עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 8668/11

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

השופט ח' מלצר:

 

1.             לפנינו ערעור על חומרת העונש שנגזר על המערער על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט י' שפסר) ב-ת"פ 31272-07-10, בתאריך 9.10.2011.

 

           להלן אביא בקצרה את הנתונים הצריכים להכרעה.

 

2.             המערער הורשע על-יסוד הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בעובדות כתב אישום מתוקן – בעבירות הבאות: אחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית (עבירה לפי סעיף 7(א)+(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973 (להלן: הפקודה ועבירת הסמים, בהתאמה) וכן סחיטה בכוח (עבירה לפי סעיף 427(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977) (להלן: חוק העונשין ועבירת הסחיטה, בהתאמה).

 

           הסדר הטיעון לא כלל הסכמה לעניין העונש, ובית המשפט המחוזי הנכבד גזר על המערער עונש של 30 חודשי מאסר בפועל ו-15 חודשי מאסר על תנאי, כשהתנאי הוא שהמערער לא יעבור במשך שלוש שנים מיום שחרורו כל עבירה מסוג פשע. כן הושתו על המערער עונשים של קנס כספי בסך 5,000 ש"ח והוא נדרש לפצות את המתלונן בסך 2,000 ש"ח. בנוסף הופעלו על המערער מאסרים מותנים שהיו תלויים ועומדים כנגדו באופן הבא: מאסר של 15 חודשים, שאותם על המערער לשאת במצטבר לעונשים שנגזרו בגזר הדין, ו-6 חודשי מאסר שאותם ישא בחופף להם.

 

3.             המסכת העובדתית שבבסיס כתב האישום עוסקת בשני אירועים:

 

             האירוע הראשון הינו נסיעה של המערער עם נאשם נוסף בפרשה, ד"מ, מערד לערוער, נסיעה שבמסגרתה המערער וד"מ נפגשו, על פי תיאום מראש, עם אדם שמסר להם שק שהכיל סם מסוג קנאבוס במשקל 5 ק"ג והעבירו את הסם – לאחסון בביתו של נאשם נוסף בפרשה, מתוך כוונה לסחור בו. נסיעה זו התבצעה באמצעות רכבו, ברשותו ובידיעתו של א"א, מעורב נוסף בפרשה, אשר הורשע גם הוא בעקבות הסדר טיעון, במסגרת כתב אישום נפרד.

 

           האירוע השני הינו אירוע מתמשך של סחיטה והפעלת אלימות כלפי הקטין י"ק (להלן: המתלונן), במטרה לקבל ממנו אקדח, שהמערער וא”א חשבו שנמצא ברשותו. א"א לא לקח חלק בהפעלת האלימות הפיזית כלפי המתלונן, אך היווה דמות משמעותית בביצוע העבירה, בין היתר, כמי שדרש מלכתחילה את האקדח מהמתלונן והיה מתוכנן לקבלו, אם היה נמסר למערער בעקבות הסחיטה והפעלת האלימות.

 

4.             ערעור זה מבוסס ברובו, כפי שיפורט להלן, על השוואה בין עונשו של המערער לבין העונש שהושת על א”א. לפיכך, אפרט כבר עתה את עיקרי גזר הדין שהושת על א”א, אשר הורשע גם הוא, כאמור בעקבות הסדר טיעון, במסגרת כתב אישום נפרד. על א”א הושתו 24 חודשי מאסר בפועל ושמונה חודשי מאסר על תנאי, כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירה מסוג פשע במשך שלוש שנים. כן הושתו עליו קנס בסך 10,000 ש"ח וחילוט רכבו לטובת המדינה.

 

 

 

טענות המערער

 

5.             המערער טוען כי שגה בית המשפט הנכבד קמא כשאבחן את עניינו של המערער מזה של א”א. המערער יוצא נגד קביעת בית המשפט קמא כי: "יש אכן מקום להביא בחשבון כלל השיקולים בעניינו של הנאשם את גזר דינו של [א”א], ואולם, שלא כדברי הסנגור, כרף תחתון דווקא באופן מובהק, על כל המשתמע מכך" (ההדגשה שלי – ח"מ).

 

           לטענת המערער חלקו של א”א בפרשה היה משמעותי מזה שלו עצמו, בהיות א”א "הרוח החיה" מאחורי ההתרחשויות, וזאת חרף העובדה שא"א לא ביצע את מעשי האלימות, מושא עבירת הסחיטה, במו-ידיו. אמירה זו מבסס המערער על קביעות בית המשפט בגזר דינו של א”א במסגרת ת"פ 31328-07010 ותוך שהוא מפנה לע"פ 2952/08 וג'די אגבריה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.1.2009), שם נאמר כי:

 

"זה האחרון היה חכם דיו כדי לא לפגוע במתלונן במו ידיו, ובחר לעשות זאת על ידי אחרים, תוך שברור לו מהם כלי המשחית בהם עתידים שלוחיו להשתמש. לפיכך, יש לראות בעבד אלעזיז שותף מלא לירי לעבר המנוח ולחבלות שנגרמו לו בידי המערער וראדי. בנסיבות אלו אין זה מתקבל על הדעת שעונשו של המערער יהיה חמור מזה שהושת על עבד אלעזיז..."

 

           המערער טוען עוד כי גם בהיבט העבר הפלילי לא ניתן להצדיק אבחנה בינו לבין א”א, וזאת, לטענתו, נוכח המרשם הפלילי של א”א, שכולל שמונה רישומים בגין מגוון עבירות, לרבות עבירות אלימות.

 

6.             טענה נוספת שמעלה המערער, מעבר לטענות בדבר אחידות הענישה, היא כי בית המשפט הנכבד קמא שגה כשלא נתן משקל ראוי לנסיבות מקלות שעמדו לטובתו, ביניהן: השלב המוקדם שבו הודה המערער בחלקו בפרשה ושיתוף הפעולה שלו עם רשויות החקירה, שתרם רבות, לטענתו, לפיצוח הפרשה; המצוקה שבה מצויים המערער ובני משפחתו עקב שיתוף הפעולה של המערער עם גורמי אכיפת החוק; והעובדה שמערער ממשיך לסייע גם כיום לרשויות.

 

 

 

 

דיון והכרעה

 

7.             לאחר עיון בחומר שהוגש לנו ושמיעת טענות הצדדים, אציע לחבריי לדחות את הערעור ברובו, כפוף להקלה מסוימת בעונשו של המערער, שתפורט בפיסקאות 14 ו-15 שלהלן.

 

           את טעמי לתוצאה זו – אפרט מדי בסמוך.

 

8.             עקרון אחידות הענישה נגזר מעקרון השוויון, שהוא גם כלל יסוד בתורת הענישה, והוא מורה כי על מצבים דומים מבחינת אופי העבירות והנסיבות האישיות של הנאשמים ראוי להחיל, במידת האפשר, שיקולי ענישה דומים (ע"פ 9792/06  חמוד נ' מדינת ישראל, בפיסקה 16 (לא פורסם, 1.4.2007)). אחד היישומים של עקרון אחידות הענישה הוא כי כאשר שניים מורשעים בביצוע עבירה בצוותא-חדא, אחריותם המשותפת תבוא לידי ביטוי בעונש דומה שיוטל עליהם  (ע"פ 9937/01 חורב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6), 738, 752 (2004)).

 

           עם זאת, עקרון אחידות הענישה: "אינו חזות הכול ויכול שייסוג מפני עקרונות וערכים אחרים" (ע"פ 6672/03 קמינסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 441, 447 (2003)). ראו בעניין זה גם: ע"פ 493/88 וותד נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 133, 137 (1989); ע"פ 5640/97 רייך נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 433, 470 (1999).

 

9.             זאת ועוד, כלל ידוע הוא כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה, או כאשר נפלה בגזר הדין טעות מהותית הבולטת על פניה (ראו: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.1.2009); ע"פ 7563/08 אבו סביח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.3.2009); ע"פ 7439/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.3.2009); לשיקולים העומדים בבסיסו של כלל זה ראו: י' בזק "הביקורת השיפוטית על הענישה בבית המשפט העליון בישראל" הפרקליט כ"ח (1972) 55, בעמ' 59-57)).

 

           ודוק, עקרון זה חל גם לגבי התערבות ערכאת ערעור בחומרת העונש שמקורה בעקרון אחידות הענישה. לשון אחר, ערכאת הערעור תתערב בקביעות גזר הדין של הערכאה המבררת רק כאשר ישנה סטייה ברורה מעקרון אחידות הענישה, ובענייננו פער משמעותי בין העונשים של השותפים השונים, שלא ניתן להסבירו על ידי נסיבות המקרה, או הנסיבות האישיות של הנאשמים. יפים לעניין זה דברי השופטת ע' ארבל שנאמרו זה לאחרונה בע"פ 7721/11 זובידאת נ' מדינת ישראל, בפיסקה 10 (לא פורסם, 16.7.2012)):

 

"איני סבורה כי הפער במקרה זה גדול במידה המצדיקה הפחתה בעונשו של המערער אשר הורשע בעבירות חמורות ביותר, בייחוד כאשר העונש שהוטל עליו הולם את חומרתן".

 

           לדוגמאות לפערי ענישה המצדיקים את התערבות בית משפט זה ראו: ע"פ 4077/10 עותמאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.2.2012); ע"פ 2287/09 והבה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.1.2010).

 

10.          מן הכלל אל הפרט, העונש שהושת על המערער איננו מכביד מדי כשלעצמו נוכח חומרת העבירות בהן הורשע, בשים לב לעברו ובהתחשב ביתר הנסיבות המחמירות והמקילות, עליהן עמד בית המשפט המחוזי הנכבד בגזר דינו. העבירות בהן הורשע המערער הן, כאמור, עבירות של אחזקת סמים שלא לצריכה עצמית וסחיטה בכח. על חומרת העבירה של אחזקת סמים שלא לצריכה עצמית נאמר בפסיקה כך:

 

"אין מנוס מהכבדת היד על המחזיקים סמים שלא לצריכה עצמית, שכל בר דעת מבין כי נועדו לצריכת הזולת, קרי, להוספת שמן על מדורת הסמים אשר להבותיה אופפות רבים וטובים, או רבים שהיו טובים..." (ע"פ 1345/08 איסטחרוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, בפיסקה  כ"ג).

          

           על חומרתה של עבירת הסחיטה נפסק כבר בעבר על ידי בית משפט זה כדלקמן:

 

"עבירה של סחיטה באיומים פוגעת באושיות סדרי החברה. ניצול חולשתו של אדם באיומים על בטחונו ושלומו, והטלת אימה כדי להשיג דבר מהקורבן מחייבת תגובה עונשית קשה". ע"פ 602/02 רפי אוחנינה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.4.2002)

 

           גם בשלוש הנסיבות המקלות, לגביהן טען המערער כי לא הובאו בחשבון בצורה מספקת על ידי בית המשפט הנכבד קמא – אין כדי להביא להתערבות משמעותית בעונש שנגזר על המערער. זאת מאחר ששתיים מהנסיבות הנטענות (שיתוף הפעולה המוקדם של המערער בחקירה ומצב משפחתו) אוזכרו כשיקולים לקולא על ידי בית המשפט הנכבד קמא והנסיבה הנותרת (סיועו של המערער לרשויות כיום), שלה נתן בית המשפט הנכבד קמא משקל-מה בלבד – אין בכוחה להשליך, בנסיבות, באופן מהותי על עונשו של המערער. זה המקום להדגיש כי מפיסקה 11 לגזר דינו של בית המשפט הנכבד קמא עולה במפורש כי בית המשפט הביא בחשבון שיקוליו בעת גזירת הדין את מצב משפחתו של המערער, כמו גם את עובדת הודייתו וחסכון הזמן השיפוטי בעטייה. אציין עוד כי גזר הדין הולם, בעיקרו, את חומרת המעשים בהם הורשע המערער גם לאחר שקלול הנסיבות המקלות. בהקשר זה אוסיף כי  עצם שיתוף הפעולה של המערער, כיום, עם רשויות אכיפת החוק – אין בו כדי להשפיע, בנסיבות המכלול, באופן משמעותי על גזר הדין שנגזר על המערער בגין עבירות שאין להן כל זיקה להתנהלות המאוחרת יותר, כפי שנפסק כבר בע"פ 7424/06 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 10.5.2007), אליו הפנה בית המשפט הנכבד קמא.

          

11.          גם מצד עקרון אחידות הענישה אין כדי להצדיק, במקרה דנן, התערבות משמעותית בגזר הדין שנפסק על ידי בית המשפט הנכבד קמא. זאת הן בשל גודל הפער בין העונש שנגזר על המערער לבין זה שנגזר על א”א – שהינו מצומצם יחסית – והן בשל הבדלים רלבנטיים מסוימים בין המערער לבין א”א, שיש בהם כדי לבסס את עמדתו של בית המשפט הנכבד קמא כי יש לאבחן בין השניים לעניין העונש – עמדה הנמצאת במסגרת שיקול הדעת השיפוטי המסור לערכאה המבררת, שאין כל הצדקה, בנסיבות, להתערב בה. אפרט עתה את הדברים.

 

12.          הפער בין העונשים: המערער מבקש לבסס את טענותיו להשוואת עונשו לזה שנגזר על א”א – על השוואה בין עונש המאסר הכולל שיהיה עליו לרצות בעקבות גזר הדין, לרבות עונשי המאסר המותנים שהופעלו, לעונש הכולל שנגזר על א”א. השוואה זו אינה במקומה. העונשים המותנים שהופעלו מקורם בעונשים שהושתו על המערער בעבר ויצאו מהכוח אל הפועל במסגרת גזר הדין עקב אי עמידת המערער בתנאים שהוטלו עליו קודם לכן. לפיכך אין הם מכריעים שעה שמשווים בין העונשים של המבצעים בצוותא. גם ההחלטה להפעיל את חלקם הגדול של העונשים המותנים, במצטבר לעונשים שנגזרו על המערער עקב מעשיו העבריינים מושא הרשעתו הנוכחית – החלטה שאין חולק כי היתה מסורה לשיקול דעת בית המשפט הנכבד קמא במסגרת גזר הדין מושא הערעור – אין משמעה כי יש להביא בחשבון את תקופות המאסר המותנות שהופעלו במלוא היקפם, בעת השוואת העונשים. סעיף 58 לחוק העונשין מורה כי הפעלה של עונשים מותנים תעשה, ככלל, במצטבר לעונשים שהוטלו בעקבות העבירה המאוחרת, כאשר לבית המשפט שמורה סמכות להורות על הפעלה בחופף מטעמים שירשמו. הנתון שבית המשפט הנכבד קמא הפעיל את הכלל, תוך חפיפה חלקית בלבד לטובת המערער, מחזק לפיכך את המסקנה שהשוואה מלאה בין העונשים של המערער ושל א”א היא מורכבת. בהקשר זה יש לתת את הדעת גם לעובדה שהעונשים הכספיים שהושתו על א”א מחמירים מעט יותר מאלו שהושתו על המערער. פער זה, שנוצר בעונש המאסר בפועל – איננו יכול להחשב איפוא כסטייה ברורה מעקרון אחידות הענישה, שיש בה משום טעות מהותית הבולטת על פניה המצדיקה כשלעצמה התערבות ערעורית, מה גם שישנן אבחנות בין המערער לא”א, עליהן אעמוד להלן.

 

13.          אבחנות בין המערער לא"א: אמנם, בכל הנוגע לעבירת הסחיטה, מקובלת עלי טענת המערער כי חלקו של א”א אינו נופל מחלקו של המערער. כך עולה במפורש מדברי בית המשפט הנכבד שגזר את דינו של א”א, שם נקבע כדלקמן:

 

"העובדה שהאלימות כלפי המתלונן ונטילת רכושו, נעשו על ידי אחרים, מלמדת דוקא על 'בכירותו' של [א”א] ביחס לאחרים ועל השפעתו עליהם"

 

           ואולם, מסיפור המעשה, כפי שהוא מתואר בכתב האישום המתוקן, עולה כי חלקו של המערער בעבירת הסמים, דווקא משמעותי בהרבה מזה של א”א, באופן המצדיק את הפער בין העונשים שנגזרו עליהם, וזאת חרף העובדה שגם א”א הורשע כמבצע בצוותא ולא כמסייע בלבד לעבירה זו. כתב האישום המתוקן לא מתאר כל פעולה של א”א בהקשר של עבירת הסמים, מעבר למתן רשות שימוש במכוניתו והעמדתה לרשות המערער והשותף הנוסף, לצורך ביצוע העבירה – זאת כאשר המערער והשותף הנוסף ביצעו את לב ליבה של עבירת הסמים – בקבלם את הסם מהמקור ביישוב ערוער ובהביאם את הסם לערד בכוונה לסחור בו. אבחנה זו, כשהיא לעצמה, די היה בה כדי להסביר את הפער בין העונשים (המצומצם יחסית). לאבחנה זו ניתן להוסיף אבחנה נוספת, שמבוססת על העובדה שהמערער ריצה בעבר עונשי מאסר בפועל, בעוד שאצל א”א מדובר במאסר ראשון. בית המשפט הנכבד קמא ראה לנכון להביא גם אבחנה זו בחשבון בעת גזירת עונשו של המערער ואינני מוצא לנכון לשלול קביעה זו.

 

14.          חרף כל האמור לעיל, ניתן להקל מעט בעונשו של המערער בנסיבות שבמכלול, על דרך של חפיפת חלק ניכר יותר מעונש המאסר המותנה שהופעל עם עונש המאסר שהושת על המערער בגין העבירות בתיק מושא הערעור. הנה כי כן יש לקבוע כי תקופות המאסר המותנה, שהושתו על המערער, יופעלו באופן הבא:

 

           תשעה חודשי מאסר שהושתו כאמור ב-ת.פ 1821/08 (שלום ב"ש) וחודש אחד שהושת כאמור ב-ת.פ 3219/06 (שלום ב"ש) – ירוצו במצטבר לתקופת המאסר שהושתה על המערער בגזר דינו של בית המשפט הנכבד קמא ו-11 חודשי מאסר שהושתו כאמור ב-ת.פ 3219/06 (שלום ב"ש) הנ"ל – ירוצו בחופף לתקופת המאסר שהושת על המערער בתיק, מושא הערעור. סך תקופת המאסר בפועל, כולל תקופות המאסר המותנה שהופעל, תעמוד איפוא על 40 חודשי מאסר (במקום 45 חודשי מאסר בפועל), שמנינם, כאמור בגזר הדין של בית המשפט קמא – מיום מעצר המערער (4.7.10). הטעמים להקלה האמורה בעונשו של המערער אינם נעוצים, כאמור, בשיקולי אחידות הענישה, כי אם בנסיבות המכלול, לרבות השיקולים המקלים שהוזכרו בגזר הדין של בית המשפט הנכבד קמא, המגמה החיובית שהסתמנה בתהליך שיקומו של המערער (כפי שעולה מתסקיר המבחן שהוגש בענינו) והתנהלותו של המערער לאחר האירועים, מושא האישומים.

 

15.          נוכח כל האמור, אם תשמע דעתי אציע לחברי לדחות את הערעור ברובו, בכפוף לכך שגזר דינו של המערער יתוקן, כך שנורה על חפיפה של חמישה חודשים נוספים מעונש המאסר המותנה שהופעל – עם עונש המאסר שהושת על המערער במסגרת התיק מושא הערעור, כך שהמערער ירצה בפועל 40 חודשי מאסר – הכל כמפורט בפיסקה 14שלעיל. עוד מוצע כי שאר מרכיבי העונש ישארו על כנם.

 

                                                                                                     ש ו פ ט

 

 

השופט ס' ג'ובראן:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                                     ש ו פ ט

 

השופט א' שהם:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                                     ש ו פ ט

 

          

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר.

 

           ניתן היום, כ"ה תשרי התשע"ג (11.10.2012).

 

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11086680_K01.doc   מה

מרכז מידע, טל' 077-2703333  ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il