2334/11

1.        המבקש, יליד 1975, הורשע בבית משפט השלום בתל אביב-יפו ביום 3.6.2009 (כב' השופט ד' מור) בעבירה של חבלה חמורה, אך זוכה מעבירה של איומים. כפי שפורט בהכרעת הדין בעניינו של המבקש, ביום 31.1.2003, על רקע תאונת דרכים בין הרכב בו נהג המבקש ורכבו של המתלונן, יליד 1938, הכה המבקש את המתלונן בפניו ובעט בגופו ובכך גרם לו שברים ברגלו ובידו, שטפי דם בפניו ובבטנו והמטומה. יצוין כי הדיון בעניינו של המבקש התעכב לאחר שהוא עזב את הארץ לאחר תחילת המשפט ושב רק לאחר זמן ממושך. בגזר דינו מיום 24.9.2009 נדון המבקש לשלושה חודשי מאסר בפועל שירוצו בדרך של עבודות שירות; מאסר על תנאי של שנים עשר חודשים; וכן פיצוי כספי למתלונן בסך של 3,000 ש"ח. עוד נקבע בגזר הדין כי המבקש ירצה את עבודות השירות מיום 11.10.2009 בבית החייל בחיפה, והובהר כי "אם לא יעמוד [המבקש] בתנאי עבודות [ה]שירות, ולא יעמוד בתנאי הפיקוח, הרי כל הפרה של הוראות אלה תביא להפ[ס]קה מינהלית של עבודות השרות וריצוי יתרת התקופה במאסר בפועל".

           לדברי המשיבה, המבקש לא התייצב לביצוע עבודות השירות במועד האמור וכאשר התבקש להמציא אישור מתאים איים על רכז עבודות השירות במחוז הצפון (להלן: הרכז) בצורה בוטה וקילל אותו. בהמשך, הגיש המבקש ביום 22.10.2009 ערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום, ובית המשפט המחוזי הורה על עיכוב ביצוע עונש המאסר עד למתן הכרעה בערעור. ביום 9.6.2010 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור, לאחר שהמבקש חזר בו ממנו בהמלצת בית המשפט. בפסק דין משלים בערעור קבע בית המשפט המחוזי, לאחר שהונחה בפניו חוות דעת מטעם הממונה על עבודות השירות, כי ביצוע עבודות השירות בבית החייל יחל ביום 10.10.2010, וכן צוין כי המבקש הוזהר במפורש "והוסבר לו היטב, בפירוט, שעליו לבצע כל עבודה שתוטל עליו על-ידי הממונה".

2.        ביום 10.10.2010 התייצב המבקש במפקדת מחוז צפון של יחידת עבודות השירות ונפגש עם המפקח המחוזי על עבודות השירות (להלן: המפקח) אשר ערך לו ראיון קליטה והצבה והחתים אותו על הכללים החלים על עובד שירות. למן אותו יום, כך לגרסת המשיבה, נעדר המבקש ימים רבים מעבודתו ללא אישור כנדרש והתעלם משיחות הטלפון של המפקח. בעקבות זאת נערכה למבקש שיחת בירור עם הרכז ביום 25.10.2010, בה הוזהר לגבי היעדרותו ונקבע לו שימוע "מותנה" אשר לא התקיים לבסוף. בטופס שיחת הבירור נכתב בין היתר כי המבקש עבד שלושה ימים בלבד מתוך שנים עשר, וזאת ללא אישור, וכן צוין בו כי המבקש "מוזהר בחומרה לגבי היעדרותו ומובהר לו שעל כל איחור, היעדרות שלא באישור המפקח, בעיות תפקוד תביא מיידית להפסקת עבודתו". המבקש הסביר באותו מעמד כי היעדרותו נבעה מכך שאשתו הייתה מאושפזת, הגם שלבקשה שבכאן צירף בין היתר אישור על ימי מחלה שלו מהימים 12-25.10.2010. לאחר שיחת הבירור הועבר המבקש להמשך ריצוי עבודות השירות בבית החולים רמב"ם, אך לשיטת המשיבה תפקודו לא השתפר ולווה בהיעדרויות רבות ללא אישור ובהתנהלות בעייתית. כך עולה מדוחות הנוכחות של המבקש מן החודשים אוקטובר 2010 עד ינואר 2011, כי הוא עבד בתקופה האמורה 17 ימים ונעדר 59 ימים, מתוכם שמונה באישור ותשעה נוספים בגין מחלה. על רקע זה הוזמן המבקש לשתי שיחות בירור בחודש דצמבר (הראשונה אצל המפקח והשנייה אצל הרכז), בהן העלה סיבות שונות להיעדרויותיו, הגם שלטענת המשיבה לא המציא אישורים להיעדרויות אלה כנדרש ובמועד. כעולה ממכתבו של המפקח מיום 2.1.2011, כבר למחרת הבירור שנערך בפני הרכז ביום 21.12.2011 שב המבקש ונעדר מעבודתו.

           בעקבות הדברים הללו זומן המבקש לשימוע בפני קצין מטה ומינהל במחוז הצפון. בשימוע שנערך ביום 17.1.2011, טען המבקש כי ביצע את עבודתו כנדרש, אלא שבמקום עבודה אחד לא הונפק לו כרטיס מגנטי ולכן לא נרשמו לו מספר ימי עבודה וכן כי נציג עבודות השירות שפיקח על עבודתו התנכל לו. עוד טען המבקש באמצעות בא-כוחו כי אשתו ילדה לאחרונה, כי היא ובנו הקטין סבלו מבעיות בריאותיות וכן כי הוא נהג להודיע למפקח על היעדרויותיו. הוא הוסיף וציין כי הוא מבקש לסיים את עבודות השירות והתנצל במידה וגרם ל"אי-נעימויות". עוד הציג המבקש במועד השימוע מכתב המלצה מאחראית מרפאות החוץ בבית החולים רמב"ם, בו נכתב כי הלה מבצע את עבודתו בצורה טובה ועושה את המוטל עליו. אולם, יום לאחר השימוע התקבל מכתב נוסף בו הבהירה אחראית המרפאות כי במכתבה הקודם התייחסה רק לאופן תפקודו של המבקש בימים הבודדים בהם נכח בעבודה וכי המכתב הוצא ממנה תוך ניצול תום ליבה. עורך השימוע המליץ אפוא על הפסקה מינהלית של עבודות השירות של המבקש, בהתייחסו להיעדרויותיו הרבות, להזדמנויות שניתנו לו לתקן את התנהגותו, וכן לכך שהטיל את האחריות להתנהגותו על המפקח ומנהל העבודה ולא השמיע "התנצלות אמיתית או הבטחה מרשימה שיסיים את עבודות השירות". לפיכך, המליצה הממונה על עבודות השירות על הפסקת העבודות של המבקש והעבירה בקשה מתאימה למפקד המחוז. על רקע זה החליט מפקד המחוז ביום 27.1.2011 – בתוקף סמכותו לפי סעיף 51ט(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) – על הפסקה מינהלית כאמור.

3.        המבקש לא השלים עם החלטת מפקד המחוז ועתר נגדה לבית המשפט לעניינים מינהליים. בפסק דינו מיום 21.3.2011 דחה בית המשפט את העתירה בקובעו כי בנסיבות העניין מדובר בהחלטה סבירה שהתקבלה משיקולים ענייניים ועל בסיס תשתית ראייתית מספקת. בית המשפט עמד על היעדרויותיו הרבות של המבקש ועל כך שעיקרן היה ללא אישור. בתוך כך התייחס בית המשפט למסמכים הרפואיים שצירף המבקש לעתירתו המלמדים על אשפוזיו הרבים של אביו, אך ציין כי הוא לא פנה לממונה בבקשה להיעדר באישור עקב הצורך לטפל באביו ולא המציא אישורי מחלה כנדרש. בית המשפט הוסיף ועמד על הבירורים, שיחות האזהרה והשימוע שנערכו למבקש בהזדמנויות שונות וציין כי ההחלטה בעניינו התקבלה במסגרת סמכותו של מפקד המחוז ולאחר הליך תקין בו נתבררו טענותיו על-ידי הגורם המוסמך. על כן קבע בית המשפט כי לא נפל בהחלטתו של מפקד המחוז פגם המקים עילה להתערבות.

4.        מכאן הבקשה שבפניי, בה שב המבקש ומעלה את הטענות שטען בפני עורך השימוע מיום 17.1.2011 וכן בעתירה שהגיש לבית המשפט המחוזי. המבקש שב וטוען כי במשך השבועיים הראשונים לעבודתו בבית החולים לא קיבל כרטיס מגנטי ומשכך ימי עבודתו לא נספרו; כי המפקח מטעם שירות בתי הסוהר התנכל לו לכל אורך עבודתו; וכי כל היעדרויותיו נתמכו במסמכים רפואיים מתאימים אשר בגינם קיבל אישור להיעדר (לתמיכה בטענותיו בהקשר זה שב המבקש ומצרף לבקשתו מסמכים רפואיים בעניינו, בעניין אשתו, בעניין בנו בן החודשיים ובעניין אביו). כן מציין המבקש את מכתבה הנזכר של אחראית מרפאות החוץ וטוען כי דבריה במכתבה השני, לפיהם המכתב הראשון הוצא ממנה במרמה, אינן נכונות, ומרמז בהקשר זה כי השינוי שחל בעמדתה נבע מאיומים של נציגי שירות בתי הסוהר. המבקש מוסיף ומציין כתמיכה לבקשתו את נסיבותיו האישיות, ובהן את העובדה שהוא מטפל באשתו, בבנו ובאביו הסיעודי; את העובדה שהוא סובל מהשמנת יתר; וכן את העובדה שהוא התקבל לאחרונה למקום עבודה ודחיית בקשתו עלולה להסב נזק בלתי הפיך לו ולמשפחתו.

           המשיבה, מצידה, טוענת כי דין הבקשה להידחות על הסף שכן היא אינה מעלה כל שאלה משפטית בעלת חשיבות, או שאלה אחרת בעלת חשיבות כללית, ואין לה השלכות רוחב החורגות מעניינו הפרטני של המבקש. לשיטתה, הבקשה עוסקת בהחלטה להפסיק את עבודות השירות של המבקש בגין התנהלותו בנסיבות המקרה דנן. המשיבה מוסיפה וטוענת כי מכל מקום דין הבקשה להידחות גם לגופה, בהדגישה את התנהגותו הבעייתית של המבקש כפי שפורטה לעיל; את היעדרויותיו הרבות ללא אישור (המשיבה מדגישה בהקשר זה כי המבקש למעשה טרם ריצה שליש מעונש המאסר שהוטל עליו); ואת העובדה שקיבל מספר רב של הזדמנויות לתקן את דרכיו אך בחר שלא לנצלן. על כן טוענת המשיבה כי המבקש הפר בשיטתיות את הכללים לריצוי עונש עבודות השירות וכי ההחלטה בדבר הפסקת עבודות השירות ניתנה בהתאם לעילות הקבועות בחוק (סעיפים 51ט(א)(1)-(2) לחוק העונשין) והיא אף מחויבת המציאות. אשר לאישורים הרפואיים שצירף המבקש לבקשתו טוענת המשיבה כי בית משפט קמא בחן את כלל החומר הרלוונטי, ובכלל זה את עשרות המסמכים הרפואיים שהוצגו על-ידי המבקש, וכי אין מקום להתערב בממצאיו העובדתיים לפיהם עיקר ההיעדרויות היו ללא אישור כנדרש. בהקשר זה טוענת המשיבה כי המבקש לא יכול להיבנות מכך שלא המציא את האישורים הנדרשים, מה גם שכעולה מדוחות הנוכחות, למבקש ימי היעדרויות רבים ביותר אף מעבר לימים שאליהם מתייחסים אישורי המחלה שצירף. המשיבה סבורה אפוא כי ההחלטה בדבר הפסקת עבודות השירות אותה אישר בית משפט קמא בפסק דינו, הינה החלטה עניינית, מבוססת וסבירה, המצויה במתחם שיקול הדעת המסור לגורמים המוסמכים בעניין זה, ועל כן היא אינה מקימה עילה המצדיקה התערבות.

5.        לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי למסקנה כי דינה להידחות. המחלוקת הניצבת במרכזה של בקשה זו הינה בעיקרה מחלוקת עובדתית לגבי התנהגותו של המבקש בכל הנוגע לריצוי עבודות השירות בחודשים אוקטובר 2010 - ינואר 2011. טענות המבקש בעניין זה, כפי שפורטו לעיל, הוצגו בפני בית משפט קמא כלשונן ונבחנו על-ידו לגופן. נוכח קביעותיו של בית משפט קמא בדבר היעדרויותיו החוזרות ונשנות של המבקש ונוכח העובדה שהוא לא השכיל לנצל את ההזדמנויות הרבות שניתנו לו לתקן את דרכיו, נראה כי ההחלטה נשוא הבקשה התבססה על טעמים ענייניים אותם מוסמכת הרשות להביא במניין שיקוליה על-פי סעיפים 51ט(א)(1)-(2) לחוק העונשין. יתר על כן, הלכה היא כי בבואו לבחון החלטה בדבר הפסקה מינהלית של עבודות שירות לא יחליף בית המשפט את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו שלו, ובחינתו מתמצית בשאלה האם חרגה ההחלטה ממתחם הסבירות (ראו: רע"ב 5231/08 דוגה נ' נציב שירות בתי הסוהר, פיסקה 4 (טרם פורסם, 15.6.2008); רע"ב 7002/10 טוביאנה נ' מדינת ישראל, פיסקה 4 (טרם פורסם, 19.10.2010)). בשים לב לכל האמור, אין למצוא בהחלטתו של מפקד המחוז פגם המצדיק התערבות.

           לא נעלמו מעיני נסיבותיו האישיות של המבקש, ובהן עברו הנקי, הולדת בנו ואביו החולה; אך בצדק ציינה המשיבה כי ריצוי העונש בעבודות שירות הינו זכות יתר המוענקת לנידון מתוך תכלית שיקומית כחלופה לריצוי מאסר מאחורי סורג ובריח וכבר נפסק כי זכות יתר זו "היא הדירה וניתנת לביטול בכל שלב, מקום שהנאשם אינו עומד בציפיות המתחייבות ממנו לצורך מימושה. נאשם המבקש לרצות את מאסרו בעבודות שירות חייב לקבל על עצמו עול אחריות הנילווה למסלול עונשי מיוחד זה, ולבצע את המוטל עליו על פי הוראות הממונים, בלא סטייה והפרה של הכללים" (רע"ב 426/06 חווא נ' שירות בתי הסוהר, פיסקה 10 (לא פורסם, 12.3.2006); כן ראו: רע"ב 8648/04 הרץ נ' נציב שירות בתי הסוהר, פיסקה 6 (לא פורסם, 23.9.2004)). למרבה הצער, דומה כי המבקש כשל בקבלת עול האחריות הנלווה לזכות היתר שניתנה לו ולא השכיל לנצל את ההזדמנויות שקיבל פעם אחר פעם על מנת לתקן את דרכיו. במצב דברים זה, אין כאמור מקום להיעתר לבקשה.

           סוף דבר, הבקשה נדחית. המבקש יתייצב לריצוי עונשו במזכירות בית משפט השלום בתל אביב-יפו ביום 11.5.2011 עד השעה 10:00.

           ניתנה היום, ‏כ"ח בניסן, תשע"א (‏2.5.2011).

_________________________