החורגים בעשרות מיליוני שקלים מסכום החוב שנטען על-ידיו בתחילת הליכי הכינוס. כזכור, בית המשפט המחוזי מרכז דחה את התובענה על הסף בשל מעשה בית דין. יצוין, כי בפסק-הדין (פיסקה 4(ה)) נאמר במפורש כי אין הוא קובע שקיים מעשה בית דין לגבי הסכומים שקיבל הבנק על פי הסדר הנושים ולאחריו וכי זכותה של חברת יצרני תכשיטים שמורה לה לעתור לבית המשפט של הכינוס בנושא זה. מיותר לומר שאיננו מביעים כל עמדה לגבי אפשרות זו. עוד נזכיר, כי מן החומר שלפנינו עולה כי לא הוגש ערעור על פסק-הדין. עוד חובה לציין, כי לפני הערכאה הדיונית בתיק נשוא הערעור בע"א 7078/09 כלל לא הועלתה הטענה כי מעולם לא נבדקו הסכומים ששולמו לבנק מאז הסדר הנושים. כלומר, מדובר בטענה חדשה שהועלתה לראשונה לפני ערכאת הערעור. מטעמים אלה איננו רואים מקום להידרש לשאלת גובה הסכומים ששולמו לבנק מאז גיבוש הסדר הנושים. לפיכך, אין מנוס מדחיית הערעור בע"א 7078/09.

 

 

 

 

11. אשר לסוגיית ההוצאות: דעתנו היא, כי חרף הגשת הבקשה למחיקת ארבעת הערעורים (בקשה אשר ייתרה את הדיון בהם), הרי עדיין יש מקום לפסוק סכום גבוה יחסית של שכר טרחה. זאת, נוכח השלב בו הוגשה הבקשה ובעיקר על רקע העובדה שההליכים בקשר לקבוצת החברות מעסיקים את בתי המשפט בישראל כבר קרוב ל-20 שנה, במהלכם נוהלו מטעם טאוב אין ספור הליכים, אשר לחלקם לא הייתה כל הצדקה.

 

 

 

 

12. אשר על כן, אנו דוחים את הערעור בע"א 7078/09. הערעורים בע"א 3333/07, בע"א 687/09 ובע"א 3285/09 נמחקים. המערערים בע"א 7078/09 (יחד ולחוד) ישלמו לבנק ולכונס יחדיו שכר טרחת עורך-דין בסך 60,000 ש"ח. יצוין, כי איננו רואים מקום לקבוע הוראות באשר לגורל כספי הערבונות שיוותרו בקופת בית המשפט לאחר שהבנק והכונס ייפרעו מהם על הוצאותיהם.

 

 

 

 

ש ו פ ט

 

 

 

 

השופט ח' מלצר:

 

 

 

 

אני מסכים.

 

 

 

 

ש ו פ ט

 

 

 

 

השופט י' עמית:

 

 

 

 

אני מסכים.

 

 

 

 

ש ו פ ט

 

 

 

 

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס.

 

 

 

 

ניתן היום, כ"ד בכסלו תשע"ב (20.12.2011).

 

 

 

 

_________________________

 

 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07033330_S12.doc גק+הג

 

 

מרכז מידע, טל' 02-6593333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il