|
בבית המשפט העליון |
|
רע"ב 6437/12 |
|
לפני: |
כבוד השופט א' שהם |
|
המבקש: |
אריק כהן |
|
|
נ ג ד |
|
המשיבה: |
מדינת ישראל |
|
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, מיום 4.7.2012, בעת"א 1998-06-12, שניתן על-ידי כב' השופטים י' אלון-נשיא; י' צלקובניק; י' שפסר |
בשם המבקש: עו"ד דורון נוי
בשם המשיבה: עו"ד מיטל בוכמן-שינדל
|
החלטה |
1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, שניתן על-ידי כב' השופטים י' אלון – נשיא, י' צלקובניק ו- י' שפטר, בתיק עת"א 1998-06-12, מיום 4.7.2012. בפסק הדין נדחתה עתירתו של המבקש לבטל את החלטת ועדת השחרורים לבטל חלקית את שחרורו על-תנאי ולהורות לו כי ישוב לשאת תקופת מאסר של 26 חודשים, מתוך תקופת השחרור על-תנאי המלאה, אשר הסתכמה ב- 36 חודשים.
רקע והליכים
2. ביום 16.3.2005, הורשע המבקש על-ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (להלן: ת"פ 40300/03), על יסוד הודאתו, בביצוע עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ועבירה של ייבוא סם מסוכן, לפי סעיפים 13 ו-19א לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים). בגין ביצוע עבירות אלו, הושת על המבקש עונש של 66 חודשי מאסר לריצוי בפועל, ועונש של 24 חודשי מאסר על-תנאי, למשך 3 שנים.
1. ביום 20.6.2005, הורשע המבקש על-ידי בית המשפט המחוזי בנצרת (להלן: ת"פ 1017/04), על יסוד הודאתו, בביצוע עבירה של סחר בסם מסוכן, לפי סעיפים 13 ו- 19א לפקודת הסמים המסוכנים, ועבירה של החזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי, לפי סעיף 7(א) ו- 7(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים. בגין ביצוע עבירות אלו, הושת על המבקש עונש של 48 חודשי מאסר לריצוי בפועל, מהם 10 חודשים בחופף לעונש שהוטל על המבקש בת"פ 40300/03, וכן עונש של 36 חודשי מאסר על-תנאי, למשך 3 שנים.
2. ביום 25.7.2007, ניתנה החלטת ועדת השחרורים, המורה על שחרורו של המבקש בשחרור מוקדם על-תנאי, לתקופת תנאי בת 3 שנים ושלושה חודשים, מיום 12.8.2007 ועד ליום 11.11.2010. בהחלטה נקבע, כי המבקש ימלא את התנאים הקבועים בחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על-תנאי); ייקח חלק בתוכנית של הרשות לשיקום האסיר; וכי כל הפרה הנובעת מאי קיום התוכנית, תחשב להפרה מהותית של תנאי השחרור ועלולה לגרום להפקעת שחרורו על-תנאי.
3. בימים 28.7.2010 ו- 19.1.2011, הוגשו שלושה כתבי אישום נגד המבקש לבית המשפט השלום באשקלון, המייחסים לו את ביצוע העבירות הבאות:
א. ת"פ 19831-08-10 – עבירה של תקיפת בת זוג בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 382(ב)(1) ו- 379 לחוק העונשין, ועבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין. על-פי כתב האישום, העבירות הנ"ל, בוצעו על-ידי המבקש בימים 11.6.2010 ו- 13.6.2010, דהיינו, במסגרת תקופת שחרורו על-תנאי.
ב. ת"פ 58083-01-11 – עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, ועבירה של תקיפת בת זוג, לפי סעיף 382(ב)(1) לחוק העונשין. על-פי כתב האישום, העבירות הנ"ל, בוצעו על-ידי המבקש ביום 2.7.2010, דהיינו, במסגרת תקופת שחרורו על-תנאי.
ג. ת"פ 13230-02-11 – עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; עבירה של היזק לרכוש במזיד, לפי סעיף 452 לחוק העונשין; ועבירה של תקיפת בת זוג, לפי סעיפים 382(ב)(1) ו- 379 לחוק העונשין. על-פי כתב האישום, העבירות הנ"ל, בוצעו על-ידי המבקש בימים 15.11.2010 ו- 16.11.2010, דהיינו לאחר שהסתיימה תקופת שחרורו על-תנאי.
4. ביום 9.10.2011, הורשע המבקש על-ידי בית המשפט השלום באשקלון, על יסוד הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בביצוע העבירות המיוחסות לו בשלושת כתבי האישום הנ"ל, לאחר שצורפו יחדיו. בו ביום, אימץ בית המשפט את הסדר הטיעון, גזר את דינו של המבקש והשית עליו 4 חודשי מאסר לריצוי בפועל, ו- 6 חודשי מאסר על-תנאי. עקב הרשעתו זו, הגיש היועץ המשפטי לממשלה, ביום 2.11.2011, בקשה לביטול שחרורו על-תנאי של המבקש לועדת השחרורים גוש מרכז. בבקשה נטען, כי לנוכח העובדה שהרשעתו של המבקש מהווה הפרה בוטה של תנאי שחרורו, הרי שיש להפקיע את שחרורו על-תנאי, ולחייבו לשוב ולשאת בתקופת מאסר שאורכה כאורך תקופת מלוא התנאי.
5. לשם השלמת התמונה, יצויין, כי ביום 6.11.2011, הורשע המבקש על-ידי בית המשפט השלום באשקלון (להלן: ת"פ 28506-03-11), בהחזקת סם שלא לצריכה עצמית, לפי סעיפים 7(א) ו- 7(ג) לפקודת הסמים המסוכנים; בעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין; בעבירה של נהיגה פזיזה ורשלנית ברכב, לפי סעיף 338(א)(1) לחוק העונשין; ובעבירה של הסתייעות ברכב לביצוע פשע, לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961. בגין עבירות אלו, אשר בוצעו ביום 9.3.2011, נדון המבקש, בין היתר, ל- 14 חודשי מאסר לריצוי בפועל.
6. ביום 5.12.2011, ערכה ועדת השחרורים דיון בעניינו של המבקש, במעמד הצדדים. במהלך הדיון, טען המבקש, אשר ייצג את עצמו, כי נתן הסכמתו להסדר הטיעון מבלי שעודכן בדבר העובדה כי העבירות בוצעו במהלך תקופת השחרור על-תנאי, וללא שידע שהרשעתו בתיק זה עלולה להוביל להפקעת תקופת התנאי. כמו כן, ביקש המבקש לדחות את הדיון, על מנת לאפשר לו לשכור עו"ד שייצגו. ועדת השחרורים נעתרה לבקשתו זו. יצויין, כי אף בימים 20.2.2011 ו- 25.3.2012, התקיימו דיוני המשך בעניינו של המבקש, אשר נדחו, לנוכח בקשותיו של המבקש.
7. ביום 3.4.2012, ולאחר שנערך דיון, ממנו נעדר בא כוח המבקש עקב שהות בחוץ לארץ, ניתנה החלטתה של ועדת השחרורים להפקיע את מלוא תקופת השחרור על-תנאי של המבקש. ועדת השחרורים ציינה, כי בשניים מהאישומים בהם הורשע המבקש, ביום 9.10.2011, ובגינם הוטל עליו מאסר לריצוי בפועל, בוצעו עבירות במסגרת תקופת התנאי. על כן, קבעה ועדת השחרורים, כי יש לבטל את מלוא תקופת התנאי של המבקש ולחייבו לשאת ב- 36 חודשי מאסר.
8. ביום 16.5.2012, נערך דיון חוזר בועדת השחרורים, לבקשת בא כוח המבקש ובמעמד הצדדים. בו ביום, ניתנה החלטתה של ועדת השחרורים בעניינו של המבקש. נקבע, כי טענת המבקש כי לא ציינו בפניו את העובדה שהוא צפוי להפקעת השחרור על-תנאי, אינה רלבנטית ואין לקבלה. כן נקבע, כי הבקשה לביטול שחרורו על-תנאי של המבקש הוגשה במועד, תוך 3 חודשים מיום מתן גזר הדין, אשר ניתן במהלך תקופת התנאי, בהתאם לסעיף 22(א)(1) לחוק שחרור על-תנאי. יחד עם זאת, חברי הועדה הגיעו לכלל מסקנה כי אין מקום להפקיע את מלוא תקופת התנאי, וזאת, לנוכח העובדה כי העבירה הראשונה אותה ביצע המבקש במהלך תקופת התנאי, נעברה כ- 5 חודשים לפני תום התקופה; משום שהעונש שהוטל על המבקש בגין העבירות שביצע במהלך תקופת התנאי, עומד על 4 חודשי מאסר בלבד; והיות שאין פרופורציה הולמת בין עונש מאסר זה ובין הפקעה של 36 חודשי מאסר. לפיכך, קבעה ועדת השחרורים כי יש לתקן את החלטתה, מיום 3.4.2012, להפקיע את מלוא תקופת התנאי, ותחת זאת, להפקיע תקופה של 26 חודשים בלבד.
9. ביום 3.6.2012, הגיש המבקש את עתירתו לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. בעתירה נטען, כי הבקשה לביטול שחרורו של המבקש על-תנאי הוגשה לאחר תום המועד הקבוע בסעיף 22(א)(2) לחוק שחרור על-תנאי. כן נטען, כי שגתה הועדה משלא נתנה דעתה לכך שבקשת הביטול נעשתה בחוסר ניקיון כפיים, בחוסר תום לב ותוך שלילת הזכות להליך הוגן, שעה שלמבקש נעשה מחטף ולא הודע לו כי הרשעתו תוביל להפקעת תקופת התנאי.
10. ביום 3.7.2012, הגישה המשיבה כתב תשובה מטעמה, בה נטען כי דין העתירה להידחות, שכן החלטת הועדת השחרורים הינה סבירה, ראויה ועניינית, ואין בה כל פגם אשר המצדיק התערבות. נטען, כי הבקשה לביטול השחרור על-תנאי הוגשה במועד הנדרש, דהיינו, ביום 2.11.2011, תוך 3 חודשים מיום מתן גזר הדין בעניינו, וכי טענת המבקש, לעניין זה, אינה הגיונית ואיננה מתיישבת עם כוונת המחוקק. באשר לטענת המבקש אודות "מחטף" שארע, עקב כך שלא הודע לו כי הרשעתו תוביל להפקעת תקופת התנאי, טענה המשיבה, כי המבקש היה מודע לכך שאסור היה לו לבצע עבירות בתקופת התנאי; כי היה מודע למשך תקופת התנאי; כי היה מיוצג על-ידי סנגור במהלך ניהול התיק; וכי הוא לא ערך תצהיר לתמיכת עתירתו, ולא ברור מי אמר לו שלא תוגש בקשת הפקעה כאמור.
11. ביום 4.7.2012, ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי בעתירתו של המבקש, לאחר שקיים דיון בפניו. בית המשפט עמד על השתלשלות ההליכים הקודמים לעתירה, וקבע כי הבקשה הוגשה במועד, תוך 3 חודשים מיום מתן גזר הדין אשר ניתן במהלך תקופת התנאי, כנקבע בסעיף 22(א)(1) לחוק שחרור על-תנאי. עוד נקבע, כי חזקה על המבקש כי ידע היטב את תקופת התנאי שבה הוא נמצא, את מועדי העבירות הנטענות בכתב האישום שהודה בהם, ואת ההשלכות העשויות לנבוע מכך. משכך, קבע בית המשפט, כי אין מקום להתערב בהחלטת ועדת השחרורים, אשר, לפנים משורת הדין, הפחיתה שליש מתקופת ההפקעה.
הבקשה
12. בבקשת רשות ערעור שהגיש המבקש ביום 2.9.2012, נטען על-ידו כי הבקשה מעלה שאלה משפטית כבדת משקל הנוגעת לעניינם של יתר הנאשמים והאסירים העלולים לעמוד בפני מצב דומה. לטענת המבקש, המשיבה אינה רשאית להגיש בקשה לביטול רישיון אסיר, לאחר שכרתה עימו הסדר טיעון מקל, וללא שהעמידה אותו על אפשרות הפקעת תקופת התנאי, בזמן כריתת אותו הסדר. לדידו, התביעה טמנה לו פח, עת שמחד הציעה לו הסדר טיעון מקל ומאידך הביאה לביטול שחרורו על-תנאי. עוד טוען המבקש, כי על התביעה הכללית הייתה מוטלת, לכל הפחות, החובה להציע למבקש להשתחרר מהסדר הטיעון שכרתה עימו, לבטל את הודאתו ולאפשר לו לנהל את משפטו עד תום.
13. ביום 25.10.2012, הוגשה תגובתה המקדמית של המשיבה לבקשה, בה נטען, כי דין הבקשה להידחות, הן על הסף והן לגופה. ראשית, נטען, כי המבקש לא העלה כל שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית או ציבורית, כנדרש בבקשות כגון דא, וכי הבקשה נוגעת לנסיבותיו הקונקרטיות של המבקש. כמו כן, נטען, כי דין הבקשה להידחות על הסף אף מחמת קיומו של סעד חילופי, שעה שטענתו של המבקש לביטול הסדר הטיעון היה צריך להעלות במסגרת הערעור על פסק דינו של בית המשפט אשר אישר את הסדר הטיעון, ולא במסגרת עתירת אסיר. שנית, ולמעלה מן הצורך, טוענת המשיבה, כי גם לגופם של דברים לא הצביע המבקש על כל פגם בהחלטתו של בית משפט קמא, ואין להתערב בה. זאת, שעה שבמקרה של ביצוע עבירה נוספת בתקופת תנאי, אשר בגינה הוטל עונש מאסר, שיקול דעתה של ועדת השחרורים מצומצם ביותר ומתחייבת הפקעת רישיון האסיר. על כן, טוענת המשיבה, כי אין עילה להתערבות בפסק דינו של בית משפט קמא, ודין בקשת רשות הערעור להידחות.
דיון והכרעה
14. לאחר עיון בבקשה ובתגובת המשיבה, נחה דעתי כי דינה להידחות. הלכה ידועה היא כי אין מקום ליתן רשות ערעור בבקשות כגון זו שלפניי, אלא במקרים מיוחדים בהם מתעוררת שאלה משפטית, או סוגיה עקרונית, החורגת מעניינם של הצדדים (ראו, לעניין זה, רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.8.1986); רע"ב 6077/12 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.10.2012)). הנני סבור, כי מקרה זה אינו נמנה על אחד מאותם מקרים המצדיקים מתן רשות לדון במסגרת של הליך שיפוטי נוסף, וזאת, בהעדר שאלה משפטית, או סוגיה עקרונית בעלת חשיבות מיוחדת. כך גם, עניינה של הבקשה בשאלות פרטניות הקשורות לתוצאות הפרת תנאי שחרורו של המבקש, בשל העובדה כי ביצע עבירה נוספת במהלכה. משכך, דין הבקשה להידחות מטעם זה בלבד.
15. למעלה מן הנדרש, אציין, כי גם לגוף הדברים אין מקום להיעתר לבקשה. נזכיר תחילה, כי לאסיר אין זכות קנויה להשתחרר ממאסר בטרם ריצוי מלוא עונשו (ראו, לעניין זה, רע"ב 256/00 מסיקה נ' ועדת השחרורים (לא פורסם, 7.2.2000), פס' 4; רע"ב 1559/03 מדינת ישראל נ' סוויסה, פ"ד נח(1) 880, 896 (2003)). תחת זאת, חוק שחרור על-תנאי ממאסר, מקנה לועדת השחרורים סמכות שבשיקול דעת להורות על שחרורו המוקדם של אסיר, בתנאים מגבילים. בין תנאים אלו, נמנה סעיף 13(א) לחוק שחרור על-תנאי, המורה כי אסיר אשר שוחרר על-תנאי לפי הוראות חוק זה "לא יעבור עבירת עוון או פשע נוספת (להלן – עבירה נוספת) במשך תקופת התנאי". היה ועבר אסיר משוחרר עבירה נוספת במהלך תקופת התנאי, כי אז "תבטל הועדה את שחרורו ותחייבו לשאת מאסר שאורכו כאורך תקופת התנאי" (סעיף 20(א) לחוק שחרור על-תנאי). כלל זה, המורה על ביטול תקופת התנאי עקב ביצועה של עבירה נוספת, חריגים בצידו: חריג ראשון, מקום בו לא הוטל על האסיר עונש מאסר בגין אותה עבירה (סעיף 20(ב) לחוק שחרור על-תנאי). חריג שני, מקום בו, לאור נסיבות העניין סבורה ועדת השחרורים כי יש להשיבו לשאת מאסר לתקופה קצרה מאורך תקופת התנאי, אולם זאת לא בפחות ממחציתה (סעיף 20(ג) לחוק שחרור על-תנאי).
20. הנה כי כן, שיקול הדעת הנתון לועדת השחרורים מקום בו עבר אסיר ברישיון עבירה נוספת ונגזר עליו בגינה עונש מאסר, הינו מצומצם וצר ביותר. ויפים, לעניין זה, דברי השופטת א' ארבל, בציינה כי:
"החוק מבטא אם כן גישה מצמצמת ומצרה יותר באשר להיקף שיקול הדעת של הוועדה באשר לביטול שחרור על תנאי. במילים אחרות, על פניו, החוק מבטא גישה מחמירה יותר בהתייחס לאסיר שסרח ועבר עבירה בתקופת התנאי" (ע"פ 4654/03 וליד נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 567, 592 (2003), וראו גם, רע"ב 2121/08 מנשרוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.3.2008)).
21. במקרה דנן, סבורני, כי לא נפל כל פגם בהחלטת ועדת השחרורים וכי ביטול תקופת התנאי של המבקש היה מחויב, בנסיבות העניין. זאת, שכן משעבר המבקש עבירות, במהלך תקופת התנאי, בגינן נגזר עליו עונש מאסר בפועל, הרי שהוא נפל בגדרי הכלל הקבוע בסעיף 20(א) לחוק שחרור על-תנאי, המורה על ביטול תקופת התנאי. מכאן, כי אין כל נפקות לשאלה אם עמדה התביעה על כך שהרשעתו עלולה להוביל להפקעת תקופת התנאי, או לאו. מה גם, שהמבקש היה מיוצג לאורך ההליך שהוביל לכריתת הסדר הטיעון ולהרשעתו, וכאשר חזקה עליו כי ידע היטב כי שוחרר ממאסר על-תנאי, מה משך תקופת התנאי, ומה המשמעות של ביצוע עבירות בתוך תקופת התנאי. אף על פי כן, יוזכר, כי ועדת השחרורים התחשבה בנסיבותיו של המבקש, וקבעה, אף מבלי שהתבקשה לכך, כי הלה ישוב לרצות שני שליש בלבד מתקופת התנאי המלאה. אשר על כן, בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי אין למבקש אלא להלין על עצמו, ונמנע מלהתערב בהחלטתה של ועדת השחרורים.
לאור האמור, לא מצאתי כי קיימת הצדקה לדון בעניינו של המבקש ובטענותיו, במסגרת של הליך שיפוטי נוסף.
לפיכך, הנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור.
ניתנה היום, ט"ו בחשוון התשע"ג (31.10.2012).
|
|
|
ש ו פ ט |
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12064370_I04.doc יא
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il