עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 634/11

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

השופט ע' פוגלמן:

 

           עניינה של העתירה שלפנינו בבקשת העותרים כי נורה על קיום הסדר טיעון שגובש, לטענתם, בין התביעה הכללית לביניהם שלפיו יואשמו העותרים מספר 1 ו-2 בהריגה (תוך ביטול הרשעתו ברצח של העותר מס' 1), ואילו העותר מס' 3 יואשם בסיוע להריגה.

 

 

ההשתלשלות העובדתית והדיונית

 

1.        העותר מס' 1 (להלן: יחזקאל) הורשע ברציחתו של יצחק ג'ורג'י ז"ל (להלן: המנוח) בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים א' טל, י' אמסטרדם ור' לבהר שרון). בגין הרשעתו, נגזר עליו עונש של מאסר עולם וכן תשלום פיצויים למשפחת המנוח. בכתב האישום שהוגש נגד יחזקאל, נטען כי בעת שזה ישב בצוותא עם חברו איציק מימוני – הוא העותר מס' 2 (להלן: מימוני) במסעדה ברמת-גן, נכנס המנוח למסעדה, ניגש אל יחזקאל אשר ישב בגבו אליו, וחבט בראשו ללא כל התראה מוקדמת. בתגובה לכך קמו יחזקאל ומימוני והחלו להכות במנוח תוך השלכת כיסאות לעברו. בין הצדדים התפתחה תגרה אשר הופסקה רק כאשר עלה בידי הנוכחים במסעדה להפריד ביניהם ולהוציא את השלושה אל מחוצה לה. בעודו מוחזק על-ידי בעלי המסעדה לבל ימשיך לתקוף את המנוח, קרא יחזקאל לעבר מימוני: "בוא נלך, היום אני ארצח אותו". המנוח עזב את המקום עם דודו (להלן: סבאח), ואילו מימוני נטל מן המסעדה סכין לחיתוך בשר ונסע ביחד עם יחזקאל מהמקום. בחלוף דקות אחדות איתר יחזקאל את המנוח ברחוב ברמת-גן, התנפל עליו ודקר אותו מספר פעמים באמצעות הסכין, לפחות פעמיים מתוכן באזור בית החזה. המנוח מצדו דקר את יחזקאל סמוך לעינו. בעקבות האירועים הובהל המנוח לבית חולים, שם – בתום ניסיונות החייאה – נקבע מותו.

 

2.        כאמור, בית המשפט המחוזי הרשיע את יחזקאל בעבירת הרצח. במהלך המשפט, בעקבות שינוי מסוים בגרסתו של העד סבאח טענה התביעה כי יחזקאל לא רצח את המנוח לבדו, והדבר נעשה על-ידי כל העותרים במשותף, לרבות אחיו של יחזקאל (להלן: גילי) אשר הגיע בשלב מסוים לזירה. עם זאת דבקה התביעה בעמדתה כי יחזקאל הוא שדקר את המנוח, ולא ביקשה במהלך המשפט לתקן את כתב האישום. בהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי נקבע, בין היתר כי:

 

"גם אם מימוני הוא שדקר את המנוח, אין בכך כדי לפטור את הנאשם (יחזקאל –ע.פ.) מאחריות לביצועו כ'מבצע בצוותא' עם מימוני וגילי, שכן הנאשם נכח שלא באקראי בזירת האירוע, עמד בסמוך למנוח כשהמנוח נדקר והשתתף בתקיפתו וכדבריו, הוא היה בעל המניע לפגוע במנוח לאחר שהותקף על-ידו במסעדה".

 

3.        יחזקאל הגיש ערעור על הרשעתו אשר תלוי ועומד בימים אלה בבית משפט זה. ביני לביני, על רקע קביעותיו של בית המשפט המחוזי בפסק הדין הגישה המדינה כתב אישום נגד מימוני וגילי בעבירת הרצח, ומשפטם החל בבית המשפט המחוזי בתל אביב. בכתב האישום נגדם (להלן: כתב האישום המקורי) נטען כי לאחר התגרה במסעדה קשרו מימוני וגילי קשר עם יחזקאל לרצוח את המנוח כנקמה על המכה שזה הנחית על ראשו של יחזקאל במסעדה. השלושה חברו יחדיו, ובחלוף זמן לא רב מן האירוע במסעדה איתרו את סבאח ואת המנוח ברחוב ברמת גן, התנפלו על האחרון ודקרוהו בצוותא חדא, בין היתר באזור החזה, דבר שהביא בסופו של דבר למותו. בתום האירוע ברחו השלושה מן המקום.

 

4.        במהלך חודש פברואר 2010 פנו סנגוריהם של העותרים לנציגי התביעה בפרקליטות מחוז תל-אביב, בבקשה להגיע להסדר טיעון כולל נגד השלושה שעל-פיו תומר הרשעתו של העותר 1 במסגרת הערעור מרצח להריגה; העותר מס' 2 יואשם בסיוע להריגה; ואילו כתב האישום נגד העותר מס' 3 יימחק. בחלוף כשלושה חודשים התקיימה פגישה עם אבי המנוח במשרדה של פרקליטת המחוז דאז, עו"ד רות דוד בלום, שבה הביע האב התנגדות להסדר הטיעון. בהמשך לכך התקיימו ישיבות נוספות והתייעצויות בין פרקליטי המחוז לבין הגורמים הרלוונטיים בפרקליטות המדינה (המופקדים על ניהול ההליכים מטעם המדינה בערעור שהגיש יחזקאל) וכן פגישה נוספת עם אבי המנוח שבה חזר הלה על עמדתו נגד הסדר הטיעון. הוחלט כי "הגורם המאשר" כהגדרתו בחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001 (להלן: חוק זכויות נפגעי עבירה) יהיה עו"ד אפרת ברזילי, מנהלת המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה דאז. במקביל לכך ובמסגרת המגעים בין הצדדים, העבירה התביעה לסנגוריהם של העותרים טיוטת כתב אישום שלפיה יואשם מימוני בהריגה, ואילו גילי יואשם בסיוע להריגה. בהודעת פקסימיליה מטעם המשיבה שנתלוותה לטיוטת כתב האישום נאמר כי: "אנו נסכים לתיקון כתב האישום לנוסח הרצ"ב (...) כל זה, בשלב הנוכחי, מבלי שנכנסנו לנושא העונש והפיצוי".

 

5.        בחלוף ימים אחדים, ביום 14.6.2010, התקיימה בבית המשפט המחוזי ישיבת הוכחות במשפטם של מימוני וגילי בגין כתב האישום המקורי. למחרת היום וכן ביום שלאחריו התקיימו שתי ישיבות גישור לפני כב' השופט צ' גורפינקל שבהן נשמעו טענות הצדדים וכן אלו של אבי המנוח, ובסופן – הציע השופט גורפינקל כי הרשעתו של יחזקאל תומר מרצח להריגה, ועונשו יועמד על 19 שנות מאסר; מימוני יורשע אף הוא בהריגה ועונשו יועמד על 12 שנות מאסר; ואילו גילי יורשע בסיוע להריגה, ועונשו יועמד על 4 שנות מאסר. למחרת, ביום 17.6.2010, התקשר ב"כ העותרים, עו"ד אלי כהן, אל התובעת, עו"ד נאוה הורוביץ, והודיע כי קיימת נכונות מצד העותרים לקדם את המשא ומתן להסדר טיעון בהתאם להצעתו של השופט גורפינקל. עו"ד הורוביץ עדכנה בעניין את פרקליטת המחוז דוד ואת נציגי פרקליטות המדינה, אשר לא הביעו התנגדות להמשך המגעים. משכך שלחה עו"ד הורוביץ הודעת טקסט לעו"ד כהן שבו נכתב: "קיבלתי או קי. תריץ אצל האנשים שלך".

 

6.        מקץ שלושה ימים, ביום 20.6.2010, נערכה פגישה בין עו"ד הורוביץ לבין עו"ד כהן שבה שב האחרון והביע את נכונותו לחתום על הסדר טיעון בהתאם להצעת השופט גורפינקל, והוסיף כי יבדוק עם העותרים אפשרות להגדיל את סכום הפיצוי שנפסק לטובת משפחת המנוח ב-156,000 ₪ נוספים כך שיעמוד על מיליון ₪. עוד באותו יום פנתה משפחת המנוח לפרקליט המדינה והביעה התנגדות נחרצת לעריכת הסדר טיעון עם העותרים. בכל אותה עת המשיך להתקיים הליך שמיעת הראיות בתיק המקורי. עוד קודם לכן, בדיון שהתקיים ביום 10.6.2010, הציעה עו"ד הורוביץ כי נוכח העובדה ש"ישנם מגעים בין הצדדים וקיים סיכוי כי התיק יסתיים ללא שמיעת המשך הראיות", תהפוך הישיבה שנקבעה ליום 21.6.2010 לישיבת תזכורת. בית המשפט החליט בכל זאת לקיים ישיבת הוכחות ולשמוע את העדים, אך כבר בפתח אותה ישיבה ביקשו ב"כ העותרים להימנע משמיעת עדים בנימוק ש"מתגבש" בין הצדדים הסדר טיעון. הפעם התנגדה עו"ד הורוביץ לאי שמיעת העדים בטענה שטרם הושג הסדר סופי בין הצדדים, ובית המשפט קיבל את עמדתה והורה על העדתם.

 

7.        לאחר שלושה שבועות נוספים התקיימה התייעצות מסכמת בין פרקליטות המחוז לבין פרקליטות המדינה, ובסופה הוחלט כי יש להמשיך בניהול ההליך הפלילי נגד מימוני וגילי ולהתנגד לערעור שהגיש יחזקאל. משכך שלחה עו"ד הורוביץ לבאי-כוח העותרים מכתב שבו הודיעה כי "החלטתנו היא שלא נגיע להסדר טיעון". בתגובה לכך שלחו באי-כוחו של יחזקאל לעו"ד ברזילי מכתב שעניינו "בקשה לקיום פגישה בנוגע להצעה להסדר טיעון", שבו הועלתה בקשה מצד סנגוריהם של העותרים לקיים ישיבה עם נציגי הפרקליטות. בהמשך למכתב התקיימה שיחת טלפון בין עו"ד ברזילי לבין באת-כוחו של יחזקאל, עו"ד ליס, שבסופה הסכימה עו"ד ברזילי לקיים ישיבה בנושא עם סנגוריהם של העותרים "בלי התחייבויות". ישיבה כאמור אכן התקיימה ביום 8.11.2010, ובמהלכה העלו נציגי העותרים את ההצדקות לחתימה על הסדר טיעון בפרשה. בתום הישיבה הודיעו נציגי הפרקליטות כי יבדקו שוב את העניין וימסרו הודעתם. תשובתם התעכבה בשל שביתת הפרקליטים, ואולם לאחר השביתה, ביום 16.1.2011, מסרו נציגי הפרקליטות תשובתם שלפיה המדינה "אינה רואה לנכון בשלב זה לקבל את ההסדר הכולל שהוצע בתיק ע"י כב' השופט גורפינקל". באותו יום התקיימה לבקשת ב"כ העותרים פגישה עם עו"ד אריאלה סגל-אנטלר אשר מונתה בינתיים לתפקידה כפרקליטת מחוז תל-אביב. היתה זו הישיבה הראשונה שבה השתתפה פרקליטת המחוז החדשה, ובמסגרתה העלו העותרים הצעות שונות להסדרי טיעון ביחס לעותרים. למחרת נפגשה עו"ד סגל-אנטלר גם עם אבי המנוח ועם באת-כוחו, ובחלוף יום נוסף, ביום 18.1.11, נשלח לסנגורים מכתב שבו שבה המשיבה על עמדתה שלפיה הוחלט על המשך ניהולו של ההליך הפלילי נגד מימוני וגילי וכן על עמידה על הרשעתו של יחזקאל בעבירת הרצח.

 

8.        על רקע האמור הגישו העותרים ביום 23.1.2011 עתירה למתן צו על תנאי שבה דרשו כי יקוים "הסדר הטיעון שגובש בין התביעה הכללית לבין העותרים". עמדת המשיבה בתגובתה המקדמית לעתירה היתה כי לא נחתם בין הצדדים כל הסדר. בתשובה לכך טענו העותרים כי העתירה מעלה שאלה משפטית – "אם תנאי לשכלולו של הסדר טיעון מחייב הוא קיומו של מסמך בכתב, וזאת כאשר כל פרטיו של הסדר זה הוסכמו בין הצדדים". בתום דיון שהתקיים בבית משפט זה (השופטים גרוניס, רובינשטיין והנדל), הוחלט כי המדינה תגיש תגובה נוספת ומפורטת שתכלול התייחסות לטענות שהועלו על-ידי העותרים בתשובתם. בתגובתה המשלימה חזרה המדינה על עמדתה כי לא השתכלל הסדר טיעון בין הצדדים, בעוד שהעותרים מצדם חזרו בתשובתם לתגובה המשלימה על טענתם כי ההסדר גובש. לאחר הדברים האלה קיים בית משפט זה דיון משלים בעתירה, ובסופו הוחלט להוציא צו על תנאי. לאחר שהוגש כתב תשובה, וקיימנו דיון בהתנגדות לצו על תנאי, הגיעה העת להכריע בטענות.

 

טענות הצדדים

 

9.        לטענת העותרים, אין ממש בטענה כי לא גובש בין הצדדים הסדר טיעון מחייב. לדידם, הסדר טיעון אינו אלא חוזה רשות, וככזה חלים עליו דיני החוזים – על דרישות המסוימות וגמירות הדעת הכלולות בהם. בגדר כך גורסים העותרים כי השילוב שבין טיוטת כתב האישום שנשלח מטעם המדינה אל הסנגורים, הסכמת הצדדים על גובה העונש כמוצע מטעם המגשר והסכמתם על גובה הפיצוי שיינתן למשפחת המנוח, מגבשות את המסוימות הנדרשת לשם כינון הסדר הטיעון. עוד טוענים הם כי ניתן לראות בדברי המדינה בהודעה כתובה שלפיהם תסכים להסדר הנטען "מבלי שנכנסנו לנושא העונש והפיצוי"; במסרון ששלחה עו"ד הורוביץ שממנו עולה – לטענת העותרים – כי פרקליטות המדינה אישרה את ההסדר המוצע בהליך הגישור; ובמפגש בין הצדדים ביום 20.6.2010 שבו סוכמו פרטי ההסדר, לרבות הפיצוי למשפחת המנוח; ביטוי לגמירות דעתם של הצדדים להיקשר בהסדר טיעון בעל תוקף מחייב.

 

           לגישת העותרים, אין בעובדה שההסדר לא הועלה על הכתב כדי לגרוע מתוקפו. לדידם, דרישת הכתב הכלולה בהנחיותיה הפנימיות של הפרקליטות לא הוצגה לפניהם, ומשאין מדובר בחוק, בתקנה או בהסכמה מפורשת בין הצדדים – אין לראות בה מקור משפטי מחייב השולל את תוקפו של ההסדר.

 

           לתמיכה בטענתם כי בין הצדדים התגבש הסדר טיעון, מצביעים העותרים על הסכמתה של התובעת בדיון בבית המשפט המחוזי לבטל את מועדי ההוכחות הקבועים לימים 15.6.2011-14.6.2011, ועל הצעתה לבטל גם את ישיבת ההוכחות שהייתה קבועה ליום 21.6.2011 בנימוק ש"ישנם מגעים בין הצדדים וקיים סיכוי כי התיק יסתיים ללא שמיעת המשך הראיות". עוד הם טוענים כי אין לראות במגעים שנוהלו בין הצדדים לאחר החלטת המדינה שלא לדבוק בהסדר הטיעון, ביטוי לאי גיבושו של הסדר קודם לכן. לדברי העותרים, מטרתם של מגעים מאוחרים אלה הייתה למצות הליכים בטרם הגשת העתירה, והם אינם גורעים מתוקף ההסדר. לגישתם, בבחינת השאלה אם התגבש הסדר יש לתת את הדעת לכך שהצדדים אינם שווי כוחות; לחובת תום-הלב המוטלת על המדינה; ולהשלכות שיהיו לדחיית עתירתם על מוסד "הסדרי הטיעון". מנגד אין ליתן משקל בגדרה של שאלה זו לכך שלא הושלמה שמיעתו של אבי המנוח לפי חוק זכויות נפגעי עבירה, שכן זה השמיע דבריו לפני גורמי התביעה פעמים אחדות ועמדתו נלקחה בחשבון.

 

10.      בצד האמור טוענים העותרים כי משגובש בין הצדדים הסדר טיעון לאחר התדיינות ממושכת, ובאין שינוי בנסיבות שיצדיק זאת – מוטלת על המדינה חובה לקיימו. כך בפרט נוכח העובדה שההסדר שגובש הוא פרי הליך גישור בבית המשפט המחוזי שנעשה ביוזמה משותפת של התביעה וההגנה. עוד מציינים העותרים כי בהתאם להלכות שיצאו מלפני בית משפט זה, רשאית המדינה לסגת מהסדר טיעון שגובש רק במקרים חריגים, כשבהם לאחר החתימה על ההסדר התגלו עובדות שלא היו ידועות לתביעה ומצדיקות את ביטולו. לדבריהם, הלכה זו זוכה לחיזוק עם עליית הזכויות לחירות ולכבוד למעמד של זכות חוקתית. לבסוף מציינים העותרים כי נסיגה מהסדר הטיעון תביא לפגיעה באינטרס הציפייה של נאשמים, באמונם במערכת ובאמון הציבור בה ובמוסד הגישור הפלילי שיתרונותיו רבים.

 

11.      המדינה טוענת מנגד כי באין אישור מאת הגורמים המוסמכים בתביעה הכללית, ומשלא מולאו הדרישות הנובעות מחוק זכויות נפגעי עבירה, לא ניתן להצביע על מפגש רצונות המעיד על גמירות דעת ומסוימות כנדרש לשם גיבוש הסדר טיעון. לתמיכה בטענתה כי לא השתכלל בין הצדדים הסכם מחייב, מצביעה המדינה, בין היתר על דברי העותרים בבקשתם לבטל דיון הוכחות בבית המשפט המחוזי כי "הצדדים נמצאים במו"מ שטרם הסתיים"; על בקשתם להיפגש עם עו"ד ברזילי "בנוגע להצעה להסדר טיעון", הגם שלטענת העותרים הסדר הטיעון כבר השתכלל במועד האמור; ועל טענתם בדיון בבית המשפט המחוזי יום לאחר שלגישת העותרים סוכמו בין הצדדים כל פרטיו של ההסדר, כי הסדר הטיעון "מתגבש". לגישת המדינה, אין יסוד לטענה כי בפגישתם ביום 20.6.2010 סוכמו בין הצדדים כל פרטי ההסדר. לדבריה, בפגישה זו נכחה רק עו"ד הורוביץ שברי כי לא היה בסמכותה לסכם את ההסדר ללא אישור של הגורמים המוסמכים בפרקליטות. לטענתה, כל שסוכם בפגישה היה שהסנגורים יבדקו אופציה להגדיל את סכום הפיצוי שיינתן למשפחת המנוח, לטענת המדינה – על מנת לנסות ו"לרכך" את התנגדותה, דבר המלמד כשלעצמו כי באותו שלב טרם הושלם ההסדר על כל פרטיו. ממילא, יום למחרת הפגישה התקיים דיון הוכחות בבית המשפט המחוזי שבו הודיעה עו"ד הורוביץ כי טרם הושגו הסכמות סופיות בין הצדדים, דבר השולל את הטענה כי במועד זה כבר הושלם הסדר הטיעון. לדברי המדינה, גם התבוננות על המגעים בין הצדדים כמכלול אינה מלמדת כי התגבש הסדר טיעון שכן בכל התכתובות ביניהם הובהר כי קיימים פרטים נוספים הטעונים התדיינות נוספת.

 

12.      לפני סיום, מצביעה המדינה על השלכותיה האפשריות של קבלת עמדת העותרים. לדבריה, הכפפת המדינה להסדר תערער באופן מהותי את היסודות שעליהם מושתת מוסד הסדר הטיעון ואת האפשרות של תובעים וסנגורים לקיים הידברות ומשא מתן באופן פתוח וללא חשש. עוד יביא הדבר לכך שלא יקוימו הוראות חוק זכויות נפגעי עבירה, וההסדר יתקבל ללא שמיעה מסודרת ופורמאלית של עמדת הקורבן בפני פרקליטות המדינה. לבסוף שוללת המדינה את הטענה כי דחיית העתירה תביא לפגיעה באמון הציבור. לדידה, דווקא הטלת חובה על המדינה לקיים הסדר טיעון שכלל לא שוכלל הוא שיביא לפגיעה הנטענת.  

 

דיון

 

13.      המחלוקת בין הצדדים נעוצה, בין היתר, בהיעדרה של הסכמה ביניהם בנוגע לסיווג הראוי שיש ליתן מבחינה נורמטיבית להסדר הטיעון. בעוד העותרים סבורים כי הסדר טיעון הוא חוזה לכל דבר ועניין, גורסת המדינה כי "לא ניתן לבצע ניתוח מכאניסטי ופשטני של הוראות חוק החוזים ביחס ל[הסדר הטיעון]". מחלוקת זו  משליכה גם על השאלה שמעלים העותרים בעתירתם – אם התגבש בין הצדדים הסדר טיעון. נפתח, אפוא, את הדיון בסוגיה זו.

 

(א) על מעמדו הנורמטיבי של הסדר הטיעון

 

14.      הסדר הטיעון הוא בבחינת חריג בנוף ההסדרים ההסכמיים הנהוגים בשיטתנו. מן הצד האחד, מצויים בו מרכיבים חוזיים המקרבים אותו אל המודל החוזי הטהור. מדובר בהתקשרות הסכמית בין גורמי התביעה מחד גיסא, לבין הנאשם מאידך גיסא, שבה מתחייבת התביעה לוותר על חלק מהאישומים המיוחסים לנאשם, להמירם באישומים קלים יותר או לדרוש עונש מופחת שיוסכם עליו בין הצדדים, וזאת בתמורה לכך שהנאשם יודה בעובדות שיהיה בהן כדי להרשיעו בעבירות שבהן יואשם (ראו בג"צ 218/85 ארביב נ' פרקליטות מחוז תל אביב, פ"ד מ(2) 393, 400-399 (1986) (להלן: עניין ארביב); בג"צ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577, 615 (2003); בג"צ 492/11 טורק נ' פרקליט המדינה, פסקה 13 (לא פורסם, 27.3.2011) (להלן: עניין טורק)). בהתאם למודל זה נאמר, אפוא, כי עניין לנו בחוזה דו-צדדי שאינו עסקת חסד (ראו דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים עמ' 471 ואילך (כרך א', 1991) (להלן: פרידמן וכהן)) שבו כל צד נותן דבר מה ומקבל דבר מה על יסוד מפגש רצונות אוטונומי, בדומה לשורה ארוכה של הסכמים אחרים שעורכות רשויות המינהל במסגרת מילוי תפקידן, והוחלו עליהם דיני החוזים (ראו: דפנה ברק האחריות החוזית של רשויות המדינה 48 (1990) (להלן: האחריות החוזית)). היות שהתביעה אינה יכולה להתחייב כי הסדר הטיעון אכן יתקבל, והדבר נתון לשיקול דעתו של בית המשפט (ראו בג"צ 1958/98 הנ"ל, בעמ' 595), הרי שתוכן חיובה של המדינה בהקשר זה הוא כי תנקוט באמצעים המתאימים להשגת המטרה מבלי להתחייב לתוצאה, קרי חיוב השתדלות (ראו ע"א 10745/06 אזולאי נ' המכללה האקדמית אורט ע"ש סינגאלובסקי-פולק ת"א, פסקה 14 (לא פורסם, 13.7.2009); ע"א 444/94 אורות ייצוג אמנים נ' עטרי, פ"ד נא(5) 241, 254 (1997)).

 

15.        מלומדים שונים הביעו תמיכה במודל החוזי לניתוח הסדרי טיעון. בין היתר, נטען כי:

 

"A plea bargain is not like a contract; it is a contract (…) A contract “contains a promise or promises that must be executed, that is, performed”. The term “contract” has also been defined by one scholar as “the relations among parties to the process of projecting exchange into the future”. Plea bargains clearly fall within this definition. Every plea bargain contains one or more promises and contemplates exchange between the government and the defendant either immediately, in the future, or both”(Michael D. Cicchini “Broken Government Promises: A Contract Based Approach to Enforcing Plea Bargain” 38 N.M.L. Rev. 159, 173 (2008) (hereinafter: Cicchini); See also Robert E. Scott and William J. Stuntz “Plea Bargaining as Contract” 101 Yale L.J. 1909 (1992) (hereinafter: Stuntz)).  

 

           להצדקת המודל החוזי ניתן גם טעם היסטורי הקושר בין הרציונאל הבסיסי שעמד ביסוד כינון המשפט הפלילי – בדבר מניעת נקמה פרטית וסעד עצמי מצד הנפגע או משפחתו – לבין זה הנוגע לדין החוזי המבקש אף הוא להסדיר את היחסים החברתיים ולשמור על הסדר הציבורי ועל הביטחון (Cicchini, בעמ' 174). גם בפסיקה האמריקנית הובעה עמדה המחילה על הסדר טיעון את המודל החוזי (ראו למשל: United States v. Fields, 766 F.2d 1161 (7th Cir. 1985); States v. Ballis, 28 F.3d 1399 (5th Cir. 1994)).

 

16.      ברם, החלת המודל החוזי הטהור על הסדר הטיעון אינה חפה מקשיים. אכן, בניגוד לצד רגיל לחוזה שמטרתו מתמצה, בדרך-כלל, בהשאת תועלתו האישית מן החוזה, אמונה המדינה גם על האינטרס הציבורי, ובכלל זה בהקשר הפלילי, על שיקולים של הרתעה, גמול, הגנה על הציבור וכן שיקולים הקשורים בקורבן העבירה ובשוויון בין נאשמים. שיקולים אלה עשויים להשליך על היקף שיקול הדעת של המדינה, בין היתר בנוגע לאפשרות להשתחרר מהסדר טיעון גם לאחר חתימתו (עניין ארביב, 405-400; עניין טורק, פסקה 13), וכן על מידת הנכונות "למתוח לאחור" את מועד השתכללותו של חוזה חרף חסרים פורמאליים הקיימים בו (השוו: ע"א 7193/08 עדני נ' דוד (לא פורסם, 18.7.2010) (להלן: עניין עדני)). מעבר לכך יש המטילים ספק במידת האוטונומיה הנתונה לנאשם לתת ביטוי לרצונו הפרטי האמיתי בעת עריכת מו"מ לקראת חתימתו של הסדר טיעון, ומכאן שבמידת היותו של הסדר זה "הסכמי" (ראו אורן גזל "הסדרי טיעון ובעיית החף" משפטים לה(1) 1 (2005)). קושי זה נוגע לקושי רחב עוד יותר שעניינו בחוסר השוויון בין הצדדים, בין היתר, בנוגע ליחס שבין מעמדם וכוחם. בהקשר זה יש הגורסים כי חוסר השוויון אף מתבטא בכך שבמידה רבה, נאלץ הנאשם להיכנס להסכם זה בעל-כורחו בהתחשב בחלופה העומדת מנגד (ראו אסף פוזנר "חוק החוזים המינהליים – כורח המציאות" משפטים יב 506, 508 (תשמ"ג) (להלן: פוזנר)).

 

17.      הקשיים האמורים ואחרים הולידו הצעות נוספות לסיווג הסדר הטיעון. כפי שצוין בעניין ארביב, בין היתר הוצע בצרפת מודל מינהלי, השולל את המודל החוזי, וגורס כי הסדר טיעון הוא פעולה שלטונית שמבצעת התביעה באופן חד-צדדי, הגם שגיבושה מחייב שיתוף פעולה מצד הנאשם (Colin C. Turpin “Public Contracts” in International Encyclopedia of Comparative Law, Vol. 7 –Contracts in General, Ch. 4, at 6). השופט (כתוארו אז) ברק, עמד על מודל של "הסכם מתחומי המשפט הציבורי" בבג"צ 669/86 רובין נ' ברגר, פ"ד מא(1) 73, 79-78 (1987). לפי עמדה זו, הסדר טיעון הוא אחד מבין אותם הסכמים שהמסגרת המשפטיות של המשפט הפרטי אינה מתאימה להם, ומשכך יש לבחנם בהתאם לנורמות של המשפט הציבורי. כך לדוגמא, אין להגביל במסגרת הסכמים אלה את שיקול הדעת הסטאטוטורי הנתון לרשות ציבורית, בין היתר להשתחרר מהסדר טיעון חתום בהתקיים עילה לכך (שם; על מודל מעין זה, ראו גם, בכלליות, פוזנר, בעמ' 528-526; השוו: האחריות החוזית, בעמ' 48-46). מן הצד השני, מטיל המודל המינהלי על הרשות חובות הנגזרות מהיותה נאמן הציבור (ראו בג"צ 1027/04 פורום הערים העצמאיות נ' מועצת מקרקעי ישראל, פסקה 46 (לא פורסם, 9.6.2011)) ומחובתה להפעיל את שיקול דעתה במסגרת ההסדר תוך שקילת שיקולים עניינים ובהתאם לנורמות של סבירות, מידתיות והיעדר אפליה.

 

18.      ואולם גם מודל הנסמך באופן בלעדי על הדין המינהלי, אינו מספק מסגרת ממצה לסוגיות העומדות בלב העיסוק בהסדרי טיעון. אכן, קשה להתעלם לחלוטין ממאפייניו החוזיים של הסדר הטיעון שעליהם עמדנו, ובכלל זה מן ההיבט ההסכמי העומד בבסיסו, ומן הציפייה וההסתמכות שהוא מעורר, בעיקר אצל הנאשם.

 

19.      הנה כי-כן, מודל המושתת על מאפיינים חוזיים ומודל הנסמך על מאפיינים מינהליים מגשימים כל אחד כמה מן הרציונאלים החשובים העומדים ביסוד מוסד הסדר הטיעון. עם זאת נראה כי מודלי הקצה "הטהורים" אינם מצליחים לספק תמונה שלמה של המורכבות הגלומה בהסדר הטיעון. אכן, נדמה כי הכל יסכימו שמודל חוזי טהור אינו הולם את המאטריה שבה עסקינן העוסקת בדיני נפשות ובעניינים שבלב לבו של האינטרס הציבורי (לגישה דומה בנוגע להסכמים בדיני המשפחה, ראו והשוו: שחר ליפשיץ "הסדרת החוזה הזוגי במשפט הישראלי – מתווה ראשוני" קרית המשפט ד 271 (תשס"ד)). מאידך גיסא, גם מודל הרואה בהסדר הטיעון לא יותר מפעולה מינהלית המתבצעת על-ידי רשויות התביעה אינו מצליח "ללכוד" בתוכו את רבדיו השונים של המוסד.

 

20.      בין המודל החוזי למודל המינהלי הניצבים בקצוות, הוחל בהלכה הפסוקה על הסדרי טיעון מודל אמצע, של "חוזה מינהלי" או "חוזה רשות" (ראו למשל: ע"פ 1958/98 לעיל; דנ"פ 1187/03 מדינת ישראל נ' פרץ, פ"ד נט(6) 281, 312 (2005) (להלן: עניין פרץ); רע"פ 1945/05 קוטוב נ' מדינת ישראל, פסקה 5(א) (לא פורסם, 12.4.2005)). הרעיון המרכזי במודל של חוזה רשות הוא של שילוב דינים –  "דואליות נורמטיבית". ודוק: חוזה הרשות הוא יצור כלאיים, וככזה חלות עליו במקביל שתי מערכות דינים: דיני החוזים והמשפט המינהלי (ראו גבריאלה שלו חוזים ומכרזים של הרשות הציבורית 23-17 (1999) (להלן: שלו)). "תוקף החיובים שנטלה על עצמה הרשות, זכויותיה וחובותיה כלפי המתקשר, ביצוע החוזה ופקיעתו, וכיוצא באלה שאלות "אזרחיות" או "מסחריות" – יופנו אל המשפט הפרטי, ואילו סמכויותיה הציבוריות, שיקוליה ונימוקיה, מסגרת כוחה ותקפות פעולותיה – ייבחנו על-פי המשפט הציבורי" (שם, בעמ' 18; ראו גם, למשל, עע"ם 8183/03 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' מועצה אזורית הגולן, פסקה 12 (לא פורסם, 22.8.2010) (להלן: עניין חברת החשמל); דפנה ברק-ארז "השתחררות מחוזה של רשות מינהלית: מקרה מבחן לדואליות הנורמטיבית" המשפט י"א 111, 116-113 (2005)).

 

21.      גם בנקודת הזמן הנוכחית טרם נתחמו במדויק גבולותיו של מודל זה, ועדיין לא הוכרעה המחלוקת בנוגע למשקל היחסי שיש לתת לכל אחד מן המרכיבים המגבשים את הדואליות הנורמטיבית (ראו עניין חברת החשמל, פסקאות 13-12; דפנה ברק-ארז "משפט ציבורי ומשפט פרטי  – תחומי גבול והשפעות גומלין" משפט וממשל ה' 95, 102-95(1999); יצחק זמירהסמכות המינהלית 312-311 כרך א' (מהדורה שנייה, 2010) (להלן: זמיר)). כך למשל, טרם נקבע אם היסוד הדומיננטי בחוזה המינהלי הוא דין החוזים שעקרונות המשפט המינהלי נספחים לו, או שמא מדובר בחוזה מזן מיוחד, הנשלט בעיקרו על-ידי עקרונות המשפט הציבורי (עניין חברת החשמל, פסקה 12). לא ניתן גם להתבונן על כל החוזים המינהליים במקשה אחת, וחוזים שונים נבדלים ביניהם על בסיס מהות הגוף הציבורי שבו מדובר, סוג היחסים שבין הגוף הציבורי לבין האדם הנוגע בדבר וכיוצא באלה (זמיר, בעמ' 311).

 

22.      במאמר מוסגר יצוין כי בפסיקה ובספרות האמריקנית הוצע להחיל על כל אחד מבין המודלים האמורים לניתוח הסדרי טיעון עקרונות שמקורם במשפט החוקתי. בהתאם לעמדה זו, על הסדר הטיעון חולשות נורמות של משפט חוקתי שמכוחן, בין היתר עלולה זכותו של נאשם להליך הוגן להיפגע בנסיבות שבהן חוזרת התביעה מהצעתה להסדר טיעון קודם שחלף הזמן שהוקצב לנאשם להשיב לה (Cicchini, בעמ' 172-171). מקורה של פגיעה זו בויתור שעושה הנאשם – שהוא בעל משמעות חוקתית – על זכותו להישפט ועל זכותו כי ההאשמות נגדו יוכחו בדרך של שמיעת ראיות וניהול משפט (ראו Daniel F. Kaplan “Comment: Where Promises End: Prosecutorial Adherence to Sentence Recommendation Commitments in Plea Bargains” 52 U. Chi. L. Rev. 751, 755 (1985); השוו: Stuntz, בעמ' 1916-1915). ויתור זה על זכות מצד הנאשם מטיל על התובע – לפי כל אחד מן המודלים –  מגבלות חוקיות בטרם ייסוג מן ההסדר ומכל מקום מחייב אותו להבהיר לנאשם מראש את מידת המחויבות שלו לקיום תנאיו ואת היקפה  (ראו: Mabry v Johnson, 104 S. Ct. 2543 (1984)).

 

23.      נסכם, אפוא, ונאמר כי הסדר טיעון כולל מאפיינים חוזיים ומינהליים כאחד. בנסיבות המקרה דנן, לא ראיתי להכריע בשאלת המשקל שיש לתת לכל אחד או לשרטט את גבולותיו המדויקים של מודל החוזה המינהלי שכן, כפי שאראה להלן, גם ניתוח המציב את הדגש על שאלות חוזיות של גמירת דעת ושל מימוש ציפייתם של הצדדים לחוזה שבהן התמקדו העותרים, מוביל למסקנה כי לא התגבש בענייננו הסדר טיעון.

 

(ב) האם התגבש במקרה דנן הסדר טיעון מחייב?

 

24.      השאלה הנשאלת בענייננו היא אם נוכח פעולותיהם של הצדדים, והמצגים האובייקטיבים שהציגו, רשאים היו העותרים להניח כי התגבש בין הצדדים הסדר טיעון, ואם הוכח קיומה של גמירת דעת להיקשר ביחסים משפטיים בעלי תוקף מחייב.

 

(I) כללי

 

25.      כידוע, גמירת דעת מתגבשת בהתקיים מפגש רצונות בין הצדדים, המניב הסכמה הדדית להתקשר בהסכם מחייב מבחינה משפטית (ראו ע"א 440/75 זנדנבק נ' דנציגר, פ"ד ל(2) 267-266 (1976) (להלן: עניין זנדנבנק); ע"א 8430/06 שבתאי נ' ספני, פסקה 33 (לא פורסם, 3.11.2008)). קיומה של גמירת דעת תילמד על יסוד מבחן אובייקטיבי המושתת על אמות מידה חיצוניות אשר כוללות בין היתר, את נסיבות העניין, התנהגות הצדדים ואמירותיהם לפני ההסכמה הנטענת ואחריה, וכן את תוכן ההסכמה עצמה (ראו עניין זנדבנק, בעמ' 268-267; עניין עדני, פסקה 9; פרידמן וכהן, עמ' 157-156). על קיומה של גמירת דעת ניתן ללמוד גם באמצעות תנאי אחר שביסוד החוזה – הוא תנאי המסוימות הדורש כי ההסכמה בין הצדדים תקיף את עיקר הפרטים החיוניים לעסקה (ראו למשל: ע"א 5332/03 רמות ארזים, חברה לבניין והשקעות בע"מ נ' שירן, פ"ד נט(1) 931, 937 (2004)).

 

26.      בנושאים מסוימים, נקבעו בדין דרישות פורמאליות שונות המספקות אינדיקציה לקיומה של גמירת דעת. כזו היא למשל הדרישה שלפיה התחייבות לעסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, שפורשה כדרישה מהותית ולא רק ראייתית, משמע באין כתב – אין התחייבות (ראו ע"א 986/93 קלמר נ' גיא, פ"ד נ(1) 185, 190 (1996) (להלן: עניין קלמר)). דרישה זו הוסברה "בחשיבותה של העסקה ובצורך להבטיח את רצינותה (ראו דברי השופט (כתוארו אז) ברק בע"א 158/77 רבינאי נ' חברת מן שקד בע"מ (בפירוק), פ"ד לג(2) 283, 291-290 (1979)). דרישת הכתב אמנם "רוככה" עם השנים – בדומה לדרישות צורניות נוספות ובראשן דרישת המסוימות (ראו ע"א 1049/94 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' חמדן, פ"ד נ(5) 820, 834 (1997)) – ונקבע כי אין הכרח שיהיה חוזה כתוב וחתום על כל פרטיו ודקדוקיו (ראו ע"א 579/83 זוננשטיין נ' אחים גבסו בע"מ, קבלני בניין, פ"ד מב(2) 278 (1988);  עניין קלמר, בעמ' 192). ואולם גם עתה נדרש מסמך כתוב המעיד בבירור על עסקה במקרקעין וכולל את כל הפרטים המהותיים שאינם ניתנים להשלמה לפי החוק או ההלכה (שם, בעמ' 193).

 

27.      גם במאטריה שבה עסקינן –  בין אם מכוחו של רציונאל דומה לזה שביסוד דרישת הכתב בחוזי מקרקעין ובין אם מטעמים נוספים הנגזרים ממהותה – ראה פרקליט המדינה לקבוע בהנחיותיו דרישות פורמאליות שונות שהן תנאי מוקדם לכינונו של הסדר טיעון (ראו גם בג"צ 5807/07 אבו-שחאדה נ' פרקליטות מחוז מרכז (לא פורסם 11.7.2007); בג"צ 3602/11 לחאם נ' פרקליטת מחוז חיפה (לא פורסם, 20.7.2011). אכן, העיסוק של הסדרי הטיעון בדיני נפשות והאינטרס הציבורי שעל הפרק מקנים להם רגישות מיוחדת המצדיקה קיומם של ביטויים חיצוניים לנכונותם של הצדדים להיכנס בגדר ההסכם. על רקע זה נקבע בסעיף ג(2) להנחיות פרקליט המדינה לעניין הסדרי טיעון שהפרקליטות צד להם כי על הסדר הטיעון להיערך בכתב ולהיחתם על ידי הנאשם ובא-כוחו. סעיף ד(1) מוסיף כי "הגורם המאשר" לעניין זה הוא "פרקליט המחוז, וכל מי שהוסמך לכך מטעמו, על פי הנהלים הפנימיים". לדברי המשיבה, פרקליטות מחוז תל אביב שאמונה היתה על ההסדר נושא העתירה, מקפידה הקפד היטב על קיום נוהל זה כך שעל הסדרי טיעון בעבירות רצח חותמת אך ורק פרקליטת המחוז, ובערעורים אשר תלויים ועומדים בבית משפט זה – גם נציג מפרקליטות המדינה. סעיף ז(2) להנחיות קובע כי מוטל על הגורם המאשר לשקול את עמדת קורבן העבירה בהתאם להוראת סעיף 17 לחוק נפגעי עבירה, כחלק ממכלול השיקולים שבבסיס ההסדר. עמידה בתנאים אלה מספקת אינדיקציה לכוונה כנה ורצינית להיקשר בהסדר טיעון מחייב.

 

(II) מן הכלל אל הפרט

 

28.      העותרים בענייננו משתיתים את טענתם כי התגבש הסדר טיעון על שלושה מופעים שונים שהוצגו להם במסגרת המגעים עם התביעה המשלימים – לטענתם – במצטבר את מלוא הפרטים הנדרשים לחתימה על הסדר ומבטאים גמירת דעת, כשמרכיב החסר בנדבך אחד "מושלם" באמצעות נדבך אחר. הראשון שבהם הוא הודעת פקסימיליה מטעם התובעת שנשלחה לעותרים ביום 9.6.2010, לדידם, "באקט סיום של משא ומתן ממושך ורב שלבים". בהודעה נאמר כי:

 

"בהמשך לשיחות שקיימתי עם אלי כהן (ב"כ העותרים במגעים להסדר – ע.פ.), התייעצויות בפרקליטות המדינה, וכן שיחה עם מר סמי ג'ורג'י (אבי המנוח – ע.פ.), אנו נסכים לתיקון כתב האישום לנוסח הרצ"ב, כשגם הרשעתו של יחזקאל בשה בתיק הרצח תומר לעבירה של הריגה. כל זה, בשלב הנוכחי, מבלי שנכנסנו לנושא העונש והפיצוי" (ההדגשה הוספה).

 

 

           בהמשך לכך, התקיים בהסכמת הצדדים הליך גישור בבית המשפט המחוזי, ובסופו הציג השופט גורפינקל הצעות לעניין גובה העונש לגבי כל אחד מן העותרים. בעוד שהעותרים הביעו הסכמתם להצעה, הודיעה התובעת, עו"ד הורוביץ, כי הוא טעון אישור של פרקליטות המדינה. למחרת שלחה עו"ד הורוביץ לעו"ד כהן מסרון שבו נאמר: "קיבלתי או.קי. תריץ אצל האנשים שלך". במסרון זה רואים העותרים את הנדבך השני במצג ההדרגתי של המשיבה בדבר נכונותה להיכנס להסדר. לבסוף, התקיים ביום 20.6.2010 מפגש בין עו"ד כהן לעו"ד הורוביץ שבמהלכו הביע עו"ד כהן בעל-פה נכונות לבדוק עם העותרים אפשרות להגדיל את סכום הפיצוי למשפחת המנוח באופן שזה יועמד על מיליון ₪. לדברי העותרים, במפגש זה השתכלל בין הצדדים הסדר הטיעון. 

 

29.    לאחר שבחנתי את הטענות וצרופותיהן, מסקנתי היא כי אין לקבל את טענת העותרים שלפיה השתכלל בין הצדדים הסדר טיעון שכן לטעמי, המגעים בין הצדדים לא התקדמו באופן המגבש גמירת דעת מטעם התביעה להגעה להסדר טיעון.

 

30.      המגעים בין באי-כוח העותרים לבין נציגי המשיבה לא אמורים היו ליצור אצל הראשונים – על-פי אמות מידה אובייקטיביות – הסתמכות או אפילו ציפייה כי הסדר הטיעון גמור וחתום ולא נדרשת עוד כל פעולה כדי להשלימו. גיבוש ההסדר נעשה באופן הדרגתי, כך שבכל שלב במשא ומתן הוסכם על התקדמות נפרדת במרכיב נוסף בו ועל נכונות להוסיף ולהתקדם לעבר השלב הבא. בתום השלב האחרון של המגעים טרם הושגה הסכמה על מרכיב הפיצוי למשפחת המנוח – שהנו מרכיב מרכזי בהסדר – והוא היה טעון בדיקה נוספת מצד סנגוריהם של העותרים. חשוב מכך – באף אחד מבין השלבים שצוינו לא נערך מפגש מסודר בין הגורמים המוסמכים בכל צד שבו הוצגה התמונה המלאה של הסיכומים הפרטניים שהושגו, והוסכם על ההסדר כמכלול. ממילא, לא הועלו הסכמות מעין אלה על הכתב.

 

31.      יתר על כן, גם בחינה נפרדת של כל אחד מהמצגים שבהם תולים העותרים את טענתם לגופה אינה מלמדת כי ניתן היה להבין באופן סביר מכל אחד מהם בנפרד או מכולם יחד, על דבר קיומה של הסכמה מצד המשיבה להסדר טיעון ולוויתור על דרישת הכתב. בכל אחד מאותם מצגים ניכרת עמדת המשיבה כי הסיכום שאליו הגיעו הצדדים נוגע אך לאותה נקודה ספציפית, והוא צופה פני השלבים הבאים למשא ומתן. כך, בהודעת הפקס מטעם המשיבה מיום 9.6.2011 נאמר מפורשות כי ההסכמה היא לתיקון כתב האישום, אך זאת "מבלי שנכנסנו לנושא העונש והפיצוי". הסיפה, לא רק שמרמזת על כוונה עתידית "להיכנס" לנושאים שטרם נידונו, אלא גם מצביעה על חלקיות המשא ומתן שנוהל עד לאותה נקודה, אשר נעדר מרכיבים מרכזיים שאינם ניתנים להשלמה באמצעות המנגנונים שבדין (ראו לעניין זה ע"א 79/76 מרציאנו נ' בן שושן, פ"ד ל(3) 729, 733 (1976)), ואינו יכול לשקף באותו שלב כוונה מוגמרת להיקשר בהסדר. ברי גם כי אין בדברי המדינה בהודעת הפקס כדי ללמד על כך שהנושאים אשר סוכמו עד לאותו שלב הם בבחינת הסכמה סופית, בלתי מותנית בשלבים הבאים. כל שעולה מהם הוא כי אם תושג בהמשך הסכמה לגבי יתר הסוגיות שעל הפרק, יינתן תוקף להסכמות שהושגו עד לאותה נקודה.

 

32.      בהמשך לכך, ביקשו העותרים ללמוד מהמסרון ששלחה עו"ד הורוביץ על השגת הסכמה בסוגיית העונש שייגזר עליהם כפי שהוצע בהליך הגישור. ראשית, ברי כי אין להצעות שהועלו בהליך הגישור תוקף משפטי מחייב – כפי שנאמר במפורש על-ידי השופט גורפינקל בתום ההליך. שנית, הניסיון לייחס למסרון לאקוני ומצומצם הנשלח מטעם הפרקליטה המטפלת ונותן "אור ירוק" להמשך מגעים, את מילוי דרישת הכתב בהסדר טיעון אינו מתיישב עם תכליתן של הדרישות הפורמאליות הקבועות בהוראות פרקליט המדינה, כפי שיובהר להלן; לא עם הנוהג המקובל בסוג זה של חוזים – שלדברי המדינה זכה, כאמור, להקפדה מרובה (לעניין נוהג ככלי פרשני, ראו אהרן ברק, פרשנות במשפט-פרשנות החוזה, 465 (2001)); ולא עם לשונו של המסרון שמרמזת על המשך פעולה צפוי ולא על מהלך סופי. ואכן, גם לשיטתם של העותרים טרם השתכלל הסדר טיעון בשלב זה.

 

33.      לבסוף, אין לראות בפגישה מיום 20.6.2011 (שבה השתכלל – לשיטת העותרים ההסדר), ביטוי – עצמאי או מצטבר – להגעה לסיכום סופי מחייב. ראשית, לא סוכמו באותה פגישה מלוא הפרטים הנדרשים לשם גיבוש הסדר, והוסכם כי באי-כוח העותרים יבחנו אפשרות להגדיל את סכום הפיצוי למשפחת המנוח. לעובדה זו משמעות רבה שכן היא מצביעה על כך שבאותו שלב, טרם סיימה התביעה את מגעיה עם משפחת המנוח, והגדלת סכום הפיצוי הייתה בבחינת מהלך "מרכך" שנועד להקל על קבלת הסכמת המשפחה להסדר. שנית, בפגישה זו נכחו מטעם המשיבה רק הפרקליטה, עו"ד הורוביץ. ברי, אפוא, כי אם אמנם נותרו פרטים נוספים לסכם בה – והעותרים אינם חולקים על כך – לא אושר אותו הסכם על-ידי הגורם המאשר בפרקליטות. שלישית, הפגישה האמורה שנערכה בעל-פה ולא הועלתה על הכתב נעדרה הסכמה סופית ומסכמת על מכלול הפרטים, ובכך חסרה את ממד הרצינות והסופיות הנדרש לגיבוש ההסדר, והיתה אך שלב נוסף במשא ומתן.

 

34.      לא זו אף זו – בחינת פעולותיהם ודבריהם של העותרים מלמדת כי גם מבחינה סובייקטיבית, ניתן ביטוי לכך שלא התגבש בין הצדדים הסדר טיעון סופי בעל תוקף מחייב. כך, בפתח ישיבת ההוכחות מיום 21.6.2010, יום אחד לאחר המועד שבו, לטענת העותרים, השתכלל בין הצדדים הסדר הטיעון, הודיעו באי-כוחם לבית המשפט המחוזי כי "מתגבש ביניהם הסדר טיעון" (ההדגשה הוספה). כחצי שנה מאוחר יותר,  ביום 12.1.2011, הודיעו באי-כוח העותרים לבית המשפט המחוזי כי "הצדדים נמצאים מזה זמן רב במשא ומתן שטרם הסתיים". במקביל לכך, כתבו באי-כוח העותרים במכתב שנשלח לנציגי המשיבה לאחר הודעתה כי הוחלט שלא לחתום על הסדר הטיעון, כי הם מבקשים להיפגש "בנוגע להצעה להסדר טיעון". אמת, גם עו"ד הורוביץ הציעה בתחילת הדיון שהתקיים ביום 10.6.2010 כי נוכח העובדה ש"ישנם מגעים בין הצדדים וקיים סיכוי כי התיק יסתיים ללא שמיעת המשך הראיות", תהפוך הישיבה שנקבעה ליום 21.6.2010 לישיבת תזכורת. ואולם אין בבקשה זו כל אינדיקציה לכך שסברה באותה עת שהסדר הטיעון גובש והושלם, אלא אך לקיומם של מגעים רציניים לגיבושו – אשר בסופו של יום לא עלו יפה. גם לאחר ששקלנו את הסבריהם של באי-כוח העותרים לטעמים שבגינם בחרו לנסח את הדברים כפי שניסחו, לא מצאנו כי יש בכך כדי לשנות את הרושם המצטבר העולה מכלל העובדות והנסיבות, כאמור לעיל.

 

35.      הנה כי-כן, ההסכמות בין הצדדים נעשו בעל-פה, והן לא נחתמו ואף לא אושרו מצד הגורמים המוסמכים לכך. המשיבה אף לא השלימה את הליך השימוע שנערך למשפחת המנוח, ועל רקע זה נתבקשו באי-כוח העותרים לבדוק את אפשרות הגדלת סכום הפיצוי. במצב דברים זה, אין לומר כי המגעים שנוהלו בין הצדדים –  שכל אחד מהם הניב סיכום על פרט מסוים אך לא על התמונה הכוללת – גיבשו בהתאם לקריטריונים אובייקטיביים, ולו מצג של "רצון מגובש, כוונה רצינית (...) והחלטיות" מצד התביעה להתקשר בהסדר בעל תוקף מחייב (גבריאלה שלו דיני חוזים 86 (מהדורה שנייה, 2003)). כל שהיה בנמצא הוא אך שורה של מגעים והסכמות ספוראדיות במשא ומתן לכריתת חוזה.

 

36.      בנקודה זו ניתן היה לחתום את הדיון. ואולם, נוכח טענת העותרים כי היה על המדינה להכיר בשכלולו של הסדר טיעון חרף אי קיום דרישת הכתב והדרישה כי ההסדר יזכה לאישור "הגורם המאשר", ראיתי להתייחס בקצרה גם לסוגיה הנוגעת להנחיות מינהליות והסטייה מהן.

 

37.      מבחינת מעמדן הנורמטיבי הנחיות פרקליטות המדינה הן הנחיות מינהליות וככאלה – מוטלת על הרשות החובה לפעול לפיהן במקרה הרגיל, באין נסיבות המצדיקות לסטות מהן (בג"צ 47/91 ניימן נ' פרקליטות המדינה, פ"ד מה(2) 872, 876 (1991); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי 249-248 (2010) (להלן: משפט מינהלי)). כשמדובר בהנחיות שיש בהן כדי להשליך על זכויות ואינטרסים של צדדים שלישיים, תנאי מוקדם להחלתן הוא כי ההנחיות תפורסמנה ברבים בדרכים הקבועות בדין (ראו בג"צ 5537/91 אפרתי נ' אוסטפלד, פ"ד מו(3) 501, 515-513 (1992); משפט מינהלי, בעמ' 244-235). דברים אלה מקבלים משנה תוקף כאשר ההנחיות נוגעות להתקשרות הסכמית שהרשות המינהלית היא צד לה המושתתת, בין היתר על המסגרת הקבועה באותן הנחיות. לא קיימת מניעה עקרונית שהפרט יפנה אל הרשות בבקשה כי זו תסטה מהנחיותיה, אך עליו להציג טעם של ממש המצדיק זאת, הנסמך על נסיבות חריגות (משפט מינהלי, בעמ' 255-253; בג"צ 5636/01 בקמן נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד נח(5) 890, 900 (2004)).

 

38.      בענייננו לא הועלתה על-ידי העותרים כל טענה בדבר אי פרסום הנחיות פרקליט המדינה, ובאי-כוח העותרים – עורכי דין מנוסים בתחום הפלילי – אף לא חולקים באופן מפורש על כך שהיו מודעים להן. חרף כך טוענים הם כי מצגיהם של אנשי הפרקליטות גרמו להם לחשוב שאין הכרח לקיים את מלוא התנאים הקבועים בהנחיות המינהליות ובראשם התנאי בדבר מסמך בכתב. למעשה, מבקשים העותרים מן המשיבה כי תסטה מן ההנחיות המינהליות בעניינם נוכח ייחודן של הנסיבות הרלוונטיות להם והמצגים שהוצגו להם במשא ומתן. כאמור, סטייה מהנחיות מינהליות לבקשתו של פרט תיעשה רק בהימצא טעם בעל משקל שיצדיק זאת המבוסס על תשתית עובדתית איתנה. לא התרשמתי כי טעם מעין זה הוצג במקרה שלפנינו.

 

39.      זאת ועוד – החלטת המשיבה שלא לסטות מהנחיות פרקליט המדינה ולעמוד על דרישת "הגורם המאשר", דרישת הכתב ועל יתר הדרישות הכלולות בהן, היא החלטה סבירה אף מטעמים הקשורים בהנחיות שבהן מדובר לגופן. ודוק: בצד יתרונותיו הרבים של הסדר הטיעון שעליהן עמד בית משפט זה פעמים רבות (ראו למשל ע"פ 1958/98 לעיל, בעמ' 594-591), נודעים למוסד זה גם חסרונות וקשיים שונים. בין היתר ניתן להצביע על החשש שנאשמים חפים מפשע יתפתו להודות באשמה נוכח ההטבות המוצעות להם במסגרת ההסדר והרצון להביא לסיום ההליכים; החשש מפני תמרוץ התביעה להשיג הרשעה "בכל מחיר" אף בהיעדר ראיות מספיקות; החשש שבמסגרת הסדר הטיעון לא יוטל על  העבריין עונש ראוי שיהלום את המעשה שביצע; וכן החשש מפני פגיעה בשוויון בין נאשמים (ראו ע"פ 2153/02 אידלברג נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (לא פורסם, 7.12.2006)). חששות אלה – אם יתממשו – עלולים לפגוע באמון הציבור במערכת המשפט ולהביא לתחושה של שרירותיות. המנגנונים שנקבעו בהוראות פרקליטות המדינה נועדו להתמודד עם קשיים אלה ממש באמצעות קביעת מנגנוני בקרה ופיקוח שיבטיחו שההחלטה לחתום על הסדר טיעון תתקבל בכובד ראש, לאחר שקלא וטריא ואחרי שגורמים בכירים ומנוסים נתנו את דעתם על ההסדר. עוד הם נועדו להגביר את אמון הציבור בהתוותם נוהל מסודר, מפורט ושקוף בדבר שיתוף הקורבן ובני משפחתו בהחלטה על הגעה להסדר טיעון, כאמור בסעיף 17 לחוק זכויות נפגעי עבירה שעל חשיבותו בהבטחת האינטרס הציבורי, עמד בית משפט זה בהזדמנויות שונות (ראו למשל בג"צ 5699/07 פלונית(א') נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקאות 26-25 (לא פורסם, 26.2.2008); ראו גם עדנה ארבל "מעמדו של קורבן העבירה בהליך המשפטי" ספר בך 198, 205-204 (2011)). במצב דברים זה, הגם שכאמור, לא קיימת מניעה עקרונית לסטות מהנחיות מינהליות אם קיימת עילה לכך, דבקותה של המשיבה בהנחיות שעל הפרק היא סבירה ואף ראויה בהתחשב בשיקולים ובאינטרסים העומדים על הפרק (ראו לעניין זה בג"צ 10324/07 שורת הדין נ' לשכת העיתונות הממשלתית (לא פורסם, 1.7.2008)).

 

40.      לטענת העותרים, אפילו יוחלו על ההסדר נושא העתירה הנחיות פרקליט המדינה, הרי שבפועל קוימו בהתייחס אליו כל אותן הנחיות, לרבות דרישת הכתב והחובה כי יאושר על-ידי "גורם מאשר". זאת, תוך התבוננות מצטברת על סך המגעים בין הצדדים הכוללים, בכל אחד מן השלבים, אחד מבין הרכיבים הנדרשים.

 

           אין בידי לקבל טענה זו.  אין די במילויו של תנאי הנדרש לשם כינון החוזה בשלב מוקדם של המו"מ, כדי לרפא את אי מילויו בשלבים מאוחרים יותר. כך בפרט כשבאותם שלבים מאוחרים נערכו שינויים והוספו הוראות בתוכן ההסכמה. לשון אחר: אפילו קיבלנו את טענת העותרים כי האמור במסרון מבטא הסכמה של "הגורם המאשר" לסיכומים שהושגו עד לאותה נקודה, הרי שהנתונים שעליהם עמדנו לעיל מלמדים כי אין לומר שניתנה הסכמתו של הגורם המאשר להסדר כמכלול או כי זה נערך בכתב כנדרש.

 

           על יסוד האמור, אם תישמע דעתי, אציע לחבריי לדחות את העתירה.

 

                                                                                      ש ו פ ט

השופט י' דנציגר:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                      ש ו פ ט

השופט א' גרוניס:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                      ש ו פ ט

 

           ניתן היום, ‏כ"ה בתמוז התשע"א (‏27.7.2011).

 

 

ש ו פ ט                                     ש ו פ ט                            ש ו פ ט

 

 

 

 

______________________________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11006340_M11.doc   נב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il