עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 8050/11

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

           לפניי עתירה להסרת חיסיון על פי סעיף 44 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות).

 

           נגד העותר הוגש ביום 17.4.2011 לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כתב אישום המייחס לו עבירה של ניסיון רצח ושוד בנסיבות מחמירות. על פי עובדות כתב האישום, בשל סכסוך במקום העבודה, ולאחר היערכות ממושכת, תקף העותר את המתלוננת ביום 6.2.2011, תוך שימוש באגרופים ובבעיטות. במהלך העימות, למול ניסיונות ההתגוננות של המתלוננת, חתך העותר את פניה ולאחר מכן דקרה פעמיים בבטן ובדופן הגב. משהופרע העותר על ידי עובר אורח, גנב את תיקה של המתלוננת וברח מהזירה.

 

           בחלוף חצי שנה, ולאחר שנקבעו מועדי דיון בתיק (אך בטרם החלו), הגישה המשיבה לבית המשפט תעודת חיסיון מכוח סעיף 44(א) לפקודת הראיות. תעודת החיסיון שהוצאה הינה כללית, ונוגעת למקורות מידע, שיטות ודרכי פעולה של קהילת המודיעין, אמצעים טכניים, תפקידים, שמות ומשימות של קהילת המודיעין וכן על רשימת החומרים עצמה, היקף החומר החסוי וכמותו, למעט העובדה כי מדובר בחומר מודיעיני וחומר חקירה חסוי.

 

           מכאן העתירה שלפניי.

 

           לטענת העותר, לחומר הראיות עליו הוצאה תעודת חיסיון משקל רב ליכולתו לנהל הגנה אפקטיבית במשפטו. בדיון בפניי האריך בא כוח העותר ופירט את טיב חומר החקירה שהומצא לידיו על ידי המשיבה, וטען כי חומר החקירה הגלוי אינו מבוסס דיו. לפיכך, לטענתו, ישנה חשיבות יתרה בחשיפתו של חומר החקירה החסוי, ולמצער, להעברת פרפראזות אודות תוכן חומר חקירה זה וכן רשימת של חומרי החקירה החסויים. עוד טען העותר כי יש לתת משקל במסגרת הדיון בעתירה לעובדה שתעודת החיסיון הוצאה רק בסמוך למועד בו נקבעו דיוני ההוכחות בתיק, ולא מיד עם הגשת כתב האישום.

 

           מנגד, טוענת המשיבה כי יש להותיר את תעודת החיסיון על כנה. לטענתה, כל פירוט באשר לתוכן חומר החקירה החסוי, לרבות רשימת חומרי החקירה הקיימים, משמעותו פגיעה בביטחון המדינה. יתר על כן, לטענתה, ספק אם הראיות החסויות מהוות כלל חומר חקירה, ואין בהן דבר שיכול לסייע להגנתו של העותר. לבסוף, ציינה המשיבה כי העיכוב בהוצאת תעודת החיסיון נבע מהעובדה שהראיות החסויות כלל לא הובנו על ידיה כחומר חקירה, ורק בכדי למנוע כל פגם בהליך החליטה לבסוף להוציא את תעודת החיסיון. בדיון במעמד צד אחד בפניי, עמדה המשיבה בפירוט על תוכן הראיות ומשמעותן, ונתנה הסברים רחבים יותר באשר לזיקה שבין ראיות אלו להליך המרכזי.

 

           לאחר שעיינתי בעתירה, בתגובת המשיבה, ובחומר הראיות החסוי, נחה דעתי כי דין העתירה להדחות.

 

           מבחינה פרוצדוראלית, יש ממש בטענות העותר כי על תעודת חיסיון להיות מומצאת קרוב ככל הניתן למועד הגשת כתב האישום. ככל שתעודת החיסיון מומצאת במועד מוקדם יותר, כך יכולתו של הנאשם לנהל הגנה אפקטיבית גוברת, וזאת, אף אם החיסיון אינו מוסר. הנאשם מסוגל במצב זה להניח שישנם פערים במסכת הראייתית הידועה לו, ואף לטעון בסוגיות אלו, גם במצב בו אינו מודע לתוכן הספציפי של החומרים עליהן מתבססת המאשימה.

 

           יחד עם זאת, אין בעצם העיכוב בהוצאת תעודת החיסיון משום הצדקה מיידית להסרתה. כך, בבש"פ 1444/03 נטשה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.3.2003), בו הומצאה תעודת החיסיון לאחר הקראת כתב האישום ולאחר שהמאשימה אף מסרה לבית המשפט מידע שגוי על פיו אין כלל חומר חקירה מודיעיני, נקבע כי המבחן אינו מועד הוצאת תעודת החיסיון כי אם השאלה האם העיכוב בהוצאת תעודת החיסיון פגע באופן ממשי ביכולתו של הנאשם לנהל הגנה אפקטיבית (ראו גם בש"פ 687/96 גיל נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(3) 804 (1999)). במסגרת זו, למן הראוי לבחון את הפגיעה שנגרמה ליכולתו של הנאשם להתגונן מהאישומים נגדו בשני מישורים. ראשית, ככל שחומר החקירה מבוסס פחות על פעולות של הנאשם (כגון הודיה בחלק מעובדות כתב האישום), וככל שהנאשם שומר על זכותו שלא לחשוף את קו ההגנה שלו עד לפרשת ההגנה, כך תקטן הנטייה לראות באיחור בהגשת תעודת החיסיון באיחור כפוגעת ביכולתו של הנאשם לנהל הגנה אפקטיבית. שנית, ככל שחומר הראיות המצוי תחת תעודת החיסיון הוא בעל משקל רב יותר (אף אם אינו יכול לסייע בהגנת הנאשם) הפגיעה הנגרמת לנאשם מהוצאת המאוחרת של תעודת החיסיון גדולה יותר.

 

           על בסיס האמור לעיל, ונוכח הסברי המשיבה בתגובתה, וביתר פירוט במסגרת הדיון במעמד צד אחד, לאיחור בהוצאת תעודת החיסיון, מצאתי כי אין באיחור זה משום פגיעה ממשית ביכולתו של העותר לנהל קו הגנה אפקטיבי. כפי שיוסבר להלן, חומרי החקירה החוסים תחת תעודת החיסיון מצויים בשולי החקירה, אינם חלק משמעותי מראיות המשיבה, וספק אם ידיעה מוקדמת אודותיהם הייתה משפיעה על האופן שבו תכנן העותר את קו ההגנה שלו.

 

           משקבעתי כי הוצאתה של תעודת החיסיון באיחור, בנסיבות המקרה, לא פגעה ביכולתו של העותר לנהל הגנה אפקטיבית, אעבור עתה לבחינת תרומתן הפוטנציאלית של הראיות החסויות ליכולתו של העותר לנהל הגנה אפקטיבית במשפטו.

 

           כידוע, כלל הבסיס לעניין זה הוא כי במקום בו יש בחומר הראיות החסוי מידע אשר יכול לשמש לקידום הגנתו של הנאשם, יגברו שיקולי הצדק בעניינו של הנאשם על שיקולי הביטחון המצדיקים את הטלת החיסיון, ובמידה שהמאשימה מעדיפה שלא לחשוף את חומר הראיות יכולה היא למשוך את כתב האישום. יפים לעניין זה דברי חברתי השופטת א' פרוקצ'יה: 

 

"בהפעלת הסמכות להטיל חסיון על ראיות להגנה על בטחון המדינה אין עליונות לשיקולי בטחון על פני שיקולי הצדק בניהולו של ההליך השיפוטי. החשיבות שהחוק מייחס לאינטרס הציבורי, ואינטרס הבטחון בכלל זה, הינה מישנית לשיקולי הצדק במבט החברתי הכולל ובמבט עניינו של הפרט. נדרש איזון אנכי זהיר בין הצורך לגלות את הראייה לשם עשיית הצדק, לבין הענין שיש שלא לגלותה לשמירה על אינטרס ציבורי חיוני. חומר חקירה חיוני להגנת הנאשם יהא עדיף על פני שיקולי הבטחון, ובמצב של ניגוד ביניהם, יגבר שיקול הצדק. אם ראייה פלונית חיונית להגנה, כי אז לא יקויים החיסיון [...] במסגרת שקילות זו, הוכרה העדיפות שיש לתת להגנה על חזקת החפות של נאשם בפלילים באופן שאם חסיון ראייה מטעמי בטחון עלול להביא להרשעת חף מפשע, כי אז יש להעדיף את עניינו של הנאשם על פני חסיונה של הראייה. על פי תפיסה זו, עדיף זיכויו של נאשם שאת אשמתו אין להוכיח בשל הצורך לגלות ראיה חסויה, על פני הרשעתו של נאשם שאת חפותו לא ניתן להוכיח בשל הצורך להותיר ראיה חסויה." (4857/05 פחימה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.7.2005) (להלן: פרשת פחימה)).

 

           במסגרת זו, נקבע בפסיקה מבחן כפול לבחינתה של תעודת חיסיון. ראשית, בוחן בית המשפט האם חומר הראיות מצדיק את הטלת החיסיון, או שמא ישנם חלקים מחומר הראיות שניתן להעבירם לידי הנאשם, בין אם במלואם, בין אם בפרפרזה. במסגרת זו נבחנת גם הפגיעה שתגרם לביטחון המדינה בגין העברת רשימת חומרי הראיות החסויות עצמה לידי הנאשם (ראו בש"פ 198/10 אלהואשלה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 3.2.2010)). שנית, בוחן בית המשפט את הראיות החסויות עצמן, ובודק האם יש בהן בכדי לסייע לנאשם להתגונן מהאישומים נגדו.

 

           במסגרת הדיון בפניי, במעמד צד אחד, בחנתי את מכלול חומר הראיות החוסות תחת תעודת החיסיון. לאחר העיון, נחה דעתי כי חשיפת חומר הראיות, במלואו או בחלקו, וכן חשיפת רשימת הראיות החסויות תוביל לפגיעה בביטחון המדינה ולפיכך הוצאה תעודת החיסיון כדין. כמו כן, מצאתי כי ראיות חסויות אלו מצויות בשולי חומר החקירה הרלבנטי לעניינו של העותר, וכי אין בהן בכדי לסייע לו בניהול הגנתו.

 

           בדיון בפניי, טען בא כוח העותר כי יש לתת משקל מוגבר לאינטרס הנאשם בחשיפת חומר הראיות החסוי, לאור חולשתן של הראיות הגלויות, וזאת, על בסיס החלטתו של חברי השופט י' עמית בבש"פ 120/10 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 24.2.2010)). גם אם מסקנה זו מקובלת עלי, ואיני קובע זאת בענייננו, הרי שעדיין אנו נדרשים לבחינת משקלו של חומר החקירה החסוי לגופו, ובמקרה הנוכחי לא מצאתי בחומר החקירה החסוי כל פרט שיכול לסייע לעותר בניהול הגנתו.

 

           נוכח כל האמור, העתירה נדחית.  

 

 

           ניתנה היום, י"ב בכסלו התשע"ב (8.12.2011).

 

 

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11080500_H04.doc   שצ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il