עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 6968/09

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

תאריך הישיבה:                     ז' בתמוז התשע"ב (27.6.2012)

בשם המערער:                       עו"ד דוד יפתח

בשם המשיבה:                       עו"ד נעמי כץ לולב

 

 

השופט א' שהם:

 

1.        לפנינו ערעור על הכרעת דין מיום 24.5.2009, וגזר דין מיום 12.7.2009, של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ת' שרון נתנאל), לפיהם הורשע המערער בעבירה של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין), ונגזרו עליו 18 שנות מאסר, מתוכן 15 שנות מאסר בפועל והיתרה מותנית לשלוש שנים מתום המאסר. בנוסף, חוייב המערער בתשלום פיצויים להוריו של המנוח בסך של 150,000 ₪.

 

עובדות כתב האישום

 

2.        בכתב האישום נטען כי, ביום 7.10.2001, בשעות הצהרים, על רקע נהיגה בכביש, התפתח ויכוח בין מאמון אחמד קבהא (להלן:המנוח) לבין עמאד יונס, אחיו של המערער (להלן: עמאד), במהלכו העליב עמאד את המנוח, בכך שגידף את אחותו. בהמשך לכך, רדפו המנוח ושלושה מחבריו, בן דודו מחמד סעיד בדראן (להלן: בדראן), כמאל מוצטפא קבהא (להלן: כמאל) ומאלק קבהא (להלן: מאלק) אחרי עמאד, עד לחצר ביתו של בדראן מוצטפא יונס, המכונה חמאדה (להלן: חמאדה). בחצר ביתו של חמאדה שהה המערער, יחד עם חמאדה, אנס נסים יונס (להלן:אנס) ומוחמד עבדאלטיף יונס (להלן: מוחמד). במקום התפתח אירוע (להלן: האירוע בחצר), אשר לאחריו עזבו המנוח וחבריו את המקום, ברכב מסוג פיאט אונו שחור (להלן: הפיאט). לאחר אותו אירוע, דרש המערער מחמאדה ליתן לו סכין ואיים שהוא "יראה להם". בתחילה, סירב חמאדה לתת למערער סכין, וניסה להרגיע אותו, ואולם לאחר מכן נכנסו שניהם למטבח הבית, ושם מסר חמאדה סכין מטבח למערער. סמוך לאחר מכן, נכנס המערער ביחד עם עמאד לרכבו מסוג סיטרואן (להלן: הסיטרואן). בהמשך, נפגשו שני כלי הרכב בצומת היציאה מערערה, שם עצר הסיטרואן ברמזור אדום והפיאט עצר אחריו. המערער והמנוח יצאו מכלי הרכב והחלו להתקוטט, ובשלב זה דקר המערער את המנוח דקירה אחת בצווארו (להלן: האירוע בצומת). המנוח התמוטט והובהל לבית החולים, שם נקבע מותו, כתוצאה מדימומים פנימיים מעורק וריד תת-בריחי ימני וכן מהריאה הימנית, כל זאת, בעקבות פצע הדקירה בצוואר מימין.

 

גרסת המערער

 

3.          המערער חלק על כך כי הוא דרש סכין מחמאדה, ולטענתו, הסכין היתה אצלו ברכב, ללא קשר לאירוע. לגרסת המערער, במהלך האירוע בצומת, הותקפו הוא ואחיו על-ידי המנוח וחבריו, בעודם יושבים ברכב, כאשר חלק מחברי המנוח אוחז מקלות בידיהם. לפיכך, כך לטענת המערער, הוא יצא מהרכב כשהוא אוחז בסכין במטרה להרתיע את התוקפים, אשר תקפו את אחיו. ואולם, מיד עם יציאתו מהרכב, אחד מהתוקפים חנק אותו מאחור ועל מנת להתגונן עשה המערער תנועות בידיו, אשר במהלכן נדקר המנוח, וזאת, באופן מקרי וללא כל כוונה מצדו. המערער טען להגנה עצמית, שכן לדבריו, הוא עשה שימוש בסכין אך ורק כדי להדוף התקפה בלתי חוקית, אותה ביצעו המנוח וחבריו, עליו ועל אחיו, ועל מנת למנוע את הסכנה שנשקפה להם. עוד הוסיף וטען בא-כוח המערער, כי בחקירת המשטרה נמצאו מחדלים רבים, אשר יש בהם, כדי ליצור ספק סביר באשמת המערער, כפי שיפורטו להלן: המשטרה בדקה באיחור את מצלמות האבטחה בחנות חומרי הבנין, אשר יכלו לתעד את הרדיפה אחר המערער; המשטרה ננעלה על כיוון חקירה אחד, למרות שהיתה בידיה גרסתו של בדראן, לפיה המערער נרדף בצומת ולא הוא שיזם את התגרה; המשטרה לא חיפשה אחר מקל בתא המטען של הפיאט, למרות שעל-פי גרסתו של בדראן, היה בתא המטען מקל, המשמש להחזקת מכסה תא המטען; המשטרה לא ערכה מסדר זיהוי על מנת שהמערער יוכל לזהות מי מחבריו של המנוח תקף אותו ואת אחיו עובר לדקירה; המשטרה לא ערכה מסדר זיהוי על מנת שהמתנדב מחמד יונס תאופיק (להלן: תאופיק) יוכל לזהות את הרודפים, אשר החזיקו בידיהם מקלות.

 

הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי

 

4.          בית משפט קמא בחן את מכלול הראיות והעדויות, לגבי האירוע בחצר, והגיע למסקנה, כי אמנם היה בידי המנוח או בידי מי מחבריו מקל, והתפתח במקום עימות, אך עם זאת לא היתה אלימות של ממש ולא נעשה שימוש במקלות או באבנים. כמו כן, נקבע, כי הגם שהאירוע כמעט שגלש לקטטה ממש, הרי המערער ואחרים הפרידו בין המעורבים, והמערער עצמו אף ניסה להרגיע את הרוחות. ואולם, טרם שעזבו המנוח, וחבריו את החצר, אחד מחברי המנוח, בדראן, דחף את המערער בפניו, והחברים אף הטיחו עלבונות וגידופים במערער ובאחיו. בעקבות כך, בערה חמתו של המערער, והוא עזב את החצר, בחמת זעם, ובמטרה "להראות להם".

 

5.        אשר לנושא הסכין שהיתה ברשותו של המערער, דחה בית משפט קמא את גרסתו, לפיה הסכין נמצאה אצלו ברכב, וקבע, כי הסכין נלקחה מביתו של חמאדה, וזאת, בהתבסס על הודעותיהם של אנס וחמאדה במשטרה.

 

           בהודעתו במשטרה (ת/38) סיפר אנס, כי שמע את המערער דורש מחמאדה ליתן לו סכין. בעדותו בבית המשפט חזר בו אנס מגרסתו זו וטען, כי במסגרת החקירה במשטרה שיקר, בעקבות לחץ רב שהופעל עליו, אשר גרם לו למסור גרסה שקרית, לפיה המערער דרש סכין מחמאדה. בית משפט קמא דחה את טענותיו של אנס לעניין הודעתו במשטרה, והעדיפה על פני עדותו בבית המשפט משני טעמים. הטעם הראשון, עניינו בכך שהודעתו של אנס במשטרה ברורה ושוטפת, ודבריו נאמרו ברצף. לעומת זאת, בבית המשפט היו תשובותיו לשאלות התובעת, באשר לגרסתו במשטרה, מבולבלות, סותרות זו את זו, ובלתי אמינות. הטעם השני, נעוץ  בעדותו של החוקר, עאטף חאג', אשר נמצאה אמינה על בית משפט קמא,  מפיו התברר, כי לא הופעל על אנס כל לחץ בחקירה, והוא סיפר את הדברים מיוזמתו.

 

6.        חמאדה מסר שלוש הודעות במשטרה. בהודעתו הראשונה (ת/43) שלל חמאדה כי מסר למערער את הסכין. בהודעתו השנייה, באותו יום (ת/44), אישר חמאדה, כי מסר למערער את הסכין, ובהודעתו השלישית (ת/45), וכך גם בעדותו בבית המשפט, חזר בו חמאדה מהדברים שנאמרו על-ידו בהודעה השנייה, וטען, כי אלה נאמרו בשל שימוש בכלב משטרתי, ובשל הפעלת לחץ, שכלל מכות, ואיומים שהופנו אליו בעת גביית ההודעה הראשונה, בתחנת עירון. בא כוחו של חמאדה טען בנוסף, כי מאחר שההודעה השנייה (ת/44) לא תועדה בוידיאו או באודיו, נשמט הבסיס מאמינותה.

 

           בית משפט קמא קבע, לעניין זה, כי התוצאה של העדר תיעוד, איננה  פסילה אוטומטית של ההודעה או איון משקלה, וכי יש עדיין לבחון את אמינותה. לאחר שבית משפט קמא נדרש בפרוטרוט לשאלת אמינות ההודעה, על-פי שני מבחנים:  מבחן פנימי (סימני האמת המתגלים בהודעה), ומבחן חיצוני (היותה של ההודעה נתמכת בתוספת ראייתית), הגיע בית משפט קמא למסקנה, כי ההודעה אמינה, וניתן לסמוך על תוכנה. זאת, בהתבסס, בין היתר, על עדויות החוקרים אשר גבו את הודעותיו של חמאדה (אריה שצברג, ועאטף חאג'), אשר הכחישו, בעדותם בבית המשפט, את טענותיו של חמאדה בדבר לחץ כלשהו, ועדויות אלה נמצאו מהימנות על בית משפט קמא. בנוסף, התבסס בית משפט קמא על תיאור הסכין, כפי שנמסר על-ידי חמאדה בהודעתו השנייה, אשר זהה למראה הסכין בו בוצעה הדקירה; ועל הכזב שבגרסת המערער, לפיה הסכין היתה ברכב ולא נלקחה מביתו של חמאדה. לפיכך, קבע בית משפט קמא, על יסוד הראיות שהוצגו לפניו, כי  הסכין נלקחה על-ידי המערער מביתו של חמאדה.

 

7.        כמו כן, קבע בית משפט קמא, כי המפגש של המנוח וחבריו עם רכב הסיטרואן, בו נסעו המערער ואחיו היה מקרי, ורק משהבחין ברכב  החליט המנוח לשוב ולהתעמת עם המערער, וזאת בניגוד למערער עצמו, אשר תכנן לרדוף אחרי המנוח וחבריו, כשסכין בידו. 

 

           אשר לעצם נסיבות המפגש בצומת, קבע בית משפט קמא, כי:

 

"יש מקום לומר, כבר כעת, כי לא היה במעשי המנוח או מי מחבריו בצומת, כדי להוות סכנה ממשית כלשהי לנאשם או לעמאד. מהראיות שהובאו עולה, כי, בניגוד לטענת הנאשם ועמאד, בידי המנוח וחבריו לא היו כלי תקיפה כלשהם וכי לולא היה הנאשם יוצא מהרכב כשסכין בידו, היה העניין מסתיים, כפי שהסתיים בחצר, דהיינו – בחילופי דברים ולכל היותר בקטטה בידיים. ניתן לקבוע מעל לכל ספק סביר, כי בשום שלב לא היו הנאשם או עמאד בסכנה שהצדיקה שימוש כלשהו בסכין".

 

8.          בהתייחסו להשתלשלות העניינים בצומת, דחה בית משפט קמא את גרסתו של המערער, לפיה נדקר המנוח על-ידו באקראי, בעת שהוא ניסה להשתחרר מחניקה, וקבע כי מדובר בגרסה בלתי אמינה, רחוקה מלהיות עקבית, ומלאה בסתירות מהותיות. בית משפט קמא התבסס על הראיות שהובאו לפניו, ובעיקר התרשם מהודעותיו (ת/40 ו-ת/41) של עד ניטראלי בשם אמין אבו שחאדה (להלן: אמין), בעל מאפיה בערערה, אשר עצר את רכבו ברמזור וצפה באירוע, בעודו יושב ברכבו. עפ"י הודעותיו של אמין במשטרה, המערער יצא מהרכב כשסכין בידו; בזמן שהמערער ניגש ודקר את המנוח, איש מהמעורבים בקטטה לא חנק את המערער; בידי איש מהנוכחים באירוע בצומת לא היו מקלות או אבנים; המערער הרים את היד שאחזה בסכין בתנועת שחיטה ודקר את המנוח בגרונו. על אף שבעדותו בבית המשפט חזר בו אמין ממרבית דבריו בהודעותיו במשטרה, העדיף בית משפט קמא את הודעותיו של אמין על פני עדותו בבית המשפט, וקבע, כי הן המשקפות את אשר ראה בעת האירוע. בית משפט קמא ביסס את מסקנתו על האופן העקבי והקוהרנטי בו נמסרו הפרטים בהודעותיו של אמין במשטרה, ועל כך שהפרטים שמסר במשטרה מתיישבים היטב עם יתר הראיות שהובאו בפניו.

 

           בית משפט קמא סיכם, בהכרעת דינו, את ממצאיו לעניין האירוע בצומת, במלים אלו: 

 

"ממצאיי מהראיות, שהובאו בפניי הם שהמנוח ולפחות שניים מחבריו (כמאל ומאלק) ירדו מהפיאט ונגשו לצד עמאד, שם סטר המנוח לעמאד, אשר יצא, לאחר מכן מהסיטרואן ולכל היותר היתה הנפת ידיים, של אלה מול אלה. מעבר לכך לא היתה אלימות ולא היו כלי תקיפה בידי מי מהחבורה, למעט הסכין שבידי הנאשם.

איש לא חנק את הנאשם, אלא הנאשם יצא מהרכב, הלך לכיוון המנוח, הניף ידו, האוחזת בסכין כלפי מעלה ודקר את המנוח, במכוון, דקירה אחת בצווארו".

 

9.        בית משפט קמא התייחס למחדלים אשר, לטענת המערער, נמצאו בחקירת המשטרה, וקבע, כי אמנם אי תפיסת הסרטים במצלמות האבטחה מהווה מחדל חקירתי. עם זאת, לא הונחה תשתית עובדתית מספקת, לפיה המצלמות היו מכוונות באופן שניתן היה לראות בסרטים שצולמו, את הרודפים אחר המערער. בית משפט קמא דחה את טענת המערער, לפיה המשטרה ננעלה על כיוון חקירה אחד ולא בדקה את גרסתו, שכן לא היתה מחלוקת שהמערער הוא אשר דקר את המנוח, והמשטרה חקרה את כל הנוכחים בצומת ועדים רבים אחרים. בנוסף, קבע בית משפט קמא, כי אין לבוא בטרוניה לחוקרים, על שלא ערכו חיפוש אחר מקל בתא המטען, שכן המערער ואחיו לא טענו במשטרה שהמנוח או מי מחבריו עשה שימוש במקל, שנלקח מתא המטען של הפיאט. אשר למסדרי הזיהוי, לא ראה בית משפט קמא באי ביצועם משום מחדלים חקירתיים, שהרי להגנת המערער, ממילא, לא היתה צומחת כל תועלת מעריכת מסדרי זיהוי כאלה.                                                         

 

           בסיום דבריו, לעניין זה, ציין בית משפט קמא, כי:

 

"רוב המחדלים עליהם הצביע הסניגור המלומד, לאו מחדלים הם. גם המחדלים שנמצאו, כפי המפורט לעיל, הינם מעטים ולא מהותיים ואין לי ספק שהגנתו של הנאשם לא קופחה בגינם. אין במחדלים אלה, כדי לפגוע בראיות הפוזיטיביות שהובאו ע"י התביעה ולא היה בהם כדי לפגוע ביכולתו של הנאשם להתגונן, או כדי להטיל ספק באשמתו".

 

10.      כאמור, על בסיס קביעותיו העובדתיות, דחה בית משפט קמא את טענת המערער להגנה עצמית בקובעו, כי "הנטל להוכיח הגנה עצמית מוטל על הנאשם והוא עולה (לאחר תיקון תשנ"ד), כדי הטלת ספק סביר בלבד ולא מעבר לכך (סעיף 34ה לחוק העונשין), אולם בנסיבות העניין אין מנוס מקביעה שהנאשם לא הרים נטל זה".

 

           זאת ועוד, בית משפט קמא דחה את טענת המערער, כי לא הוכח היסוד הנפשי של עבירת ההריגה, וסיכם את הכרעת דינו בזו הלשון:

 

"מהראיות שהובאו בפניי עולה, שהנאשם, אשר ראה שנסיונו להרגיע את הרוחות בחצר התפרש כפחדנות אצל המנוח וחבריו, נפגע קשות מדבריהם העולבים ומהדחיפה שדחפו אותו בפניו, בטרם יצאו, רגז על כך מאד ולכן עזב את חצרו של חמאדה, לאחר שהצטייד בסכין, במטרה לפגוש במנוח ובחבריו, להתעמת עמם ו'להראות להם'.

הוכח למעלה מספק סביר, שבעת האירוע בצומת לא היו בידי המנוח וחבריו כלי תקיפה וכי בעת האירוע בצומת (ובשום שלב לפני כן), לא היו הנאשם או אחיו נתונים בסכנה ממשית, אשר הצדיקה שימוש בסכין.

הוכח למעלה מספק סביר, שהנאשם יצא מהרכב, כשהוא מחזיק את הסכין בידו, במטרה לדקור את המנוח וכי עם יציאתו מהרכב, ניגש אל המנוח ונעץ, במכוון, את הסכין בצווארו.

הנאשם לא הוכיח טענותיו להגנה עצמית, צורך, או צידוק כלשהו, אף לא במידת הספק.

לפיכך, אני קובעת שהנאשם הרג את המנוח ומרשיעה אותו בעבירת הריגה, עבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977".

 

 

 

גזר דינו  של בית המשפט המחוזי

 

11.      בשלב גזר הדין, התחשב בית משפט קמא בנסיבותיו האישיות של המערער, ובכלל זה בגילו הצעיר, בהיותו בן למשפחה נורמטיבית, ללא עבר פלילי. כמו כן, נתן בית משפט קמא את דעתו לעובדה כי המערער נרשם ללימודי רוקחות באוניברסיטה בעמאן, והתעתד להגיע ללימודיו, יום אחד בלבד לאחר הריגת המנוח. מנגד, שקל בית משפט קמא את מעשיו החמורים של המערער, ואת האמור בתסקיר שירות המבחן, ממנו עולה, כי המערער פעל באימפולסיביות בעת ביצוע העבירה, ומתוך דחף בלתי נשלט לפגוע באחר על מנת להשיב לעצמו את כבודו; וכי למרות שהמערער נתון בסערת רגשות עקב מעשיו ופגיעתו באחר, עיקר משאביו הרגשיים נתונים לאבלו על חייו שלו ועל אי מימוש תכניותיו, והוא מתקשה לגלות אמפתיה לאחר.

 

           איזון בין השיקולים השונים הוביל את בית המשפט להשית על המערער את העונש, כפי שפורט בפיסקה 1 דלעיל.

 

הערעור על ההרשעה

 

12.      המערער משיג, בעיקרו של דבר, על קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא בהכרעת הדין, כפי שיפורט להלן:

 

א.        לטענת המערער, שגה בית משפט קמא משלא קבע, על בסיס עדויותיהם של תאופיק, ושל השוטר מרק יעקוב (להלן: מרק), כי בחצר ביתו של חמאדה החזיקה חבורת המנוח בשניים-שלושה מקלות ארוכים. כמו כן, מאחר שמעדותו של מרק עולה, כי הוא הבחין בחבריו של המנוח כשברשותם מקלות, לאחר האירוע בצומת, יש לקבוע, כי נעשה בהם שימוש גם באירוע בצומת, עצמו. בהקשר זה, טען המערער, כי יש לשים דגש על מחדל חקירה, לפיו חוקרי המשטרה לא הואילו לבדוק את המצלמות בחנות חומרי הבנין ביום האירוע או למחרתו, שכן בדיקת המצלמות יכולה היתה ללמד, האם המקלות נלקחו משם או שמא היו בידי התוקפים בעת האירוע בצומת.

 

ב.        על-פי עדותו של מרק, והודעתו של אנס במשטרה (ת/38), כך לטענת המערער, התקרית בין עמאד לבין המנוח לא הסתיימה, מבחינתם של המנוח וחבריו, הם לא עזבו את המקום, אלא נותרו בקרבת ביתו של חמאדה והמתינו לשעת כושר לתקוף את עמאד. המערער מוסיף וטוען כי מן הראיות עולה בבירור, כי המנוח וחבריו הם אשר נסעו בעקבות רכבו של המערער, והם אשר יזמו את המפגש האלים בצומת.

          

ג.        כמו כן, נטען על-ידי המערער, כי שגה בית משפט קמא, עת קבע, על בסיס אמרת-חוץ של חמאדה (ת/44) ועל בסיס אמרת-חוץ של אנס (ת/38), כי המערער נטל סכין מביתו של חמאדה. לטענת המערער, אין די בראיות אלו כדי לקבוע, כי הוא נטל את הסכין מביתו של חמאדה. מעבר לכך, נטען, כי לא היה מקום לקבוע ממצאים עובדתיים על סמך הודעתו של חמאדה במשטרה, שכן נסיבות גבייתה של ההודעה היו תמוהות, והחקירה עצמה לא תועדה. בנוסף, כך טוען המערער, בית משפט קמא לא התייחס לתוספת הראייתית הנדרשת, לביסוס אמרה אשר הוגשה במסגרת סעיף 10א' לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971 (להלן: פקודת הראיות). לטענת המערער, שילוב שתי ההודעות של אנס וחמאדה (כשאחת מהן הינה של שותף לעבירה), מצריך תוספת ראייתית משמעותית, לפחות ברמה של סיוע, ותוספת כזו לא נמצאה בחומר הראיות.

 

ד.        לגרסת המערער, הוא לא יזם את המפגש האלים בצומת, ולא יכול היה ליזום אותו, כיוון שלא ידע היכן מצויים המנוח וחבריו.  לפיכך, לא ניתן לקבוע, כי המערער הצטייד בסכין למטרה התקפית, לקראת אירוע בלתי מתוכנן, מבחינתו. זאת ועוד, שגה בית משפט קמא, בכך שלא קיבל את גרסתו החלופית של המערער, לפיה הוא נטל את הסכין למטרה הגנתית, מאחר שחש פחד ואיום מאת חבורתו של המנוח.

 

ה.        בנוסף, טען המערער, כי בית משפט קמא שגה, עת העדיף את הודעותיו של אמין במשטרה על פני עדותו בבית המשפט, שכן לא ברור כלל שאותו אמין יכול היה לראות, מן המקום בו עמד, את אשר תיאר. לטענת המערער, הודעותיו של אמין אינן ברורות, ולא ניתן להפיק מהן קביעה חד משמעית, לפיה המערער ירד מן הרכב ודקר את המנוח, מבלי שקדמה לכך קטטה בין נוסעי שני כלי הרכב. כמו כן, בהודעותיו של אמין (ת/40 ו-ת/41) ישנה סתירה פנימית, אשר לא התבררה במשטרה, שכן, אמין מסר שתי גרסאות שאינן מתיישבות זו עם זו. האחת, כי כל יושבי כלי הרכב יצאו החוצה והיו מעורבים במכות ביניהם, ואילו השנייה, כי אחד מיושבי הסיטרואן יצא מן הרכב כשסכין בידו. המערער טוען כי שגה בית משפט קמא משקבע כי הגרסה השנייה מתארת כראוי את האירוע, מבלי ליישבה עם הגרסה הראשונה. בנוסף, כך לטענת המערער, שתי ההודעות נגבו מאמין בשפה העברית, בעוד שאמין אינו יודע לקרוא עברית, ואף מתקשה לדבר בשפה זו. מעבר לכך, טען המערער, כי הודעתו של אמין לא נתמכה בתוספת ראייתית, לשם חיזוקה של ההודעה, כנדרש בסעיף 10א'(ד) לפקודת הראיות.

 

ו.        עוד נטען, כי בית משפט קמא שגה עת קבע, כי היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירת ההריגה הינו מודעות לאפשרות של גרם חבלה חמורה, שכן לאחר תיקון 39 לחוק העונשין נדרשת מודעות לאפשרות של תוצאה קטלנית. לשיטת המערער, לא די בקביעתו של בית משפט קמא,  כי המערער דקר את המנוח מתוך כוונה לחבול בו חבלה חמורה,  ולפיכך לא ניתן להרשיעו בעבירה של הריגה, שהרי נותר ספק שמא לא הייתה למערער מודעות לאפשרות של קרות התוצאה הקטלנית.

 

תגובת המשיבה

 

13.      לקראת הדיון בערעור, הגישה המשיבה בקשה לפטור אותה מהגשת עיקרי טיעון, שכן לדידה, קביעותיו של בית משפט קמא עוסקות בעניינים של  מהימנות ועובדה, כאשר פסק הדין מנומק ומפורט, ומתייחס לכל אחד מחלקי האירוע בצורה כרונולוגית, מפורטת, ותוך תיאור כל הראיות, והפנייה מדויקת אל כל אחת ואחת מהן. בנסיבות אלה, סבורה המשיבה, כי אין כל בסיס להתערבותה של ערכאת ערעור.

 

           במסגרת הדיון בערעור, חזרה המשיבה על הטענה כי הערעור נסב על קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא. אשר להסתמכות על הודעותיו של אמין במשטרה, נטען כי, הן חוות דעתו של פרופ' היס, הן עדויותיהם של חברי המנוח, והן מיקום אירוע הדקירה (בצד השני של הרכב), מהווים תוספת ראייתית המחזקת כדבעי את הודעותיו של אמין.  לגבי הודעתו של חמאדה (ת/44), טענה המשיבה, כי הלה הועמד לדין באשמה של סיוע לאחר, וטענות זוטא אשר העלה במסגרת משפטו, באשר להודעה זו, נדחו. עוד נטען, כי הודעתו של אנס (ת/38), חברו של המערער, מהווה חיזוק להודעתו של חמאדה (ת/44), ולהפך. במילים אחרות, שתי ההודעות מחזקות האחת את השנייה, באשר לנטילת הסכין על-ידי המערער. אשר ליסוד הנפשי שבעבירת ההריגה, טענה המשיבה, כי בעצם מעשה הדקירה המכוון, היה המערער מודע לאפשרות התרחשותה של התוצאה הקטלנית.

 

 

הערעור על חומרת העונש

 

14.      בא-כוח המערער טען לחלופין כי העונש אשר הושת על המערער חמור יתר על המידה, ואינו הולם את נסיבות העניין. זאת, כיוון שמדובר בבחור צעיר ונורמטיבי, ללא כל רישום פלילי, אשר נקלע שלא מרצונו לסיטואציה מפחידה ומאיימת. לשיטת בא-כוח המערער, מן הראיות מצטיירת תמונה המרככת את אשמתו של המערער, ויש בה כדי להביא להפחתה משמעותית בעונשו. המערער, אשר התעתד לטוס לחו"ל למחרת האירוע ללימודי רוקחות, ישב עם חבריו בניחותא, כאשר לפתע נכנס אחיו ובעקבותיו המנוח וחבריו, אשר החלו להתעמת. המערער ניסה להרגיע את הרוחות, ביקש סליחה בשם אחיו ואף גער באחיו על התנהגותו. בנוסף, כך לטענת המערער, בית משפט קמא העניק משקל יתר להערכת שירות המבחן הנוגעת להתייחסותו של המערער לקורבן העבירה, ולנסיבות ביצוע העבירה – התייחסות שאינה מדוייקת, שכן המערער מצר על מותו של המנוח ומשתתף בכאבה של משפחתו.

 

           עוד נטען, כי שגה בית משפט קמא בכך שחייב את המערער בתשלום פיצויים בסך של 150,000 ₪, שכן אין למערער כל אפשרות לגייס סכום זה, ויוצא כי הוריו הם שיצטרכו לשלם את הסכום, ולהיענש במקומו. מעבר לכך, בקביעת סכום הפיצויים, היה על בית משפט קמא להתחשב בהתנהגותם התורמת של המנוח וחבריו.

 

דיון והכרעה

 

הערעור על הכרעת הדין

 

15.      בא-כוח המערער ביקש כי נתערב בממצאי עובדה ומהימנות שקבע בית משפט קמא, עליהם השתית את הרשעתו של המערער בעבירת ההריגה.

 

כלל ידוע, מימים ימימה, הוא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת, דרך כלל, בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. זאת, בשל היתרון המוקנה לערכאה הדיונית בהתרשמות בלתי אמצעית מהראיות ומהעדים שנשמעו לפניה.

 

בע"פ 9468/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.4.2012), חזר בית משפט זה על מושכלות ראשונים, באומרו:

 

"יכולתה של הערכאה הדיונית לתור באופן ישיר אחר אותות האמת שנתגלו בעדויות ולהסיק מהם מסקנות בעניינים של מהימנות מצדיקה כי בית משפט שלערעור ימשוך ידו מהתערבות במסקנותיה, למעט מקרים חריגים. ההסתכלות באופן בלתי אמצעי על תגובות העד, הבעת פניו, התרגשותו, אופן דיבורו, המשולבת עם בחינת תוכן הדברים ושקילתם במסגרת הכוללת היא הדרך בה מתגבשת מסקנתם של השופטים".

 

(ראו גם, ע"פ 6020/07 גואטה נ' מדינת ישראל, פסקה 25 לפסק הדין [לא פורסם, 30.11.2009]; ע"פ 3914/05 אלחרר נ' מדינת ישראל, פסקה 13 לפסק הדין [לא פורסם, 17.3.2008]; ע"פ 4629/09 פלוני נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 18.11.2009]; ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (4) 632 (2000); ע"פ 1275/09 פלוני נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 1.9.2009]; ע"פ 5382/11 פלוני נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 10.5.2012] ו- ע"פ 5484/11 פלוני נ' מדינת ישראל, [לא פורסם, 19.4.2012]).

 

16.      ברבות השנים התפתחו בהלכה הפסוקה חריגים לכלל אי ההתערבות, העשויים להצדיק התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, ללא קשר לסוג העבירות בהן היא דנה.

 

           חריגים אלו פורטו על-ידי השופט הנדל בע"פ 2439/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.6.2012):

 

"הראשון -  כאשר מתבססים הממצאים על מסמכים בכתב ולא על עדות בעל פה, שכן הן הערכאה המבררת והן ערכאת הערעור מקבלות לפניהן את המסמך כפי שהוא...; השני - עניינו במקרים בו ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים טהורים שבהגיון, בנבדל משיקולי התרשמות או מערבוב בין שיקולי התרשמות והיגיון...; השלישי - מקום בו נפלו טעויות מהותיות בהערכת מהימנות העדויות על ידי הערכאה הדיונית. טעויות שכאלה עניינן למשל התעלמות מסתירות בעדות היורדות לשורשו של עניין או התעלמות מגורמים רלבנטיים להערכה של משקל העדות ...; הרביעי – מצב בו הערכאה המבררת מסיקה מסקנות מהעובדות, ובמיוחד כאשר אלה עומדות בליבת הבדיקה של מרכיבי העבירה...".

 

           (דברים אלו, וחריגים נוספים פורטו בהרחבה על-ידי חברי השופט עמית בע"פ 8149/09 אבשלום נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 8.9.2011]; ובע"פ 10477/08 פיזולאיב נגד מדינת ישראל [לא פורסם, 25.1.2010]).

 

17.     מעיון בהכרעת הדין של בית משפט קמא, נראה כי בחינת הראיות על-ידו נעשתה בקפידה רבה, והמערער לא הצביע על טעם מיוחד, המצדיק את התערבותנו בהכרעת דינו המנומקת והמבוססת של בית משפט קמא אשר שמע את העדים, והתרשם מהם באופן בלתי אמצעי (ראו, ע"פ 2977/06  פלוני נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 17.3.2008]). נחזור ונציין, כי טענות המערער נדונו על ידי בית משפט קמא, ונדחו אחת לאחת, בהתבסס על חומר הראיות, ותוך הנמקה ראויה.

 

           טענתו המרכזית של המערער מתמקדת בממצאים שנקבעו על-ידי בית משפט קמא, וזאת בעיקר בהסתמך על אמרות-חוץ של העדים אנס, חמאדה ואמין, בהתאם לסעיף 10א לפקודת הראיות. אדון ראשית לכל, בטענה זו של המערער, ובהמשך אתייחס לטענותיו הנוספות של המערער.

 

אמרת עד שניתנה מחוץ לכתלי בית-המשפט – סעיף 10א לפקודת הראיות

 

18.     סעיף 10א לפקודת הראיות, קובע לאמור:

 

"(א)           אמרה בכתב שנתן עד מחוץ לבית-המשפט תהיה קבילה כראיה בהליך פלילי אם נתקיימו אלה:

(1)   מתן האמרה הוכח במשפט;

(2)   נותן האמרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחקרו;

(3)   העדות שונה, לדעת בית-המשפט, מן האמרה בפרט מהותי, או העד מכחיש את תוכן האמרה או טוען כי אינו זוכר את תכנה...

  (ג) בית-המשפט רשאי לסמוך ממצאיו על אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה, או על חלקה, והוא רשאי להעדיף את האמרה על עדותו של העד, והכל אם ראה לעשות כן לנוכח נסיבות העניין, לרבות נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט, והטעמים יירשמו.

(ד)   לא יורשע אדם על-סמך אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה אלא אם יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה."

 

           תכלית חקיקתו של סעיף 10א' לפקודת הראיות, הינה לקבוע חריג נוסף לכלל הפוסל עדות מפי השמועה, מכוחו יהיה בית המשפט רשאי להכשיר אמרת-חוץ (לרבות הודעה במשטרה) שמסר עד מחוץ לכתלי בית המשפט, כראיה לאמיתות תוכנה,  הגם שזו שונה במהותה מן העדות שמסר העד לפני בית המשפט (ראו: ע"פ 9385/10 חסיין אבו צעלוק נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 27.12.2011], בפסקה טו; ע"פ 895/09 פנחס פינטו נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 22.3.2010], בפסקה 2; י' קדמי, על הראיות, חלק ראשון, מהדורה משולבת ומעודכנת תש"ע – 2009 [להלן: על הראיות], בעמ' 353).

 

19.      סעיף 10א(א) לפקודת הראיות מעמיד שלושה תנאים לכך שאמרה בכתב שמסר עד מחוץ לכותלי בית-המשפט תהיה קבילה כראיה לתכנה, ותוכל לשמש תחליף לעדות בבית-המשפט.

 

           התנאי הראשון, לשם קבלת אמרת חוץ של עד הינו כי "מתן האמרה הוכח במשפט". תנאי זה מחייב הוֹכחה כי האמרה נמסרה על-ידי העד. אם אישר העד בעדותו כי האמרה ניתנה על-ידו, ניתן להסתפק בכך. תנאי זה אינו נוגע להוֹכחת הנסיבות בהן ניתנה האמרה, אלא רק לגבי שאלת זיהויה של האמרה כאמרת העד (ע"פ 803/80 אבוטבול נ' מ"י, פ"ד לו(2), 523 [1981]; י' קדמי, על הראיות, בעמ' 374-373).

       

התנאי השני הינו כי "נותן האמרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחוקרו". כפי שנקבע בפסיקתו של בית-משפט זה, די בכך כי העד התייצב לעדות וגם אם הוא מכריז על סירוב להעיד או אף שותק ולא משיב לשאלות, ניתן לראותו כ"עד במשפט". זאת, גם אם לא התאפשר לנאשמים לערוך לעד חקירה נגדית אפקטיבית (דנ"פ 4390/91 מדינת ישראל נ' חוסאם בן מוג'האד חג' יחיא, פ"ד מז(3), 661 [1993]; י' קדמי, על הראיות, בעמ'  380-375).

 

התנאי השלישי נוגע לשוני בין העדות לבין האמרה בפרט מהותי, או כאשר העד מכחיש את תוכן האמרה וטוען כי אינו זוכר את תוכנה. כפי שנקבע בפסיקה, דרישה זו באה על סיפוקה כל אימת שהעד אינו חוזר על דברים שמסר באמרתו, שעה שמדובר בעניינים מהותיים (ראו, למשל, ע"פ 9265/96 אברמוב נ' מ"י, נג(3) 481 [1999]). לשם סיפוקו של תנאי זה, די בכך כי מדובר בתשובות בלתי ענייניות של העד או כאלה שנמסרו כדי לצאת ידי חובה, וכן אם מדובר במתן תשובות מתחמקות או אף בהכחשת עצם עשייתה של האמרה. אין צריך לומר, כי כאשר קיימות סתירות מהותיות בין דברי העד בבית המשפט לבין הודעותיו במשטרה כי אז מדובר בעדות השונה מהאמרה בפרט מהותי (ראו, לעניין זה, ע"פ 657/81 דנוך נ' מ"י, פ"ד לו(3) 818 [1982]; ע"פ 116/87 נחמיאס נ' מ"י, מא(4) 716 [1987]; ע"פ 254/88 מ"י נ' טמסום, מד(4) 663 [1990]; ע"פ 2251/90 חוסאם בן מוג'הד נ' מ"י, מה(5) 221 [1991]; ע"פ 6671/01 אכרם וחידי נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 76 [2003]; ע"פ 395/06 מיכאל חליסטוב נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 16.11.2006]; י' קדמי, על הראיות, בעמ' 381-380).

 

20.      סעיף 10א(ג) לפקודת הראיות, עניינו במשקלה הראייתי של האמרה, אשר התקבלה כראיה, בהתאם לסעיף 10א(א) לפקודת הראיות. סעיף זה קובע, כי בית המשפט יהא רשאי להעדיף את האמרה על-פני עדותו של העד לנוכח "נסיבות העניין", לרבות נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט (ע"פ 4210/09 אודליה לירן נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 25.11.2009]; ע"פ 9040/05 יצחק אוחיון נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 7.12.2006]; ע"פ 8208/07 אבי אלימלך נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 11.10.2010]).

 

           התרשמותו של בית משפט מהעדות שנמסרה לפניו, מהווה בפועל ובאופן מעשי, חוליה חשובה בשרשרת מלאכת ההכרעה. על בית המשפט הדן בעניין, לבחון את הדברים בזהירות ובקפדנות אף יותר מאשר בדרך כלל, על רקע התמונה הכוללת, מכלול הראיות, והגיונם של דברים (ראו: ע"פ 295/10 פלוני נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 2.4.2012] [להלן: ע"פ 295/10]).

 

כמו כן, שומה על בית המשפט לנמק את הטעמים, אשר הביאוהו להעדיף את האמרה על-פני העדות בבית-המשפט, ומשמעות הדבר כי "אין המדובר בבחירה שרירותית בין העדות במשפט לבין האמרה, אלא בבחירה מעוגנת בנתונים שנשקלו ונבחנו על-ידי בית-המשפט..." (ע"פ  869/81 מ"י נ' שניר, פ"ד לח(4) 194 [1984]).

 

           יפים לעניין זה, דברי השופט א' גולדברג בע"פ 6252/92 בשיר נ' מדינת ישראל, בפסקה 17 [לא פורסם, 27.6.1994]):

 

"טרם שיבקש 'דבר לחיזוק' על בית המשפט להשתכנע מעבר לספק סביר, כי הראיה שהורתה ולידתה מחוץ לכתלי בית המשפט, היא אכן ראיה מהימנת, בין כולה ובין חלקה. שכנוע אשר כזה אינו יכול להיות פרי אמונה בעלמא של השופט בדובר, ועליו למצוא את ביטויו בהנמקה, שבכללה שיקולים שבשכל הישר, וסימני האמת העולים מתוכה של האמרה, על פי ההגיון ונסיון החיים, והשתלבותם של הדברים שבאמרה עם מכלול הראיות האחרות. במלים אחרות, משנתקבלה אמרה כראיה, אין בידי בית המשפט לגבש עמדה לגבי אמינותם של דברים שנאמרו בה, רק מתוך התרשמות אינטואיטיבית ואמונה סובייקטיבית. עמדה כזאת יכולה להתגבש רק לאחר ניתוח האמרה, וראייתה כחוליה אחת בתוך כלל הראיות".

 

      21.     חובת ההנמקה האמורה, באה לצד הדרישה לתוספת ראייתית מסוג "דבר לחיזוק", הקבועה בסעיף 10 א(ד) לפקודת הראיות, ונדרשת מקום שבית המשפט מבסס את ההרשעה על אמרת החוץ של העד (ראו: ע"פ 295/10, פסקאות 30-29; ע"פ 8939/08 שלמה מוזס נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 5.10.2011] [להלן: פסק דין מוזס] בפסקה כז). המדובר בתוספת ראייתית שאינה בגדר תוספת "מסבכת" אלא "מאמתת" בלבד. וכפי שנקבע בע"פ 691/92 אהרון נ' מ"י, פ"ד נ(3), 675 (1996): "להבדילה מראיית סיוע, אין ראיית החיזוק חייבת להתייחס לשאלה השנויה במחלוקת דווקא, או לאישום בעבירה עצמה, אלא די בראיה המגבירה את אמינותה של האמרה על-ידי אישור פרט רלוואנטי לעבירה באמרה" (שם, עמ' 678).

 

הודעותיהם של אנס ושל חמאדה במשטרה

 

22.      לטענת המערער, שגה בית המשפט עת קבע, על בסיס הודעתו של אנס במשטרה (ת/38) והודעתו השנייה של חמאדה במשטרה (ת/44), כי המערער נטל את הסכין מביתו של חמאדה. אינני רואה ממש בטענה זו, ודינה להידחות.

          

           הודעתו של אנס במשטרה (ת/38), אשר עמדה בסתירה לעדותו בבית המשפט, והודעתו השנייה של חמאדה במשטרה (ת/44), אשר עמדה בסתירה להודעותיו האחרות במשטרה ולעדותו בבית המשפט – נמצאו מהימנות לחלוטין על-ידי בית משפט קמא.

 

אנס סיפר בהודעתו במשטרה (ת/38):

 

"ואז ג'יהאד (המערער-א.ש.) החל לצעוק ואמר לחמאדה תן לי סכין עכשיו אני יראה להם ואז חמאדה אמר לו תפסיק מה אתה משוגע עזוב את זה. ג'יהאד התעקש והחל לצעוק רוצה סכין ואז חמאדה וג'יהאד נכנסו לבית אני ובדראן עבדלאטיף נשארנו בדשא ..." (עמ' 2, שורות 18-14 להודעה).

 

 

           בהמשך ההודעה, הוא אף חזר על דבריו:

 

"אני שמעתי שהוא החל לאיים ואמר אני יראה להם וביקש סכין מחמאדה תחילה חמאדה ניסה להרגיע אותו אך הוא התעקש והשניים נכנסו פנימה לבית..." (עמ' 4, שורות 22-20).

 

           חמאדה מסר בהודעתו השנייה במשטרה (ת/44), כי בהודעה הראשונה (ת/43) לא סיפר את האמת, וכי האמת היא:

"...אחרי שארבעת הצעירים עזבו את המקום פנה אלי ג'יהאד יונס ביקש ממני סכין, בתחילה אמרתי לו תעזוב אותך מה אתה צריך את זה ולא רציתי לתת לו סכין והוא התעקש ולחץ עלי ורצה סכין וביקש ממני פעמיים להביא לו סכין...ג'יהאד לא אמר לי למה הוא צריך את הסכין, ואז אני וג'יהאד נגשנו לכיוון החניון  של הבית שבו חונה הרכב שלנו, ניכנס איתי לתוך הבית שלי ושם אני ניגשתי למטבח ולקחתי סכין שהיתה מונחת על השיש...ומסרתי את הסכין לג'יהאד" (עמ' 1 להודעה ת/44, שורות 9-7, עמ' 2 להודעה ת/44, שורות 13-10).

 

           בחינת הכרעת הדין מעלה, כי בית משפט קמא נהג בזהירות ובקפדנות, המתבקשת בנסיבות העניין, ונימק היטב מדוע העדיף את גרסתו של אנס במשטרה על פני גרסתו בבית המשפט, וכן מדוע העדיף את הודעתו השנייה של חמאדה (ת/44) על פני הודעותיו האחרות (ת/43 ות/45) ועדותו בבית המשפט. בית משפט קמא עיגן את מסקנתו בחומר הראיות, ובכלל זה על עדויות החוקרים שהיו מהימנות עליו, ועל הכזב שבגרסת המערער (לפיה, הסכין היתה אצלו ברכב ללא קשר לאירוע), כאשר הוא לא ידע לומר היכן הוחזקה הסכין ברכב, ואף סתר את עצמו באשר למטרת הבאת הסכין לרכב, ובאשר לשימושים שעשה בה. מעבר לכך, נהג בית משפט קמא באופן שקול ומחושב כראוי, וקיים כנדרש את החובה לנמק מדוע אימץ גרסאות אלו על פני רעותן. לפיכך, לא מצאתי כל טעם של ממש, להתערב בקביעתו של בית משפט קמא, לפיה הודעתו של אנס והודעתו השנייה של חמאדה, הן הגרסאות המהימנות והאמינות.

 

23.      לטעמי, יש לדחות גם את טענת המערער, לפיה בית משפט קמא לא התייחס לדרישה שעניינה תוספת ראייתית לביסוס האמרות, כנדרש במסגרת סעיף 10א'(ד) לפקודת הראיות.

 

           בית משפט קמא העדיף את גרסתו של אנס במשטרה על פני עדותו בבית המשפט, בקובעו, כי: "גרסתו של אנס במשטרה נתמכת בגרסתו של חמאדה, שהוכרז, גם הוא, עד עוין..."

 

             אשר לביסוס הודעתו השנייה של חמאדה במשטרה, ציין בית משפט קמא: "תמיכה לנכונות הודעתו השניה של חמאדה במשטרה ניתן למצוא גם בכך שתיאור הסכין, כפי שנמסר על-ידו בהודעתו השניה (ת/44) זהה למראה הסכין בו בוצעה הדקירה...מסקנתי, לפיה הסכין נלקחה מביתו של חמאדה, מקבלת חיזוק נוסף, מעדותו של הנאשם בפניי ומגרסתו בנוגע לשאלה מהיכן הסכין וכיצד הגיעה לידיו, סמוך לפני הדקירה" 

 

           הלכה היא, כי, עדות הטעונה "דבר לחיזוק" או "סיוע" יכולה היא עצמה לשמש ככזו לרעותה (ראו: ד"נ 25/80 קטאשווילי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 457 [1981]; ע"פ 1776/06 עבאס אל סיד נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 5.9.2011], בפסקה 7; ע"פ 2264/09 פלוני נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 3.8.2011], בפסקה 10). לפיכך, בענייננו, די בכך – כי אמרתו של חמאדה, מהווה חיזוק לאמרתו של אנס, וכי אמרתו של אנס מהווה חיזוק לאמרתו של חמאדה (כפי שצוטטו בפסקה 20 דלעיל) – כדי למלא את דרישת התוספת הראייתית הקבועה בסעיף 10א'(ד) לפקודת הראיות, לשם ביסוס האמרות.

 

24.      כמו כן, אין בידי לקבל את טענת המערער, לפיה שילובן של שתי האמרות, כאשר חמאדה נמצא שותף לעבירה, מצריך תוספת ראייתית ברמה של סיוע.

 

           אכן, חמאדה הועמד לדין בבית המשפט השלום בחדרה בגין מסירת הסכין למערער, ואולם, מקום בו מדובר באמרת-חוץ של עד שהוא שותף לעבירה, אך אינו עד מדינה, אין דרישה לראיית סיוע ועדיין מדובר ב"דבר לחיזוק" האמרה, גם אם ניתן לדרוש דרגת חיזוק משמעותית יותר  (ע"פ 400/81 מחג'נה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 767, 773 [1981]; פסק דין מוזס, בפסקה כ"ז). לפיכך, אין בעובדה כי חמאדה הוא שותף לעבירה, כדי להצריך תוספת ראייתית ברמה של סיוע, ודי בתוספת ברמה של חיזוק.

 

25.      אשר לטענת המערער, כי בשל נסיבותיה התמוהות של גביית הודעתו של חמאדה (ת/44), ובשל אי תיעודה, יש ספק באמינותה – סבורני כי דינה של טענה זו להידחות. כאמור, בית משפט קמא  בחן את ההודעה, והגיע למסקנה כי הודעה זו אמינה עליו, על אף העדר התיעוד. מעבר לכך, כפי שהבהירה המשיבה, במסגרת העמדתו לדין של חמאדה, התנהל משפט זוטא בנוגע להודעתו הראשונה בתחנת עירון, וטענותיו נדחו. לפיכך, אינני מוצא לקבל גם טענה זו של המערער.

 

הודעותיו של אמין

 

26.      לדעתי, יש לדחות גם את טענתו של המערער, לפיה שגה בית משפט קמא משהעדיף את הודעותיו של אמין (ת/40 ו-ת/41) על פני עדותו בבית המשפט, שכן גם כאן נהג בית משפט קמא בזהירות ובקפדנות, המתבקשת בנסיבות העניין, וקיים כנדרש את חובת ההנמקה. להלן אביא חלק מדבריו של אמין במשטרה:

 

           לעניין אופן הדקירה:        

 

"אני רוצה לציין כי הבחור שלבש חולצת טריקו לבנה יצא מרכב הסיטרואן מאחד המושבים הקדמיים כשהוא מחזיק בסכין ביד ימין, מדובר בסכין שיש לה ידית שחורה ואורך של הסכין בערך 30 ס"מ, וניגש לאחד הבחורים שירד מרכב הפיאט ודקר אותו פעם אחת באזור הגרון...כך שהרים את היד שהחזיקה בסכין בצורת שחיטה..." (עמ' 2 להודעה ת/40, שורות 8-1).

 

 

           לעניין יכולתו לראות את ההתרחשות:     

 

 

"ואני רוצה לציין כי זה היה באור יום ושום דבר לא הפריע לי ואני ראיתי את אותו בחור שלובש חולצה לבנה דוקר את הבחור שיצא מרכב הפיאט באופן ברור ולא היתה לי שום הפרעה בראיה..."(עמ' 3 להודעה ת/40, שורות 26-23).

      

 

           לעניין הטענה בדבר חניקת המערער:

 

 

"אני בכל הקטטה שראיתי לא ראיתי שמישהו חונק מאחור את הבחור שלבש חולצה לבנה והחזיק סכין בידו ואני רוצה לציין כי בזמן שאותו בחור צעיר שלבש חולצה לבנה ניגש ודקר את הבחור שעמד מולו, אף אחד מהמעורבים בקטטה לא חנק את הבחור הצעיר שלבש חולצה לבנה מאחור..." (עמ' 1 להודעה ת/41, שורות 28-25, עמ' 2 להודעה ת/41, שורות 2-1).       

 

 

           התמונה העובדתית המצטיירת מן הגרסה במשטרה, כמפורט לעיל, היא שלמה, הגיונית ומתיישבת עם עיקרי הראיות, תוך שנמצאה לה אחיזה בעדויות חבריו של המנוח, אשר נמצאו מהימנות על-ידי בית משפט קמא, ובראיות חיצוניות. לעומת זאת, גרסתו של אמין בבית המשפט, במסגרתה חזר בו אמין מדבריו במשטרה, הינה בלתי משכנעת, מעוררת תמיהות, והרושם הכללי המתעורר לגביה הוא שמדובר בגרסת כזב, אשר מטרתה להגן על המערער ולהביא לזיכויו. לפיכך, לא מצאתי, כל הצדקה להתערבות בקביעה העובדתית המעדיפה את הגרסה הראשונה, אשר פורטה בהודעותיו של אמין (ת/40 ו-ת/41) על פני גרסתו השנייה, שהוצגה בעדותו בבית המשפט, כגרסה המהימנה והאמינה יותר.

          

27.      אין גם לקבל את טענתו של המערער, כי גרסתו של אמין במשטרה לא נתמכה בתוספת הראייתית הנדרשת לפי סעיף 10א'(ד) לפקודת הראיות. הן ממצאי הנתיחה שלאחר המוות, כפי שפורטו בחוות דעתו ועדותו של פרופ' היס, והן עדויותיהם של חבריו של המנוח, יש בהם כדי לחזק ולאמת את גרסתו של אמין במשטרה.

 

           פרופ' היס ציין, כי פצע הדקירה הינו אנכי, פעור ובאורך של כ-4.6 ס"מ, וכי בהנחה שהקרבן עמד "עמידת דום", כיוון תעלת הדקירה הוא מלמעלה למטה, כלומר – מהחלק העליון של הצוואר כלפי מטה, ומצד בית החזה לצד הגב. עוד הוסיף פרופ' היס וקבע, כי לפי פצע הדקירה והעובדה, כי לאורך תעלת הדקירה יש חתך בעצם הבריח, חתך שמתאים לקצה התחתון של פצע הדקירה, ומאחר שצד אחד של להב הסכין הוא קהה, השפה המושחזת של הלהב היתה בשוליים התחתונים של הפצע ולא בשוליים העליונים שלו.

 

           אשר לעדויותיהם של חבריו של המנוח, המתארות את האירוע בצומת, הגם שקיימות בהן סתירות, בית משפט קמא מצא לקבל חלקים מדבריהם, המתיישבים עם ראיות אחרות. בדראן תיאר סיטואציה, אשר נתמכה בעדותו של מאלק, לפיה ראה את המערער יוצא מהרכב ומנופף בסכין, ואז הוא פנה לכיוון המנוח, החזיק אותו בגובה ראשו, ודקר אותו בצווארו מלמעלה למטה. בדראן אף סיפר, כי כשראה את המערער יוצא מהרכב ומנופף בסכין, הוא ביקש לעצור אותו. קמאל העיד, כי הוא ראה את תנועת הדקירה ואת הסכין, אך לא את הדקירה עצמה.

 

           עדויות אלה מצביעות על תנועת השחיטה אותה ביצע המערער, בעת שדקר את המנוח בצווארו, כפי שתיאר אמין, ולפיכך, המסקנה היחידה המתבקשת היא, כי המערער לא היה יכול לדקור את המנוח באופן שדקר אותו, לו היה המנוח חונק אותו מאחור.

 

28.      אינני מוצא ממש בטענת המערער, כי בשל גביית הודעותיו של אמין במשטרה בשפה העברית, אין מקום לקבלן, כיוון שאמין מתקשה לדבר בשפה זו ואף אינו יודע לקרוא בעברית. אמין לא העלה כל טענה, כי אינו שולט עברית, ואף לא טען כי תוכן הודעותיו אינו נכון, או כי האמור בהודעותיו לא בא מפיו, אלא חזר בו מדבריו במסגרת עדותו בבית המשפט, וזאת, ככל הנראה, מפאת חששו מן המערער.

 

29.      כמו כן, אינני מוצא סתירה פנימית בשתי הודעותיו של אמין, כאשר בהודעה אחת, סיפר כי כל יושבי כלי הרכב יצאו החוצה והיו מעורבים במכות ביניהם, ובהודעה השנייה,  הוסיף, כי אחד מיושבי הסיטרואן יצא מן הרכב כשסכין בידו. סבורני, כי שתי ההודעות יכולות לדור בכפיפה אחת, שכן, על-פי ממצאיו של בית משפט קמא, המנוח וחבריו (קמאל ומאלק) יצאו מהפיאט ראשונים לכיוון עמאד, אשר ישב לצד המערער שנהג בסיטרואן, לאחריהם יצא עמאד מהסיטרואן, ובעודם מניפים ידיים, אלה מול אלה, יצא המערער מהסיטרואן, בא לכיוונם ודקר את המנוח. לעניין זה, סמך בית משפט קמא את ממצאיו על עדויותיהם של חברי המנוח, וקבע, כי הן אמינות עליו. מנגד, דחה בית משפט קמא את גרסתו של המערער, לפיה ברגע שיצא מהרכב מישהו תפס אותו וחנק אותו, וכן דחה את עדותו של עמאד, אחיו של המערער, לפיה הוא פתח את דלת הסיטרואן, אך לא הצליח לצאת ממנה. זאת, כיוון שעדותו לא התיישבה עם דבריו במשטרה, שם אמר כי יצא מהרכב ראשון והמערער אחריו. בית משפט קמא קבע כי גרסאות המערער ואחיו בלתי אמינות, רוויות סתירות ואינן מתיישבות עם יתר הראיות, לרבות דבריו של אמין בהודעותיו במשטרה. בקביעה עובדתית ברורה זו, אין מקום להתערבותנו.

 

טענות נוספות

 

30.      לטענת המערער, בעת האירוע בחצר נעשה שימוש במקלות, וזאת, על בסיס עדותו של תאופיק ומרק.

          

           בעניין זה, קבע בית משפט קמא, על יסוד כלל הראיות, כי בעת האירוע בחצר היה מקל אחד, אולם לא נעשה בו שימוש. מסקנתו זו ביסס בית משפט קמא על סמך עדויותיהם של אנס, חמאדה וחבריו של המנוח, שהיו מהימנות עליו, ומהן עולה כי, מעבר לעלבונות ולדחיפת המערער בפניו, לא היתה אלימות נוספת בחצר, ומי שהחזיק במקל לא השתמש בה.

 

לצד עדויות אלו, עמדה גרסתו של המערער, ועדותו של תאופיק. בית משפט קמא דחה את גרסתו של המערער, אשר ניסתה להציג מצג לפיו האירוע בחצר היה אלים יותר, באומרו:

 

"נראה, שהנאשם ניסה ליצור, כבר בהודעותיו במשטרה, מראית עין של התנהגות אלימה מצד המנוח וחבריו, על מנת לנסות ולהצדיק את הדקירה וניכר היה, שהוא ואחיו עמאד ניסו לתאם עדויותיהם".

 

           אשר לעדותו של תאופיק – לפיה הוא שמע מבעל דוכן טוטו, בקרבת מקום לאירוע בחצר, כי הוא ראה אנשים רצים עם מקלות בידיהם – בית משפט קמא לא ייחס לה משקל, שכן מדובר בעדות מפי השמועה, ובעל דוכן הטוטו לא נחקר.

 

31.      עוד טען המערער, כי גם בעת האירוע בצומת, וגם לאחריו, נעשה שימוש במקלות, וזאת, על בסיס עדותו של מרק, ממנה עולה, כי הרודפים אחר הדוקר היו מצוידים במקלות. בית משפט קמא מצא את עדותו של מרק אמינה עליו, אך קבע כי לאחר אירוע הדקירה נלקחו המקלות על-ידי קמאל ומאלק מחנות חומרי בניין. לפיכך, ציין בית משפט קמא כי אין בעדותו של מרק כדי לתמוך בגרסת המערער, לפיה היו בידי המנוח וחבריו מקלות, בעת האירוע בצומת.

 

           יצויין, כי אף מדבריו של אמין, בהודעותיו במשטרה בעניין זה, עולה כי לא נעשה שימוש במקלות, בעת האירוע בצומת:

 

"רק הבחור שלבש חולצה לבנה החזיק סכין בידו, ואף אחד מאותם בחורים שיצאו מרכב הפיאט והסיטרואן לא החזיק לא סכין ולא מקל..." (עמ' 5 להודעה ת/40, שורות 21-18).

 

"זה היה מהר מאד, בתוך שנייה יצאו כל האנשים והחלו ללכת מכות ביניהם עם הידיים שלהם אף אחד מהם לא החזיק מקל ביד שלו..." (עמ' 1 להודעה ת/41, שורות 14-12).

 

32.      הנה כי כן, טענותיו אלו של המערער, בכל הנוגע לשימוש במקלות בעת האירוע בחצר ובעת האירוע בצומת, נדונו אחת לאחת על-ידי בית משפט קמא, ונדחו על-ידו בצורה מבוססת ומנומקת. לפיכך, לא מצאתי כל בסיס והצדקה להתערבות בממצאיו אלה של בית משפט קמא.

 

           אשר למחדל החקירה, הנטען על-ידי המערער, הנעוץ באי בדיקת מצלמות האבטחה בחנות חומרי הבניין ביום האירוע, או לכל היותר למחרתו, סבורני, כי אכן המשטרה לא מיצתה את מלוא הפוטנציאל הראייתי בזירה, על-ידי בדיקת המצלמות ותפיסת הסרטים בזמן. עם זאת, בית משפט קמא  דן בטענה זו, והגיע למסקנה כי אין בכך כדי לקפח את הגנתו של המערער, שכן לא הונחה בפניו תשתית עובדתית, לפיה המצלמות היו מכוונות לכיוון הרודפים אחר המערער, וכי הן יכלו לתעד את ההתרחשויות בפועל.

 

33.      בנוסף, הנני סבור כי יש לדחות את טענת המערער, כי לאחר האירוע בחצר, המנוח וחבריו לא עזבו את המקום, והמתינו לתקוף את עמאד, נסעו אחרי רכבו של המערער ויזמו את המפגש האלים בצומת.

 

           אמנם, על-פי קביעתו של בית משפט קמא, האירוע בחצר לא סיים את העימות, ורוחות שני הצדדים לא נרגעו, כאשר יצירת המגע בצומת נעשתה על-ידי המנוח וחבורתו. עם זאת, מדבריו של כמאל בהודעתו (נ/13), אשר היו מהימנים על בית המשפט, עולה, כי המנוח וחבריו התכוונו לנסוע לברטעה, ורק לאחר שהבחינו בסיטרואן, באופן אקראי, ביקש המנוח מבדראן לנסוע בעקבותיה. לעניין זה ציין בית משפט קמא, כי:

 

 

"דברים אלו מתיישבים עם סדר האירועים ועם ההגיון הפשוט. מאחר שאין חולק שהמנוח וחבריו עזבו את החצר לפני הנאשם ונסעו מהמקום, כאשר הם משאירים בחצר את הנאשם, אחיו וחמאדה, לא ברור כיצד, לטענת הסניגור, יכלו המנוח וחבריו לדעת, מראש, שהנאשם ואחיו יעזבו, גם הם, את החצר ויסעו אחריהם".

 

 

סבורני, כי בא כוחו של המערער לא העלה כל טענה המצדיקה הסתייגות מהכלל בדבר התערבות בממצאים עובדתיים. קביעתו של בית משפט קמא, לפיה פגישת המנוח וחבריו ברכב הסיטרואן, בו נסעו המערער ואחיו, הייתה מקרית, ורק בעקבות מפגש זה החליט המנוח לשוב ולהתעמת עם המערער, הינה קביעה עובדתית מובהקת, המעוגנת היטב בחומר הראיות, ולכן אין כל מקום להתערב בה.

 

היסוד הנפשי של עבירת ההריגה

 

34.      לטענת המערער, לא הוכח היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירת ההריגה.

 

             כאמור, עבירת ההריגה הינה עבירה תוצאתית, הנבדלת מעבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, ביסוד הנפשי שבה. בשונה מהעבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, שם מדובר בהלך נפש של רשלנות, הרי שבעבירת ההריגה, נדרשת מחשבה פלילית, המוגדרת בסעיף 20(א) לחוק העונשין כ"מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה". לעניין תוצאות המעשה, די שיתקיים הלך נפש של פזיזות, העשוי לבוא לידי ביטוי בין ב"אדישות", היינו: "שוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות", ובין בדרך של "קלות דעת", במשמעות "נטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען". בלשון בית משפט זה בע"פ 4230/99 אבו ג'אנם נגד מ"י, פ"ד נו(1)34 (2001):

 

"עבירת ההריגה דורשת מחשבה פלילית: מודעות לרכיבים העובדתיים של העבירה, ובפרט לאפשרות של גרימת התוצאה, וכן כוונה או פזיזות באשר לתוצאה זו. הפזיזות באה לידי ביטוי בחזות מראש של התרחשות התוצאה האסורה, כשלצידה אדישות לאפשרות גרימת התוצאה, או, למצער, קלות דעת ביחס אליה, לאמור: מודעות לאפשרות של גרימת התוצאה תוך תקווה שהיא לא תגרם... מבחנה של הפזיזות הוא מבחן סובייקטיבי אישי, ואין דרישת הפזיזות באה על סיפוקה אלא אם הנאשם אכן חזה בפועל סיכון ממשי לקורבן. בכך נבדלת עבירת ההריגה מהעבירה של גרם מוות ברשלנות: באחרונה, הלך הנפש מתאפיין בהעדר ראיית הנולד אצל הנאשם, היינו: בכך שהנאשם לא היה ער, באופן סובייקטיבי לסיכון הממשי לקורבן, בנסיבות שבהן אדם סביר בנעליו היה רואה סיכון כזה" (שם, בעמ' 43).

 

           אשר לשאלה בדבר טיבה של המודעות הנדרשת, האם מודעות לאפשרות       כי תתרחש תוצאה קטלנית או לאפשרות כי יגרם נזק ממשי לגופו של אדם,  זו הוכרעה בפסיקתו של בית משפט זה. כפי שעולה מדברי כב' השופטת ביניש (כתוארה אז) בע"פ 4351/00 מ"י נ' ג'מאל אבו-אלהווא, פ"ד נה(3)327 (2001):

 

"הדעה השלטת כיום בפסיקתנו הינה כי במסגרת עבירת ההריגה, אין להסתפק בהוכחת מודעות מצד הנאשם לאפשרות של גרימת חבלה גופנית ממשית, ויש להוכיח כי הנאשם היה מודע לאפשרות של גרימת המוות, היא התוצאה הכלולה בהגדרת העבירה" (שם, בעמ' 333).

 

35.     לאחר כניסתו לתוקף של תיקון 39 לחוק העונשין, ביטולו של סעיף 299 לחוק, וחקיקתו של סעיף 20(א) לחוק העונשין, נדרשת מודעות מצד הנאשם לאפשרות של גרימת התוצאה הקטלנית ואין די בצפיית האפשרות של גרימת חבלה גופנית ממשית. גישה זו מבוססת על לשונו של סעיף 20(א) לחוק העונשין, הדורש מודעות "לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה הנמנים עם פרטי העבירה". מאחר שבעבירת ההריגה תוצאת המעשה הינה מותו של קורבן העבירה, נדרשת מודעות לאפשרות כי תגרם תוצאה קטלנית, ואין די במודעות לאפשרות של פגיעה גופנית בקורבן. על התביעה להוכיח כי הנאשם היה מודע לאפשרות כי עקב מעשהו או מחדלו האסורים, ימצא הקורבן את מותו. מודעות לאפשרות לפיה התוצאה תהא חבלה גופנית, קשה ככל שתהא, אינה מספיקה להרשעה בעבירת ההריגה (ראו: ע"פ 9723/03 מדינת ישראל נגד שי בלזר [לא פורסם, 12.10.2004]).

 

36.        סבורני, כי אין ממש בטענת המערער, לפיה בית משפט קמא קבע, בהכרעת דינו, כי לצורך הרשעה בעבירת ההריגה די ביסוד הנפשי, שעניינו מודעות לאפשרות של גרם חבלה חמורה, ולאו דווקא מוות.

          

           המערער מסתמך על דבריו של בית משפט קמא, עת דחה את טענת המערער, לפיה פעל מתוך הגנה עצמית: 

 

"מה גם שדחיתי את גרסתו העובדתית של הנאשם, באשר לנסיבות הדקירה, וקבעתי, שהוא דקר את המנוח במכוון, מתוך כוונה לדקרו ולכל הפחות, לחבול בו חבלה חמורה".

 

           אכן, על-פני הדברים עולה, לכאורה, כי בית משפט קמא לא התייחס לאפשרות של גרימת התוצאה הקטלנית. עם זאת, בשלב שבו דן בית משפט קמא ביסוד הנפשי הנדרש בעבירת ההריגה, הוא ציין מפורשות, כי "במישור ההכרתי, נדרשת מודעות של העושה לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות של גרימת התוצאה הקטלנית...". בהמשך אף ציין בית המשפט, כי "גם כאשר מדובר בדקירה אחת, הרי אם הנאשם דקר את הקרבן במקום רגיש בגוף, קמה חזקה, שהדוקר התכוון להמית את הקורבן ולעיתים יש בדקירה אחת כדי להביא להרשעה ברצח...מקל וחומר, קמה חזקה, כי הדוקר אדם במקום רגיש בגופו, ער לתוצאה אפשרית ומסתברת, בסבירות גבוהה, של מות הקרבן, כתוצאה מהמעשה".

 

           הנה כי כן, בית משפט קמא התייחס, באופן דווקני, לדרישה כי המודעות היא לאפשרות של קרות התוצאה הקטלנית, וייתכן שמדובר בטעות קולמוס של בית משפט קמא, כאשר אמר אחרת, בהתייחס לטענת ההגנה העצמית שהעלה המערער.

 

37.      כמו כן, אינני מוצא לקבל, גם לגופו של עניין, את טענת המערער, לפיה לא היה מודע לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית, ולפיכך לא התקיימה אצלו המחשבה הפלילית, הנדרשת בעבירת ההריגה. הלכה פסוקה היא, כי "דבר הנתון ללבו של אדם אין בדרך כלל להוכיחו אלא על-ידי ראיות נסיבתיות על-פי התנהגותו ומעשיו החיצוניים", שהרי בית-המשפט נעדר כלים לבחון את צפונות ליבו של הנאשם (ראו: ע"פ 502/73 שוורצברג נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(1) 202, 206 [1974]). כמו כן, לצורך הוכחתו של היסוד הנפשי, רשאי בית המשפט לעשות שימוש בחזקות ראייתיות-עובדתיות, המשקפות את ניסיון החיים והשכל הישר. בענייננו, ניתן לעשות שימוש בחזקת המודעות, לפיה חזקה כי אדם מודע לרכיבי היסוד העובדתי של העבירה שביצע, וחזקה כי היה מודע לאפשרות התרחשותה של התוצאה הטבעית העשויה לנבוע מהתנהגותו. "כאשר אדם מתנהג התנהגות פוגענית מן הסוג שיש בו באופן אובייקטיבי כדי לגרום למות קורבנו - תוך שהוא מודע לכל היסודות המהווים את הרכיב העובדתי של העבירה - רשאים אנו להניח, בהיעדר ראיה לסתור, כי היה מודע גם לתוצאה הקטלנית" (ראו, ע"פ 4351/00 מ"י נ' ג'מאל אבו-אלהווא, פ"ד נה(3)327, 334 [2001]; ע"פ 8827/01 שטרייזנט נ' מדינת ישראל, פ"ד נז (5) 506, 524 [2003]).

 

38.      עפ"י ממצאיו של בית משפט קמא, המערער נטל מביתו של חמאדה סכין ארוכה, יצא עם הסכין מהרכב, ועם יציאתו מהרכב הוא הלך לכיוונו של המנוח, ודקר אותו דקירה אחת בצווארו. מכלול הנסיבות מקים חזקה עובדתית-ראייתית, לפיה היה המערער מודע לכך שמעשהו טומן בחובו פוטנציאל לגרימת תוצאה, שמעצם טיבה וטבעה היא עשויה לסכן את חייו של המנוח. ובלשונו של השופט זמיר: "...חזקה על אדם המפעיל אלימות קשה על אזור רגיש בגופו של אדם אחר, שהוא מודע לסכנה הנשקפת לחיי קורבן האלימות...סכנה זו אינה צריכה להיות ודאית או קרובה לודאית, ודי בכך שהיא אחת האפשרויות הצפויות כתוצאה של האלימות" (ע"פ 1196/99 ממדוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(1) 700, 712 [1999]). דומני, כי מי שדוקר אדם בצווארו, חזקה עליו שהוא מודע לכך שהדבר עשוי לגרור תוצאה קטלנית.

 

           לאור האמור לעיל, הנני סבור כי הוכח מעבר לספק סביר כי המערער צפה את האפשרות שמעשהו עלול להעמיד את חייו של המנוח בסכנה, ולגרום לתוצאה קטלנית.

 

39.        אשר לטענתו החלופית של המערער, לפיה מעשהו, קרי דקירת המנוח,  נבעה מתוך הגנה עצמית, נראה כי אין כל  ממש בטענה זו, ודינה להידחות. בית משפט קמא דן בהרחבה בטענה החלופית, במסגרת הכרעת הדין, ודחה אותה בצדק, בקובעו, כי בידי המנוח וחבריו לא היו כלי תקיפה כלשהם; כי מעבר לסטירה שנתן המנוח לעמאד, המנוח וחבריו לא תקפו את המערער או אחיו; כי המנוח ואחיו לא היו נתונים, בשום שלב, בסכנה מוחשית, ולא היה צפוי שיהיו נתונים בסכנה כזו; וכי  המערער יצא מהרכב, הלך לכיוון חלקו האחורי, שם היה המנוח, הניף את ידו האוחזת בסכין ונעץ אותה, במכוון, בצווארו של המנוח. לפיכך, סבורני כי בנסיבות אלו, אין כל בסיס לטענת ההגנה העצמית, והמערער לא עמד בנטל הוכחת הטענה, אפילו כדי הותרת ספק סביר בדבר אשמתו.

 

           לאור האמור, יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין.

 

 

הערעור על גזר הדין

 

40.      כלל ידוע הוא, כי ערכאת הערעור לא תתערב במידת העונש, שהוטל על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים, בהם מדובר בסטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו, למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי [לא פורסם, 3.7.2006]; ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 3.2.1998]; ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 29.1.2009, בפסקה 11]).

 

           סבורני, כי המקרה הנוכחי אינו נופל בגדר המקרים המצדיקים התערבותנו בגזר הדין, כערכאת ערעור.

 

41.      מן המפורסמות הוא, כי בעבירת ההריגה יש קשת רחבה של ענישה, על פי מגוון המצבים והנסיבות, ולכן העונש הראוי נגזר מנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. נסיבותיו ועובדותיו של מקרה אחד אינן זהות, בהכרח, למקרה אחר, ומכאן שלא ניתן לקבוע את מידת העונש בדרך של השוואה אריתמטית (ע"פ 2090/06 פלוני נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 10.1.2007]). במקרה דנן, הנני סבור כי העונש שנגזר על המערער אינו חורג מרמת הענישה המקובלת בפסיקתם של בתי המשפט, בשנים האחרונות. זאת, על רקע המגמה להביא להחמרת הענישה בגין ביצוע עבירות שעניינן פשיעה אלימה המתרגשת עלינו לעיתים מזומנות, ומתוך ניסיון להתמודד עם תופעת האלימות ההולכת ומתגברת בחברה הישראלית (ראו: ע"פ 10832/07 קיריל סטצ'נקו נגד מדינת ישראל [לא פורסם, 6.4.2010]).

 

42.      נראה בעיניי, כי הערכאה הדיונית איזנה כראוי, בבואה לגזור את דינו של המערער, בין השיקולים הרלוונטיים לחומרה ולקולא, וקבעה למערער את עונשו, תוך מתן משקל לערך קדושת החיים מחד גיסא, ובהתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער, מאידך גיסא. אין ספק, כי התוצאה הטראגית של האירוע שלפנינו, מחייבת ענישה הולמת ומרתיעה, ולפיכך, העונש אותו השית בית משפט קמא על המערער הוא ראוי ומאוזן, והוא משרת את התכלית ההרתעתית, הוא הולם את נסיבות האירוע ומשקף את יחסה של החברה לעבירות ההריגה (ראו: ע"פ 8314/03 בן עווד נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 07.06.2005]).

         

43.     גם בחיובו של המערער בתשלום פיצויים למשפחת המנוח, בסך 150,000 ₪, אין מקום להתערב, שכן מדובר בסכום מינימאלי, בנסיבות העניין, בשים לב לאסון הכבד שפקד את משפחת המנוח, אשר איבדה את בנה הצעיר, כתוצאה מסכסוך אווילי וחסר כל משמעות ופשר.

 

           לאור האמור לעיל, הנני סבור כי אין מקום להתערב גם בגזר דינו של בית משפט קמא, ואציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו.

 

                                                                                                ש ו פ ט

 

השופט י' עמית:

 

           אני מסכים כי דין הערעור על ההרשעה להידחות מהטעמים והנימוקים עליהם עמד חברי, השופט שהם, בחוות דעתו. לא כך לעניין העונש.

 

           היו אלה המנוח וחבורתו (בדראן, כמאל ומאלכ) שרדפו אחר עמאד לחצר כשאחד מהם אוחז במקל במערכה הראשונה, והיו הם אלה שפתחו בקטטה שהביאה למותו של המנוח במערכה השניה בצומת. בית משפט קמא קבע כי המפגש בין שתי המכוניות היה מקרי, אך בהתחשב בכך שהמנוח וחבורתו יצאו מהחצר מספר דקות לפני שהמערער ועמאד יצאו מהחצר, המקריות של המפגש מעוררת תמיהה. לכך יש להוסיף את האמור בהודעתו של אנס במשטרה (ת/38) ולפיה, כאשר המנוח וחבורתו עזבו את החצר הם אמרו "אין בעיה אתם לא רוצים לריב כאן בואו החוצה...ואמרו סתם ילדים עזוב אותם אנחנו עוד נתפוס אותם בחוץ ונראה להם". למצער, מתעורר ספק אם אכן המפגש היה מקרי, או שמא, כטענת המערער, המנוח וחבורתו הטמינו לו ולאחיו עמאד מעין "מארב".

 

           אך גם בהנחה כי היה מדובר במפגש ספונטני, אין ספק שהמנוח וחבורתו הם שיזמו מחדש את הקטטה במערכה השניה, בכך שנסעו ברכב הפיאט אחרי הסיטרואן, נעמדו ברכב הפיאט מאחורי רכב הסיטרואן, ירדו מרכבם והמנוח סטר לעמאד עודנו יושב ברכב. כאמור, או-אז ירד המערער מהצד השני של הרכב וסכין בידו ודקר את המנוח למוות.

 

           לטעמי, בהתחשב בכך שהיה זה המנוח שבשתי המערכות יזם את המפגש ואף נהג ראשון באלימות; בהתחשב בכך שהמערער היה מן הסתם מפוחד נוכח האירועים בחצר ולאחר מכן כאשר מצא עצמו מותקף עם אחיו בצומת על ידי המנוח ושניים מחבריו שירדו מהרכב; בהתחשב בגילו הצעיר של המערער בעת האירוע; בהתחשב בכך שעד לאותו אירוע מר ונמהר ניהל אורח חיים נורמטיבי ועמד למחרת היום להתחיל בלימודי רוקחות; ובהתחשב בכך שעד לאותו אירוע לא נסתבך  בפלילים – נוכח כל אלה סברתי כי ניתן להקל במידת מה בעונשו של המערער, ולו דעתי תישמע, הייתי מעמיד עונשו של המערער על 12 שנות מאסר.

 

                                                                                       ש ו פ ט

 

השופט ס' ג'ובראן:

 

           אני מצטרף למסקנת חבריי באשר לתוצאת הערעור על הכרעת הדין, וזאת מהנימוקים המפורטים בחוות דעתו המקיפה של חברי השופט א' שהם. בעניין המחלוקת שנפלה בין חבריי באשר לערעור על גזר הדין, מצאתי לנכון לצרף דעתי לדעתו של חברי השופט י' עמית.

 

           אכן, כידוע, הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בעונש שקבעה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים. אלא, שבנסיבות מקרה זה מסקנתי היא כי העונש שהוטל על המערער הוא עונש חמור, הנמצא ברף העליון של הענישה הנהוגה בעבירת ההריגה, ואינו נותן משקל מספק לנסיבותיו הייחודיות של המקרה, כפי שהן מפורטות בחוות דעתו של חברי השופט י' עמית ולנסיבותיו האישיות של המערער.

 

           אמנם, נדמה כי אין עוד צורך לשוב ולהדגיש את החומרה שבעבירה שביצע המערער ואת הצורך להילחם בתופעת האלימות שפשטה במחוזותינו, ובפרט בתופעת הסכינאות. כבר לפני למעלה מעשור נכתבו בהקשר זה הדברים הבאים:

 

"נוהגם של מיקצת אנשים ליישב חילוקי-דעות ביניהם במוטות ברזל, בקרשים ובסכינים, נוהג מגונה הוא. ראוי הוא לתגובה קשה של בתי-המשפט. תת-תרבות הסכין, כפי שאמרנו לא אחת, דינה כי תיעקר, והעושים ייענשו בכל חומרת הדין. יצא הקול מבית-המשפט ויידעו הכל,  כי הנועץ סכין בגופו של הזולת ייסגר בבית-האסורים לתקופות-שנים" (ע"פ 259/97 סובחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.4.1998).

 

לצערי, דברים אלה יפים אף לענייננו ודומה כי בתקופה שעברה מאז שנכתבו לא נעלמה תופעה מגונה זו, אלא ההיפך הוא הנכון. לפיכך, מסכים אני עם קביעתו של חברי השופט א' שהם, כי לבית המשפט תפקיד חשוב במלחמה בתופעה של פתרון סכסוכים באמצעות שימוש באלימות וכי חלק מתפקיד זה מתבטא בצורך לקבוע מדיניות של ענישה מחמירה על מנת להרתיע עבריינים מלבצע עבירות מסוג זה. נוסף על כך, לא ניתן להתעלם מתוצאתו הטראגית של האירוע ומכך שאדם נהרג כתוצאה ממעשיו של המערער, ויש להטיל עליו עונש שיהלום את חומרת המעשה ויהווה גמול הולם.

 

           עם זאת, כפי שציין חברי השופט א' שהם, לעבירת ההריגה מתחם ענישה רחב ויש לבחון בכל מקרה, בהתאם לנסיבותיו, מהו העונש הראוי וההולם. לטעמי, מקרה זה אינו מקרה המצדיק הטלת עונש הנמצא ברף העליון של מתחם הענישה בעבירה זו. זאת, מהטעמים המפורטים בחוות דעתו של חברי השופט י' עמית. המערער לא פתח בעימות האלים עם המנוח וחבריו ואף ניסה בשלב מסוים לפייס בין הצדדים. כמו כן, המערער לא יצא מרכבו ראשון, אלא המנוח הוא שירד מרכבו וסטר לעמאד, אחיו של המערער, בעודו יושב ברכבו. אכן, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, המנוח וחבריו לא היו מצוידים בכלי נשק ולא מדובר במקרה של דקירה מטעם של הגנה עצמית. אולם, יש צורך להתחשב בנסיבות המקרה, ובכך שהמערער הוא זה שהותקף על ידי המנוח וחבריו, בעת גזירת העונש (והשוו: ע"פ 4082/08 גורוביץ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 13.1.2011)). נוסף על כך, כפי שציין חברי השופט י' עמית, יש לתת משקל לכך שהמערער ביצע את העבירה בגיל צעיר, ללא עבר פלילי כלל ולאחר שניהל אורח חיים נורמטיבי. נוסף על כך, מתסקיר משלים מטעם שירות המבחן שהוגש במסגרת הערעור, עולה כי המערער משתף פעולה עם הגורמים הטיפוליים בבית הסוהר, עובר הליך טיפולי והביע רצון לשנות את דפוסי התנהגותו ולהשתלב בטיפולים נוספים בעתיד. יש לקוות כי המערער אכן ימשיך בדרך חיובית זו לאורך תקופת ריצוי עונשו ויחזור לנהל אורח חיים נורמטיבי לאחר שישוחרר מבית הסוהר.

 

                                                                             ש ו פ ט

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם לעניין הכרעת הדין, וברוב דעות הוחלט להתערב בעונש המאסר בפועל ולהעמידו על 12 שנות מאסר. אין שינוי ביתר רכיבי גזר הדין.

 

           ניתן היום, י"ב באלול התשע"ב (30.8.2012).

 

________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   09069680_I08.doc   יא+הג

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il