עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 6956/11

 

 

 

 

 

 

 

השופט י' עמית:

 

1.        המערערת 1 (להלן: המערערת) רכשה מקרקעין בראשון לציון עליהם הקימה מבנה מסחרי (להלן: הנכס). למימון רכישת הנכס והקמתו נטלה המערערת הלוואה, להבטחתה שיעבדה את הנכס לזכות המשיב (להלן: הבנק). המערערת 2 ערבה לחובותיה של המערערת לבנק. משלא פרעה המערערת את החוב לבנק, עתר הבנק למינוי כונס נכסים על הנכס, וביום 18.6.2001 מונה עו"ד גפני על ידי בית המשפט ככונס נכסים. ביום 3.5.2007 נמכר הנכס על ידי כונס הנכסים, באישור בית המשפט, בסכום של כ-22 מיליון ₪. גובה החוב של המערערות לבנק באותה עת עמד על כ-70 מיליון ₪, כך שלא היה במכירת הנכס כדי לפרוע את מלוא החוב.

 

2.        ביום 12.12.2007 הגישו המערערות תביעה כספית בסך של כ-25 מליון ₪ כנגד הבנק בגין נזקים שנגרמו להן, לטענתן, בגין התנהלותו של כונס הנכסים, שלטענתן התרשל בניהול הנכס, השתהה במימושו ומכר את הנכס בסכום נמוך מערכו האמיתי.

 

           לאחר הגשת התביעה נוהל משא ומתן בין הצדדים, בעקבותיו נחתם ביום 24.6.2008 הסכם פשרה, שעיקריו כלהלן: המערערות ישלמו לבנק, לסילוק מלא סופי ומוחלט של החוב, סכום של 1 מיליון דולר ארה"ב תוך 120 יום מיום חתימת ההסכם;  עם תשלום הסכום הנ"ל יופטרו המערערות מחובן לבנק; הצדדים יפנו לבית המשפט בבקשה מוסכמת לדחיית התביעה (להלן: הסכם הפשרה).

 

           הצדדים הגישו את הסכם הפשרה לבית המשפט בצירוף בקשה לדחיית התביעה, ובית המשפט נתן ביום 22.9.2008 פסק דין הדוחה את התביעה (להלן: פסק הדין בתביעת 2007).

 

3.        המערערות לא שילמו את הסך של מיליון דולר כפי שנקבע בהסכם הפשרה, או כל חלק ממנו. לאחר מספר מכתבי התראה, הודיע הבנק ביום 26.1.2009 על ביטול הסכם הפשרה. הבנק הגיש ביום 1.3.2010 תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המערערות, אותה העמיד לצרכי אגרה על הסך של 7 מיליון ₪ (למרות שחוב המערערות בספרי הבנק עמד במועד זה על הסך של כ-73 מיליון ₪).

 

           המערערות הגישו בקשת רשות להתגונן, בה העלו שתי טענות הגנה עיקריות:

 

           האחת - כי נגרמו להן נזקים עקב פעולותיו של כונס הנכסים.

 

           טענה זו נדחתה על ידי כבוד הרשם בבית משפט קמא, מן הטעם שפסק הדין בתביעת המערערות, שהסתיים בדחיית התביעה לבקשת הצדדים, מהווה מעשה בית דין. עוד נקבע, כי טענות המועלות נגד כונס הנכסים אינן יכולות לשמש טענת הגנה נגד תביעת הבנק, שכן כונס הנכסים אינו נחשב לנציגו של הנושה שהביא למינויו.

 

           השניה - כי מנכ"ל הבנק הבטיח בעל פה למערערות, שאם יפנו אל הבנק מציעים לרכישת הנכס, שהצעתם תצא אל הפועל, הרי שלאחר הרכישה ימחל הבנק על יתרת החוב של המערערות. נטען, כי המערערות אכן הפנו את רוכשי הנכס אל הבנק, אלא שזה התנער בחוסר תום לב מההתחייבות שניתנה על ידי מנכ"ל הבנק.

 

           כב' הרשם קבע כי המדובר בטענה סתמית ללא פירוט, אך על מנת שלא לחסום כליל את דרכן של המערערות, התנה את מתן הרשות להתגונן בהפקדה של 2 מיליון ₪ לקופת בית המשפט תוך 60 יום, שאם לא כן תדחה בקשת הרשות להתגונן.

 

           משלא הופקד הסכום של 2 מיליון ₪, ניתן פסק דין כנגד המערערות ועל כך נסב הערעור שלפנינו.

 

4.        בערעור חזרו המערערות על הטענות שהעלו בפני בית משפט קמא. לטענתן, סכום ההפקדה הגבוה כמוהו כנעילת דלת בפניהן, באשר נוכח מצבן הכלכלי של המערערות, כפי שעולה מדו"חות כספיים שצורפו לכתב הערעור, אין ביכולתן לעמוד בסכום שנקבע להפקדה.

 

           עוד נטען, כי משלא הכחיש הבנק את הטענה כי ניתנה הבטחה על ידי מנכ"ל הבנק, היה על בית המשפט לקבל את הטענה וליתן רשות להתגונן ללא התנאה בהפקדה. לטענת המערערות, משנקבו בשמו של מנכ"ל הבנק כמי שנתן את ההבטחה, יש לראותן כמי שעמדו בחובת הפירוט.

 

           עוד נטען, כי משביטל הבנק את הסכם הפשרה, על הצדדים לשוב לנקודה שבה היו לפני החתימה על ההסכם, ועם ביטול ההסכם התבטלה גם הסכמת המערערות לדחיית טענותיהן כנגד הבנק, הן הטענות נושא תביעתן משנת 2007. לכן לא ניתן לחסום את המערערות בטענה להשתק פלוגתא או מעשה בית דין עקב פסק הדין בתביעת המערערות. במילים אחרות, משהודיע הבנק למערערות על ביטול הסכם הפשרה, על הבנק להשיב למערערות מה שקיבל על פי הסכם הפשרה, ובמקרה דנן, יש להשיב את ויתור המערערות על הטענות שהיו להן כלפי הבנק לפני חתימת הסכם הפשרה ולפני פסק הדין בתביעת 2007.

 

           עוד נטען, כי נוכח זהות האינטרסים בין הבנק לבין הכונס, יש לצאת מנקודת הנחה שהכונס פעל בהתאם להוראות הבנק, ולכן שגה בית המשפט כשקבע כי הבנק אינו אחראי למעשיו או למחדליו של כונס הנכסים.

 

5.        דין הערעור להדחות ואנמק את מסקנתי בקצרה.

 

           הטענה כי עם ביטול הסכם הפשרה על ידי הבנק חזרו הצדדים למצבם לפני חתימת הסכם הפשרה, היא טענה מיתממת שאין בה ממש. סעיף 4 להסכם הפשרה קבע כלהלן:

 

"למען הסר ספק, מובהר כי אי ביצוע התשלום במועד יקנה לבנק זכות לבטל את ההסכם, וזאת לאחר מתן התראה של 7 ימים ללווה ולערבה, וזאת מבלי לפגוע בזכותו של הבנק לאכוף ביצוע הוראות הסכם זה, באם יבחר שלא לבטל את ההסכם, כאמור.

מובהר בזאת, כי היה והלווה (המערערת – י.ע.) ו/או הערבה (המערערת 2 – י.ע.) לא יעמדו בתנאי הסכם זה, הם יהיו חייבים במלוא גובה החוב ללא מחילה או ויתור מצד הבנק".

 

           מלשון הסעיף ברורה כוונת הצדדים, כי אם המערערות לא תעמודנה בתשלום הסכום של מיליון דולר, אזי הבנק יהיה זכאי לבטל את הסכם הפשרה ולתבוע את מלוא סכום החוב שעמד על עשרות מיליוני שקלים. הסעיף מאפשר במפורש לבנק להעמיד את מלוא גובה החוב לפרעון אם המערערות לא יעמדו בתנאי הסכם הפשרה. ברי כי הצדדים לא התכוונו לשלול זכות זו של הבנק במקרה של ביטול ההסכם עקב הפרתו.

 

6.        אשר לטענות המערערות בדבר נזקים שנגרמו על ידי פעולתו של כונס הנכסים, הרי שכל הטענות הנ"ל נבלעות בפסק הדין בתביעת 2007, הדוחה את תביעת המערערות ומהווה מעשה בית דין בין הצדדים.

 

7.        לטעמי, חסד עשה בית משפט קמא בכך שהיה נכון ליתן למערערות רשות להתגונן בכפוף להפקדה, נוכח טענתן להבטחה בעל פה. המערערות טענו כי במהלך השנים בהן פעל כונס הנכסים, הן פעלו על מנת להפנות רוכשים פוטנציאלים של הנכס לבנק וכי:

 

"מנכ"ל המשיבה (הבנק – י.ע.) באותה העת, מר מאיר אלדר, הבטיח בעל פה למבקשות שאם הן יפנו אל המשיבה הצעה לרכישת הנכס שתצא אל הפועל, הרי שלאחר הרכישה תמחל המשיבה למבקשת על החוב ולא תוטל על המבקשות כל חבות נוספת. רוכשי הנכס הופנו על ידי המבקשות אל המשיבה, אלא שהמשיבה התנערה בחוסר תום לב מהתחייבות שנתן מנכ"ל המשיבה כאמור וניצלה את העובדה שדובר בהתחייבות שבעל פה".

 

           אלא שגם הטענה להבטחה בעל פה, מתייחסת למועד הקודם להסכם הפשרה ולמתן פסק הדין בתביעת 2007, כך שכל הטענות שעמדו למערערות לפני כן "נבלעות" בפסק הדין.

 

           למעלה מן הצורך אציין כי אין ממש בטענת המערערות כי הבנק לא הכחיש את טענתן להבטחה בעל פה. העובדה שהבנק ויתר על חקירתו של המצהיר מטעם המערערות נוכח ההצהרה הסתמית בתצהיר התומך בבקשת הרשות להתגונן, אינה צריכה להיזקף לחובתו של הבנק, שהרי "הימנעותו של התובע מניצול זכותו לחקור אין בה כדי להוסיף לתצהיר את שאין למצוא בו מעיקרו" (ע"א 16/89 ורדים, חברה לגידול פרחים נ' החברה הישראלית לביטוחי סיכוני סחר חוץ בע"מ, פ"ד מה(5) 729, 736-735 (1991)).

 

           כפי שציין בית משפט קמא בפסק דינו, סתם המצהיר מטעם המערערות ולא פרש מהן הנסיבות בהן ניתנה ההבטחה הנטענת, היכן ומתי ניתנה, לאיזה גורם ולמי אצל המערערות ניתנה ההבטחה, מדוע הבטחה כה מרחיקת לכת לא הועלתה על הכתב, ומדוע המערערות לא ביקשו להעלותה על הכתב. לכך יש להוסיף, כי לא ברור מה היה האינטרס של הבנק ליתן למערערות הבטחה כה מרחיקת לכת.

 

           בהתחשב בכך שסכום התביעה עמד על 7 מיליון ₪ (אף זאת לצרכי אגרה), ובהתחשב בסתמיותה ובקלישותה הלכאורית של הטענה, איני רואה מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא שהתנה את מתן הרשות להתגונן בהפקדה של 2 מליון ₪. ממילא איני נדרש לטענות הבנק כי המערערות לא הוכיחו כי אין ביכולתן להפקיד את סכום ההפקדה.

 

           אשר על כן הערעור נדחה. המערערות ישאו בשכ"ט הבנק בסך 25,000 ₪

 

           ניתן היום, כ"א באדר התשע"ב (15.3.2012).

 

 

 

ש ו פ ט ת                              ש ו פ ט                               ש ו פ ט

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11069560_E07.doc   עכב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il