קורפוס קלוזום - רשלנות רפואית?

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם
הדפסה

קורפוס קלוזום - רשלנות רפואית?

להלן פס"ד חשוב בנושא קורפוס קלוזום. להערכתך סיכויי לתביעת רשלנות רפואית בנושא זה, ניתן ליצור קשר עם עו"ד ענת מולסון המייצגת מאות נפגעים, בטלפון 0524787850 או במייל: info@ododnline.co.il

א 10492/97 אפטאבי עדיאל נ’ שירותי בריאות כללית

בענין:
1. אפטאבי עדיאל
ע"י הוריו ואפוטרופסיו הטיבעיים
2. אפטאבי רחל
3. אפטאבי נביא


התובעים


- נ ג ד -



שירותי בריאות כללית


הנתבעת





פסק דין

א. הרקע

1. התובע, אפטאבי עדיאל נולד ביום 18.9.88 בביה"ח סורוקה בבאר-שבע.
בשבוע ה20- של ההריון נמצאה בבדיקה על קולית של העובר אצל אמו של התובע הגב’ רחל אפטאבי, ציסטה מוחית בעקבותיה בוצעו אח"כ, כפי שעוד יתואר בהרחבה, בדיקות אולטרה-סאונד נוספות.
לאחר הלידה, בהיות התובע בן 5 חודשים, נעשתה ב14.2.89- בדיקת MRI בה נתגלה חוסר של אונות פרונטליות והחלפתו בחלל נוזלי שמחובר לחדרים לטרליים.


בהמשך אובחן התובע כסובל מ פיגור שכלי, ליקויי למידה המרפזיס שמאלית ונכותו הכללית הוערכה ע"י המומחה הנויורולוגי מטעמו בשיעור משוקלל של 68.5% לצמיתות.

2. התביעה מתבססת על העילה של "הולדה בעוולה" בגין רשלנותו של הצוות הרפואי במרפאה לאבחון טרום לידתי בביה"ח סורוקה (להלן: "מרפאת המומים") במסגרתה היתה אמו של התובע (להלן: "התובעת מס’ 2") במעקב רפואי במהלך ההריון איתו.
אביו של התובע (להלן: "התובע מס’ 3") טוען ביחד עם האם כי הצוות הרפואי התרשל בכך שלא איבחן את סוג הציסטה אשר נמצאה במוחו של העובר בבדיקות האולטרה-סאונד שבוצעו במהלך המעקב ההריוני וכן באשר למידע שנמסר להורים באשר להשלכות הכרוכות בקיומו של מימצא זה.
נטען כי לקטין, התובע, עומדת עילת תביעה של הולדה בעוולה בגין נכותו המשולבת ולמרבה הצער, המקרה של הקטין הוא מסוג המקרים המצדיקים משפטית ומוסרית את הטענה שמוטב היה לולא בא לעולם.
באשר לתביעת ההורים נטען שעילת התביעה ברשלנות כי לרופא חובה מושגית כלפיהם וחובה זו הופרה.

3. התביעה הוגשה נגד שירותי בריאות כללית (להלן: "הנתבעת") שהינה הבעלים ו/או המחזיקה ו/או המנהלת של ביה"ח סורוקה בבאר-שבע ונושאת באחריות שילוחית לרשלנות רופאיה ו/או אנשי צוות החירום. פרופ’ ישראל מייזנר שהוא גניקולוג ובמועד עדותו מנהל יחידת האולטרסאונד במרכז הרפואי רבין בפתח-תקוה, היה במועדים הרלוונטיים לתביעה ממקימי מרפאת המומים.
פרופ’ רבקה כרמי מומחית לרפואת ילדים, נמוטולוגיה - רפואת ילדים ופגים, וכן מומחית בגנטיקה רפואית, נמנתה גם היא על צוות ההקמה של מרפאת המומים. שניהם היו הרופאים שטיפלו בתובעת מס’ 2 במרפאת המומים.

4. התובעת מס’ 2 ילידת 1951, היתה במועד הריונה עם התובע בת 37 וזה לה הריון החמישי, 4 לידות קודמות היו של ילדים בריאים.

בשל אירוע מוחי שעברה בשנת 1981 הופנתה התובעת מס’ 2 ליחידה לסיבוכי הריון במרכז הרפואי סורוקה וביום 9.5.88 ביצעה ביחידה לסריקה על קולית בדיקת אולטרה-סאונד בהיותה בשבוע ה20- להריון. בבדיקה זו נמצאה ציסטה ונרשם "במוח העובר קדמית ותחת הספטום פלוצידום ממצא ציסטי מלא נוזל 19X15 מ"מ".
ניתנת אבחנה מבדלת עם סימני שאלה - Porencephal? Archmoid cyist? בעקבות ממצאי הבדיקה מופנית האם ל"התייעצות עם פרופ’ רינה תדמור תשה"ש" ומוזמנת ל"ביקורת נוספת בעוד שבועים והחלטה על המשך הטיפול במקרה" (סימני השאלה מופיעים במקור-ב.ג)
בבדיקה על קולית שבוצעה בבי"ח תל-השומר ביום 16.5.88 אובחן "תהליך ציסטי בקוטר 1.5X2 ס"מ קדמי - נמוך (קדמי לספטום פלוצידום). בנוסף נוזל בין האונות בחלק הגבוה של הגולגולת".
ביום 25.5.88 נבדקה התובעת מס’ 2 ביחידה לסריקה על קולית. הסריקה בוצעה ע"י ד"ר מייזנר והעלתה מימצא דומה לזה שאובחן בבדיקות קודמות "lateral 17X17 - Brain cyst ממוקמת קדמית וגבוה באזור הספטום פלוצידום" והאבחנה שניתנה - Arachnoid Cyst?".
בדיון חוזר שהתקיים באותו יום במרפאת המומים נרשם כי בסריקה על קולית שבוצעה הבבוע 30 להריון נמצא "Ant. Cyst of brain - arachnoid cyst?" וכי "בני הזוג קבלו ייעוץ במסגרת המרפאה וההמלצות בשלב זה הנן: המשך הריון ומעקב S.U ברור הילוד CT".

במועד זה ניתן מכתב המופנה לרופא/ת תינוקות, שאותו יש להדק לגליון התינוק, ובו נרשם כי נמצאה "ציסטה בקו האמצע בקדמת המוח Arachnoidal Cyst? אחרי הלידה לבצע US של המוח ולשקול CT scan".

בהמשך בוצעו בדיקות אולטרה-סאונד נוספות. בבדיקה שבוצעה ביום 13.6.88 נרשם: "עדיין ממצא ציסטי קדמי 17X20 מ"מ.
בתאריך 11.7.88 נרשם בגליון המעקב של המרפאה כי התמונות נבדקו ע"י ד"ר פילי (מסן פרנסיסקו) אשר תומך באפשרות של ציסטה מסוג ארכנואיד. הממצא באותו יום זהה בגודל 20X22, והחלט על המשך מעקב סונוגרפי. בבדיקה שבוצעה ביום 17.8.88 נמצא כי: "הממצא הציסטי במוח קיים ועושה רושם שגדל (קשה למדוד גבולות בבירור)".
במועד זה ניתן מכתב לתחנת טיפת חלב (המכתב נרשם ע"י האחות, יפה סיטון) ובו נרשם:
"הנ"ל היתה היום במרפאה. היתה התייעצות ויש כנראה לעובר Arachnoid cyst".

5. ב17.9.88- בהיותה בשבוע 38 להריון, התקבלה האם לחדר לידה עקב ירידת מים. ביום המחרת 18.9.88, נולד הקטין במשקל 3680 גרם. מאחר והיה ידוע על קיום הציסטה במוח הוא נשלח לבדיקת הדמיה של המוח. בטומוגרפיה ממוחשבת שבוצעה ביום 22.9.00 נמצא: "קרוב לוודאי מדובר בציסטה ארכנואידלית גדולה של קו אמצעי בגומה הקדמית עם דיסגנזיה של קורפוס קלוזום בחלקו הקדמי". במכתב השחרור מתואר (גם ע"ס אולטרסאונד), כי נמצא אזור ציסטי עם חיבור לא ברור לקרן קדמית של החדר הצידי ימין, וכי "נראה שמדובר ב- Holoprozencephally".


6. בגיל 5 חודשים בוצעה בדיקת MRI אשר מתארת "חוסר אונות פרונטליות עם חלל נוזלי במקומן שמחובר לחדרים הלטרליים". הממצא פורש כ"מתאים לפגם תוך עוברי ממשפחת Schiznacaphali".

7. בהתאם להחלטתי מ25.10.99- ואח"כ 9.3.00, נקבע התיק להוכחות בשאלה מהם ההסברים שניתנו להורים על הסיכונים הכרוכים והמימצא שנגלה במוחו של העובר. הצדדים הסכימו שהמומחים מטעמם לא יחקרו על חוות דעתם למעט פרופ’ מייזנר ופרופ’ כרמי הם הרופאים שטיפלו בתובעת מס’ 2 במעקב ההריון במרפאת המומים.
במהלך ישיבת ההוכחות מיום 9.3.00 קבעתי כי לאור עמדות הצדדים יפוצל הדיון בשאלת החבות בכללותה ולא יצומצם רק לשאלת ההסברים.

ב. חוות הדעת הרפואיות
1. לכתב התביעה צרפו התובעים את חוות דעתו של ד"ר רם מודן, גניקולוג, אשר הסתמך על דברי התובעים 2 ו3- והמסמכים הרפואיים שהוצגו לעיונו, והעריך כי לאחר ביצוע בדיקות האולטרה-סאונד נמסר לתובעים כי ניתן להמשיך בהריון ללא חשש וכי התנהגות הצוות הרפואי היתה בלתי סבירה "בכל הקשור לשיתוף ההורים במשמעות המימצאים החמורים שנתגלו בבדיקות... הסבר רציני נכון ואמיתי היה קרוב לוודאי מביא את ההורים להחלטה להפסיק את ההריון ובכך למנוע את הולדתו בעוולה של התובע".
ד"ר מודן לא מצא כל דופי באופן ביצוע בדיקות האולטרה-סאונד או פיענוחם.

2. מומחה נוסף מטעם התובעים הוא פרופ’ שפירא, מומחה בנוירולוגיה של הילד מביה"ח הדסה בירושלים, בדק את התובע שהיה כבן 8 שנים כדי לקבוע את שיעור נכותו, ובין השאר התייחס גם בשאלת החבות לסוגי הציסטות ופרוגנוזה של כל אחת מהן.

בחוות דעתו אומר פרופ’ שפירא כי המימצא שנצפה בבדיקה העל קולית ב25.5.88- תואם את המימצא שנצפה אח"כ בבדיקות שבוצעו לאחר הלידה ב22.9.88- וב14.2.89-.

לעמדתו היה על הנתבעת לבצע אבחון עוד בטרם הלידה ולא לחכות עד לאחר הלידה כדי לפענח באופן וודאי את סוג הציסטה.

3. מטעם הנתבעת הוגשו שתי חוות דעת, האחת של ד"ר וייץ, מנהל היחידה לנוירולוגיה במרכז הרפואי בילינסון, אשר העריך את נכותו של התובע בשיעור דומה להערכתו של פרופ’ שפירא (לאחר שקלול) והתייחס גם למעקב שנעשה בתקופת ההריון תוך שהוא מדגיש שהצוות הרפואי לא חסך מאמץ כדי להגיע לאבחון מדוייק, אולם האבחנה המבדלת בין סוגי הציסטה היא כמעט בלתי אפשרית.

4. השניה - חוות דעתו של פרופ’ א. שלו, מנהל מחלקת נשים ויולדות במרכז הרפואי העמק בעפולה, אשר בה יש התייחסות מפורטת לשני סוגי ציסטות אראכנואידית ופורנצפאלית וכי התמונה הסונוגרפית של מימצא בודד, קדמי ומרכזי, ללא עדות לקשר עם חדרי המוח או להרחבת חדרי המוח, מתאימה יותר לאבחנה של ציסטה אראכנואידית.
פרופ’ שלו מדגיש בחוות דעתו כי גם לאחר הלידה ניתן לראות כי המימצא פורש פעם כציסטה ארכנואידית ופעם כפוראנצפלי וכי בהיותו בן 5 חודשים אובחן פגם מוחי שונה לחלוטין משני אלה אולפרוזאנצפלי אשר הינו מום מוחי הקשור בחוסר הפרדה בדרגות שונות בין אונות המח בעת היווצרותן, דבר המלמד כי גם לאחר הלידה אין תמימות דעים באבחנה, הקשה הרבה יותר בשלב הטרום לידתי.

פרופ’ שלו מתאר בחוות דעתו כי בכל אבחנה של מום בעובר, קל או קשה ככל שיהיה, ההחלטה על הפסקת הריון הינה של בני הזוג בלבד והרופא המטפל חייב במסירת המידע הרפואי שברשותו לבני הזוג, ההורים הם המחליטים בנושא הפסקת ההריון כאשר הוועדה להפסקת הריון הינה הגוף האחראי לקבל את בקשת בני הזוג או לדחות אותה עפ"י המימצאים הרפואיים שבידה.

ג. סוגי הציסטה
קיימים סוגים שונים של ציסטות כאשר במקרה שלפנינו האבחנה בשלב העוברי היתה בין ציסטה אראכנואידית וציסטה פוראנצפלית. על האבחנה ביניהם אין מחלוקת בין הצדדים, ואביאם להלן כפי שפורטה בחוות דעתו של פרופ’ שלו.

1. ציסטה ארכנואידית (צ.א.) - מדובר בהצטברות של נוזל בציסטה בין קרומי האראכנואיד והפיא-מאטר (מקרומי המח), או נדיר יותר, בין שני קרומי האראכנואיד. שכיחות ה-צ.א אינה ידועה וברוב המקרים ה-צ.א מאובחנת בבדיקה לאחר המוות באדם שהיה בריא. ה-צ.א עשויה להיות ראשונית עקב התפתחות לקויה של קרומי המח או משנית לפגיעה כמו חבלה, דלקת, אוטם או דימום. באופן מעשי לא ניתן לשלול ארוע כזה גם אם אין עדות ברורה להימצאותו.
הציסטה עשויה להיות בכל מקום לאורך מערכת העצבים אך המקומות השכיחים יותר הינם בשטח אונות המח בין הפיסורות הגדולות, באזור האוכף התורכי, ובגומות הקדמית והאמצעית. ה-צ.א עלולה ללחוץ על מערכת חדרי המח ולגרום להרחבת החדרים עד יצירת הידריקון הראש (hydrocephalus). אבחון: המראה הסונוגרפי הינו של מימצא ציסטי בחלל הגולגולת. כאשר המימצא נמצא על שטח המח והפיסורות הגדולות.



2. ציסטה פוראנצפלית (צ.פ) - מוגדרת כמקור ציסטי בתוך רקמת המוח באחת ההמיספרות. מחלקים את הצ.פ לשני סוגים, צ.פ. אמיתית (סוג II), אשר מקורה בכשלון התפתחותי בעקבות הפרעה בהגעה של תאים אשר מהם אמורה להיווצר קליפת המח. במצב זה, נוזל השידרה שמקורו מהחלל התת-עכבישי (סובאראכנואידי) ממלא את החסר בצורה של ציסטה.
הסוג השני של צ.פ הינה הציסטה המדומה (סוג I) אשר מקורה מהרס רקמת המח בעקבות ארוע וסקולרי, זהומי או חבלתי. ה-צ.פ האמיתית מאופיינת בחללים

ציסטיים בגודל משתנה הנמצאים בד"כ מסביב לפיסורה ע"ש Sylvain, במקרים רבים סימטריים בצורתם. הפתלוגיה מלווה הפרעות נוספות כמו מח קטן במיוחד ו/או הרחבת חדרי המח. ההרחבה הינה בד"כ אסימטרית. ה-צ.פ המדומה שונה מהאמיתית בכך שהינה כמעט תמיד חד צדדית אך גם היא מלווה בהרחבה של חדרי המח.

3. הפרוגנוזה של ציסטה אראכנואידית היא בד"כ, למרות שמדובר בציסטה מוחית, טובה ורק בחלק קטן של המקרים עלולה הציסטה לגרום להפרעות קלות בתחושה ובמוטוריקה, לאפילפסיה או הידרוצפלוס.
בציסטה פורנצפלית הפרוגנוזה גרועה ובהרבה מאד מקרים יש טווח רחב של ליקויים תפקודיים ושכליים והפרעות נוירולוגיות קשות.
התובעים הדגישו את חשיבות האבחנה המבדלת בין שני הסוגים של הציסטות כדי לתמוך בגירסתם שמכיוון שכל העת נחשדה הציסטה כציסטה מסוג אראכנואידית, ניתנה המלצה על המשך ההריון שכן רופאי הנתבעת סברו כי למימצא זה לא תהיה השלכה משמעותית על מוח העובר. ב"כ התובעים סומך גם על מאמרו של פרופ’ מייזנר משנת 1996 אשר דן במקרה של התובע ממנו עולה, לטענתו, שגם פרופ’ מייזנר היה בדעה שרוב הציסטות הארכנואידיות הם ללא תסמינים ורק מקצתן עלולות לגרום לאפילפסיה או הפרעות קלות בתחושה ובמוטוריקה.

ד. המימצא שאובחן אצל העובר
1. בחקירתו בביהמ"ש הסביר פרופ’ מייזנר כי במוחו של העובר אובחנה ציסטה בחלק הפרונטלי-קדמי אשר תפסה את כל האונה הפרונטלית ולמעשה החליפה את מבנה המוח התקין.
לדעתו לא היתה חשיבות לאבחון מדוייק אם הציסטה היא מסוג ארכנואידי או פורנציפלי כי גודלה של הציסטה ומיקומה, כשלעצמה, לימד על פרוגנוזה קשה וכי לאורך כל ההריון היה סימן שאלה לגבי טיבו המדוייק של המימצא, אם כי לא היתה התלבטות באשר להשלכות והנזק שייגרם ליילוד.

בעדותו הסביר כי לא היה ספק שמדובר במימצא שהפרוגנוזה שלו קשה. לדבריו, מאחר והאונה הפרונטלית אחראית על החשיבה ועל התיפקודים הגבוהים לא היתה קיימת, המסקנה היא שהיילוד יהיה עם פיגור שכלי ועם פגיעה מוטורית ולכן ההתלבטות לגבי סוג הציסטה אינה מלמדת על חומרת המום. משנשאל על כך השיב (עמ’ 62-63 לפרוט’ מיום 9.3.00):
"ש. למה היית צריך להבדיל בין "BRAIN-CYST" ל" ARACHNOID, למה התלבטת?
ת. לא, תראה, אתה מוצא ציסטה במוח. אני עוד לא יודע מה הטיב של הציסטה. אני חושב שכרופא הגון אני לא יכול לקבוע אבחנה באולטרה סאונד מה זה. אז אני כותב יש לי "BRAIN-CYST", על זה אין לית מאן דה פלית, נכון? יש ציסטה במוח. אין גם לית מאן דה פלית שיושבת באונה הפרונטלית, כמו שאתה אמרת בפתיח של החקירה שלך, נכון שזה מום קשה ויושב במקום קשה ופוגע בעובר. בהחלט כן. עכשיו מה יותר הגון ממני כרופא, אני לא יודע איזה סוג של ציסטה זה. לכן גם שלחתי אותה ל- second opinion. לכן גם ב- case report שפרסמתי, שנים יותר מאוחר, לא התביישתי לכתוב שחשבנו שזה ARACHNOID, בסוף יצא שזה פורנססבי. תראה לי הרבה רופאים הגונים שמוכנים לכתוב דבר כזה. אז כתבתי. לא התביישתי להגיד אני לא יודע מה השם של הציסטה. אבל הנזק הוא נזק".


2. חשיבות האבחנה המבדלת הוסברה ע"י פרופ’ מייזנר בכך שמעבר לחובתם המקצועית של הרופאים לעקוב אחרי הריון שההורים הודיעו שהם ממשיכים בו, היתה עליהם חובה ללמוד את המימצא, לתעד אותו, על מנת לקדם את הנושא הרפואי לדורות הבאים, כפי שאמנם בחר פרופ’ מייזנר לעשות במאמר שכתב על המקרה.
באי כח התובעים הסתמכו על מאמרו של פרופ’ מייזנר משנת 1996 אשר בו תאר את המימצא של התובע כציסטה הממוקמת בין האונות הפרונטליות, ולא כפי שהעיד בביהמ"ש כחסר של האונה הפרונטלית והחלפתה בחלל נוזלי.

לטענתם הדברים נתמכים גם ברישומים הרפואיים, ועוד אתייחס לכך בהמשך.
במאמר כתב פרופ’ מייזנר (בתרגום לעברית):
"בוצעה בדיקה סונוגרפית בשבוע ה20- לפי תאריך הוסת האחרון, אשר הראתה עובר יחיד במצג ראש...
ציסטה עגולה קדמית נצפתה במוח העובר. בדיקה סונוגרפית שבוצעה בגובה הקרניים הקדמיות של חדרי המוח הצדדיים הדגימה ציסטה מלאה בנוזל בגודל של 1.9X1.7X1.5 ס"מ הממוקמת בין האונות הקדמיות (הפרונטליות) ללא קשר נראה עם החדרים הצדדים.
הקרניים האחוריות של החדרים הצדדיים וכן הגומחה האחורית וכן האונה האחורית והאונות הצדדיות היו תקינים. לא צפה הידרוצפלוס וכל יתר חלקי המוח, כולל המוח הקטן, נראו תקינים."

3. האולטרה סאונד היה תחום חדיש ברפואה ולא היה הרבה מידע בדבר מומים שנצפו לראשונה באולטרה-סאונד, ולכן החליטו הרופאים להפנות את התובעת מס’ 2 להתייעצות בביה"ח תל-השומר וגם הביאו את מימצאי הבדיקה למומחה בעל שם עולמי שביקר באותה תקופה בארץ כדי להתייעץ עמו על הסוג של הציסטה, וזאת להשלמת המעקב אחר התובע ולעזר לצד המחקרי.
ובענין זה העיד פרופ’ מייזנר (עמ’ 55 לפרוט’):
"ש. מום ידוע. המום עצמו הוא לא משהו חדש.
ת. נכון, אבל הגילוי באולטרה סאונד, המשמעות, זה היה די חדש ולכן גם שלחנו את האישה ל- second opinon לבי"ח תל-השומר, על מנת שאולי אנשים שראו דברים דומים התעסקו בזה, וגם ביקשנו שם חוות דעת מפרופ’ רינה תדמור, שהיא נוירו-רדיולוגית, מהמובילות בארץ ובעולם, וגם חוות דעתם היתה שמדובר כנראה באותו המום, ב- ARCACHNO-CYST עכשיו רצה הגורל, ובאותה שנה היה כינוס רדיולוגי ארצי שהוזמן אליו אחד האנשים המובילים בעולם בתחום של נוירו-רדיולוגיה ואולטרה סאונד, זה פרופ’ רוי פילי מסן פרנסיסקו, ואז לקחתי את התמונות והראיתי לו גם את התמונות של הממצאים, ושאלתי אותו מה דעתו, והוא אמר בדיוק את אותה חוות דעת".

4. פרופ’ כרמי אף היא אישרה כי בגלל גודל ומיקום הציסטה היתה הפרוגנוזה גרועה והאבחנה אם היא מסוג זה או אחר היתה חשובה לצד המחקרי לימודי ולא שינתה לענין השפעתה על היילוד.

ה. ההסבר שקיבלו ההורים
1. לטענת ב"כ התובעים המימצא אשר תואר ע"י פרופ’ מייזנר בעדותו בביהמ"ש אובחן לראשונה רק בעת שהתובע היה בן 5 חודשים וכי ברישומים הרפואיים במהלך המעקב בתקופת ההריון, לא נרשם ואין ביטוי בכלל לחסר של האונות הפרונטליות וכל שדובר שם שהציסטה ממוקמת בין האונות הפרונטליות.

עוד נטען כי מהתיעוד הרפואי ומהמאמר שכתב פרופ’ מייזנר יש ללמוד שפרופ’ מייזנר סבר במהלך המעקב ההריוני שהציסטה במוחו של העובר היא ציסטה ארכנואידית שהשלכותיה על היילוד קלות ערך ולכן גם לא הומלץ להורים בשום שלב להפסיק את ההריון ואף ניתנה הוראה למחלקת היילודים לבצע מעקב לאחר הלידה כדי לברר את טיבה המדוייק של הציסטה.

2. גירסתם של התובעים באשר להסברים שניתנו להם במרפאת המומים היא שלאחר שהסתבר לפרופ’ מייזנר טיב המימצא שאובחן בבדיקות האולטרה-סאונד גישתו היתה שאין שום סיבה שלא להמשיך את ההריון ולכן הם גם שוללים מכל וכל פנייה להתייעצות עם רב, שכן בשים לב לאבחנה שנמסרה להם שמדובר במום קל אשר הפרוגנוזה שלו טובה, והעובדה שהרופא בכלל לא העלה בפניהם את האופציה של הפסקת ההריון, מה טעם היה בפניה לרב להתייעצות.

עוד נטען כי חרף העובדה שהתובעים יהודים שומרי מצוות, אם היתה מועלית בפניהם האפשרות שהתובע יוולד עם מום קשה, הם היו מחליטים על ביצוע הפלה וזאת ללא כל צל של ספק.

3. בין הצדדים מחלוקת עובדתית מהותית על ההסברים שקיבלו התובעים 2 ו3-.
פרק נכבד בטענות הצדדים קשור לטענת הנתבעת כי כבר ב9.5.88- בשלבי הבדיקה הראשונה שבוצעה לאם נמסר לבני הזוג כי מדובר במום קשה שיהיה כרוך בפגיעה קשה בילוד, הועלתה האופציה של הפסקת הריון, אך התובעת מס’ 2 הודיעה שבכוונתה להתייעץ עם רב ולאחר שהופנתה להתייעצות נוספת בביה"ח תל-השומר, חזרה אל פרופ’ מייזנר ופרופ’ כרמי עם תשובה חד משמעית שאינה מוכנה להפסיק את ההריון למרות הסיכונים הכרוכים בכך.

4. התובעים 2 ו3- שוללים מכל וכל את נושא ההתייעצות עם רב ולעמדתם למרות היותם יהודים שומרי מצוות לא פנו בכלל להתייעצות עם רב כי לא היה טעם או סיבה לפנייה כזו, שהרי הצוות הרפואי לא פרט כי יש סיכונים כלשהם לילוד, לאור סוג הציסטה שנמצאה.
עוד מדגישים התובעים כי התובעת מס’ 2 עשתה בדיקת מי-שפיר ויש בכך כדי ללמד שלמרות היותה דתית היתה שוקלת ביצוע הפלה אם תוצאות בדיקת מי-השפיר לא היו תקינות, על אחת כמה וכמה אם היתה מקבלת הסבר מתאים על הנזק שיהיה לתובע בהיוולדו, וכי רק בגלל שנמסר להם שמדובר במום קל ושהפרוגנוזה שלו טובה, לא שקלו בכלל ולא נדרשו לשקול אופציה של הפסקת הריון.

5. לטענת הנתבעת הבהירו רופאי מרפאת המומים לתובעים 2 ו3- כי מיקום וגודל הציסטה שאובחנה במוחו של התובע עלולות לגרום למום חמור ולכן פרשו בפניהם אפשרויות שונות ובכללם את האפשרות החמורה ביותר אשר יש בה כדי להותיר השלכות קשות על היילוד לרבות נזקים נוירולוגיים ופיגור והעלו בעיניהם את האפשרות שהם רשאים להחליט על הפסקת הריון, החלטה המסורה לעולם לבני הזוג.

6. אינני נותנת אמון בעדות ההורים, וכל אחד מהם ובמיוחד לדבריהם שההסברים שקיבלו היו דלים וכאילו יכלו להבין מהם שלא יהיה לילוד מום קשה, אם מום בכלל.
אין להתעלם מכך כי מאז ה9.5.88- ביקרה התובעת מס’ 2 במרפאת המומים כ6- או 7 פעמים בתקופה של 4 חודשים בתדירות של למעלה מפעם בחודש. בחלק מהפגישות שוחחו ההורים עם פרופ’ מייזנר ופרופ’ כרמי ובחלק נכחה אף האחות יפה סיטון שיצרה קשר ישיר עם אחות טיפת חלב ביישוב בו התגוררו התובעים, הגב’ יוסף יוכבד.

7. בגירסתה של התובעת מס’ 2 סתירה מהותית. מחד תארה כי חרב עולמה כשנודע לה על הציסטה במוחו של העובר, ויחד עם זה התנהגה, לעמדתה, כמי שמקבלת את גורלה ללא בחינה ושאלה. מאידך סיפרה שקיבלה הסבר על סוג הציסטה והפרוגנוזה שלה, ולמרות שאף אחד לא דחק בה היא לא ירדה לפרטי הפרוגנוזה האפשרית וכל הסיכונים והסיכויים.
על אף שהיא שללה באופן נחרץ שהודיעה לרופאים שלצורך קבלת החלטה בדבר המשך ההריון או הפסקתו עליה להיוועץ עם רב. הועלה נושא הפנייה לרב ע"י פרופ’ מייזנר עוד בטרם ידע שתוגש נגדו תביעת התובעים בשיחה טלפונית שקיים עמו עו"ד מירון, כפי שעוד יתואר להלן.


תשובותיה של התובעת בענין ההסברים שקיבלה אינן משכנעות. היא אמרה (עמ’ 4-5 לפרוט’):


"ש. אחרי שלתדהמתך אמרו לך שיש ממצא במוח, מה אמרו לך עוד?
ת. בעלי ואני שאלנו מה זה בדיוק. הוא אמר זה ציסטה במוח, היא לא לוחצת ואני רוצה שכל הזמן תבואי למעקב, והפנה אותי לחבר שלו, יש לו איזה חבר בתל-השומר שהוא רופא שגם מבצע אולטרה-סאונד, והוא הפנה אותי אליו.
ש. או.קיי. עכשיו אנחנו בתל השומר. מה היה בתל השומר? הופעת לבדיקה.
ת. הופעתי לבדיקה, ועשיתי את האולטרה סאונד, והרופא אמר לי אין לי מה להוסיף על מה שד"ר מייזנר אמר. הוא נתן לי מכתב חתום, סגור, לרופא...
ש. אמרו שיש ממצא, אבל מה...
ת. במשך כל ההריון ההתמקדות היתה שאין שום סיכון, אנחנו יכולים להמשיך בהריון, הציסטה לא לוחצת, ביחס לגודל העובר היא גדלה עם העובר...
לשופטת:
ש. מה זה לא הוסבר לך ולא שאלת?
ת. אנחנו שאלנו ואמרו לנו שאין סיכון. אפילו באחת הבדיקות, למיטב זכרוני, נדמה לי שהבדיקה השניה, היתה שם רופאה שאמרה תראי, אני רוצה להרגיע אתכם, יש אנשים שמסתובבים ברחוב עם דבר כזה. אולי אפילו לבעלך יש. ואנחנו יצאנו מעודדים".



ובהמשך, בעמ’ 25:
"ש. ולמרות זאת את רוצה שאנחנו נאמין לך שאת במשך יותר משש בדיקות, שבאים ואומרים לך ממצא עם סימן שאלה, לא יודעים מה זה. בבדיקה אחת אומרים לך במפורש הממצא גדל...
לא נדלקת לך ולו נורה אחת קטנה אדומה לא נדלקת לך על הנושא הזה. את שאננה.
ת. אני לא שאננה. אם הרופא אומר לי שאפשר להמשיך את ההריון, אז אני שומרת לחוות דעתו של הרופא, כי הוא המומחה".

8. אף לאחר לידת התובע הוסיפה התובעת מס’ 2 להגיע להתייעצות אצל פרופ’ מייזנר, למרות שלאחר הלידה כבר ידעה אל נכון כי ההסברים שקיבלה, לטענתה, לא היו נכונים והיא אומרת (עמ’ 22 לפרוט’):

"ש. יש לך כעס על פרופ’ מייזנר אחרי הלידה.
ת. בכלל לא" .

וכן (עמ’ 23 לפרוט’):
"ש. את סומכת עליו. את באה אליו כי את סומכת עליו, הוא רופא טוב נכון?
ת. כן.
ש. וזאת למרות שאת 4 שנים קודם חושבת שהוא אשם בכל הייסורים שלך.
ת. אני לא אמרתי שהוא אשם".

פרופ’ מייזנר סיפר בעדותו שלאחר הלידה פנתה אליו התובעת מס’ 2 כשתינוקה בידה ואמרה לו "תראה איזה ילד יפה, איך יכולנו לחשוב בכלל להפסיק הריון של דבר כזה. פעם שניה זה היה מספר שנים לאחר מכן 4-5 שנים לאחר הלידה היא פנתה אלי למרפאה הפרטית לצורך בדיקה" (עמ’ 58 לפרוט’).

9. התובע מס’ 3 הגזים עוד יותר מאשתו התובעת מס’ 2.
למרות שבשלב עדותו כבר נתנו המומחים הרפואיים מטעמם של התובעים את חוות דעתם, התובע גדל והיה כבן 12, סובל מהליקויים המתוארים בחוות הדעת עד היום אין התובע מס’ 3 יודע מהיא ציסטה ואיך היא משפיעה על התפקוד, ולא השכיל להבין מהו המימצא שנצפה במוחו.
אני מוצאת שבדבריו אלה של התובע מס’ 3 מופרכת על פניה טענתו כי לא קיבל הסבר מתאים מהצוות הרפואי במרפאת המומים בביה"ח סורוקה.
זאת ועוד, בעדותו שלל כי קיבל בכלל הסבר כלשהו על הסיכונים הנובעים מהמום שנגלה במוחו של העובר, והוא אומר (עמ’ 48 לפרוט’):
"ש. ...כשפרופ’ מייזנר מסביר לכם על הסיכונים, עכשיו לא על המום עצמו, הוא אומר לכם אין שום סיכון?
ת. הוא לא הסביר לנו על סיכונים בכלל.
ש. אמר אין שום סיכון?
ת. לא הסביר לנו על סיכונים, הוא אמר להמשיך בהריון.
ש. כי אין שום סיכון?

ת. לא הזכיר את המילה סיכון."



ובהמשך:
"ש. ואתם במשך כל ההריון גם לא חשבתם לשאול אם יש סיכונים?
ת. לא.
ש. לא לשאול על המימצא רק לשאול ד"ר יכול לקרות מזה משהו, שום דבר.
ת. לא חשבנו על זה. לא חשבנו."

10. אקבע כי טענת התובעים 2 ו3- שהוסבר להם שהציסטה במוחו של העובר מתגלית בד"כ במוחו של אדם בריא, היא רק חלק מההסבר המפורט והכולל שקיבלו מרופאי מרפאת המומים, והם בחרו להציג את חלק ההסבר האמור, כאילו להדגיש את גירסתם שרופאי הנתבעת הרגיעו אותם בדבר ההשפעות האפשריות של הציסטה על חייו ובריאותו של התובע.
פרופ’ מייזנר הסביר זאת הסבר היטב (עמ’ 58 לפרוט’):
"שופטת: האב אמר שאמרו לו, ד"ר כרמי אמר לו, שיכול להיות שגם לו יש את זה ועדיין יש אנשים שחיים עם המום הזה ללא... זה מה שהוא אומר.
ת. זה שטות והבל. הדבר היחיד שאני יכול להגיד, כיוון שציסטה פרונטלית יכולה להיות בגודל של מספר מילימטרים ועד למספר סנטימטרים. עכשיו, אם יש ציסטות קטנות בגודל של מספר מילימטרים שנמצאות במוח שאפילו לא רואים אותם, ומישהו חי עם זה כל החיים, או.קיי. אז הוא חי את זה כל החיים ואנחנו לא יודעים. אז יכול להיות שנאמרו דברים, תשמעו, יש ציסטות קטנות שהם יושבות, אפילו כל אחד מאיתנו, אנחנו לא יודעים מזה, אבל זה בפירוש לא בממצא הנוכחי שהיה במקרה הנדון. זה משהו אחר לגמרי. אז על דרך המטפורה, באיזה שהוא מצב למשל שחסרה כליה נאמר, עם כליה אחת אפשר לחיות, אנשים תורמים כליה אחת. מה שאני מסביר לבני הזוג, אני אומר להם תשמעו, עם כליה אחת אפשר לחיות. אני לא יודע בחדר הזה, אם זה אתם או אני, אני לא יודע למי יש רק כליה אחת... אז זה חלק אולי מאיזה צורה של הסבר או דיבור. תראו, אצלי זה בכלל לא דבר פשוט, אבל אצלך כל דבר חמור."

11. אני דוחה כחסרת ייסוד את טענת ב"כ התובעים בסיכומיו כי טענת הנתבעת בדבר פנייה לרב נובעת מכך שהתובעים 2 ו3- הם אנשים מאמינים וכי עפ"י האקסיומה החילונית כל אדם ירא שמיים מכלכל את צעדיו עפ"י התייעצות עם רב ובמיוחד כאשר מדובר בתושבי דרום הארץ, מזרחיים ועמדתם באשר להפלות.

כדי להגן על עמדת הנתבעת בפני התביעה לא היה צורך להיזקק ל"תאוריה" של התייעצות עם רב.

התובעים 2 ו3- שניהם אנשים משכילים, התובעת מס’ 2 עבדה במשך כ27- שנים כמורה בבית ספר מטעם משרד החינוך, ובעלה, התובע מס’ 3 היה מזכיר מועצה איזורית עזתה מיום 1.4.79 עד היום ברציפות. השכלתו מורה מוסמך בכיר במשך כ15- שנים, בעל רשיון הוראה קבוע לחטיבות הביניים, במחלקת השתלמות מורים מטעם אוניברסיטת בן גוריון (נ3/), ונראה שהבינו היטב את שהוסבר להם, כפי שגם התרשמו פרופ’ מייזנר ופרופ’ כרמי מהצוות הרפואי. נסיונם של התובעים להציג תמונה כאילו לא קיבלו הסברים, ומעט ההסברים שניתנו להם תארו מימצא לא משמעי, אינו משכנע ומטרתו להציג תמונה שיהיה בה לתמוך בגירסתם בדבר הרשלנות הרפואית, כביכול, של הנתבעת.

12. עדותם של פרופ’ מייזנר ופרופ’ כרמי היתה חד משמעית וברורה.
פרופ’ מייזנר סיפר כי כבר בפגישה הראשונה הוסבר לתובעים 2 ו3- שיש מימצא של ציסטה גדולה שתוספת את האונה הפרונטלית של המוח ולמעשה מחליפה אותה, שהמום הוא קשה, שהפגיעה שלו פגיעה קשה שעלולה לגרום לנזק ליילוד וכי בין האופציות האפשריות במצבים כאלה היא הפסקת הריון וההחלטה בדבר הפסקת ההריון מסורה לבני הזוג (עמ’ 55 לפרוט’).
לעמדתו עוד ב9.5.88- אמרה התובעת מס’ 2 כי ברצונה להיוועץ עם רב וכי בשום אופן לא תוכל להחליט בלי התייעצות כזו (עמ’ 55 לפרוט’):
"אנחנו תמיד מסבירים את הכל, כולל כל דרגות החומרה שיש בהתאם למימצאים, כי אנחנו לא יכולים לדעת מה בדיוק המקרה הספיציפי, ובמקרה הזה, מה שקרה אז, שאמרה הגב’ אפטאבי שהיא אישה דתייה ושהיא רוצה להתייעץ עם רב, שהיא בשום פנים ואופן לא יכולה להחליט בלי שהיא מתייעצת עם הרב".



13. פרופ’ כרמי תארה בעדותה כי היא זוכרת את פרטי המקרה של התובעים מאחר ולמרות הסקירה הרפואית שקיבלו ממנה ומפרופ’ מייזנר על המומים האפשריים עם היוולדו של היילוד, החליטו להמשיך את ההריון לאחר שהתייעצו עם רב.
פרופ’ כרמי העידה (עמ’ 81 לפרוט’):
"אני זוכרת שזה היה קודם כל אחד המקרים, היחסית, ראשונים במרפאה. לא מאד ראשוני, אבל קרוב ל1,700- מקרים, וזה היה באחד העשרות הראשונים. מה שאני זוכרת, הדבר שבעצם אני זוכרת כמו היום, זה כרוך בעובדה שהייתי רופאה צעירה במקצוע, והעובדה שהיתה החלטה של בני זוג איך לנהל הריון, או במלים פשוטות להמשיך הריון על סמך דיון לא רפואי במקרה, או במלים פשוטות, מקרה שהוא אחרי ייעוץ של רב בני זוג החליטו להמשיך הריון, בשבילי זה היה קצת שוק תרבותי".

ובהמשך (עמ’ 97 לפרוט’):
"אז למה רק לאפטאבי לא נתתם אופציות?
ת. סליחה, אתה לא תכשיל אותי בזה, לא יעזור לך. אני אומרת לך שוב, אנחנו נתנו את האופציות, את כל האופציות, כמו שאנחנו נותנים בכל מקרה. אני אומרת שוב, הסבר הממצא, הסבר משמעות הממצא, הסבר הפרוגנוזה כאשר השיטה היא להראות ה-worse case כך שאם אנשים מחליטים, וזו ההתרעה, לתת את האופציה היותר קלה, בשביל שאם אנשים מחליטים על הפסקת הריון, הם יחליטו בידיעה שיש גם אופציה קלה, ואם מחליטים להמשיך הריון, יחליטו אותו בידיעה שישנה גם אופציה קשה".

14. פרופ’ מייזנר תאר בעדותו את השיחה שקיים עם ב"כ התובעים עו"ד מירון שהתקיימה עוד בטרם הגשת התביעה בשנת 1995. עו"ד מירון הציג עצמו כרופא, גניקולוג, לא אמר שהוא מייצג את התובעים ובגלל ההיכרות הקודמת שהיתה בינו לבין פרופ’ מייזנר שאל אותו אם הוא זוכר את המקרה של התובעים, ופרופ’ מייזנר זכר אותו היטב, דווקא בגלל שזה היה מקרה "של אישה שלא רצתה להפסיק את ההריון כי הרב אמר לה לא להפסיק את ההריון" (בעמ’ 77 לפרוט’).




15. לאור עדותם החד משמעית של פרופ’ מייזנר ופרופ’ כרמי לענין החלטת התובעים 2 ו3- להמשיך את ההריון לאור ההתייעצות עם הרב, אינני נזקקת לתמוך את עדותם בדבריה של העדה גב’ יוכי יוסף אחות טיפת חלב שטיפלה בתובעת מס’ 2 במסגרת המעקב במושב בזמן ההריון, אך יש בעדותה כדי לשפוך אור על שארע במועדים הרלוונטיים ובזמן ההריון ממקור אובייקטיבי שאין לו כל נגיעה למשפט.

16. אני דוחה את ההשתלחות של ב"כ התובעים בסיכומיהם גבי עדותה של הגב’ יוכי יוסף, על התמיהות שפרט נגדה שלא יכלה להציג כל רישום שיתמוך ויאשר את דבריה, וכאילו "דיקלמה" בביהמ"ש את המידע אשר שמעה מפרופ’ מייזנר בנסיון לסייע למכר ותיק.
הגב’ יוכי יוסף היא עובדת משרד הבריאות וקיבלה אישור של היועצת המשפטית של משרד הבריאות למסור את עדותה במשפט, וזו גם נמצאה באולם במהלך עדותה. מעדותה עולה כי שימשה כאחות בתחנת טיפת חלב ביישוב מעגלים בו התגוררו התובעים, והתפקיד שלה כלל גם מעקב אחר נשים הרות ואח"כ קבלת התינוקות שלהם.
לדבריה, במהלך הפגישות שהיו לה עם התובעת מס’ 2 שוחחה עמה על פרטים שונים הקשורים להריון וגם על הרבה מעבר לכך, כאשר התובעת מסרה לה פרטים על הציסטה שנמצאה במוחו של העובר והדגישה כי פרופ’ מייזנר אמר לה שהעובר לא יהיה עובר רגיל וכלשונה: "היא אמרה אנחנו אנשים מאמינים, אנשים דתיים ואני אלך לרב ואני אשמע מה שהרב יגיד" (עמ’ 103 לפרוט’).
הגב’ יוכי יוסף זכרה היטב את המקרה של התובעים 2 ו3- והסבירה שלמרות שעבדה בהרבה מקומות היא זוכרת את התובעת ובעלה כי בעלה נהג ללוות אותה לכל אורך ההריון בכל המפגשים שהיו ביניהן ובד"כ המפגשים של התובעת מס’ 2 היו תלויים בסידור העבודה של בעלה. באותן שנים (1988) לא היה מקובל שהבעל בא עם האישה ומלווה אותה גם לביקורים בטיפת חלב (עמ’ 105 לפרוט’).

גם הגב’ יוכי יוסף תארה את התובעים 2 ו3- כמי שבלטו ביישובם, בין היתר לאור השכלתם ועיסוקם במסגרת הקהילה, הפוך ממה שניסו אלו להעיד על עצמם על מנת ליתן תוקף לגירסתם שקיבלו ייעוץ והכוונה להמשיך בהריון. העדה תארה את עמדתה של התובעת באשר למום שנגלה בעובר ושלא היתה בחרדה כי האמינה באלוהים:

"...הדתיים אני עבדתי עם המון אנשים שהם שומרי מסורת ודתיים... כשיש אמונה באלוהים והרב אומר... זה היה ברור שאם משהו לא בסדר היא תמשיך כי יש איזשהי אמונה ואמונה שאלוהים שבשמיים אומר ככה זה יהיה..." (עמ’ 113 לפרוט’).
וכן: "מדובר באישה אינטלגנטית, מבינה שיש בעיה עם העובר ואומרת אני הולכת להתייעץ עם רב... אני כיבדתי את האמונה שלה. לא אמרתי לה לא ללכת ולא אמרתי לה כן ללכת. אני רק אוזן קשבת..." (עמ’ 114 לפרוט’).

17. הנתבעת הציגה תמליל הקלטה של הגב’ אסתר אלמסי (נ6/) שהיא שכנה של התובעים, ממנו ביקשה ללמד על כך שהיה ידוע לתושבי היישוב כי הרופאים אמרו לתובעת מס’ 2 לא להמשיך בהריון והיא בכל זאת החליטה להמשיך בו. ב"כ התובעים ביקש להעיד את הגב’ אלמסי כעדת הזמה ואף אישרתי בהחלטתי להזמינה, אולם במועד שנקבע לשמיעת עדותה ויתרו התובעים על העדתה למרות שנמצאה באולם ביהמ"ש.
מקובל עלי, כעמדת ב"כ התובעים, שמתוך התמליל עולה שהתייחסותה לשאלת ההסברים שקיבלה התובעת מס’ 2 קשורה להמלצה רפואית שלא להכנס להריון, ולא בהמלצה שניתנה במהלך ההריון להפסיקו. יחד עם זה, אין חשיבות לדברים שנמסרו ע"י הגב’ אלמסי ואין בהם כדי לשפוך אור על הסוגייה העומדת לדיון.

18. מרפאת המומים, מסוג היחידה לסריקה על קולית של ביה"ח סורוקה, הוקמה במטרה לאפשר לבני זוג שנגלה בעוברם מום מסוג כלשהו, להיות במעקב קבוע של מומחים בתחום סריקת עוברים, לתת לאנשים את הידע להכיר את המום, להתכונן לקראת הצפוי להם בעתיד ולקבל את ההחלטות הנדרשות אם להמשיך עם ההריון או לנקוט בצעדים הנדרשים להפסקת הריון.
משהחליטו ההורים על המשכת ההריון המשיכו הרופאים המטפלים במעקב אחרי ההריון ואף נתנו הוראות למעקב מתאים לאחר הלידה.

נדמה שאין מחלוקת שההחלטה על המשך או הפסקת הריון מתקבלת לעולם ע"י בני הזוג ההורים לאחר שנפרשים בפניהם המימצאים השונים הקשורים לעובר.
למרות שאני נותנת אמון מלא בגירסת הנתבעת בדבר החלטת התובעים 2 ו3- להמשיך בהריון בגלל התייעצות עם רב, אין לגורם ההתייעצות עם הרב חשיבות מכרעת בענין, כי עמדתי היא שבני הזוג התובעים 2 ו3- החליטו להמשיך את ההריון חרף ההסברים שניתנו להם בדבר המום שנתגלה במוח העובר.
היטיבה לתאר זאת פרופ’ כרמי בעדותה (עמ’ 90 לפרוט’):
"משמעות התהליך זה להסביר לבני הזוג בצורה שמובנת להם עד הסוף, מה הממצא, מה המשמעות שלו, מה הפרוגנוזה שלו, מה האופציות. וכאשר מגיעים לשלב האופציות, מדברים על אופציה של הפסקת הריון. מעולם ולעולם, אתה לא תשכנע אותי אחרת, אני לא אומר לאנשים, לבני זוג, אני ממליצה צריך להפסיק הריון. זו החלטה של ההורים, ובתנאי שהם הבינו עד הסוף הכל. כל משמעות הייעוץ זה להסביר להם בצורה כזו שהם יבינו על מה אנחנו מדברים".

אין ללמוד מביצועה של בדיקת מי-שפיר ע"י התובעת על כך שהיתה מבצעת הפלה ומהתנהגותה במהלך המעקב במרפאת המומים אין לדעת אם התוצאה של הבדיקה היתה מצביעה על תוצאה של תסמונת כלשהי לא היתה ממשיכה בהריון. פרופ’ מייזנר סיפר כי נשים חרדיות נוהגות לעשות בדיקות מי-שפיר כחלק מהרוטינה של מעקב ההריון למרות שאין בכוונתן לבצע הפלה (עמ’ 67 לפרוט’).

אשר על כן אקבע שההחלטה בדבר המשך ההריון התקבלה ע"י ההורים לאחר שהבינו את הסיכונים והסיכויים העומדים לפניהם בהולדת התובע. ההחלטה נתקבלה על ידם לאחר שיקול, לאור התייעצות שקיימו עם רב ובנטלם על עצמם אחריות לגורלו של התובע וגורלם שלהם.

ו. האבחנה בין שני סוגי הציסטות בלתי אפשרית
1. שוכנעתי שביצוע האבחנה בין סוגי הציסטות השונות בשלב העוברי קשה וכמעט בלתי אפשרי והנתבעת לא התרשלה בענין זה, מה גם שנדמה שליבה של התביעה התבסס על שאלת ההסברים שנמסרו להורים ולא על רשלנות באבחון, למרות שבסיכומיו פרט ב"כ התובעים פרט היטב בנושא זה.
מעבר לעדותם המשכנעת המפורטת והמקצועית של פרופ’ מייזנר ופרופ’ כרמי בנושא, כשאני בוחנת את חוות הדעת מטעם התובעים נראה שאין בהן דבר וענין בנושא האבחון ו/או רשלנות הנתבעת כלפי התובעים.
פרופ’ שפירא אמנם העלה בחוות דעתו את הטענה כי מציאותו של מבנה ציסטי במוח מחייב אבחנה מבדלת בין ציסטה ארכנואידית לציסטה פורנצפלית וכי לא היה מקום להמתין בענין האבחנה עד ללידה אלא שנעלם מפרופ’ שפירא שבמהלך המעקב הרצוף והממושך של ההריון, החל מהשבוע ה20-, ניסו הרופאים לעמוד על טיבה של הציסטה, למרות שבספרות הרפואית לא היה חומר בנושא והאולטרה סאונד היה תחום חדיש. פרופ’ שפירא אישר כי לעיתים קרובות קיים קושי להבחין בציסטות, אם כי קיימים קריטריונים לאבחנה בין ציסטה ארכינואידלית לציסטה פורנצפלית. באופן שטחי ובלתי ברור רשם בחוות דעתו כי בציינו סימן שאלה בגוף התשובה העיד הבודק שאינו בטוח בסוג הציסטה ומן הדין היה במקרה כזה לחזור על הבדיקה פעם נוספת על מנת להגיע לאבחנה ברורה.

2. פרופ’ שפירא לא נתן דעתו בכלל לשאלת הקושי באבחון בשלב העוברי כפי שהיטיב לעשות פרופ’ שלו בחוות הדעת מטעם הנתבעים, בה קבע כי האבחנה בין שני סוגי הציסטות הינה בלתי אפשרית. לדעתו:
"האבחנה תלויה בהדגמת מימצאים ציסטיים במוח אשר יהיו או דו צדדיים במקרה של ציסטה אמתית או לעיתים יותר קרובות חד צדדיים. הרחבה אסימטרית של חדרי המח וסטיית הקו האמצעי הינם מימצא שכיח. אבחון חיובי ניתן לעשות באותם מיקרים בהם חל הרס נרחב של אונת המוח. במקרים קלים האבחנה מציסטה ארכנואידית הינה בלתי אפשרית (ספרות 2). לסיכום, אנו למדים מהספרות הרפואית שציטטתי (ספרות 1, 2) ומספרות נוספת (3, 4) כי האבחנה המבדלת בין שני מימצאים אלה עלולה להיות בלתי אפשרית)".

3. עובדה מכרעת לקושי שבאבחנה בין שני הסוגים היא שלאחר לידתו של התובע התגלה קושי באבחון מדוייק של סוג הציסטה שכן בבדיקת הדמייה שנעשתה ב22.9.88- נמצא ש"קרוב לוודאי מדובר בציסטה ארכינואידלית גדולה של קו אמצעי בגומה הקדמית..." ורק בגיל 5 חודשים בבדיקת MRI יש תיאור של חוסר האונות הפרונטליות והחלפתן בחלל נוזלי המחובר לחדרים הצדדיים. המימצא פורש כמתאים לפגם עוברי ממשפחת Schizencephaly.

ז. התיעוד הרפואי

1. לטענת התובעים הגירסה המשתקפת מהתיעוד הרפואי תומכת בגירסתם כי בכל הרישומים אין זכר לטיב ההסבר שניתן לבני הזוג שהועלתה בפניהם האופציה של הפסקת הריון או שהובאה לדיון התייעצותם של בני הזוג עם הרב שבעקבותיה החליטו ההורים שלא לבצע הפלה, ויותר מכל אין זכר לטענה שנמסר להורים שמדובר במום קשה אלא להיפך, השתלשלות הענינים כפי שמשתקפת ברשומות הרפואיות תומכת לחלוטין בגירסת התובעים.

2. מרפאת המומים היתה בין הראשונות מסוגה בארץ (או בעולם) ונועדה לרכז טיפול בזוגות שנתגלה מום בעובר בשלבי ההריון. פרופ’ מייזנר תיאר את הטפסים הראשונים שהכינו לצורך ניהול המרפאה שהיו בעיקרם לצורך מעקב, כאשר הכיתוב היה בצורה סטנוגרפית, כפי שנהגו רופאים לכתוב בשנת 1988, ובניגוד לנהוג בשלהי שנות ה2000-, כאשר הרישום מפורט ובעיקרו כלשונו משמש גם "רפואה דפנסיבית".

ובענין זה הסביר פרופ’ מייזנר (עמ’ 64 לפרוט’):
"אנחנו היום יושבים ומתעדים כל דבר. היום כשאני יושב במרפאת המומים שלי על מקרה זה או דומה, אנחנו כותבים עמודים שלמים כדי שלא יבואו ויגידו לא אמרתם, כן אמרתם, וזה מחר הולך לבית משפט. בשנת 1988 היינו רופאים צנועים, עשינו את העבודה שלנו כמו שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים לעשות רפואה במדינת ישראל, וכתבנו את מה שכתבנו. ברגע שבני הזוג אומרים לנו שהם החליטו להמשיך את ההריון, הטופס הזה הוא טופס סטנדרטי. בטופס הזה יש רובריקה שכותבת אבחנות, רובריקה שכותבת המשך המלצות וכדומה. אין שם רובריקה מה נאמר לבני הזוג באותו רגע, כיוון שלא חשבנו באותו רגע לתעד את כל הדברים האלה ולכתוב מגילות שלמות של מכתבים, זה הכל. ולכן בהמלצות נאמר ממשיכים את ההריון. היה שם רובריקה להמשיך את ההריון".

3. משנשאל פרופ’ מייזנר מדוע לא נרשמו ההמלצות וההסברים להורים במקום המיועד לכך בטופס השיב שהרישום היה תמציתי, התייחס לכל מה שסוכם במשך הדיון עם בני הזוג ולא תמיד נרשמה ההמלצה או ההסבר כפי שניתן בפועל להורים.
במסמך מ25.5.88- בקטע המודפס "בני הזוג קיבלו יעוץ במסגרת המרפאה וההמלצות בשלב זה הינם", נרשם "המשך הריון ומעקב US ברור היילוד".
ב"כ התובעים מבקש ללמוד מהרישום האמור שאין יסוד לגירסת הנתבעת וכי הצוות הרפואי לא המליץ, לא הסביר ולא מסר לתובעים את המימצאים המתחייבים מסריקת המומים של התובע. עוד הוא מדגיש כי במועד האמור נכתב ע"י הנתבעת מכתב המופנה אל רופא התינוקות בו נרשם כי אחרי הלידה יש לבצע אולטרה סאונד של המוח ולשקול CT scan.

4. אני מאמצת את הסברו של פרופ’ מייזנר שהרישום בהמלצות נבע מכך שכאשר החליטו התובעים להמשיך בהריון כיבד הצוות הרפואי את החלטתם, לא הפקירו אותם למרות הפרוגנוזה הקשה של היילוד והמשיכו במעקב אחריהם גם לצרכים של התובעים עצמם וגם לצעד הלימודי אקדמי.
פרופ’ כרמי אף היא תמכה בעמדה האמורה והבהירה כי בטפסים נכתבה השורה התחתונה של ההמלצה ושל הסיכום ואין ברישום כדי ללמד על ההסברים שניתנו בע"פ לבני הזוג על הפרוגנוזה, על האופציות העומדות בפניהם וכיוצ"ב.
פרופ’ אינסלר, שהיה מנהל המחלקה באותם ימים בבי"ח סורוקה ופרופ’ מייזנר עבד אז תחת פיקוחו, הובא ע"י התובעים כעד הזמה להסביר על טיב הרישום שנהג בשנים הרלוונטיות בביה"ח ובדבריו רק תמך בעדותם של עדי הנתבעת וחיזק דבריהם.

פרופ’ אינסלר הסביר שהדרישות לרישום מפורט יותר החלו בשנים מאוחרות יותר, סמוך לחקיקת חוק זכויות החולה ולאחר שגדל מספר התביעות שהוגשו בגין רשלנות רפואית. גם הוא אישר שלמרות ההתפחות בפרטים הנרשמים גבי ההסברים הניתנים לבני הזוג, לא היה רושם גם היום שהתובעת מס’ 2 קיבלה אישור של רב להמשיך את ההריון" (עמ’ 130 לפרוט’).

ח. העברת נטל השכנוע
1. ב"כ התובעים טוען בסיכומיו כי בשל הרישומים הלקויים שנוהלו ע"י רופאי הנתבעת יש להעביר אל הנתבעת את נטל השכנוע שאין היא חבה ברשלנות כלשהי כלפי התובעים עפ"י עודף ההסתברות המקובל במשפט אזרחי. לטענתו, רישומים לקויים אשר אינם מגלים את העובדות הדרושות לבירור שאלת הרשלנות, מעבירים אל הנתבעת את נטל השכנוע להסביר את פרטי האירוע ולהראות כי מעשיה נעשו ללא רשלנות כלשהי.
נושא העברת נטל השכנוע מצא ביטוי לאחרונה בפסק-הדין בע"א 6160/99 דרוקמן ואח’ נ’ ביה"ח לניאדו ואח’, שם ניתחה כב’ השופטת שטרסברג-כהן את ההבדלים בין "נטל השכנוע" ו"נטל הבאת ראיות" וקבעה כי להעדרם של רישומים רפואיים הן בשל רישום לקוי והן בשל אי שמירה עליהם, יכול ותהיינה שתי השלכות האחת, הקמת עילת תביעה עצמאית ברשלנות בשל "נזק ראייתי" והשניה במישור הראייתי, העברת נטל השכנוע מן התובע אל הנתבע.
עד לפסק-הדין האמור לא היתה דעה אחידה האם רישום שאינו נאות מעביר את נטל הבאת הראיות בלבד או את נטל השכנוע אל האחראי להעדר הרישום.
כב’ השופטת שטרסברג-כהן הגיעה למסקנה שהעברת נטל הראיות לבדו אינה מספקת תרופה נאותה לתובע שניזוק נזק ראייתי שכן בהעדר רישומים רפואיים מתאימים קיים קושי אמיתי בפני התובע להביא ראיות שיוכיחו את תביעתו בהסתברות הדרושה במשפט אזרחי.

2. שבתי ועיינתי ברישומים של הנתבעת במועדים הרלוונטיים לתביעה ואביאם כסדרם פעם נוספת כדי לבחון האם הרישומים הרפואיים מתאימים לעדויות הצדדים בפני.
בבדיקת האולטרה סאונד הראשונה שבוצעה ביום 9.5.88 מתאר פרופ’ מייזנר כי קיים מימצא ציסטי מלא נוזל בגודל של 15X19 מ"מ במוח העובר קדמית ותחת הספטום פלוצידום. נרשמה אבחנה מבדלת לשני סוגי הציסטות.
ברשימת המעקב של מרפאת המומים נרשמו דברים דומים.
במכתב לרופא המטפל נרשם כי נמצאו מימצאים של ציסטה מלאה נוזל בספטום פלוצידום ושבני הזוג קיבלו המלצות לפנות להתייעצות עם פרופ’ רינה תדמור בבי"ח תל-השומר והוזמנו לביקורת נוספת בעוד שבועיים כדי להחליט על המשך הטיפול במקרה.
בבדיקה העל קולית שבוצעה בביה"ח תל-השומר ביום 16.5.88 אובחן מימצא דומה של תהליך ציסטי בקוטר 2X1.5 ס"מ קדמי - נמוך ובנוסף נוזל בין האונות בחלק הגבוה של הגולגולת.
ב25.5.88- נמצא ציסטה בגודל של 17X17 מ"מ ממוקמת קדמית וגבוה באותו איזור.
דברים דומים נרשמו בדף המעקב של המרפאה.
הרישום הקרדינלי לגבי המשך התהליך הינו הרישום של אותו יום במרפאת המומים שם נרשמו ההמלצות שתוארו לעיל לגבי המשך הריון ומעקב אולטרה סאונד עם בירור לאחר הלידה כולל עריכת CT scen.


3. הוכח שבאותם ימים לא היה נהוג לרשום מעבר למה שנרשם בטפסים. יחד עם זה, יש חשיבות לבחינת הרישום אל מול עדויות הצדדים בע"פ, במיוחד לאור חלוף השנים מאז נולד התובע והמימצאים שנמצאו לאחר לידתו. מבלי לקבוע מסמרות כי זה המקרה המחייב העברת נטל השכנוע, אני מוכנה להניח כי בגין הגירסה המשתקפת מהתיעוד הרפואי כפשוטו עובר נטל השכנוע על הנתבעת בדבר העדר רשלנות מצידה.

הרישומים הרפואיים אמנם מלמדים על גודל הציסטה ועל מיקומה, אך אין בהם את מה שנראה חשוב כבר אז לצוות הרפואי והוא העדר האונות הפרונטליות במוחו של התובע. זוהי נקודה חשובה מאד כפי שהוצגה ע"י הרופאים במהלך עדותם בפני, שלא מוצאת ביטוי מפורש ברישומים האמורים, למרות שיש תיאור מלא על מיקום הציסטה וגודלה במ"מ.


גם אם אני מעבירה את נטל השכנוע על הנתבעת, היא עמדה בנטל האמור בסוגיות הדורשות הכרעה בתביעה -

חשוב להדגיש כי במקרה שלפני השאלות הדורשות הכרעה היו בראש וראשונה במישור העובדתי. לאור קביעותי בדבר מהימנות ורמת והשכנוע העולה מעדותם של פרופ’ מייזנר ופרופ’ כרמי, והסתירות המהותיות וחוסר האמון בגירסת התובעים, הוכיחה הנתבעת כי הצוות הרפואי הסביר הסבר היטב לתובעים את משמעות הציסטה שנתגלתה במוחו של העובר וכי הבחירה להמשיך את ההריון היתה של התובעים 2 ו3- לאחר שהבינו את משמעות המשך ההריון והנזקים שהתובע עלול להיוולד עמם.
הנתבעת הוכיחה שב1988-, וספק אם גם היום, לא ניתן היה לאבחן את סוג הציסטה, אם היא ארכנואידית או פורנציפלית וממילא לסוג הציסטה לא היתה השפעה על הפרוגנוזה הקשה בהתפתחות העובר בגלל מיקומה של הציסטה וגודלה.


משכך, כשאני עוברת למישור המשפטי, וגם אם אניח שנטל השכנוע בגלל רישום לקוי כלשהו מוטל על הנתבעת, השכילה הנתבעת להוכיח במידת ההסתברות הדרושה במשפט האזרחי כי על פי העובדות שנקבעו על ידי לא הפרה כל חובה כלפי התובעים ועמדה בנטל המוטל עליה באופן שיש בו לשלול מעשה רשלנות כלשהו.

סטנדרט הטיפול לו זכו התובעים היה טוב ומתאים לשנות ה80- המאוחרות, ההורים טופלו בידי טובי המומחים והנתבעת עשתה ככל שהיה בידה לאבחן נכונה את המימצא שנמצא במוחו של העובר. מרגע גילויו של המימצא הופנו ההורים לבדיקות חוזרות ונשנות גם במרפאת המומים וגם ע"י מומחים אחרים וקיבלו הסברים בדבר הסיכונים והסיכויים והפרוגנוזה של המימצא האמור, כמו גם בדבר האפשרות לבקש הפסקת הריון.

5. למרות נסיונות רופאי הנתבעת להעמיד את ההורים על חומרת המום החליטו בני הזוג להמשיך את ההריון והם שלקחו על עצמם את הסיכון הכרוך בהולדתו של התובע, אם חשבו שהולדתו של התובע בעוולה. היוועצות ההורים עם רב שחיזקה או איפשרה את החלטתם בנושא הזה, היא אחד מנדבכי מסקנתי בדבר הסיבה להחלטתם, אם כי אינה מכרעת שכן גירסתם של התובעים לא היתה אמינה ורובה ככולה יועדה כדי להטיל אשמה ברופאי הנתבעת חרף הטיפול המסור לו זכו במרפאת המומים.

6. למעלה מהנדרש, הנתבעת הוכיחה שאין קשר סיבתי בין מעשי הרופאים לבין הנזק שנגלה.
מבחני סיבתיות מקובלים לא חלים במקרה שלפני כי השאלה העומדת להכרעה היא האם מתקיים קשר סיבתי, אם לאו, בבחינת "הכל או לא כלום" ואז מסור שיקול הדעת לביהמ"ש על יסוד מכלול נסיבותיו של המקרה על דרך האמדן השיפוטי (ראה ע"א 4384/90 שמעון ואתורי ואח’ נ’ ביה"ח לניאדו, פד"י נ"א(2) 171). אני סבורה כי העמדה שהוצגה ע"י ההורים שהיו מחליטים על ביצוע הפלה לו ידעו שהקטין יוולד עם מום קשה, נולדה לצרכי המשפט וגם אם ההחלטה שקיבלו קשה ותוצאותיה טרגיות במיוחד בהתחשב בכך שיש להם 4 ילדים בריאים, היא ההחלטה שלהם על כל המשמעויות שיש לה בהקשר למקרה המצער של התובע שנולד במומו.

אשר על כן אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובעים לשלם לנתבעת שכר טרחה והוצאות (כולל) בסך 25,000 ש"ח (כולל מע"מ).

ניתן היום י"ג בתשרי תשס"ב, 30 בספטמבר 2001 בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח העתק פסק-הדין לבאי כח הצדדים ותודיע להם טלפונית כי פסה"ד ניתן היום.

ב. גילאור - שופטת

פנינה ב. / d01049297a.1