עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 980/11

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

בשם המבקש:                        עו"ד א' דואני; עו"ד י' בן יוסף

 

 

           לפניי בקשה לעריכת משפט חוזר לפי סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ''ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). המבקש הורשע בעבירות של מעשה מגונה בבתו הקטינה והושתו עליו 8 שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי ופיצוי כספי.

 

השתלשלות ההליכים

 

1.        בכתב האישום שהוגש נגד המבקש נטען כי במהלך השנים 1996-1995 ביצע המבקש בבתו הקטינה (להלן: המתלוננת), ילידת 1987, מעשים מגונים בתדירות יומיומית. לפי התיאור בכתב האישום, עם שובה של המתלוננת הביתה מבית הספר נהג המבקש לקרוא למתלוננת לשכב לצידו על הספה. כשהמתלוננת הייתה מסרבת, היה המבקש מפציר בה עד שהייתה נעתרת לו ונשכבת על הספה כשגבה אליו. בשלב זה נהג המבקש להפשיל את מכנסיו ולחכך את איבר מינו בישבנה או בין רגליה של המתלוננת, עד שבא על סיפוקו. עוד נטען בכתב האישום כי במהלך התקופה האמורה במועד שאינו ידוע במדויק, נכנס המבקש לחדרה של המתלוננת בשעות הלילה, בעת שהמתלוננת ישנה במיטתה, ונגע בחזה שלה מתחת לבגדיה ובאיבר מינה בתוך תחתוניה. כתוצאה ממעשים אלה התעוררה המתלוננת, והמבקש חדל ממעשיו ועזב את החדר.

 

           יצוין כי ההליכים בתיק זה התנהלו בצל פרשה קודמת אשר נחקרה על ידי המשטרה בשנת 2002. במרכז הפרשה הקודמת עמדו תלונות שהוגשו בזמנו נגד המבקש ובהן נטען כי הוא ביצע מעשים מיניים באחיה הקטן של המתלוננת ובחברתה הקטינה של המתלוננת (להלן: התיק הקודם). במסגרת חקירת המשטרה מסרה המתלוננת עדות ובה סיפרה, בין היתר, כי המבקש ביצע בה מעשים מגונים כאשר הייתה בת שמונה או תשע. התיק הקודם נסגר על ידי הפרקליטות מחוסר ראיות מספיקות.

 

2.        ביום 6.4.08 הרשיע בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטים ב' אופיר-תום, מ' סוקולוב וי' שנלר) את המבקש בביצוע מעשים מגונים בבתו, עבירה לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(3) ובצירוף סעיף 351(ג)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לאורך המשפט, ואף היום, מכחיש המבקש את המעשים שיוחסו לו וטוען כי מקור תלונתה של המתלוננת הוא בעלילת שווא שנרקחה על ידי גרושתו, אם המתלוננת (להלן: האם או הגרושה). המבקש גורס כי התלונה אשר עומדת במרכזו של תיק זה וכן התלונות שהובילו לפתיחתו של התיק הקודם הן חלק מניסיונות הנקמה של גרושתו (להלן: תזת הנקמה).

 

           בית המשפט המחוזי קבע כי גרסתה של המתלוננת היא אמינה ועקבית. בית המשפט אף מצא חיזוקים לגרסת המתלוננת בעדויותיהן של ד"ר יפעת כהן, פסיכיאטרית ילדים ונוער, וגב' יפעת רשף, עובדת סוציאלית קלינית, אשר שתיהן טיפלו במתלוננת. ד"ר כהן וגב' רשף העידו כי במהלך הטיפול שעברה המתלוננת נמצאו אצלה תסמינים רבים אשר מאפיינים טראומה מינית קשה בילדות, כגון: רתיעה מאינטימיות מינית, התנתקות תודעתית, הפרעות אכילה ואף ניסיונות אובדניים.

 

           בית המשפט המחוזי דחה את תזת הנקמה שהעלה המבקש וקבע כי אין בה כדי לעורר ספק סביר ביחס לגרסת המתלוננת. הנימוק העיקרי של בית המשפט היה כי גם אם מייחסים לתזת הנקמה חשיבות כלשהי, הרי שיש לה משקל רק ביחס לתיק הקודם משנת 2002 ולא ביחס לתלונה שהובילה לפתיחתו של תיק זה. בעניין זה הפנה בית המשפט לעדותה של גב' רשף שממנה עולה כי כבר מראשית הטיפול של המתלוננת, בשנת 2003, המתלוננת עשתה מאמצים שלא לערב את אמה. כך למשל, כאשר החליטה המתלוננת לפנות למשטרה, היא עשתה זאת שלא בליווי אמה. כן דחתה גב' רשף בעדותה את האפשרות שהאם הסיתה את המתלוננת להגיש תלונה נגד המבקש.

 

           לאור האמור, הרשיע בית המשפט המחוזי את המבקש במעשים שיוחסו לו בכתב האישום וגזר עליו 8 שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי למשך 3 שנים, וכן פיצוי של 50,000 ₪ למתלוננת.

 

3.        ביום 21.7.08 הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה, אשר הופנה כנגד ההרשעה ולחילופין, כנגד העונש. חלקן הארי של טענות המבקש בערעור היו השגות על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי בהן לא מצא בית משפט זה (כבוד השופטים מ' נאור, י' דנציגר ונ' הנדל) כי יש מקום להתערב. בית המשפט נימק ביתר פירוט מדוע מסכים הוא עם קביעת הערכאה הדיונית לפיה יש לדחות את תזת הנקמה של המבקש. בין היתר ציין בית משפט זה כי התלונה שהובילה לפתיחתו של תיק זה הינה תולדה של התהליך הטיפולי אותו עברה וכי המתלוננת התעקשה שלא לערב את אמה הן בטיפול הן בתלונתה למשטרה.

 

           נוכח דברים אלה, דחה בית המשפט את ערעורו של המבקש ביחס להרשעה. נוסף על כך דחה בית המשפט את הערעור על גזר הדין (ע"פ 6475/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.1.10)). 

 

הבקשה למשפט חוזר

 

4.        בבקשה שלפני לעריכת משפט חוזר טוענים באי כוח המבקש כי בידיהם ראיות חדשות המצדיקות היעתרות לבקשה, מכוח העילה המנויה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט.

 

           על פי הטענה, לאחרונה נודע למבקש מפי שניים ממקורביו, כי באותה עת בה יוחס לו ביצוע מעשים מגונים בבתו, השמיעה באוזנם גרושתו של המבקש כי היא תדאג להכניס את המבקש לבית הכלא. כמו כן נודע למבקש על כתבה עיתונאית מיום 26.3.2010 שפורסמה בגיליון 7 ימים של העיתון "ידיעות אחרונות" בה רואיינה אחת השופטות שישבו בהרכב שהכריע את דינו של המבקש, עם פרישתה מכס השיפוט. לטענת המבקש, במהלך הראיון מתייחסת השופטת לכאורה למקרה של המבקש ומבטאת את לבטיה הקשים בשאלת הרשעתו, לבטים אשר לדידו לא באו לידי ביטוי בהכרעת הדין. לשיטתו של המבקש, ראיות חדשות אלו, לצד מערך הראיות הקודם, יש בהן כדי לשנות את תוצאת המשפט לטובתו.

 

5.        המשיבה סבורה כי דין הבקשה להידחות משום שאינה מגלה עילה למשפט חוזר. ראשית, נטען כי לא ברור מן התצהירים שצורפו לבקשה זו באיזו שנה או באיזה שלב נאמרו דברי האם, ככל שנאמרו. שנית, גורסת המשיבה כי ההקשר שבו נאמרו לכאורה הדברים הוא בנוגע לחובות כספיים של המבקש כלפי חמו וכן על רקע אי עמידתו של המבקש בתשלום מזונות ילדיו. שלישית, הכתבה העיתונאית שעליה מסתמך המבקש והלבטים שליוו את השופטת עובר להכרעה אינם יכולים לשמש ראיה או עילה למשפט חוזר. בכל מקרה ככל הנראה לא מדובר בתיקו של המבקש. זאת משום שבכתבה דובר על מתלוננת שהייתה בת 20 בעת שהתלוננה במשטרה על מעשים שביצע בה אביה כאשר הייתה בת 6, ואילו במקרה דנן, בתו של המבקש הגישה תלונתה בגיל 18 על מעשים שנעשו לה כאשר הייתה בת 8 או 9.

 

           המשיבה מוסיפה כי הכרעת בית המשפט המחוזי התבססה על התרשמותו החד משמעית מאמינות גרסת המתלוננת ועל חיזוקים לגרסתה בדמות עדויות העובדת הסוציאלית והפסיכיאטרית. עוד ציינה המשיבה כי המתלוננת התבטאה בעדות סדורה, קוהרנטית ועקבית, שהתאפיינה בהימנעותה של המתלוננת מלהעצים את הדברים עליהם העידה. כמו כן, ציינה המשיבה כי תזת הנקמה של המבקש נבחנה בזהירות בשתי ערכאות ונדחתה מכל וכל. לפיכך, המשיבה סבורה כי אין מדובר בראיות בעלות משקל היכולות לשנות את תוצאת המשפט לטובתו של המבקש.

            

דיון והכרעה    

 

6.       עיינתי בבקשה לעריכת משפט חוזר ובתגובת המשיבה והגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. מבין ארבע העילות לעריכת משפט חוזר, מושתתת בקשה זו על העילה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט ולפיה קיימות ראיות העשויות לשנות את תוצאת המשפט לטובת הנידון. בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי לא די בהצגת ראיות כדי לבסס עילה לעריכת משפט חוזר. על בית המשפט הדן בבקשה לשקול את האמינות הלכאורית של הראיות ואת משקלן ביחס למערכת הראיות שהוצגה בפני הערכאה שדנה במקרה (מ"ח 6/84 מאמא נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 498, 501 (1984); וראו גם: מ"ח 6/84 עזריה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 334, 356 (1997)).

 

          בענייננו, בחינת הראיות החדשות כשלעצמן, ואף בחינתן ליד מערכת הראיות הקודמת, מביאה למסקנה כי לא ניתן לייחס לראיות החדשות אמינות לכאורית המצדיקה להיעתר לבקשה בעילה זו.

 

7.       בשני התצהירים שצורפו לבקשה אין התייחסות לתאריך, אפילו לא לתאריך משוער, שבו נאמרו לכאורה דברי גרושתו של המבקש, מהם ניתן להבין כי היא תדאג להכניסו לכלא. לעניין זה חשיבות מכרעת, במובן זה שעיתוי אמירת הדברים קובע למעשה את הפרשנות הראויה שיש ליתן לדברים אלו. אבאר את עמדתי.

 

          אם נאמרו הדברים לאחר הגשת כתב האישום בתיק זה, ברי כי אין לייחס להם משקל שהרי לטענת המבקש גרושתו היא שגרמה לחקירתו במשטרה וממילא לכל מה שקרה אחר כך. במקרה כזה ניתן להבין כי לאחר שהוגש נגד המבקש כתב אישום המייחס לו ביצוע מעשים מגונים כנגד בתו, עשויים דבריה הלכאוריים של האם לנבוע מכעס על המבקש והרצון להגן על בתה. מה גם שהאם לא העידה במשפטו ולא יכלה לממש את דבריה על פי האיום הנטען. אולם, אף לו ניתן היה ללמוד מהדברים על "כוונת נקמה" מצד האם – לא ניתן לראות בכתב האישום תוצאה של כוונת נקמה זו, שכן כאמור כוונה זו מאוחרת להגשת כתב האישום. לעומת זאת, אם נאמרו הדברים לפני הגשת התלונה, או לפני הגשת כתב האישום, מובן כי יש לייחס להם יותר משקל ויש לבדוק אותם ביתר זהירות. הגם שלדעתי אי ציון המועד בו נאמרו הדברים לכאורה מפחית מאמינות התצהירים. עם זאת למען הסרת הספק אבחן את תוכן התצהירים ואניח לטובת המבקש כי הדברים נאמרו עובר להגשת כתב האישום.

 

8.       הראיה הראשונה המצורפת לבקשה זו היא תצהירו של מר נ.ח בו נטען כי הוא מכיר את המבקש מזה כ-15 שנים במסגרת עבודתם המשותפת בחברת הסעות. מר נ.ח מצהיר כי היכרותו עם המבקש העמיקה עם השנים וכי הוא ואשתו נהגו להיפגש בסופי שבוע יחד עם המבקש ואשתו דאז. בהמשך, טוען מר נ.ח כי חמו של המבקש נכח באחד המפגשים המשותפים הללו. בין מר נ.ח ובין חמו של המבקש התפתחה שיחה במסגרתה סיפר החם למר נ.ח כי המבקש חייב לו כספים שהלווה לו בעבר וכי המבקש אינו מחזיר אותם ומתייחס לחוב באדישות. בהמשך השיחה, כך לפי הנטען בתצהיר, אף השמיע החם איומים מרומזים בנוסח "יש לי דרך לסדר אותו, יש לי מישהו, אני כבר אסדר אותו". כמו כן טוען מר נ.ח כי המבקש היה נוהג לשתף אותו בבעיותיו האישיות וסיפר לו על מערכת היחסים העכורה שלו עם אשתו. באחד הימים התקשר מר נ.ח לאשת המבקש דאז כדי לנסות ולפייס בין בני הזוג, באותה שיחה הוא טוען כי האישה אמרה לו כי "אתה עוד תראה הוא ישב בבית סוהר". עוד מצהיר מר נ.ח כי לאחר מכן הצטננו היחסים ואף ניתק הקשר, אולם לא צוין בתצהיר עם מי נותק הקשר – האישה או המבקש. בהמשך נטען כי לפני מספר חודשים נודע למר נ.ח כי המבקש מרצה כיום עונש מאסר ממושך בגין עבירות שאין הוא מודע אליהן. לפיכך החל מר נ.ח לתהות האם אין קשר בין תוכן השיחה עם חמו של המבקש והכרזתה של האישה כי המבקש עוד ישב בבית הסוהר לבין כליאתו.

 

9.        איני סבורה כי יש לייחס לתצהיר זה משקל ממשי. הטעם המרכזי לכך הוא כי אין לנתק את ההקשר שבו נאמרו לכאורה דברי חמו של המבקש ודבריה של אשתו דאז. ההקשר שבו נאמרו הדברים הוא סכסוך כספי בין משפחתה של האישה ובין המבקש ולכאורה לא ברור כיצד תורם תצהיר זה לתזת הנקמה של המבקש שכן אין בתצהיר זה ולו רמז לכך שהאישה מנסה להעליל על בעלה עלילת שווא. לטעם זה יש להוסיף כי אף בהנחה שהדברים נאמרו לפני הגשת כתב האישום – עדיין יש בעובדת אי ציון פער הזמנים בין מועד אמירתם של הדברים על ידי האישה לבין הגשת כתב האישום כדי להקרין על ההקשר בו נאמרו ועל אמינות הדברים. יוצא, אפוא, כי אין לייחס לתצהירו של מר נ.ח משקל ממשי שכן הדברים נאמרו בהקשר אחר מאשר כתב האישום, והתצהיר אינו מעלה ואינו מוריד ביחס לתזת הנקמה של המבקש שלטענתה גרמה לחקירת המשטרה. זאת ועוד, בכל מקרה אמירתם של הדברים לא בהכרח מעידים על כוונה לגרום לכך שהמבקש יכנס לבית הסוהר אלא על ידיעתה של האם אודות המעשים שלהערכתה יביאוהו בסופו של יום לבית הכלא.

 

10.     הראיה השנייה היא תצהירו של מר א.ד שלדבריו הינו קרוב משפחה רחוק של המבקש. מר א.ד טוען כי באחת הפעמים בהן ביקר בבית המבקש, המבקש עצמו נעדר מן הבית עקב סכסוך עם אשתו דאז. אז סיפרה לו האישה כי המבקש אינו משלם לה דמי מזונות, כי הוא מתהלך עם נשים אחרות ומבזבז עליהן את כספו וכי היא תדאג להכניס אותו לכלא.

 

11.     כמו בתצהירו של מר נ.ח, גם בתצהיר זה נאמרו הדברים בהקשר של חוב כספי, אלא שהפעם מדובר בחוב מזונות. כידוע, חוק ההוצאה לפועל מאפשר הטלת עונש מאסר בגין אי-תשלום של חוב מזונות. גם אם מערכת היחסים בין המערער וגרושתו הייתה עכורה כפי שעולה משני התצהירים, אין בהם רמז או קשר לעניין נשוא כתב האישום. לפיכך, מסתברת יותר המסקנה כי הדברים אודות "הכנסתו של המבקש לכלא" נאמרו בהקשר של חוב המזונות שהוזכר באותה שיחה ממש ולא בהקשר של תלונת שווא שכלל לא הוזכרה בשיחה זו.

 

12.     תזת הנקמה של המבקש העומדת ברקע תצהירים אלה נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי ונקבע כי המבקש לא הצליח לבססה הן משום שהמבקש לא זימן עדי הגנה אשר היו עשויים לחזק את גרסתו אודות היחסים בבית, הן משום שהעדויות של העדים שזומנו על ידי המבקש היו "שוליות למדי, שלא תרמו מהותית להבהרת התמונה" (עמ' 35 להכרעת הדין). כפי שעולה מהניתוח לעיל, גם בראיות החדשות שהוגשו עם בקשה זו אין כדי לתמוך בתזת הנקמה של המבקש. תזה זו כבר נידונה בשתי ערכאות ונדחתה כאמור מכל וכל ועל כן אין מקום לבוחנה מחדש במסגרת הדיונית של משפט חוזר, שכפי שצוין לא אחת אינה מהווה ערעור נוסף (מ"ח 7929/96 כוזלי  נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 529, 560 (1999)).

 

13.     לבסוף, באשר לכתבה העיתונאית שצורפה לבקשה, איני סבורה שיש בה כדי להוות תמיכה לטענת המבקש כי מתקיימת עילה למשפט חוזר. מעבר לכך שהמדובר בכתבה עיתונאית אשר כשלעצמה אינה יכולה לשמש ראיה לאמור בה (ראו והשוו: בג"צ 2148/94 גלברט נ' יו"ר ועדת החקירה לבדיקת אירוע הטבח בחברון, פ"ד מח(3) 573, פסקאות 10-9 לפסק דינו של השופט חשין (1994)) – הרי שאף בדברים שמנסה המבקש ללמוד מן הכתבה – אין כדי להועיל לו. זאת, משום שכל שתואר בכתבה הוא לבטיה של השופטת בטרם הרשעתו של נאשם כלשהו, שנוכח הגילאים השונים של המתלוננת בעת ביצוע המעשים ובזמן מתן העדות במקרה דנן מאלו המצוינים בכתבה, לא ברור כי אכן מדובר באותה מתלוננת וממילא לא בהכרח בעניינו של המבקש. מכל מקום, אף אם היה מדובר בעניינו של המבקש וגם אם היו מצוינים בפסק הדין עצמו לבטיה אלה של השופטת כפי שתיארה אותם בכתבה, אין בהם כדי להשמיט את הבסיס ממארג הראיות המפורטות בהכרעת הדין ומהעובדה שלאחר לבטים לגיטימיים הכריע בית המשפט על בסיס החומר שהיה בפניו ועל פי השכנוע אליו הגיע יחד עם שני שופטים נוספים. משכך לא מצאתי גם לגבי התלבטות זו של השופטת שתוארה בכתבה שיש בה לערער את הרשעתו של המבקש ולהצדיק היענות לבקשה למשפט חוזר.

 

14.      מכל האמור יוצא כי אין בכוחן של הראיות החדשות לשנות את תוצאת המשפט לטובתו של המבקש. בנסיבות אלה, אין הצדקה לעריכת משפט חוזר לפי העילה הקבועה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט.

           הבקשה, אפוא, נדחית.

 

           ניתנה היום, יח' בתשרי תשע"ב (16.10.11).  

 

_____________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11009800_B02.doc   עכ

מרכז מידע, טל' 077-2703333  ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il