עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 8926/11

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

השופט ס' ג'ובראן:

 

           לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בת"פ 38497-09-11, מיום 10.11.12 (כבוד סגן הנשיא, השופט ת' כתילי).

 

           נגד המערער, ונאשמת נוספת (להלן: הנאשמת), הוגש כתב אישום מתוקן (להלן: כתב האישום) ובו שני סעיפי אישום. האישום הראשון מייחס לו עבירות של קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); ניסיון הכנסת חפץ אסור, לפי סעיף 41 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 (להלן: הפקודה) בצירוף סעיף 25 לחוק; ניסיון העברת חפץ אסור, לפי סעיף 42 לפקודה בצירוף סעיף 25 לחוק; ניסיון למתן שירות להתאחדות בלתי מותרת, לפי סעיפים 85(א) ו-(ג) לתקנות ההגנה [שעת חירום], 1945 בצירוף סעיף 25 לחוק; מתן שוחד, לפי סעיף 291 לחוק; וניסיון פעולה ברכוש למטרות טרור, לפי סעיף 8 לחוק איסור מימון טרור, התשס"ה-2005 בצירוף סעיף 25 לחוק. בתקופה הרלבנטית לכתב האישום היה המערער נתון במאסר בבית הסוהר "קציעות" בגין עבירות שביצע עבור החזית העממית לשחרור פלסטין והשתייכותו לתנועה זו שהוכרזה כהתאחדות בלתי חוקית. לפי הטענה, קשר המערער קשר עם תושב השטחים המכונה אבו נימר שלפיו יעביר לו האחרון מכשירים סלולאריים לתוך בית הסוהר. ביום 15.6.2011 נודע לסוהר "שאדי" מגורמים מודיעיניים בשב"ס כי אסירים המשתייכים לארגוני טרור רואים בו יעד להצעת שוחד לסייע בהחדרת מכשירים סלולאריים לבית הסוהר. ואכן, מיולי 2011 החלו פניות של המערער, הנאשמת ואבו נימר לשאדי שבמסגרתן הוצע לו לסייע להם בהחדרת מכשירים סלולאריים לבית הסוהר בתמורת סכום של 8,000 ש"ח עבור כל מכשיר. שאדי הודיע על כך לגורמים בשב"ס, והוחלט להפעילו כסוכן לביום פעולות מתן השוחד והכנסת המכשירים לבית הסוהר. משכך, הודיע שאדי למערער ולאבו נימר על מוכנותו לסייע להם בתמורה לסכום שייקבע בהמשך, והחלו מגעים טלפוניים בינו לבין אבו נימר למטרות תיאום אופן העברת המכשירים למערער. בסופו של דבר הוחלט כי הנאשמת תבצע את העברת המכשירים לשאדי. בהתאם לאמור בכתב האישום, ביום 8.9.2011 אסף שאדי בצומת מגידו את הנאשמת כשברשותה המכשירים וסכום של 32,000 ש"ח אותם הביאה מרמאללה כיומיים עובר לאותו מועד. לאחר מכן, העבירה הנאשמת לידי שאדי את המכשירים המיועדים למערער ואת הכסף.

 

           בסעיף האישום השני מיוחסות למערער עבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק; והטרדת עד, לפי סעיף 249 לחוק. לפי אישום זה, לאחר שנודע לו על מעצרה של הנאשמת ועל כך ששאדי שימש כסוכן עבור כוחות הביטחון, הוא החל לאיים עליו שאם לנאשמת יאונה רע, הוא (שאדי) ישלם מחיר כבד על כך. עוד נטען כי המערער הבהיר לשאדי כי שוחח עם אבו נימר על הבגידה שלו והורה לו לפגוע בו.

 

           ביום 2.11.2012, הורשע המערער בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, וזאת על יסוד הודאתו במסגרת הסדר טיעון. לפי הסדר הטיעון, תוקן כתב האישום והוסכם שהמשיבה תעתור לעונש של 42 חודשים בעוד שהמערער יטען לעניין זה באופן חופשי.

 

           ביום 10.11.2011 ניתן גזר הדין בעניינו של המערער, ובו ציין בית המשפט את חומרת המעשים בהם הורשע ואת הסיכון הנשקף מהחדרת מכשירים סלולאריים לבית הסוהר, בייחוד לבית סוהר ביטחוני. עוד צוין כי המערער ביצע את העבירות שעה שהיה נתון במאסר ממושך בגין הרשעתו בשורה ארוכה של עבירות ביטחוניות חמורות, ובכללן חברות בהתאחדות בלתי מותרת, ביצוע שירות עבור התאחדות בלתי מותרת, שתי עבירות של הנחת פצצה, ניסיון לירי לעבר אדם, החזקת אמצעי לחימה, ירי לעבר אדם ועבירה של ניסיון לגרימת מוות בכוונה. נוסף על אלה, הדגיש בית המשפט את עברו הפלילי של המערער הכולל עבירות דומות לאלו שבגינן מרצה הוא את מאסרו הנוכחי. לנוכח האמור, גזר בית המשפט על המערער את העונשים הבאים: 40 חודשי מאסר בפועל, שמתוכם 20 חודשים במצטבר ו-20 חודשים בחופף למאסר שהוא מרצה; 10 חודשים של מאסר על תנאי, והתנאי הוא שמערער לא יורשע במשך שלוש שנים באחת העבירות שבהן הורשע בכתב האישום מושא ערעור זה; וקנס בסך של 5,000 ש"ח או 50 ימי מאסר תמורתו.

 

           מכאן הערעור שלפנינו.

 

           המערער טוען כי עונש המאסר בפועל שנגזר עליו חורג לחומרה ממדיניות הענישה הנהוגה בעבירות כאלה. בנוסף, מלין המערער על רכיב הקנס בעונש שנגזר עליו, שכן, כך נטען, המדובר באסיר שאינו מתפרנס ומכאן יוצא שהוא ייאלץ לרצות תחתיו את 50 ימי המאסר. לבסוף טוען המערער כי היה מן הראוי לקבוע תקופה קצרה יותר לריצוי במצטבר של עונש המאסר שנגזר עליו על פני 20 חודשים שקבע בית המשפט.

 

           נוסף על אלה, נטען בדיון שהתקיים לפנינו כי בתקופה האחרונה חלה התדרדרות ממשית במצבו הבריאותי של המערער. נטען כי הוא סובל מקריסת שתי הריאות וזקוק להשתלת ריאות. עוד בהקשר זה נאמר כי את הטיפול הנדרש הוא לא יוכל לקבל זאת במסגרת מאסרו.

 

           מנגד, עמדה המשיבה על חומרת המעשים שבהם הורשע המערער ועל עברו הפלילי. עוד נטען כי הסדר הטיעון כלל הסכמה לכך שהמדינה תעתור לעונש מאסר 42 חודשים. היא ביקשה כי העונש יופעל במצטבר, המערער ביקש שהעונש יופעל בחופף ובית המשפט המחוזי קבע את אשר קבע, ולדידה אין הצדקה להתערבות בית משפט זה. ועל כן, יש לדחות את הערעור.

 

           לאחר עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור ובנספחיה, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות.

 

           הלכה היא כי למעט מקרים יוצאי דופן, ערכאת הערעור תימנע מלהתערב בעונש שנגזר על ידי הערכאה הדיונית, אלא אם כן מדובר בעונש החורג "באופן משמעותי מהעונש, שראוי היה להטיל... היינו, שיש בו משום גרימת עוול של ממש..." (ע"פ 419/81 פייביש נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 701, 712 (1981); ראו עוד: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009); ע"פ 9723/03‏ מדינת ישראל נ' בלזר, פ''ד נט(2) 408 (2004); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (3.2.1998)). המקרה המונח לפנינו, אינו כזה שמצדיק את התערבות ערכאת הערעור, שכן העונש שנגזר על המערער בערכאה הדיונית אינו חורג באופן משמעותי עד שניתן יהיה לומר כי נגרם בעקבותיו עוול של ממש. בהקשר זה נציין כי ניתן ללמוד על סבירות העונש מהסכמת הצדדים להסדר הטיעון לטווח העונשים שכל צד יטען לו, כך שלמעט מקרים יוצאי דופן נתקשה לומר שבית המשפט חרג באופן משמעותי מהעונש ההולם שעה שהוא מטיל עונש המצוי בטווח העונשים שעלו בטיעוני הצדדים, וזאת כאשר בהסדר הטיעון ישנה הסכמה לכך שהצדדים יטענו לעונשים אלו. בהקשר זה הובעה בעבר העמדה שלפיה:

 

"אין ספק שבמסגרת הטיעונים לעונש, ישאף הנאשם לכך שיוטל עליו עונש קל ככל האפשר. יתכנו גם מקרים שבהם שופטי ערכאת הערעור, אילו היו בנעלי שופטי הערכאה הדיונית, היו גוזרים עונש שונה מזה שנגזר בפועל מתוך מתחם העונשים האפשריים בנסיבות העניין. ואולם, השאלה הניצבת בפני השופטים היושבים בערעור אינה 'מהו העונש שהיינו אנו גוזרים?', אלא 'האם העונש שנגזר בערכאה הדיונית חורג ממתחם הענישה הראויה?'. אילו סברו המערער ובא כוחו שהעונש לו עתרה המשיבה היה עונש בלתי סביר, הרי שחזקה עליהם כי לא היו מסכימים לו כפי שעשו. יש בהסכמה הזו משום הבעת עמדה מצד המערער כי העונש המצוי ברף העליון של טווח העונשים שלגביו הסכים הוא עונש סביר, וזאת למעט מקרים חריגים שבהם הסטייה ממתחם הענישה הראויה היא כה ברורה עד כי ניתן לומר לגביה שהיא משוועת להתערבות ערכאת הערעור" (ע"פ 9112/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (13.12.2012).

 

           הנה כי כן, למעט מקרים חריגים, טענה המופנית נגד סבירות העונש לא תתקבל בנסיבות שבהן העונש שנגזר מצוי בטווח העונשים שהצדדים הסכימו בהסדר הטיעון כי יטענו להם במסגרת טיעוניהם לעונש. כך גם במקרה שלפנינו.

 

           מעבר לאמור, העונש עצמו הולם בנסיבות העניין, ובית המשפט אכן נתן את דעתו לשיקולים הרלבנטיים. לעניין הפסיקה שאליה הפנה המערער שבה הושתו בעבירות דומות עונשים פחותים מהעונש שהושת עליו, נציין כי לנוכח ריבוי ניסיונות החדרת מכשירים סלולאריים לבתי הסוהר אומצה מדיניות החמרה הדרגתית בעונשים, ונושא זה אף זכה להתייחסות בבית משפט זה (ראו: ע"פ 2891/12 מדינת ישראל נ' רבעא (15.7.2012)). יוצא אפוא, שאין טעם המצדיק את התערבותנו בגזר  דינו של בית המשפט המחוזי.

 

           לנוכח כל האמור, הערעור נדחה.

 

           ניתן היום, כ' בשבט התשע"ג (31.1.2013).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11089260_H04.doc   שצ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il