עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 1271/11

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

1. הערעור שבכותרת נסוב על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה, במסגרתו נתקבלה תביעת המשיבות וניתן לבקשתן צו המורה למערערים להימנע מביצוע כל פעולה מסחרית ללא הרשאת המשיבות בנוגע למוצרים הנושאים את סימן המסחר NIKE; להעביר את כל המוצרים המזוייפים אשר בשליטת המערערים לבא-כוח המשיבות לצורך השמדתם; וכן לשלם למשיבות פיצויים בסך 40,000 ש"ח וכן שכר-טירחת עורכי-דין והוצאות משפט (להלן גם: פסק-הדין).

 

 

 

 

ההליך שלפניי הינו בקשה להארכת מועד, אשר הוגשה לאחר שהערעור שבכותרת התקבל לרישום במזכירות בית-המשפט, ולאחר שבקשה לעיכוב ביצוע מטעם המערערים נדחתה בהחלטת כב' השופט עמית מיום 15.3.2011. בפתח הודעת הערעור טענו המערערים כי הערעור הוגש במועדו בהתחשב במועד המצאת פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי לידי בא-כוחם. ואולם, בתגובת המשיבות לבקשה לעיכוב ביצוע, נטען כי פסק-הדין הומצא לידי המערערים במועד מוקדם יותר מכפי הנטען, ולפיכך ההליך הוגש באיחור. על רקע זה, ראו המערערים להגיש את הבקשה להארכת מועד שלפניי "מטעמי זהירות". בבקשתו הוסיף בא-כוח המערערים לעמוד על טענתו לפיה ההליך הוגש במועדו. עם זאת, נטען כי אף לו היה איחור בהגשת ההליך, ראוי להורות (בדיעבד) על הארכת מועד להגשתו.

 

 

 

 

2. פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ניתן ביום 11.10.2010 בהעדר הצדדים. הערעור שבכותרת הוגש ביום 15.2.2011. לטענת המערערים, הם גילו אודות מתן פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי רק ביום 18.1.2011, בעקבות הליך הוצל"פ בו נקטו המשיבות לצורך מימוש פסק-הדין. אם אמנם נכונה טענת המערערים לפיה פסק-הדין נמסר לידיהם לראשונה ביום 18.1.2011 – הרי הערעור הוגש במועד. דא עקא, טענה זו אינה מתיישבת לכאורה עם שני אישורי מסירה מדואר ישראל שהובאו לעיוני: האחד, הינו אישור מסירה השמור במערכת נט-המשפט (להלן גם: אישור המסירה הראשון). מדובר באישור מסירה המעיד לכאורה כי פסק-הדין נשלח ביום 1.11.2010 באמצעות דואר רשום, ממזכירות בית-המשפט המחוזי אל תא-הדואר של בא-כוח המערערים שפרטיו נמסרו בפתח ההליך. יצוין כי במקום המיועד ל"חתימת המקבל" באישור המסירה, מופיעה חתימה בכתב-יד. השני, הינו אישור מסירה שצירפו המשיבות כנספח 2 להודעתן מיום 15.4.2011 (להלן גם: אישור המסירה השני). לטענת המשיבות, ביום 22.11.2010 הן שלחו לתא-הדואר של בא-כוח המערערים מכתב בדואר רשום, בצירוף עותק מפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. בהתאם לאישור המסירה ולמכתב מדואר ישראל שצורף לו, דבר הדואר האמור נתקבל בתא-הדואר של בא-כוח המערערים ביום 26.11.2010. גם כאן - במקום המיועד ל"חתימת המקבל" באישור המסירה, מופיעה חתימה בכתב-יד (שעל-פני הדברים דומה לחתימה בכתב-יד המופיעה על-גבי אישור המסירה הראשון). יוער כי במקום המיועד ל"שם המקבל", נרשמה מילה בכתב-יד. אף שכתב-היד אינו ברור במלואו, צורת האותיות במילה שנכתבה, עשויה להתאים לשם "עפיף". זאת ועוד; במקום המיועד ל"מספר ת"ז המקבל", נרשם בכתב-יד מספר תעודת-זהות. הגם שלא ניתן לפענח את כל הספרות שנכתבו בכתב-יד, ניתן בנקל לזהות כי שתי הספרות הראשונות הן "02" וכי הספרה האחרונה היא "6".

 

 

 

 

למען הסר ספק יצוין כי אם אמנם פסק-הדין הומצא לידי בא-כוח המערערים באחד משני המועדים שצויינו באישורי המסירה (1.11.2010 או 26.11.2010), הרי הגשת הערעור שבכותרת ביום 15.2.2011, נעשתה באיחור ניכר של מספר שבועות.

 

 

 

 

3. טענתו העיקרית של בא-כוח המערערים היתה כי פסק-הדין לא הומצא לידיו במועדים שצוינו בשני אישורי המסירה הנדונים. בהקשר זה, העלה בא-כוח המערערים מספר טענות: ראשית, נטען כי החתימה המופיעה בשני אישורי המסירה איננה חתימתו, והיא אף שונה - כך לפי הטענה - מצוּרת חתימתו של בא-כוח המערערים. שנית, נטען כי ביום 26.9.2010 ארעה לבא-כוח המערערים תאונת-דרכים בעטיה נחבל קשות בברך רגלו. לפי הטענה, בא-כוח המערערים הצהיר בפני המוסד לביטוח לאומי על היעדרותו מהעבודה החל מיום 26.9.2010 (מועד התאונה) ועד יום 20.1.2011. לטענת בא-כוח המערערים, הוא לא עבד בכל אותם ימים בהיותו בחופשת מחלה, וממילא לא חתם על אישורי המסירה ביום 1.11.2010 וביום 26.11.2010. עוד נטען כי מאחר שבא-כוח המערערים עובד לבדו - ללא מזכירה, מתמחה או עורך-דין נוסף - לא יכול היה להיות אדם אחר במשרדו שחתם על אישורי המסירה מטעמו. שלישית, נטען כי באזור משרדו ומגוריו של בא-כוח המערערים קיימים עורכי-דין נוספים הנושאים שם זהה לשלו, ועקב כך כבר נפלו בעבר "אין ספור טעויות" מצד רשות הדואר בהעברת דברי דואר המיועדים לבא-כוח המערערים לידי אותם עורכי-דין, ולהפך. בהתאם לכך, נטען כי יתכן שעורך-דין אחר (שבא-כוח המערערים נמנע מליתן פרטים כלשהם בדבר זהותו) הוא שחתם על אישורי המסירה הנדונים. מכל מקום, לטענת בא-כוח המערערים, נודע לו אודות מתן פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי רק לאחר שהמשיבות נקטו בהליך הוצל"פ ונשלחה למרשיו אזהרה בעקבות כך ביום 18.1.2011.

 

 

 

 

4. נקודת המוצא לבחינת טענות הצדדים לפניי הינה כי הטוען לאיחור בהגשת הליך ערעורי עקב מועד המצאה מוקדם יותר מזה בו נקב יוזם ההליך – עליו נטל ההוכחה (ראו: רע"א 8467/06 אבו עוקסה נ' בית הברזל טנוס בע"מ (לא פורסם, 8.7.2010), בפיסקה 32). בנסיבות העניין, אני סבורה כי המשיבות עמדו בנטל האמור. זאת, בהתחשב בקיומם של שני אישורי מסירה חתומים מדואר ישראל, המעידים לכאורה כי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי נשלח לתא-הדואר שאת פרטיו מסר בא-כוח המערערים בתחילת ההליך. מאישורי המסירה עולה כי דברי-דואר אלה הגיעו ליעדם ביום 1.11.2010 וביום 26.11.2010, בצירוף חתימת המקבל בכתב-יד (ואף שם-המקבל ומספר תעודת-הזהות שלו, כפי שנכתבו בכתב-יד על-גבי אישור המסירה השני).

 

 

 

 

בהתייחס לטיעוני בא-כוח המערערים ולמען הסר ספק, יצוין כי בשום שלב בהליך שהתקיים בבית-המשפט המחוזי לא נמסרה מטעם המערערים הודעה בכתב אודות שינוי מען ההמצאה עבורם. לפיכך, פרטי תא-הדואר שמסר בא-כוח המערערים בפתח ההליך, הוסיפו לשמש כמען ההמצאה עבור המערערים לאורך כל הדרך. זאת, אף אם בא-כוחם הודיע למוסד לביטוח לאומי על העדרותו מהעבודה, ואף אם לפי הנטען הוא לא פקד את משרדו במשך קרוב לחודשיים – בין בעצמו ובין באמצעות מי מטעמו (ראו: תקנה 480 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).

 

 

 

 

5. משהציגו המשיבות שני אישורי מסירה מדואר-ישראל מהם עולה לכאורה כי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי נמסר לידי בא-כוח המערערים, עבר הנטל לכתפי המערערים לבסס תשתית עובדתית חלופית שבכוחה לסתור את אישורי המסירה החתומים שבתיק. (לעניין העברת נטל ההוכחה לכתפי המערערים בנסיבות מן הסוג האמור, ראו והשוו: בש"א 5600/10 מופידה נ' הסתדרות מדיצינית הדסה (לא פורסם, 2.11.2010), בפיסקה 3). לא שוכנעתי כי עלה בידי המערערים ובא-כוחם לסתור את מועדי ההמצאה כפי שצוינו באישורי המסירה הנדונים, וזאת מן הטעמים הבאים:

 

 

 

 

ראשית, מען ההמצאה שמסר בא-כוח המערערים הן בהליך שהתקיים בבית-המשפט המחוזי והן בהליך שבכותרת, הוא מספר של תא-דואר (ולא כתובת של משרד עורכי-דין). בהתחשב בכך, לא נהירה הטענה אותה העלה בא-כוח המערערים באופן ערטילאי, לפיה קיימת אפשרות כי עקב תקלה בשירות הדואר, נמסרו בטעות דברי הדואר הרלוונטיים לעורך-דין אחר הנושא שם זהה לזה של בא-כוח המערערים, והוא שחתם על אישורי המסירה הנדונים.

 

 

 

 

שנית, הטענה האמורה הועלתה באופן סתמי בלבד, בלא שבא-כוח המערערים הצביע על עורכי-דין קונקרטיים בעלי שם זהה לשלו ביישוב בו הוא מתגורר ועובד. יוער כי בדיקה פשוטה במערכת המחשוב של בית-משפט זה העלתה לכאורה כי אמנם ביישוב המדובר ישנו מספר מועט של עורכי-דין נוספים הנושאים את שם-המשפחה "אבו-טועמה". עם זאת, אף אחד מהם אינו נושא את השם הפרטי "עפיף" מלבד בא-כוח המערערים. כפי שצוין לעיל, שני אישורי המסירה מעידים כי דברי הדואר נשלחו למספר תא-הדואר שבא-כוח המערערים מסר בפתח ההליך. על-גבי אישור המסירה השני, במקום המיועד ל"שם המקבל", נרשמה בכתב-יד מילה שצורת אותיותיה עשויה להיות תואמת לשם "עפיף". זאת ועוד; בדיקת רישומי המחשב העלתה כי ספרות תעודת-הזהות שנרשמו על-גבי אישור המסירה השני וניתנות לזיהוי, תואמות את הספרות הרלוונטיות במספר תעודת-הזהות של בא-כוח המערערים.

 

 

 

 

שלישית, אפילו אם היה ממש בטענת בא-כוח המערערים בתצהיר מטעמו בדבר תקלות ברשות הדואר, הרי נוכח קיומם של שני אישורי מסירה בתיק - שניהם נושאים את מספר תא-הדואר של בא-כוח המערערים ושניהם נושאים חתימת-מקבל הנחזית להיות זהה - לא ניתן להסתפק בהעלאת טענה נגדית באופן סתמי גרידא. ככל שאמנם מדובר בתקלות חוזרות ונישנות בהעברת דברי דואר כנטען על-ידי בא-כוח המערערים, כי אז ניתן לשער כי ידוע לבא-כוח המערערים מי הם אותם עורכי-הדין ביישוב המקבלים בטעות דברי-דואר המיועדים עבורו. בהתחשב בכך, ניתן היה לצפות כי ייעשה מאמץ בניסיון לאתר מי מאותם עורכי-דין חתם על אישורי המסירה במקום בא-כוח המערערים. ניסיון כאמור לא נעשה, והדבר אומר דרשני.

 

 

 

 

רביעית, בא-כוח המערערים טען כי לא עבד במשך קרוב לחודשיים בעקבות תאונת הדרכים שאירעה לו, ומטעם זה לא יתכן שחתם על אישורי המסירה הנדונים. עם זאת, מפרוטוקולי ישיבות-דיונים שצירפו המשיבות לטיעוניהן, עולה כי באותם המועדים בהם טען בא-כוח המערערים כי היה מושבת כליל מעבודה, הוא ייצג את המערערים וכן לקוחות נוספים בדיונים שונים שנערכו בבתי-משפט. אף אם מדובר במספר מקרים בודדים כנטען על-ידי בא-כוח המערערים, הדבר מעמיד בסימן שאלה את טענתו לפיה לא היה מסוגל לקבל לידיו דברי דואר רשום שנשלחו אליו באותה תקופה.

 

 

 

 

6. בהתחשב במשקלם המצטבר של מכלול השיקולים האמורים, באתי למסקנה כי לא עלה בידי המערערים לסתור את מועדי ההמצאה המפורטים בשני אישורי המסירה החתומים שהובאו לעיוני. מאישורי המסירה האמורים עולה כי פסק-הדין הומצא לידי בא-כוח המערערים ביום 1.11.2010 או לכל המאוחר ביום 26.11.2010. בין כך ובין אחרת, מאחר שהערעור שבכותרת הוגש ביום 15.2.2011, הרי מדובר באיחור ניכר של מספר שבועות בהגשת ההליך. יש לזכור כי ככל שמשך האיחור בהגשת ההליך רב יותר, כך גובר בהתאמה כובד הטעמים הנדרשים על-מנת להיעתר לבקשת האורכה, שכן חלוף הזמן מעצים את האינטרס הציבורי ואת האינטרס של בעל-הדין שכנגד לסופיות הדיון.

 

 

 

 

7. על רקע זה, בחנתי את הבקשה להארכת מועד שהגישו המערערים "מטעמי זהירות" במסגרת הערעור שבכותרת. ייאמר מיד כי מאחר שבא-כוח המערערים עמד על טענתו לפיה ההליך הוגש במועדו - בלא שהונחה לכך תשתית משכנעת - טיעוניו במסגרת הבקשה להארכת מועד נטענו בלשון עמומה, והתבססו על טענות חלופיות ועל טיעונים היפוטטיים באופים. ההסבר שניתן היה לדלות מטיעוני המערערים לאיחור בהגשת ההליך, נעוץ בתאונת-הדרכים שאירעה לבא-כוחם ביום 26.9.2010 ולמצבו הרפואי בעקבות כך. בהקשר זה יוער כי מצב רפואי הנתמך בתיעוד מתאים, עשוי להקים בנסיבות מתאימות "טעם מיוחד" להארכת מועד, בבחינת נסיבה שאינה בשליטת בעל-הדין ובא-כוחו. דא עקא, בנסיבות המקרה דנן אין במצבו הרפואי הנטען של בא-כוח המערערים כדי לבאר מדוע מלכתחילה ראו המערערים להגיש את הערעור שבכותרת ללא בקשה מקדימה להארכת מועד. אף אין במצב הרפואי הנטען כדי להסביר מדוע לא הוגשה בקשת אורכה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת הערעור, או בסמוך לכך ככל הניתן. כאמור, מן החומר שהובא לעיוני עולה כי במשך התקופה בה טען בא-כוח המערערים כי היה מושבת מעבודה, הוא נטל חלק פעיל בייצוג לקוחותיו בדיונים שונים שהתקיימו בבתי-המשפט. ניתן לשער, אפוא, כי היה בידיו למצוא דרך להגיש בקשת אורכה מטעם המערערים במועד הקבוע לכך בדין או בסמוך לכך - בין בעצמו ובין באמצעות מי מטעמו. לשם השלמת התמונה יוער כי בתצהירו העלה בא-כוח המערערים טענה לפיה "גם אם היתה נופלת טעות כלשהי או שכחה של המערערים או שלי, והמקרה הזה איננו המקרה בו עסקינן", כי אז היה מקום להורות על הארכת המועד המבוקשת. למען הסר ספק, יצוין כי אין די בטענה סתמית בדבר "טעות" או "שכחה" כדי לבסס "טעם מיוחד" לאיחור כה משמעותי בהגשת ההליך, בוודאי כאשר הטענה מועלית ללא כל פירוט ובאופן היפוטטי בלבד.

 

 

 

 

בסיום הדברים אומר כי בחנתי את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ואת הודעת הערעור ונימוקיה. בנסיבות העניין, באתי למסקנה כי בסיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי, כשהם לעצמם, אין די כדי להטות את הכף לטובת היעתרות לבקשת-האורכה, וזאת בשים לב למשכו המשמעותי של האיחור; לשיהוי הניכר בהגשתה של הבקשה שלפניי; וכן להעדרו של "טעם מיוחד" לכך. בשים לב לכל אלה, עמדתי היא כי במקרה דנן ראוי להעדיף את צפיית המשיבות לסופיות הדיון, וכן את האינטרס הציבורי בהצבת גבול להתמשכות ההליכים תוך שמירה על הוודאות והיציבות של סדרי הדין; על-פני האינטרס של המערערים בבירור ערעורם.

 

 

 

 

8. סוף דבר; לא עלה בידי המערערים לסתור את מועדי ההמצאה המפורטים באישורי המסירה שבתיק, מהם עולה כי הערעור שבכותרת הוגש באיחור משמעותי. אף לא עלה בידי המערערים להצביע על "טעם מיוחד" שבכוחו להצדיק את האיחור הניכר בהגשת ההליך ואת השיהוי הבולט בהגשתה של בקשת-האורכה שלפניי. אשר על כן, אני רואה לקבוע כי דין הערעור שבכותרת להימחק על הסף בגין איחור בהגשתו, וכי דין הבקשה להארכת מועד להידחות. המערערים יישאו בשכר-טרחת באי-כוח המשיבות בהליך זה בסך 6,000 ש"ח.

 

 

 

 

 

 

 

 

ניתנה היום, כ' באייר תשע"א (24.5.2011).

 

 

 

 

למידע נוסף - עורכי דין בישראל- תביעות רשלנות רפואית

 

_________________________

 

 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11012710_F08.doc כש

 

 

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il