עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 8447/11

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

 

 

השופט נ' סולברג:

 

1.        ערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט אמנון כהן) בת"פ 451-09, בגִדרם הורשע המערער בחבלה חמורה בכוונה מחמירה, בהחזקת סכין ובהיזק לרכוש בזדון; ונגזרו עליו 30 חודשי מאסר בפועל ומאסר-על-תנאי.

 

עיקרי כתב האישום

2.        בחודש יוני 2009 התגלע סכסוך בין המערער לבין וָאיל אל שיך. נעשתה סולחה ביניהם, אך עדיין נותרה מתיחות. בצהרי יום 16.10.2009 נסע המערער במכוניתו בשכונת בית חנינא בירושלים. במקביל אליו נסע ואיל במכוניתו. משהבחין ואיל במערער, הפנה את מכוניתו ימינה ופגע במכוניתו של המערער. זו נהדפה אל המדרכה ונעצרה. או אז יצאו המערער וואיל ממכוניותיהם, ואיל שלף סכין ודקר את המערער בברכו. המערער חטף את הסכין מואיל והחל לרוץ לעבר בית הוריו שבקרבת מקום. בעודו פצוע, הגיע המערער לבית הוריו, נטל סכין ואלת בייסבול ונסע במכוניתו ביחד עם אחיו מחמוד לחנות הירקות שבבעלות משפחתו של ואיל. המערער ומחמוד נכנסו לחנות, פגעו בדוכנים וניפצו חפצים בחנות, שבה היו באותה שעה שני אחיו של ואיל, תאאר וסאאד אל שיך. מחמוד הכה את תאאר, ובתגובה הכה אותו סאאד. המערער דקר את סאאד בגבו, וזה אושפז במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים "הדסה" במצב בינוני.

 

           המערער ומחמוד כפרו במה שיוחס להם בכתב האישום וטענו כי כלל לא הגיעו לחנות של משפחת אלשייך. לטענתם, לאחר שהמערער נדקר על-ידי ואיל, הם נסעו ישירות לקופת חולים. על-פי גרסתו של המערער בבית משפט קמא, הוא ומחמוד נעזרו באדם נוסף, ממשפחת אבו חמדה, בדרכם לקופת החולים. מחמוד טען כי איש לא הצטרף אליהם בדרכם לבית החולים. המשיבה חזרה בה מהאישום של תקיפה בנסיבות מחמירות שיוחס למחמוד, ולפיכך זוכה מחמוד מעבירה זו ויוחסה לו רק עבירה של היזק לרכוש בזדון.

 

הכרעת הדין וגזר הדין של בית משפט קמא

3.        בית משפט קמא ציין בהכרעת הדין מספר נתונים שאינם שנויים במחלוקת: עצם קיומו של הסכסוך בין המערער לבין ואיל, אשר גרם למתיחות רבה בין השניים; מעשי-העבירה שיוחסו לואיל, אשר בעטיים נדון ל-4 שנות מאסר בפועל, ובכללם דקירת המערער בברכו וכן ירייה במערער והכאתו של מחמוד עם הנשק, וזאת לאחר גרימת הנזק לרכוש והפגיעה בסאאד ובתאאר בחנות הירקות; זמן קצר לאחר שואיל דקר את המערער, הגיעו אנשים לחנות של משפחת אלשייך, גרמו נזק רב, תאאר נפגע, ואחד המתפרעים דקר את סאאד, אשר הובהל לקופת חולים שבקרבת החנות.

 

4.        המחלוקת העיקרית שהתעוררה בבית משפט קמא נגעה לשתי שאלות. האחת, האם המערער, שנדקר ברגלו על-ידי ואיל, הגיע ביחד עם מחמוד לחנות הירקות וגרם נזק לרכוש? השנייה, האם המערער החזיק סכין בידו ודקר את סאאד? על-פי מכלול העדויות והראיות שהוצגו לפניו, קבע בית משפט קמא כי המענה לשתי השאלות הוא בחיוב.

 

5.        בהכרעת הדין הסתמך בית משפט קמא בעיקר על עדותו של סאאד; על ההודעה שמסר תאאר במשטרה; על הודעתו במשטרה של יוסוף אבו עיד, שנכח במקום בעת האירוע; ועל הסתירות המהותיות שנתגלו בגרסאותיהם של המערער ושל מחמוד; הכל כפי שיפורט להלן.

 

6.        עד התביעה מספר 1, רס"ב ציון אברהם, הגיע מספר שעות לאחר האירוע לבית החולים "הדסה" על מנת לגבות הודעה מאת סאאד, אשר היה מאושפז באותה העת במחלקה לטיפול נמרץ. על-פי הודעתו של סאאד, שהוגשה לבית משפט קמא בזכרון דברים, כשהיה בחנות עם אחיו תאאר, נכנסו לחנות ערפאת זאיד, כשבידו סכין, ויוסף ערפאת, כשבידו אלת בייסבול, והשניים קיללו אותו ושברו חפצים בחנות. בתגובה לשאלתו לפשר מעשיהם, הכה אותו יוסף באלה בראשו, וערפאת דקר אותו בסכין בגבו. בעדותו בבית משפט קמא העיד סאאד כי ערפאת, יוסף ומחמוד נכנסו לחנות ושברו חפצים בחנות. עוד העיד כי ערפאת דקר אותו בצווארו ואמר לו כי עשה כן מאחר ואחיו דקר אותו בברך. לאחר מכן, בעודו תופס את מחמוד כדי שלא יתקוף את אחיו, יוסף ולאחריו ערפאת דקרו אותו בגבו. סאאד ציין כי הוא יודע את שמות התוקפים הן מכיוון ששמע אותם קוראים האחד לשני, הן מאחר והכיר אותם בהיותם שכניו. בית משפט קמא ציין כי סאאד נותר איתן בגרסתו גם בחקירה הנגדית.

 

7.        עדותו של תאאר בבית המשפט היתה שונה מן ההודעה שמסר במשטרה. על-פי הודעתו של תאאר במשטרה, בעת שהיה בחנות יחד עם אחיו סאאד, הגיעו אליה שלושה צעירים מצויידים בסכינים ובנבוטים והחלו לשבור חפצים, לגרום לנזקים בחנות ולהכות אותו ואת אחיו. יחד עם זאת, אמר תאאר לחוקר כי אינו יודע את שמותיהם של האנשים שעשו כן, אולם ציין כי הוא יודע שהם ממשפחת זייד, וכן כי הם צעירים, בסביבות גיל 25. כאשר נשאל אם יוכל לזהות את התוקפים, השיב: "כן בטח. גם זה שדקר את סאאד" (עמוד 5 להכרעת הדין), והוסיף כי ראה את התוקפים בעבר, אך לא היה לו קשר עימם.

          

לעומת זאת, בעדותו בבית המשפט ציין תאאר את שמותיהם של ערפאת, מחמוד ויוסף. הוא ציין כי יוסף היה עם אלה בידו, והיה הדומיננטי בחבורה. על-פי עדותו, יוסף העביר את הסכין לערפאת, והכה בו באלת בייסבול בראשו. לדבריו, ראה בבירור כי ערפאת דקר את אחיו. תאאר העיד עוד כי ערפאת לבש טי-שירט בצבע לבן ודימם ברגלו, וכי יוסף חבש כובע קסקט. כאשר נשאל כיצד ידע לנקוב בשמותיהם של התוקפים בעדותו בבית המשפט, למרות שבהודעתו במשטרה ציין במפורש כי אינו מכיר אותם בשמותיהם, השיב כי בעת מתן הודעתו במשטרה הכיר אותם מכיוון שגרו   בסביבת מגוריו,  אך לא את שמותיהם, ואולם בזמן שבין מסירת הודעתו במשטרה לבין מתן עדותו בבית המשפט, הספיק להכירם גם בשמותיהם בשל ניסיונות לערוך סולחה ביניהם לבין אחיו ואיל. בשל הפער בגרסאות, נעתר בית משפט קמא לבקשת בא כוח המערער ומחמוד ליתן משקל רב להודעה במשטרה, אך ציין כי אין בכך בכדי לפגום במשקל של מכלול הראיות והעדויות, אשר יחדיו מוכיחות את אשמתו של המערער מעבר לכל ספק סביר.

 

8.        עדות נוספת אשר עליה התבסס בית משפט קמא בהרשיעו את המערער, כאמור, היא עדותו של יוסף אבו עיד. יוסף אבו עיד סירב להעיד בבית המשפט, עד אשר הגיע לעשות כן רק לאחר שהוצא נגדו צו הבאה. בעדותו מסר כי ראה מספר צעירים מפילים את הירקות על הרצפה, כי שמע קללות וצעקות, ולפיכך הגיע למקום על מנת להפריד בין הניצים. יוסף אבו עיד ציין כי אינו מכיר את האנשים שהתפרעו בחנות, למרות שהוא מתגורר בבית חנינא מאז היוולדו. לאחר שנתגלתה סתירה מהותית בין דברי עדותו בבית המשפט לבין הודעתו במשטרה, קיבל בית משפט קמא את הודעתו במשטרה מכוחה של הוראת סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. על-פי הודעתו במשטרה, האנשים שנכנסו לחנות עם מקלות וסכינים יתכן והם ממשפחת סולימאן, אך הוא לא מכיר את שמותיהם. האנשים הללו מוכרים בשם הסבא שלהם זאיד. עוד ציין בהודעתו כי הוא מכיר את שתי המשפחות המסוכסכות, וכי אינו מוכן להשתתף במסדר זיהוי. כאשר נשאל לפשר סירובו להשתתף במסדר זיהוי, השיב כי הוא מעוניין בסולחה.

 

9.        חיזוק בעמדת המשיבה מצא בית משפט קמא גם בגרסתו של המערער, לפיה הוא ואחיו נעזרו באדם נוסף ממשפחת אבו חמדה בדרכם לקופת חולים. בית המשפט קבע כי עצם העובדה שההגנה לא ראתה להזמין עד זה על מנת שיתמוך בגרסתה, לפיה ערפאת ומחמוד באו הישר לקופת החולים ולא עברו כלל בחנות הירקות, מחלישה את גרסתה.

 

10.      על בסיס העדויות והממצאים הנ"ל קבע בית המשפט כי הוכחה אשמתו של המערער מעבר לכל ספק סביר, והחליט להרשיעו­. בית המשפט דחה את טענתו של המערער על מחדל חקירתי בהימנעות המשטרה מלערוך מסדרי זיהוי, ועל כך שמחדל זה מקים ספק ביחס לאשמתו. בית המשפט פסק כי על-פי מכלול העדויות והראיות שהובאו לפניו, המערער הוא שביצע את העבירות בחנות כפי המיוחס לו, ולא קרוביו או חבריו.

 

11.      בגזר הדין ציין בית משפט קמא את חומרתן של עבירות האלימות בכלל, ואת חומרת השימוש בסכין כאמצעי ליישוב סכסוכים בפרט, וכן את האינטרס הציבורי שבהטלת עונשים מרתיעים על מי שבוחר לעשות כן. כמו כן עמד בית משפט קמא על המתואר בתסקיר שירות המבחן לגבי חומרת העבירה, ועל אודות הקושי של המערער לקבל על עצמו אחריות לביצועה. שירות המבחן נמנע מהמלצה טיפולית. לקולא ציין בית משפט קמא את גילו הצעיר של המערער, שהיה כבן 20 בעת ביצוע העבירה, והעדר עבר פלילי.

 

עיקרי הטענות בערעור

12.      בא כוח המערער טען כי שגה בית משפט קמא בהרשיעו את המערער בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, מאחר והמערער כלל לא נכח בחנות הירקות בשעת האירועים שארעו בה כפי המתואר בכתב האישום. לטענתו, לאחר שואיל דקר את המערער, נסע המערער ביחד עם מחמוד ישירות לקופת החולים, ולא עבר בדרכו בחנות. המערער טוען עוד לטעות בזיהויו, אשר נבעה מן הדמיון בינו לבין אחיו, יוסף, שהשתתף באירוע. השניים דומים עד מאד, עד כי יתכן שסאאד, תאאר ויוסף אבו עיד שגו בזיהוי, וכי האיש שדימו כי הוא המערער, לא היה אלא יוסף אחיו. לטענת המערער, התיאור שמסר תאאר בהודעתו במשטרה מחזק גרסה זו, שכן, לפי אותו תיאור שלושת הצעירים שנכנסו לחנות היו כבני עשרים וחמש, כלומר, כבני גילו של יוסף. בא כוח המערער טוען עוד כי על-פי הודעתו של סאאד בזכרון הדברים שנרשם על ידי רס"ב ציון אברהם, עראפת זאיד ויוסף עראפת, הם אלו שנכנסו לחנות, ולא המערער ששמו הוא עראפת סולימאן, ואחיו יוסף סלימאן, שגם לגביו נטען כי לקח חלק באירוע. עוד טוען בא כוח המערער למחדל חקירתי של המשטרה, בכך שלא ערכה מסדר זיהוי, משום שהיתה חובה לקיימו במיוחד מחמת הדמיון הנ"ל. לפי גישת ב"כ המערער, אי-עריכת הסדר זיהוי בנסיבות העניין דנן, שבו מוקד המחלוקת הוא בשאלת הזיהוי של המערער, מעלה ספק סביר באשמתו של המערער, ועל כן מן הראוי לזכּותו.  

 

13.      בא כוח המערער טען עוד על פער בין גרסתו של תאאר במשטרה, לפיה לא ידע את שמותיהם של האנשים שהשתתפו באירוע, לבין גרסתו בבית המשפט, לפיה האנשים שהשתתפו באירוע הם שכניו, ומשכך הוא מכיר את שמותיהם ובטוח בזיהויים. בנוסף ציין בא כוח המערער כי תאאר התאים את עדותו בבית המשפט לעדות אחיו סאאד וטען שהכיר את שמותיהם של התוקפים, מאחר ושמע אותם קוראים זה לזה במהלך האירוע. לדידו, מדובר בעדות כבושה, שכן כאשר נשאל על כך תאאר בהודעתו במשטרה, הוא השיב כי אינו מכיר את התוקפים. אשר להודעתו של יוסף אבו עיד, ציין בא כוח המערער כי זה מסר כי החוקר הוא אשר אמר לו כי שמו של הנדקר היה ערפאת, שכן הוא לא מכירו אישית, וכן ציין כי יוסף אבו עיד לא זיהה את המערער כמי שנכח באירוע הדקירה.

 

14.      בנוסף טען בא כוח המערער כי שגה בית משפט קמא בהשיתו על המערער עונש שאינו הולם את נסיבותיו האישיות, בכללן גילו הצעיר בעת ביצוע העבירה והעדר עבר פלילי כלשהו.

 

15.      מנגד, טענה המשיבה כי בדין הרשיע בית משפט קמא את המערער, בהתבסס בין היתר על עדויותיהם של סאאד, תאאר ויוסף אבו עיד. לטענתה, טענותיו של המערער בערעור אינן מתמודדות עם קביעות מנומקות של בית משפט קמא שבבסיס הרשעתו של המערער. כך, על-פי הודעה שמסר סאאד לרס"ב ציון אברהם, ועל-פי עדותו בבית משפט קמא, ערפאת, מחמוד ויוסף, לבית סולימאן, היו חלק מן המתפרעים בחנות. סאאד זיהה את השלושה בשמותיהם, הן מאחר וקראו אחד לשני, הן מאחר וציין כי הם שכניו. עדותו זו לא נסתרה על-ידי המערער וכמו כן לא הוכח כי היא בלתי מהימנה. אדרבא: בית משפט קמא, התרשם מהעדות באופן ישיר, וציין כי מדובר בעד עקבי ומהימן, לאורך כל החקירה.

 

16.      גם באשר לעדותו של תאאר, ציינה המשיבה כי אין בה בכדי ליצור ספק סביר באשמתו של המערער, שכן אף אם נניח, לטובתו של המערער, כי הודעתו של תאאר במשטרה, לפיה לא ידע את שמות התוקפים, תועדף על פני גרסתו בבית המשפט, לפיה כן ידע את שמות התוקפים, הרי שבהודעתו במשטרה הוא ציין כי שלושת התוקפים הם ממשפחת סולימאן, ומכאן שכל עוד הודעתו מהימנה, ועל כך לא קבל המערער, אי ידיעת שמותיהם באותו שלב אין לה ולא כלום לעניין ההרשעה.

 

17.      לא זו אף זו, טענה המשיבה כי ההרשעה מתבססת על עדויות וממצאים נוספים, בכללם הודעתו של יוסף אבו עיד במשטרה. אמנם גם לפי הודעה זו, אין הוא מכיר את שמותיהם של השלושה, אך מכל מקום, הוא ציין כי הם מבית משפחת סולימאן. לעניין אי-עריכת מסדר הזיהוי, טענה המשיבה כי יוסף אבו עיד סירב להשתתף במסדר זיהוי.

 

18.      אין להתערב בעונש שהשית בית משפט קמא על המערער, טענה המשיבה, מאחר ואין הוא חורג ממדיניות הענישה המקובלת במצבים דומים.

 

 

דיון והכרעה

19.      בחינת טענות המערער ותשובת המשיבה, על רקע הכרעת הדין, גזר הדין, והראיות שהובאו לפני בית משפט קמא, מעלה כי דינו של הערעור להידחות, הן לעניין הכרעת הדין, הן לעניין גזר הדין. בפתח הדברים אציין כי מדובר בערעור שעיקרו בהכרעות עובדתיות של בית משפט קמא. ככלל, לא תתערב ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים של הערכאה הדיונית, אשר התרשמה מהראיות ומהעדים באופן בלתי אמצעי, למעט במצבים חריגים, והדברים ידועים (ע"פ 2439/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 6.6.2010); ע"פ 4045/11 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 30.4.2012); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632 (2000)). כפי שיובהר להלן, בא כוח המערער לא הניח תשתית עובדתית או משפטית המצדיקה חריגה מן הכלל.

 

20.      אכן, ממהימנותו של עד אין ניתן להסיק בהכרח כי לא טעה בזיהויו של נאשם, ובחינתה של עדות זיהוי תיעשה על-ידי מבחן כפול, הכולל מבחן סובייקטיבי, שנועד לבחון את מהימנותו של העד, כפי שנבחנת מהימנותו של כל עד המעיד בבית המשפט, וכן מבחן אובייקטיבי, שתכליתו לבחון את אמינות הזיהוי, ובמסגרתו יש לבדוק את נסיבות הטמעת הדמות בזכרונו של העד, ובכללן משך זמן ההסתכלות של העד על הדמות, המרחק בין העד לדמות, התאורה במקום וכו' (ראו למשל: ע"פ 5889/11 עבאס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 3.9.2012); ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 221 (1993)). טענתו העיקרית של בא כוח המערער היא כאמור כי נפלה טעות בזיהוי, כי המערער לא היה מעורב באירועים שארעו בחנות הירקות וכי כלל לא נכח בחנות; דהיינו, לפי טענת ב"כ המערער, המבחן האובייקטיבי לא התממש. ברם, בהכרעת הדין הסביר בית משפט קמא מדוע נסמך על עדויותיהם של סאאד, תאאר ויוסף אבו עיד, על אף הקשיים שעליהם עמד בא כוח המערער. דומה כי בהסבריו של בית המשפט יש כדי להצביע על התממשותו של המבחן האובייקטיבי.

 

21.      יתכן אמנם כי אין בכל אחת מהראיות שעליהן התבסס בית המשפט כשלעצמה כדי ללמד על מעורבותו של המערער באירוע, אך בחינה אובייקטיבית של כלל הראיות מובילה למסקנה, לפיה לא נפלה טעות בפסיקת בית משפט קמא ביחס להתממשות המבחן האובייקטיבי. בהודעתו של סאאד, הודעה שגבה רס"ב ציון אברהם, הוא ידע להבחין במפורש בין יוסף לערפאת, כשציין כי ערפאת אחז בסכין ודקר אותו בגבו, ואילו יוסף אחז באלת בייסבול, שבאמצעותה הכהו בראשו. אמנם נרשם מפיו כי יוסף ערפאת וערפאת זאיד הם אלו שנכנסו לחנות, בעוד שמו של המערער הוא ערפאת סולימאן, ושם אחיו שנטען כי השתתף באירוע הוא יוסף סולימאן. אולם בעדותו בבית המשפט העיד רס"ב ציון אברהם באשר לשם יוסף ערפאת שצויין בזכרון הדברים, כי חלה טעות מצדו, וכי הכוונה היא ליוסף סלימאן (עמוד 5 לפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא). לא מצאנו מה פשר אזכורו של ערפאת זאיד בזכרון הדברים, אך אין בכך כדי לפגום בעוצמת שאר הראיות אשר ביססו את אשמת המערער. בנוסף,  בעדותו לפני בית משפט קמא, חזר בעקביות על הגרסה שמסר לרס"ב ציון אברהם וכן על ההבחנה בין מעשיו של ערפאת, שדקרו באמצעות סכין, למעשיו של יוסף, שהכהו באלה. לא זו אף זו, כאשר נשאל על היכרותו עם יוסף וערפאת, ציין כי הוא מכיר אותם בהיותם שכניו. משכך, אינני רואה לנכון להתערב במסקנתו של בית משפט קמא, כי המערער עצמו נמנה על האנשים שנקטו באלימות בחנות כפי המתואר בכתב האישום.

 

22.      זאת ועוד. תאאר העיד גם הוא בבית המשפט כי ראה בבירור את ערפאת כשדקר את אחיו, וכי יוסף הכה בו באלת בייסבול. אמנם, בהודעה שמסר במשטרה, ציין כאמור כי לא ידע את שמותיהם של התוקפים, אלא רק כי הם ממשפחת זאיד, וכי הם "נראים צעירים, בסביבות גיל 25" (עמוד 5 להכרעת הדין). יחד עם זאת, כאשר נשאל אם יוכל לזהות את התוקפים, השיב "כן, בטח, גם זה שדקר את סאאד", וכמו כן ציין כי ראה את התוקפים בעבר, אך לא היה לו קשר עימם. ואכן, בעדותו לפני בית המשפט הוא הצביע עליהם, ובדומה לסאאד, אף הוא הבחין בין מעשיו של יוסף, שהכה בראשו של סאאד, לבין מעשיו של ערפאת, שדקר את סאאד בסכין. יתר על כן, תאאר הסביר  כי הטעם לכך שלא ציין את שמותיהם בהודעתו במשטרה הוא כי בין הודעתו במשטרה לעדותו בבית המשפט, נעשו ניסיונות לסולחה. מטבע הדברים נודעו לו בינתיים השמות. אין הצדקה להתערב בקביעתו של בית משפט קמא, שלא שלל הסבר זה. מסקנה זו מתחזקת גם לנוכח עדותו של אבו עיד בבית משפט קמא, לפיה סירב להשתתף במסדר זיהוי מן הטעם שרצה לעשות סולחה.

 

23.      כיוצא בזה, גם אין מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא אשר החליט לקבל את הודעתו של יוסף אבו עיד במשטרה על-פי סעיף 10א לפקודת הראיות, וראה להעדיפה על פני עדותו של יוסף בבית המשפט. בניגוד לעדותו בבית המשפט, לפיה אינו מכיר את האנשים התוקפים, במשטרה העיד כי הוא חבר של שני הצדדים היריבים ומכיר את שתי המשפחות. כמו כן ציין: "אני זוכר שאחרי שדחפנו אותם הצידה מהחנות, אני אמרתי לערפאת שזה לא טוב מה שהוא עושה וערפאת אמר לי שזה לא טוב מה שיש לו ברגל" (ת/13 שורות 81-82). יתר על כן, יוסף ציין כי ערפאת, שדימם, לבש חולצה לבנה, כפי שהעיד גם תאאר בבית משפט קמא. מן הראוי לציין כי העובדה שהמערער נמנע מלזמן את מי שלפי טענתו התלווה אל סאאד ותאאר לקופת החולים, ממשפחת אבו חמדה, עומדת לו לרועץ, מאחר ויתכן כי הלה יכול היה לתת מענה לשאלה האם נסעו ישירות לקופת החולים, מבלי לעבור בחנות הירקות.

 

24.      בנוסף יש לציין כי אין בטענות על אודות מחדלי חקירה כדי לפגום במסקנה המרשיעה. הלכה היא כי מחדלי חקירה אין בהם כשלעצמם כדי להביא לזיכויו של נאשם, אם חרף מחדלי החקירה הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו בעבירות שיוחסו לו (ראו למשל: ע"פ 6040/05 אלנבארי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 9.8.2006); רע"פ 2132/11 ארז נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 20.3.2011)). לפיכך, אף אם נניח כי אכן היו מחדלי חקירה בעניינו של המערער, כי מן הראוי היה לערוך מסדר זיהוי חרף התנגדות, הרי שאין בכך כדי לערער את התשתית הראייתית המבססת את הרשעתו של המערער מעבר לספק סביר.

 

25.      גם לא נמצא טעם טוב להתערב בגזר הדין שהשית בית משפט קמא על המערער. עבירות האלימות בכלל ושימוש בסכין בפרט הן עבירות חמורות. על בתי המשפט מוטלת חובה להשית על מי שנוטלים את החוק לידיהם ומבצעים עבירות שכאלו עונשים שישקפו גמול הולם ומרתיע מפני ביצוע העבירות (ראו למשל: ע"פ 3052/10 זועבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 5.9.2011)). אכן, יש מקום גם לשיקולים האינדיבידואליים, הגיל הצעיר, העבר הנקי, השתלשלות העניינים באירוע, ועוד, אך כל אלה עמדו לנגד עיניו של בית משפט קמא, וקיבלו את משקלם הראוי להם. אין הצדקה להקלה בעונש.

 

26.      אשר על כן, הערעור נדחה; הן על הכרעת הדין, הן על גזר הדין.

 

 

 

 

השופט י' דנציגר:

 

           אני מסכים.

 

 

 

השופט י' עמית:

 

           אני מסכים.

 

 

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' סולברג.

 

           ניתן היום, ח' בתשרי תשע"ג (24.9.2012).

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11084470_O07.doc   עבה

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il