עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 9073/09

 

 

 

 

 

 

 

 

השופט י' עמית:

 

           ענייננו בתביעת רשלנות של עובד כנגד מעבידו, עקב אוטם שריר הלב שנגרם לעובד במהלך ויכוח סוער בינו לבין חבריו לעבודה.

 

העובדות הצריכות לעניין ופסק דינו של בית משפט קמא

 

1.        המשיב, יליד 1954, טכנאי רנטגן במקצועו, הועסק משנת 1992 אצל המערערת כטכנאי MRI ו-CT. לטענת המשיב, במהלך שנת 1996 פרץ סכסוך עבודה בין הטכנאים לבין הנהלת המערערת לגבי תוספת תשלום עבור עבודה במשמרות לילה, ובתקופה זו המשיב היה הטכנאי היחיד שהמשיך לעבוד במשמרות לילה. לטענת המשיב, שהתקבלה בפסק דינו של בית משפט קמא, בינו לבין הטכנאים האחרים נוצרו ריבים, מתחים וויכוחים יומיומיים על רקע עבודתו במשמרות הלילה.

 

           ביום 9.4.1998, כאשר המשיב הגיע לעבודתו אצל המערערת, פגשו אותו ארבעה טכנאים. לטענת המשיב, הטכנאים תקפו אותו מילולית וצעקו עליו בשל כך שהוא ממשיך לעשות תורנויות לילה, למרות שהוכרז סכסוך עבודה עם הנהלת המערערת. הויכוח התנהל ב"טונים גבוהים", כלל הטחות של מילות גנאי, צעקות ואיומים ולמחרת היום לקה המשיב בליבו (להלן: האירוע הראשון או אירוע הלב הראשון).

 

           ביום 1.11.1998, כשבעה חודשים לאחר האירוע הראשון, חזר המשיב לעבוד אצל המערערת. הרופא התעסוקתי הורה כי עבודתו של המשיב תוגבל לחמש שעות ביום פעמיים בשבוע, והמשיב שובץ לעבודה במכון הרנטגן. לטענת המשיב, שיבוצו במכון הרנטגן נעשה בניגוד לרצונו והוא נדרש לבצע עבודה פיסית מאומצת שלא היתה מנת חלקו כאשר עבד כטכנאי CT ו-MRI. ביום 18.12.1998 חש המשיב לחץ בחזה והתאשפז בבית החולים, ובחדר המיון נכתב כי הוא "חש כאבים לאחר התרגזות" (להלן: האירוע השני). לטענת המשיב, תנאי העבודה במכון הרנטגן הם שגרמו להיווצרות האירוע השני.

 

           ביום 12.7.2003 עבר המשיב אוטם נוסף בשריר הלב, בעקבותיו עבר צינתור והשתלת תומך (סטנט) (להלן: האירוע השלישי).

 

2.        בהליך שהתנהל בבית הדין האזורי לעבודה, הוכר הקשר הסיבתי בין אוטם הלב בו לקה המשיב באירוע הראשון לבין הויכוח החריג בעבודה, והמשיב הוכר כנפגע עבודה (פסק דינה של כב' השופטת וירט-ליבנה בב"ל 91358/99 מיום 5.5.2003). בית משפט קמא קבע כי פסק דינו של בית הדין לעבודה אינו מהווה השתק פלוגתא בשאלה אם האירוע הראשון נגרם כתוצאה מהעבודה.

 

           מכאן עבר בית המשפט לבחון את טענת המשיב כי המערערת נהגה כלפיו ברשלנות. נקבע, כי המערערת ידעה שהמשיב הוא הטכנאי היחיד שעובד במשמרות הלילה בעוד ששאר הטכנאים מסרבים לכך; כי המערערת ידעה על מערכת היחסים העכורה בין המשיב לבין הטכנאים האחרים; כי היה על המערערת לצפות שייווצרו סכסוכים בינם לבין המשיב, וכי ידעה שהטכנאים האחרים רואים במשיב "שובר שביתה". לאור זאת, נקבע כי מוטלת על המערערת חובת זהירות קונקרטית, באשר הויכוח, שהיווה את "הטריגר" לאוטם בו לקה המשיב, לא היה אירוע בודד אלא "השיא של התנכלות יומיומית של כל הטכנאים במכון כלפי התובע, אשר נמשכה מספר חודשים". בהמשך, קבע בית משפט קמא כי יש קשר סיבתי בין הויכוח לבין אירוע הלב הראשון.

 

3.        אשר לאירוע השני – לגביו לא נטען וממילא לא הוכח כי היה מדובר באירוע אוטם חוזר – דחה בית המשפט את טענות המשיב לגבי אחריות המערערת. כן נדחו  טענות המשיב כי המערערת אחראית לנזקים שנגרמו לו בגין האירוע השלישי. נקבע, כי הגורם לאירוע השלישי, שהיה האירוע החריף מכולם, איננו האוטם הראשון אלא המחלה הכלילית ממנה סבל המשיב, שהיה מעשן כבד והמשיך לעשן גם לאחר האירועים הראשון והשני 40-30 סיגריות ליום. נקבע אפוא כי המחלה מושא האירוע השלישי התפתחה בשל גורמי הסיכון, ללא קשר לאירוע הלב הראשון ממנו סבל המשיב.

 

           בהמשך, דחה בית משפט קמא את טענת המשיב כי המערערת הפרה חובה חקוקה בכך שהפרה את הוראת סעיף 10(א)(2) לחוק שעות העבודה ומנוחה, התשי"א-1951.

 

4.        מכאן פנה בית משפט קמא לבחון את שאלת הנזק. בית המשפט בחן את חוות הדעת מטעם הצדדים בתחום הקרדיאלי והעמיד את נכותו הקרדיאלית של המשיב בגין האירוע הראשון על 25%. כל אחד מהצדדים הגיש חוות דעת מומחה לגבי הנכות בתחום הנפשי, לאור טענת המשיב כי לאחר האירוע הראשון החל לסבול מבעיות נפשיות, לרבות חרדות קשות, הפרעות שינה, נטייה להתפרצויות ועוד. ד"ר סברדליק, המומחית מטעמו של המשיב, שהחלה לטפל בו משנת 2002, העריכה את נכותו הנפשית הצמיתה בשיעור של 30%. פרופ' נוי, המומחה מטעם המערערת, העריך את נכותו הנפשית הכוללת של המשיב ב-10%, כאשר 5% מהם ניתן לייחס לאירוע הראשון והשלישי, ורק מחצית (2.5%) ניתן לייחס לאירוע הראשון, שרק לגביו נקבעה אחריות של המערערת.

 

           בית משפט קמא קבע כי עד מקרה האוטם הראשון המשיב לא היה מטופל מבחינה נפשית וניהל אורח חיים תקין (שירות צבאי, שירות מילואים, לימודים, עבודה), ועל כן העדיף את חוות דעתה של ד"ר סברדליק והעמיד את נכותו הנפשית של המשיב על 30%. את הנכות התפקודית של המשיב, וליתר דיוק את אובדן כושר השתכרותו לעבר ולעתיד, העמיד בית משפט קמא על 60% ובהתאם לכך פסק למשיב פיצוי בסכומים הבאים: בגין הפסד השתכרות לעבר – 2,724,549 ₪; בגין הפסד שכר לעתיד – 2,299,578 ₪; בגין החזר הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד – 35,000 ₪; בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד – 90,000 ₪; ובגין כאב וסבל – 200,000 ₪. בסך-הכל נפסקו למשיב 5,349,127 ₪, ומסכום זה נקבע כי יש להפחית את תקבולי המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) ותגמולי קרן הפנסיה "מבטחים".

 

           על כך נסב הערעור שבפנינו.

 

טענות הצדדים

 

5.        לטענת המערערת, העובדות שנקבעו בפסק דינו של בית משפט קמא אינן מעוגנות כלל בתשתית העובדתית שהונחה בפניו. לטענתה, לא הוכח כלל שהיתה התנכלות של הטכנאים כלפי המשיב; לא הוכח כי היה בכלל סכסוך עבודה בין הטכנאים למשיב ובוודאי שלא "הוכרז" סכסוך עבודה; ולא הוכח כי הנהלת המערערת ידעה על הסכסוך. לטענת המערערת, בית משפט קמא התעלם משורה של עובדות, ובין היתר: כי המשיב היה שרוי במצב נפשי מתוח עקב הליכי הגירושין מאשתו (עובדה שנזכרה גם בפסק דינו של בית הדין לעבודה); כי המשיב הגיע למקום העבודה שלא ביום עבודתו; כי טכנאים נוספים ביצעו משמרות לילה ולא רק המשיב; כי המשיב נתפס פעמים רבות באי אמירת אמת. נטען כי המערערת לא הפרה את חובת הזהירות כלפי המשיב ואין להטיל עליה אחריות. למצער, שגה בית משפט קמא בכך שהעמיד את הנכות התפקודית על 60% למרות שהמשיב ידוע חולי ללא קשר לאירוע הראשון. כך עולה מתביעתו של המשיב למל"ל במסגרת נכות כללית, שם הוכר כסובל גם מכאב צוואר (10%), כאב עמוד שידרה מותני (10%), פילונידל (10%), כיב פסטי (20%), הפרעות זיכרון ורעד (10%). עוד נטען, כי האירוע השלישי "בולע" את האירוע הראשון ומבטל כליל את השפעתו. עוד הלינה המערערת על כך שבית משפט קמא העמיד את נכותו הרפואית של המשיב בתחום הנפשי על 30%, בניגוד לקביעת המל"ל שהעמיד את נכותו הנפשית של המשיב על 0%, ובניגוד לחוות דעתו של פרופ' נוי, שהעמיד את נכותו הנפשית על 2.5%.

 

           מנגד, תמך המשיב בפסק דינו של בית משפט קמא. לטענת המשיב, אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים עובדתיים, ועל כן יש לדחות את הערעור. בנושא האחריות, טען המשיב כי היה ידוע למערערת כי הוא היה נתון להתנכלויות של הטכנאים האחרים מספר חודשים לפני האירוע, אך המערערת ניצלה אותו לצורך ביצוע משמרות לילה ולא הגנה עליו מפני הטכנאים האחרים.

 

דיון והכרעה

 

6.        אקדים ואומר, כי ספק בעיני אם קביעותיו של בית משפט קמא במישור העובדתי אכן מעוגנות בתשתית העובדתית שהונחה בפניו. פסק הדין מבוסס על ההנחה כי התקיים ויכוח נוקב בין המשיב לבין מספר טכנאים ביום שקדם לאירוע הראשון. ברם, במהלך אישפוזו של המשיב לאחר האירוע, הוא לא הזכיר ויכוח שנתגלע בינו לבין חבריו לעבודה (הדבר לא נזכר בתעודת חדר מיון ולא במכתב השחרור שבוע לאחר מכן). גם בסיכום המחלה של מרכז אבחון ושיקום הלב אליו הופנה המשיב הוא לא הזכיר בפני רופאיו כי לאירוע הלבבי קדם ויכוח עז יום קודם לכן. בחקירתו בפני חוקר המל"ל, קודם להגשת התביעה למל"ל, סיפר המשיב לראשונה כי היו לו מריבות ממושכות עם הטכנאים, וכדבריו, "הסכסוך הזה נמשך 4 חודשים בערך כל יום שהייתי בא לעבודה מהרגע שנכנסתי עד הרגע שיצאתי לא נתנו לי מנוחה. היה ויכוחים צעקות מריבות כל הזמן", אך גם בהודעתו זו לא סיפר המשיב על כל ויכוח חריף או חריג ביום שקדם להתקף הלב מושא האירוע הראשון, וגם לאשתו לא סיפר על כך כשחזר לביתו באותו היום. לא הוצג כל מסמך ממנו ניתן ללמוד על סכסוך עבודה "שהוכרז" על ידי הטכנאים אצל המערערת. אף לא הוכחה תלונה אחת של המשיב בכתב למערערת לפני האירוע הנטען, לגבי התנכלויות של חבריו לעבודה. זאת, למרות שהמשיב אינו בבחינת מי שאינו יודע לשאול, כפי שעולה מהתכתובות בינו לבין הנהלת המערערת לאחר ששובץ לעבודה במחלקת הרנטגן. דומה כי בית משפט קמא אף התעלם מכך שטכנאים נוספים עבדו במשמרות לילה, ולא רק המשיב, מה שמכרסם עד מאוד בתזה הבסיסית לגבי הסכסוך בין המשיב לבין טכנאים אחרים.

 

7.        אולם, נאמנים לשיטתנו כי אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות, אניח, כנקודת מוצא, כי הדברים התרחשו כפי שנקבע בפסק דינו של בית משפט קמא. דהיינו, כי המערערת ידעה על מערכת היחסים העכורה בין המשיב ליתר הטכנאים וכי אלו ראו את המשיב כ"שובר שביתה". אוסיף עוד שתי עובדות לגביהן אין חולק: ראשית, כי למשיב היה עניין לבצע משמרות לילה בהתחשב בשכר הגבוה למשמרת לילה. שנית, כי ביום בו ניצת הויכוח בינו לבין חבריו לעבודה, המשיב לא היה משובץ כלל לעבודה, והוא הגיע כדי לקבל את תלוש השכר שלו (עמ' 24 לפסק הדין).

 

           על רקע זה אבחן האם ניתן לייחס רשלנות למערערת.

 

8.        דומה כי לא בכדי לא עלה בידי המשיב להצביע ולו על תקדים אחד של בית המשפט העליון או של בית משפט מחוזי, שבו הוכרה אחריותו של מעביד ברשלנות בגין אוטם לבבי בו לקה מי מעובדיו. לטעמי, פסק דינו של בית משפט קמא מטשטש עד מאוד את ההבחנה בין דיני ביטוח לבין דיני רשלנות, ושומה עלינו להבחין היטב בין השניים. ברגיל, הסוגיה הסבוכה של אוטם שריר הלב שנגרם במהלך העבודה ועקב העבודה, נדונה כדבר שבשיגרה בבית הדין לעבודה במסגרת תביעות עובדים כנגד הביטוח הלאומי. אך מעביד אינו מבטח של עובדו בביטוח "כל הסיכונים". גם אם נגרמה לעובד תאונה במהלך העבודה ועקב העבודה, אחריותו של המעביד תוכר רק אם יוכח "אשם" מצידו, אם במסגרת עוולת הרשלנות ואם במסגרת עוולת הפרת חובה חקוקה. אלא שעל מנת לייחס אשם למעביד במסגרת עוולת הרשלנות, עלינו להוכיח כי המעביד "יכול" היה לצפות (הצפיות הפיסית) ו"צריך" היה לצפות (הצפיות הנורמטיבית) את אירוע הנזק. כאשר בתאונת עבודה בדמות אוטם שריר הלב עסקינן, הדבר כרוך בקשיים עליהם נעמוד להלן.

 

9.        אין חולק כי מעביד חב חובת זהירות מושגית כלפי עובדו, והדברים הם מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה (ראו, לדוגמה, ע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מ"ז (3)225 (1993)). במסגרת חובת הזהירות המושגית של המעביד כלפי עובדו עליו לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לשיטות עבודה נאותות, לספק חומרים, ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים, להדריך את עובדיו, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים (ראו, בין היתר, ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה, פ"ד מב(1) 415 (1988); ע"א 1958/97 בן שטרית נ' רשות הנמלים והרכבות (לא פורסם, 21.3.1999); ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593 (1991); ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 592 (1980); ע"א 688/79 יזבק נ' מונעם, פ"ד לו(1) 785 (1982); ע"א 515/83 עגור נ' אייזנברג, פ"ד לט(1) 197 (1985); ע"א 240/87 קריכלי נ' איפל, פ"ד מג(3) 507 (1989); ע"א 655/80 מפעלי קרור בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו (2) 592, 604-603 (1982)).

 

10.      במסגרת עוולת הרשלנות, אנו נדרשים למבחן הצפיות. היכולת לצפות, בהקשר של קשר סיבתי לאירוע הנזק, עניינה בצפיות הממשית. לא נדרשת צפיות מדויקת של כל פרטי תהליך הגרימה, אלא צפיות של סוג התהליך ודי לחזות את ההתרחשות בקווים כללים (ראו, לדוגמה, ע"א 576/81 בן-שמעון נ' ברדה,  פ"ד לח (3) 1, 9-8 (1984); וכן ישראל גלעד "הסיבתיות במשפט הנזיקין הישראלי – בחינה מחודשת" משפטים יד 15, 26 (התשמ"ד – התשמ"ה) (להלן: גלעד-סיבתיות)).

 

           אציין כי בפסיקת בתי המשפט אנו מוצאים את מבחן הצפיות בשלושה הקשרים, והם: חובת הזהירות, קשר סיבתי וריחוק הנזק. יש הרואים את מבחן הקשר הסיבתי בעוולת הרשלנות, לפי הלכת הצפיות, כחלק מחובת הזהירות. דהיינו, יש חפיפה מלאה בין יישומו של מבחן הצפיות בחובת הזהירות, לבין יישומו בקשר הסיבתי שהוא, למעשה, חלק מחובת הזהירות (גלעד-סיבתיות, 29). מכאן, שאת מבחן הצפיות יש להחיל רק בשני הקשרים, והם: הקשר הסיבתי וחובת הזהירות שאותם יש לראות כאחד, ובשאלת ריחוק הנזק. במילים אחרות, יש להבחין בין צפיות תהליך הגרימה וסוג הנזק, לבין צפיות היקפו של הנזק. במקרה דנן, עלינו לבחון את השאלה אם המערערת, כמזיק, יכולה הייתה לצפות את תהליך הגרימה שיצר את הנזק הראשוני של המשיב בדמות אירוע הלב הראשון. שאלה זו מוכרת כשאלה הבסיסית של תיחום הנזק (ישראל גלעד ואהוד גוטל "על הרחבת האחריות בנזיקין בהיבט הסיבתי – מבט ביקורתי" משפטים לד 385, 389 (התשס"ד) (להלן: גלעד וגוטל)).

 

11.      בעולם אידילי, העבודה השוטפת אמורה להתנהל ברוגע, בשובה ובנחת. איש יקדם את רעהו בברכת שלום ובחיוך, עובד לעובד יעזורו "ולאחיו יאמר חזק" (ישעיהו, מא 6), וגר מעביד עם עובד ועובד עם מעבידו ירבץ, לא ירים מי מהם את קולו ולא ירגז, ופנים שוחקות באשר תפנה.

 

           אלא שאיננו בעולם אידילי, ולא טבעו של עובד או מעביד זה כשל אחר. יש מרגיזים מחד ויש מורגזים מנגד, יש "הלוקחים" ללב ויש שאינם לוקחים ללב. רוצה לומר כי לחץ בעבודה, וויכוחים ומחלוקות, המביאים בעקבותיהם רוגז, כעס, חימה – בין כאלו שבאים לידי ביטוי חיצוני ובין "כבושים" בליבו של אדם – הם ביטויי רגש והתנהגות יומיומית, בבחינת "סיכון" רגיל ושכיח. אולם אירוע לבבי כתוצאה מרגשות אלו, אינו סיכון שכיח, ורק נזקים צפויים יכולים להיחשב כ"גורמי אשם" בשלב תיחום האחריות (גלעד וגוטל, 389).

 

           לכן, גם בהנחה שהמערערת יכולה הייתה לצפות כי יתעורר ויכוח נוקב בין המשיב לבין הטכנאים האחרים (ואזכיר כי המשיב הגיע למקום העבודה שלא ביום עבודתו), איני סבור כי הייתה יכולה לצפות כי אותו ויכוח יביא את המשיב לרוגז ולהתרגשות כה חריגים, עד כדי אוטם שריר הלב. בהיעדר יכולת לצפות את הליך הגרימה ואת סוג הנזק, אין להטיל "אשם" על המערערת (והשוו לע"א 7021/99 עיזבון ויצמן נ' סלע, פ"ד נו(1) 822 (2001), שם נדון מקרה טרגי של התאבדות תלמיד בעקבות אמצעי משמעת שנקט נגדו בית הספר. נקבע כי בית הספר לא יכול היה לצפות את הנזק).

 

12.      ומזוית נוספת: וכי מה יכולה הייתה המערערת לעשות כדי למנוע את הנזק? האם היה על המערערת לאסור על עובדיה לשוחח או להתווכח ביניהם, או לאסור עליהם להתגודד כפי שהוצע על ידי המשיב בדיון שבפנינו? או שמא היה עליה להוציא "צו הרחקה" המונע מאחרים להתקרב למשיב ת"ק פרסה או ת"ק מטרים? האם היה על המערערת לנקוט עמדה ולהתערב בסכסוך בין המשיב לבין הטכנאים האחרים, ושמא היה בכך כדי ללבות את הסכסוך בינו לבין הטכנאים האחרים? או שמא היה על המערערת לאסור על המשיב לבצע משמרות לילה – בניגוד לאינטרס של המערערת ואף בניגוד לאינטרס המובהק של המשיב שביקש להשביח את שכרו – על מנת שלא להעמידו בקונפליקט עם טכנאים אחרים? כל אלה שאלות רטוריות, שיש בהן להמחיש כי על מנת להטיל אחריות על מעביד, יש להראות במה התרשל כלפי העובד, ובכך כשל המשיב במקרה שבפנינו. 

 

13.      בנקודה זו אלך צעד נוסף לקראת המשיב, ואניח כי המערערת יכולה הייתה, כעניין של צפיות פיסית-טכנית, לצפות את הנזק. זאת, מאחר שהתופעה של אוטם לבבי כתוצאה ממתחים בעבודה או כתוצאה מהתרגזויות, מחלוקות או ויכוחים סוערים, ואף כתוצאה מאלימות מילולית במקום העבודה, היא תופעה ידועה ומוכרת לצערנו (לאוטם לבבי כתוצאה מ"אלימות מילולית" של עובד כלפי מעבידו ראו ע"א 779/89 שלו נ' סלע חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מח(1) 221 (1993)). אך גם בהנחה זו, דין תביעת המשיב להיכשל מאחר שהמערערת לא הייתה "צריכה" לצפות את הנזק. אנמק להלן את מסקנתי.

 

14.      ה"צורך" לצפות הוא המסננת הנורמטיבית המשמשת את בית המשפט בשיקולי המדיניות המשפטית אם ראוי להטיל אחריות. הכלל שטבע השופט ברק (כתוארו אז) ואשר צוטט לא אחת בפסיקה הוא: "מקום שניתן לצפות, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית השוללים את החובה" (ע"א 243/83 עירית ירושלים  נ' גורדון,  פ"ד ל"ט(1) 113, 123 (1985) (להלן: עניין גורדון)). בעניין גורדון נקבעה אפוא "חזקת חובה", מעין נקודת מוצא לפיה בכל מקרה שניתן לצפות פיזית את הנזק יש להטיל אחריות, אלא אם יש שיקולים מיוחדים המצדיקים את שלילתה.

 

[במאמר מוסגר: למרות ש"חזקת החובה" לפי הלכת גורדון מצוטטת פעמים רבות בפסיקה, לא ברור אם היא עדיין שלטת בכיפה נוכח פסקי דין מאוחרים יותר, כמו ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45 (1994) ודברי המשנה לנשיא (כתוארו אז) השופט ברק בע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, פ"ד מט(1) 102 (1995). לביקורת על "חזקת החובה" לפי הלכת גורדון ראו ישראל גלעד "האחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור (חלק ראשון)" משפט וממשל ב 339, 393-392 (התשנ"ה); ישראל גלעד "על 'הנחות עבודה', אינטואיציה שיפוטית ורציונליות בקביעת גדרי האחריות  ברשלנות" משפטים כו(ב) 295, 308-304, 315-314 (התשנ"ו).] 

 

15.      גם בהנחה כי המערערת "יכולה" הייתה לצפות אפשרות כי המשיב ילקה בליבו בעקבות ויכוח נוקב בינו לבין הטכנאים האחרים, שיקולים של מדיניות משפטית שוללים לטעמי הטלת אחריות על המערערת. הכרה ברוגז ובהתרגשות במהלך העבודה, שסופם באירוע לבבי, תגדיל עד לאין שיעור, למעלה ולמטה ולצדדים, את מעגל הניזוקים ואת האירועים בגינם תוטל חבות בנזיקין על מעבידים. כך, לדוגמה, די יהיה בכך שעובד א' יבצע את עבודתו ברשלנות רבתי באופן שיגרום לעובד ב' רוגז עז כדי "טריגר" לאירוע לבבי, כדי לחייב את המעביד באחריות שילוחית לרשלנותו של עובד א' (השוו לפסק דיני בע"א (מחוזי חי') 1536/03 כהן נ' אסור (לא פורסם, 9.11.2006)).

 

           אחזור ואצביע על ההבחנה בין דיני הרשלנות לדיני הביטוח החוזי או הביטוח הסוציאלי. במישור הדין הסוציאלי, המחוקק הכיר בכך שאוטם שריר הלב יכול להיגרם במהלך העבודה ועקב העבודה, ונושא זה נדון כעניין שבשגרה בבתי הדין לעבודה, אשר פיתחו מבחנים שונים לבחינת הקשר הסיבתי המשפטי (ישראל גלעד ועמירם סבר "אוטם שריר הלב כתאונת עבודה" הפרקליט מ(ב) 241 (התשנ"ב)). הטלת אחריות בנזיקין בשל אוטם שריר הלב שנגרם לעובד כתוצאה מרוגז או התרגשות בעבודה, עלולה להפוך כל אינטרקציה בין-אישית במקום העבודה לזירה פוטנציאלית של חבות בנזיקין. בכך, נמצאנו מקרבים את דיני הרשלנות לאחריות מוחלטת, תוך טשטוש ההבחנה בין דיני הנזיקין לדיני הביטוח החוזי והסוציאלי.

 

16.      הניתוח הכלכלי של דיני הנזיקין זוכה לאהדה ניכרת בקרב מלומדי משפט בעולם ובישראל בפרט (ראו אורן גזל-איל, "הערות על העבר והעתיד של הניתוח הכלכלי של המשפט בישראל" מחקרי משפט כג(3) 661 (התשס"ז)). משכך, אומר מילים מספר גם באספקלריה זו.

 

           המשפט מכיר בכך כי אין להטיל מעמסה כספית כבדה על סוגים מסוימים של יוצרי סיכון, באופן שיהפוך את פעילותם לבלתי כדאית מבחינה כלכלית, מה שעשוי לפגוע בסופו של דבר בחברה בכללותה (תמר גדרון "עוולת הרשלנות ונזק כלכלי טהור" הפרקליט מב 126, 136 (התשנ"ה)). שיקולים כלכליים הם אפוא שיקולים לגיטימיים לצורך הקביעה אם להטיל אחריות אם לאו, ובהקשר זה ידועה נוסחת לרנד הנד, לפיה מקום בו תוחלת הנזק גבוהה מהאמצעים למניעת הנזק, התנהגותו של המזיק תיחשב כרשלנית. ולענייננו, על מנת למנוע מקרה בו עובד ילקה בליבו עקב התנהגותם של חבריו לעבודה כלפיו, יידרשו המעבידים להשקיע תשומות ניכרות של משאבים לעומת סיכויי התרחשות קטנים של הליך הגרימה. להטלת אחריות נזיקית במקרים מעין אלו השלכות לא רצויות על חיי המסחר והכלכלה, ולטעמי, גם על יחסי העבודה. שאם המעביד יידרש לגלות מעורבות-יתר ביחסים בין העובדים לבין עצמם, הדבר עלול להביא בתורו לפגיעה בערכים אחרים, כמו פרטיותם של העובדים.

 

           ודוק: איני בא לומר כי לא ייתכנו כלל מקרים בהם יימצא מעביד אחראי גם לאירוע לבבי שנגרם למי מעובדיו, אולם מקרים אלו יהיו חריגים וקיצוניים במיוחד, ולא זה המקרה שבפנינו.

 

17.      סיכומו של דבר, שנזקו של המשיב מכוסה בדין הסוציאלי, ואכן, בית הדין לעבודה הכיר בתביעתו. אך לא לכל נזק יש הורים ושם במשפט הנזיקין, ועמד על כך בית משפט זה עוד לפני שנים הרבה באומרו כי המעביד "אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון בעבודה וכנגד כל תאונה העלולה לקרות" (ע"א 250/64 פרלה נ' חברת שק"ם, פ"ד יט(1) 30, 32 (1965)). לכן, מטעמים של מדיניות משפטית, שבבסיסם שיקולים של הרתעת-יתר, הכבדת-יתר על מזיקים והחשש לריבוי תביעות בשל הרחבת מעגל הניזוקים, אין להכיר בתביעתו של המשיב.

 

18.      לאור המסקנה אליה הגעתי בשאלת החבות, איני רואה להידרש לשורה ארוכה של נושאים שהעלתה המערערת, ואשר על פניהם מעוררים סוגיות של ממש. כך, לדוגמה, שאלת הקשר הסיבתי נוכח העובדה שהמשיב סבל מגורמי סיכון רבים עוד לפני האירוע הראשון, כפי שהוכח באירוע השלישי והחריף ביותר משנת 2003, לגביו נקבע כי הוא נובע מגורמי הסיכון להם היה חשוף המשיב (במיוחד העישון הכבד). כך גם איני רואה להידרש לשאלת הנזק ולשאלה אם אכן ניתן לייחס את כל נכותו הנפשית של המערער לאירוע הראשון, והאם הנזק של האירוע הראשון נבלע בנזק של האירוע השלישי וכיוצא באלה שאלות.

 

19.      סופו של דבר, שאמליץ לחבריי לקבל את הערעור בשאלת החבות, כך שפסק דינו של בית משפט קמא יבוטל. המשיב ישא בהוצאות המערערת בסך 15,000 ₪.

 

 

 

ש ו פ ט

 

השופטת א' חיות:

 

           אני מצטרפת למסקנתו של חברי השופט י' עמית לפיה דין הערעור להתקבל.

 

           בפסק דינו קבע בית משפט קמא כי המערערת ידעה על דרישות הטכנאים ממנה לתוספת תשלום בגין משמרות הלילה; כי מחלוקת זו עלתה כדי סכסוך בין הנהלת המערערת לטכנאים; כי למרות סכסוך זה המשיך המשיב לעשות משמרות לילה וכי בהינתן כל אלה המערערת ידעה או למצער היה עליה לדעת כי יווצרו סכסוכים בין הטכנאים לבין עובד דוגמת המשיב "המשתף פעולה עם ההנהלה ומשבש את סכסוך העבודה עליו הכריזו יתר הטכנאים". לגישת בית משפט קמא נעוצה רשלנותה של המערערת בכך שהמערערת "לא ניסתה להתערב ביחסים בין [המשיב] לבין הטכנאים ולמנוע סכסוך זה או את המשכו. [המערערת] יכולה היתה, כמעביד סביר, לערוך שיחות עם הטכנאים ועם [המשיב] ולנסות לפשר ביניהם, לנזוף בטכנאים ולבקש מהם שלא להתנכל ל[משיב], ליצור סביבת עבודה נעימה וכדומה, אולם היא לא עשתה כן".

 

           עקרונית מוכנה אני לקבל כי החובה המוטלת על מעביד כלפי עובדו לדאוג לסביבת עבודת בטוחה, כוללת גם את החובה לדאוג לכך שלא יתנכלו לעובד במקום עבודה, בין אם התנכלות כזו מקורה בחבריו לעבודה ובין אם מקורה בגורם אחר. אולם, במקרה דנן אין מדובר כלל בהתנכלות אלא בדין ודברים שהתפתח לויכוח - חריף ככל שיהיה - בין המשיב לטכנאים על מה שהטכנאים ראו כחוסר סולידאריות מצידו של המשיב במאבק שנוהל על-ידם בעניין השכר עבור משמרות לילה. הטלת חובה על מעביד להתערב בוויכוחים מסוג זה, שאינם נדירים במקומות עבודה, יש בה  משום הרחבה מרחיקת לכת של גבולות עוולת הרשלנות והיא מציבה למעביד ביחסיו עם עובדיו סטנדרט התנהגות בעייתי וקשה ליישום אשר תועלתו, אם בכלל, מוטלת בספק רב. תמימת דעים אני בהקשר זה עם דבריו הקולעים של חברי השופט י' עמית כי בכך אנו עלולים להימצא "מקרבים את דיני הרשלנות לאחריות מוחלטת, תוך טשטוש ההבחנה בין דיני הנזיקין לדיני הביטוח החוזי והסוציאלי" ותוצאה כזו אין לה הצדקה.

 

           על כן, אף אני סבורה כי מן הראוי לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא ולדחות את תביעת המשיב.

 

 

ש ו פ ט ת

 

השופט ע' פוגלמן:

 

           מצטרף אני למסקנת חברי, השופט י' עמית, כי המערערת לא היתה "צריכה" לצפות את הנזק, ולכן יש לקבל את ערעורה בשאלת החבות.

 

 

ש ו פ ט

 

 

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית.

 

 

           ניתן היום, י"ב בסיון התשע"א (14.6.2011).

 

 

 

 

ש ו פ ט ת                               ש ו פ ט                                ש ו פ ט

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   09090730_E05.doc   עכב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il