עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 684/12

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

 

                                          

בשם המבקש:                        עו"ד י' בם

 

 

 

           לפני בקשת רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ח' בן עמי) בעמ"ת 23075-01-12 מיום 15.1.2012, בה נדחה ערר על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (השופט ע' שחם) במ"ת 29622-12-11 מיום 29.12.2011 שהורה על שחרור המבקש למעצר בית.

 

רקע עובדתי והליכים קודמים

1.             לפי עובדות כתב האישום שהוגש נגד המבקש וארבעה עשר נאשמים נוספים (להלן ביחד: הנאשמים), ביום 12.12.2011 הגיעו הנאשמים לנקודה הסמוכה לגדר המערכת בקרבת מנזר נטוש הנקרא "קאסר אל יהוד" (להלן: המנזר). במקום עבר סגן מפקד פלוגה המוצבת במקום שהיה בסיור. סגן מפקד הפלוגה שאל את הנאשמים למעשיהם במקום, אלו השיבו לו כי באו לטייל ואז הודיע להם סגן מפקד הפלוגה כי אסור לטייל במקום. הנאשמים אמרו לסגן מפקד הפלוגה כי לא ידעו שאין לטייל במקום וכי הם שבים לכביש הראשי. הנאשמים 9-1, ובהם המבקש, חתכו חוטי תיל בגדר המערכת ודרך הפירצה שנוצרה בגדר התקדמו לכיוון מזרח לתוך שטח המוכרז כ"שטח צבאי סגור". סגן מפקד הפלוגה ששב למקום לאחר שראה את מעשי הנאשמים צעק לעברם כי המקום הוא שטח צבאי סגור וכי יש באיזור מוקשים. הנאשמים לא שעו לקריאותיו, התקדמו לתוך המנזר ונכנסו לתוכו. זמן קצר לאחר מכן הגיע למקום סגן מפקד גדוד המוצב במקום שיצר קשר עם סגן מפקד החטיבה המוצבת במקום ועדכן אותו בפרטי האירוע. מיד לאחר שעדכן את סגן מפקד החטיבה נזרקו לעברו של סגן מפקד הגדוד אבנים מכיוון הנאשמים ששהו במנזר. לאחר מכן הגיע סגן מפקד החטיבה והודיע לנאשמים בכריזה כי הם נמצאים בשטח צבאי סגור וכי השהייה שלהם במקום מסכנת אותם ואת כוחות הביטחון. סגן מפקד החטיבה נכנס לשטח המנזר והודיע לנאשמים כי הם נמצאים בשטח שאסור להם להימצא בו ודרש שיעזבו את המקום עקב הסיכון הנובע מהקרבה לגבול. עקב חיתוך חוטי התיל בגדר המערכת התקבלה התראה קבועה על החיתוך, דבר שחייב להציב כוח סיור במקום לאורך כל הלילה עד שתוקנה התקלה למחרת היום בבוקר.

 

2.             בעקבות כך ביום 15.12.2011 הוגש כתב אישום לבית משפט השלום, במסגרתו יוחסו לנאשמים עבירות של פגיעה ברכוש לפי סעיפים 108(א) רישא ו-104 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); כניסה למקום צבאי לפי סעיפים 115(א) ו-115(ב) לחוק העונשין; והתפרעות לפי סעיף 152 לחוק העונשין.

 

3.             בד בבד עם הגשת כתב האישום, בדיון מיום 15.12.2011 שנערך בבית משפט השלום לפני השופט ע' שחם, נתבקש מעצרם של הנאשמים 4-1 עד תום ההליכים נגדם, ובכללם המבקש. בהחלטתו שניתנה בתום הדיון קבע בית משפט השלום כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת הנטען בכתב האישום וכי קיימת עילה למעצרם של הנאשמים. במסגרת החלטתו זו הורה בית משפט השלום על שחרורם של הנאשמים 4-3 לחלופת מעצר בתנאים, אך קבע כי עניינם של המבקש והנאשם 2 שונה שכן עברם הפלילי מצביע על רמת מסוכנות גבוהה יותר במידה משמעותית. משכך, הורה בית המשפט על הזמנת תסקיר שירות מבחן בעניינם של המבקש ונאשם 2 ועל הארכת מעצרם עד למתן החלטה אחרת.

 

4.             על החלטה זו הגישו המבקש והנאשם 2 ערר לבית המשפט המחוזי. במסגרת הערר טען בא כוח המבקש והנאשם 2 הן לעניין היעדרן של ראיות לכאורה, הן לעניין היעדרה של עילת מעצר והן באשר לקיומה של חלופת מעצר. ביום 20.12.2011 שמע בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מ' י' הכהן) את הצדדים ובהחלטה שנתן בתום הדיון קבע כי היה מקום להבחין בין המבקש לבין הנאשם 2 בכל הנוגע לבקשה לשחררם לחלופת מעצר עד לקבלת תסקיר שירות המבחן. בית המשפט המחוזי ציין בהקשר זה כי עברו הפלילי של המבקש הוא "ישן" יותר משל הנאשם 2 ולא תלויים ועומדים כנגדו מאסרים מותנים ומשכך ניתן להסתפק בשחרורו למעצר בית מלא בפיקוחם של אשתו ושכנו, וכך הורה.

 

5.             ביום 29.12.2011 הוגש לבית משפט השלום תסקיר שירות המבחן בעניינו של המבקש, אשר קבע כי קיימת רמת סיכון נמוכה להישנות התנהגות פרועה מצדו וכי תנאי מעצר הבית והמפקחים עשויים לאיין את מסוכנותו. לפיכך הציע שירות המבחן להותיר את תנאי מעצר הבית על כנם. נוסף על כך, כדי להקל על משפחתו של המבקש המליץ שירות המבחן לאפשר למבקש לשהות במעצר בית ללא פיקוח בשעות בהן אשתו של המבקש יוצאת עם הילדים למסגרותיהם ומשם בחזרה לביתם.

 

6.             עוד באותו היום התקיים דיון בתנאי מעצרם של המבקש ונאשם 2 לפני בית משפט השלום. במסגרת הדיון חזר וטען בא כוחם של המבקש ונאשם 2 לעניין היעדרן של ראיות לכאורה כמו גם להיעדר עילת מעצר. בית משפט השלום קבע כי לא חל שינוי בכל הנוגע לקיומן של ראיות לכאורה ולקיומה של עילת מעצר ודחה את הטענות בהקשר זה. אשר לחלופת המעצר, לא מצא בית משפט השלום סיבה לסטות מהמלצות שירות המבחן המאזנות נכונה לדידו בין רמת המסוכנות העולה מן המבקש ונאשם 2 לבין זכותם לחירות. לפיכך הורה בית המשפט על שחרור המבקש למעצר בית מלא בפיקוחם של אשתו ושכנו, מלבד בשעות 8:30-7:45 ו-14:00-13:20 בהן נקבע כי ישהה במעצר בית אך ללא פיקוח.

 

7.             על החלטה זו הגיש המבקש ערר לבית המשפט המחוזי. בערר טען המבקש טענות מטענות שונות, ובהן: כי שגה בית משפט השלום משקבע כי קיימות ראיות לכאורה; כי שגה בית משפט השלום משקבע כי קיימת עילת מעצר; כי המבקש הופלה לרעה ביחס לנאשמים הבגירים האחרים; וכי תנאי השחרור שנקבעו למבקש אינם מידתיים ופוגעים מעבר לנדרש ביכולתו להתפרנס ובחופש הדת שלו. ביום 15.1.2012 נערך דיון בערר לפני בית המשפט המחוזי בירושלים  (השופטת ח' בן עמי). לגישת בית המשפט המחוזי החלטת בית משפט השלום אינה חורגת ממתחם הסבירות ואין מקום להתערב בה. עוד הדגיש בית משפט השלום שבמסגרת התסקיר שהונח על שולחנו של בית משפט השלום הוערך כי "בקונסטלציות פוליטיות מסוימות, הוא [קרי, המבקש – י.ד.] עלול לשוב ולנהוג בצורה בעייתית וחוצת גבולות" וכי הורשע בעברו בעבירה שעניינה הפרת הוראה חוקית; דברים שיש בהם כדי להשליך על מידת האמון שניתן לתת במבקש. נוכח האמור דחה בית המשפט המחוזי את הערר.

 

          ומכאן הבקשה שלפני.  

 

נימוקי הבקשה

8.             בבקשה טוען המבקש – באמצעות בא כוחו, עו"ד יצחק בם – כי העבירה של כניסה למקום צבאי אינה מתקיימת במקרה דנן וכי היה על בית המשפט להכריע בעניין זה עוד בשלב בחינת קיומן של ראיות לכאורה. כן נטען כי עבירת הפגיעה ברכוש לפי סעיף 108 לחוק העונשין אינה מקימה עילת מסוכנות. עוד טוען המבקש כי הערכת המסוכנות לגביו נמוכה, כעולה מתסקיר שירות המבחן, ומשכך היה על בית המשפט להורות על שחרורו בתנאים מידתיים יותר. לבסוף טוען המבקש כי המקרה דנן הוא מיוחד נוכח השימוש בסעיפי האישום הנ"ל אשר "ככלל הנם נדירים ולא נעשה בהם שימוש במקרים של הפגנות ומחאות על רקע פוליטי" ומשכך מצדיק לדון בו ב"גלגול שלישי".   

 

דיון והכרעה

9.             לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להיזקק לתגובת המשיבה.

 

10.          כידוע, ביום 27.3.2011 נכנס לתוקפו חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (תיקון מס' 8), התשע"א-2010, ס"ח 654 (להלן: התיקון לחוק המעצרים), שהינו פרי המלצתה של הועדה המייעצת לשר המשפטים לעניין סדר הדין הפלילי ודיני ראיות בראשות חברתי השופטת מ' נאור. במסגרת התיקון לחוק המעצרים נקבע בסעיף 51(א1)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) כי ביקורת שיפוטית על החלטתו של בית המשפט המחוזי בערר על החלטת בית משפט השלום תתאפשר אך ורק ברשות, להבדיל מהמצב הנורמטיבי הקודם לפיו הערר לבית המשפט העליון היה בזכות.

 

          על התכלית המונחת ביסוד התיקון לחוק המעצרים ניתן ללמוד באופן ברור מדברי ההסבר להצעת החוק שעמדו על מספרם של העררים המגיעים לפתחו של בית משפט זה מדי שנה ועל האחוז הלא מבוטל של עררים שניים מתוכם, קרי עררים שנדונו כבר בבית משפט מחוזי כערר על בית משפט השלום. ראו בהקשר זה דבריה של חברתי השופטת ע' ארבל בהחלטתה בבש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.4.2011) (להלן: עניין ג'ריס), שעמדה על כך שהתכלית המרכזית של התיקון לחוק המעצרים נעוצה "בהפחתת העומס המוטל על בית המשפט העליון ובהיקף הנכבד של הדיונים בעררים..." [שם, סעיף 5]. עוד ראו דבריו של חברי השופט א' רובינשטיין בהחלטתו בבש"פ 6003/11 טהא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.8.2011), בסעיף ח' (להלן: עניין טהא).

 

          לאור תכלית זו ונוכח ה"רקמה [ה]פתוחה לפיתוח פסיקתי", כלשונו של השופט רובינשטיין בעניין טהא, שהותיר המחוקק בתיקון לחוק המעצרים החלה מתפתחת בבית משפט גישה באשר למבחן הראוי למתן רשות לערור ב"גלגול שלישי". הגישה הותוותה בראשיתה עוד בהחלטתה של השופטת ארבל בעניין ג'ריס, במסגרתה ביקשה להחיל על בקשות רשות ערר לפי סעיף 51(א1)(1) לחוק המעצרים את אמות המידה שנקבעו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה) לקבלת בקשת רשות ערעור אזרחית, קרי קיומה של סוגיה בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לסכסוך, תוך הגמשתן במקרים מיוחדים; מקרים אותם לא פירטה, אך קבעה כי "לכשיתייצבו לפנינו – נדע לזהותם" [עניין ג'ריס, בסעיף 7]. גישה זו קנתה לה אחיזה בהחלטות נוספות בבית משפט זה [ראו, למשל: בש"פ 5092/11 ‏צ'צ'לינצ'קי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.7.2011) (השופט ס' ג'ובראן);  בש"פ 6784/11 סואעד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.9.2011), סעיף 5 (השופט ע' פוגלמן); בש"פ 7206/11 עמור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.11.2011), סעיף 4 (השופטת א' חיות); בש"פ 4202/11 לוקצקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.6.2011), סעיף 5 (השופט נ' הנדל); בש"פ 5702/11 צופי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.8.2011), בסעיף 3 (השופט י' עמית)]. גישה דומה הנסמכת על הפסיקה הנזכרת הביע השופט רובינשטיין משקבע כי ניתן יהיה לקבל את בקשת הרשות לערור באותם מקרים בהם "יעלו מן התיק נסיבות מיוחדות אשר יצדיקו את הדיון בגלגול שלישי" [ראו: בש"פ 107/12 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.1.2012), סעיף י'; וכן ראו עניין טהא, בסעיף ט']. אף מהחלטות שניתנו על ידי חברי השופט ח' מלצר עולה כי אמות המידה המנחות בבחינת רשות הערר הינן קיומה של שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינו הפרטני של המבקש או התקיימות "נסיבות חריגות" [ראו, למשל: בש"פ 7559/11 חימי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.10.2011); ולעניין בו נתקיימו אותן "נסיבות חריגות", ראו: בש"פ 3821/11 מימוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.6.2011), סעיף 12].

 

11.          בהחלטות קודמות שניתנו על ידי לא קבעתי מסמרות בדבר טיב המבחנים שיש להחיל לעניין מתן רשות לערור לפי סעיף 51(א1)(1) לחוק המעצרים [ראו: בש"פ 3391/11 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.5.2011); בש"פ 3565/11 פרד'ייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.5.2011), שם ציינתי כי הבקשה אינה מעלה סוגייה עקרונית ועם זאת הכרעתי גם לגופו של עניין; ובש"פ 3527/11 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.5.2011), שם קיבלתי את הבקשה ודנתי בערעור לגופו נוכח הסוגייה העקרונית שעורר המקרה].

 

          סבורני כי לאור התכלית המונחת בבסיס התיקון לחוק המעצרים אכן ניתן לגזור את המבחן הבסיסי למתן רשות לערור מהמבחן שנקבע בהלכת חניון חיפה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". אין חולק שבאותם מקרים בהם מתעוררת שאלה עקרונית או בעלת חשיבות ציבורית יש ליתן רשות לערור ולדון בערר לגופו. עם זאת אבקש להביע דעתי באשר להיקפן של אותן "נסיבות חריגות" או "מקרים מיוחדים" אשר יצדיקו מתן רשות אף באותם מקרים בהם לא מתעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינו של המבקש. לטעמי, נוכח אופייה של בקשת רשות הערר אשר מטבעה עוסקת פעמים רבות בדיני נפשות ובזכויות יסוד של נאשמים, אל לו לבית משפט זה להותיר חרך צר בלבד לקבלת רשות לערור, ולראות באותם "מקרים מיוחדים" מקרים נדירים בלבד. כך לדוגמא, דומני כי יש להתיר רשות לערור גם באותם מקרים בהם סבור בית המשפט זה כי החלטת בית המשפט המחוזי על פניה אינה סבירה ופוגעת בזכויות הנאשם מעל למידה הדרושה לשם הגנה על האינטרסים הציבוריים, ובראשם האינטרסים של שלום הציבור ותקינות ההליך הפלילי. [השוו: ישי שרון "רשות הערר נתונה? עמדת הסניגוריה הציבורית בעקבות תיקון מס' 8 לחוק המעצרים" הסניגור 177, בעמ' 4, 8 (2011)].

 

          אחר הדברים האלו, בבואי לבחון את המקרה שלפני מצאתי כי הוא אינו מצדיק מתן רשות לערור. המקרה שלפני הוא בדיוק מסוג המקרים אותם ביקש המחוקק להרחיק מבית משפט זה; מקרים בהם לא עולה כל שאלה עקרונית וגם לא ניתן להצביע על פגיעה בלתי מידתית בזכויות הנאשם.

 

12.          למעלה מן הדרוש אציין כי החלטתו של בית המשפט המחוזי מנומקת היטב ולא מצאתי כי נפלה בה טעות כלשהי. בית המשפט המחוזי הפנה לקביעתו של בית משפט השלום אשר קיבל את המלצת שירות המבחן לאחר שבחן את כלל הנתונים הרלבנטיים וקבע כי האיזון שערך בית משפט השלום עולה בקנה אחד עם האמור בתסקיר ועם עברו הפלילי של המבקש. לא ניתן לומר שהחלטה זו אינה סבירה או שהיא פוגעת באופן לא מידתי בזכויותיו של המבקש.

 

13.          אשר לטענותיו של המבקש בכל הנוגע לשאלת התקיימותה של עבירת הכניסה למקום צבאי הרי שמדובר בטענות השמורות לדיון בהליך העיקרי ושאינן מוכרעות בשלב בחינת קיומן של ראיות לכאורה, בו נדרש בית המשפט לשאלה האם הראיות הקיימות מקימות סיכוי סביר להרשעה ואין הוא נכנס לשאלת התקיימות כל אחד ואחד מיסודות העבירה מעבר לספק הסביר [ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 147 (1996)].

 

14.          לעניין קיומה של עילת מעצר, בית משפט השלום קבע ביום 15.12.2011 כי קיימת עילה למעצר המבקש נוכח הסכנה לשלום הציבור הנובעת, בין היתר, מעצם הניסיון לעורר פרובוקציה במקום רגיש על גבול בין מדינת ישראל למדינה אחרת וכן חזר על קביעה זו בהחלטתו מיום 29.12.2011, וזאת על אף שלא הוגשה בקשה לעיון חוזר מצד המבקש. החלטתו של בית משפט השלום מקובלת עליי בנסיבות העניין. למעלה מכך, אם היה המבקש מעוניין לתקוף החלטה זו, היה עליו לעשות זאת במסגרת בקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 15.12.2011 ואין הוא רשאי לעשות כן בכל שלב של הדיון בעניינו מחדש, כפי שעשה בדיון מיום 29.12.2011, ובכך לקנות לעצמו אפשרות מחודשת להשיג עליה.

 

          ברי כי טענותיו של המבקש בהקשר זה שמורות לו והוא רשאי להביאן אף עתה לפני הערכאה המבררת בבקשה לעיון חוזר על ההחלטה בדבר קיומה של עילת מעצר.

 

15.          אשר על כן, דין הבקשה להידחות.

 

           ניתנה היום, ז' בשבט תשע"ב (31.1.2012).

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12006840_W01.doc   חכ/

מרכז מידע, טל' 077-2703333  ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il