בבית המשפט העליון
|
המבקשים: |
1. ר.פ אירועים וגנים בע"מ |
|
|
2. מייק בן דוד |
|
|
3. נטלה קונשוילי |
|
|
4. רעיה אלישקוב |
|
|
5. גרשון מור |
|
|
6. פנחס בן אג'י |
|
|
7. רוברט בן דוד |
|
|
8. יצחק צביניאשוילי |
|
|
9. רפי צבי |
|
|
10. משה אלישקוב |
|
|
11. דוד מור |
|
|
12. רפי בן אג'י |
|
|
נ ג ד |
|
המשיב: |
ישי (שמואל) חן |
|
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 44743-05-12 מיום 15.7.2012 שניתנה על-ידי כבוד השופט ר' סוקול |
|
בשם המבקשים: |
פרופ' מיגל דויטש, עו"ד; עו"ד יוסף ברינט |
|
החלטה |
1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ר' סוקול) בת"א 44743-05-12 מיום 15.7.2012, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשים למתן סעד זמני עד להכרעה בתובענה העיקרית.
רקע עובדתי
2. המשיבה 5 (להלן: חוצות המפרץ) היא הבעלים של מתחם קניות בחיפה. במתחם זה ישנו אולם אירועים המוכר כ"אולמי הנסיכה". "אולמי הנסיכה" משתרעים על שטח שלמעלה מ-4,000 מ"ר (להלן: הנכס).
3. למן שנת 1996 הושכר הנכס לצורך הפעלת אולם האירועים. חוזה השכירות הראשון נערך ביום 22.1.1996, ועל-פיו הושכר הנכס לחברת הנסיכה חוצות המפרץ בע"מ (להלן: השוכרת הראשונה). ביום 30.1.2003 תוקן הסכם השכירות, וחובות השוכרת הראשונה הומחו לחברת הנסיכה חיפה אולמות וגנים בע"מ (להלן: השוכרת השנייה). ביום 30.4.2003 הוארך תוקפו של חוזה השכירות עד ליום 30.9.2012. ביום 29.3.2006 הומחו זכויות השוכרת השנייה לחברת הנסיכה חיפה אירועים וכנסים 1996 בע"מ (להלן: השוכרת השלישית). ביום 28.3.2010 הומחו זכויות השוכרת השלישית אל המבקשת 1 (להלן: החברה), כך שהחברה היא בעלת הזכויות והחובות על-פי הסכמי השכירות עד ליום 30.9.2012.
4. השוכרות הן חברות שונות הקשורות זו לזו. הרכב בעלי המניות בחברות השתנה מעת לעת, ובכל החברות היו מעורבים חלק מהמבקשים וחלק מהמשיבים, כולם קרובי משפחה. בעלי המניות והמנהלים בחברה הם המבקשים 2-11 והמשיבים 1, 3 ו-4. על הסכמי השכירות חתם בשם השוכרת הראשונה ובשם השוכרת השנייה המשיב 2 (להלן: אהרון). על אף שאהרון לא היה בעל מניות בכל החברות ואינו בעל מניות בחברה, הוא חתם על ערבות אישית לכל התחייבויות השוכרות כלפי חוצות המפרץ.
5. ביום 28.11.2011 החליט דירקטוריון החברה למנות את המשיב 8 (להלן: יצחק) כנציגה לצורך ניהול משא ומתן עם חוצות המפרץ על מנת להאריך את הסכם השכירות. יצחק פנה לעו"ד ברינט כדי שישמש כבא כוח החברה לצורך הארכת ההסכם. ביום 25.12.2011 פנה עו"ד ברינט לחוצות המפרץ על מנת לנהל משא ומתן. בתגובה לפניית החברה, מסרה חוצות המפרץ כי כבר התקשרה עם צד שלישי בהסכם להשכרת הנכס החל מיום 1.10.2012, ועל כן אין בכוונתה להאריך את הסכם השכירות עם החברה.
6. בחודש ינואר 2012 התקיימו כמה וכמה שיחות בין חלק מהמבקשים לבין חלק מהמשיבים. במהלך השיחות הללו נודע למבקשים כי אהרון הוא זה אשר שכר את הנכס מחוצות המפרץ.
7. כעבור ארבעה חודשים, ביום 23.5.2012, הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בקשה למתן סעדים זמניים, במסגרתה ביקשו למנוע מחוצות המפרץ להתקשר בהסכם עם המשיבים 1-4 לצורך השכרת הנכס, ולמנוע את הוצאתו לפועל של ההסכם שנחתם בין חוצות המפרץ לבין אהרון.
החלטת בית המשפט המחוזי
8. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המבקשים, הן מן הטעם שלא התקיימו התנאים למתן סעד זמני, הן מאחר שלא שוכנע כי עומדת למבקשים עילה לאכוף על חוצות המפרץ להתקשר עימם בחוזה שכירות. בית המשפט המחוזי ציין כי משמעות בקשתם של המבקשים היא למנוע מחוצות המפרץ להתקשר עם מי מהמשיבים, אך המשמעות אינה כי חוצות המפרץ תהיה חייבת בהתקשרות עם החברה, והיא תהיה רשאית להתקשר עם כל גורם אחר. עוד ציין בית המשפט כי המשיבים 3-4 אינם בעלי מניות או נושאי משרה בחברה, ואין כל עילה, פרט להיותם קרובי משפחה של אהרון, המונעת מהם התקשרות עם חוצות המפרץ במידה ויחפצו בכך.
9. לגופו של עניין בחן בית המשפט האם מתקיימים התנאים להענקת סעדים זמניים. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המשיבים כי המבקשים הגישו את בקשתם בשיהוי רב. בית המשפט המחוזי עמד על כך שההסכם בין חוצות המפרץ לבין אהרון נחתם בחודש מאי 2011, כי בדצמבר 2011 נודע למבקשים כי חוצות המפרץ התקשרה בחוזה עם צד שלישי, וכי בינואר 2012 נודע למבקשים כי אהרון הוא זה שהתקשר עם חוצות המפרץ בהסכם השכירות. אף-על-פי-כן, רק ביום 23.5.2012 עתרו המבקשים לבית המשפט. המבקשים לא נתנו הסבר להניח את הדעת מדוע השתהו זמן כה רב. בית המשפט סבר כי במשך החודשים שחלפו יכלו אהרון וחוצות המפרץ להסתמך על שתיקת המבקשים. בית המשפט קבע כי קבלת בקשת המבקשים במועד זה תפגע באינטרס ההסתמכות של חוצות המפרץ ושל אהרון ותגרום להם ולמי שהתקשר עימם נזקים כבדים.
10. על אף שבית המשפט המחוזי קבע כי די בטענת השיהוי כדי לדחות את הבקשה, הוא בחן גם את שאר התנאים למתן סעד זמני. בית המשפט בחן את עילת התביעה של המבקשים, אשר טענו כי אהרון הפר חובות אמון כלפיהם. המבקשים טוענים כי המשיב 1, בנו של אהרון, הוא בעל מניות בחברה, ועל כן אהרון חב בחובת אמון לחברה מכוחו כבעל מניות בחברה. עוד טענו המבקשים כי מעורבותו הרבה של אהרון בפעילות החברה מלמדת על חובות אמון מכוח דיני השליחות. בית המשפט קבע כי די בדברים אלו כדי להצביע על קיומן של ראיות לכאורה המלמדות כי אהרון הוא בעל תפקיד בפועל בחברה, ועל סמך זאת קיבל בית המשפט את ההנחה כי אהרון חב חובת אמון לחברה ולבעלי מניותיה. עם זאת, קבע בית המשפט כי אין בכך כדי ללמד על זכאות החברה לבוא בנעלי אהרון בכל הנוגע להסכם השכירות עם חוצות המפרץ.
11. בית המשפט עמד על כך כי החברה היא אחת מהחברות שהוקמו על-ידי אהרון ובני משפחתו על מנת לנהל את אולם האירועים. אהרון הוא זה אשר החליט אֵלו גורמים וחברות ינהלו בפועל את עסקי אולם האירועים, הוא היה איש הקשר עם חוצות המפרץ והוא היה ערב אישית לעסקת השכירות. בית המשפט קבע כי בנסיבות אלו ראו הצדדים את אהרון כשוכר בפועל וכנושא באחריות לקיום הסכמי השכירות. משכך, לא הייתה למבקשים ציפייה כי דווקא החברה תמשיך להיות השוכרת של הנכס. הצדדים יכלו לצפות כי עם תום תקופת השכירות עם החברה, יוכל אהרון, כפי שעשה בעבר, לשכור את הנכס ולצרף אליו חלק מבני משפחתו, אולם ספק אם יכלו לצפות כי דווקא החברה תהא השוכרת הבאה.
12. עוד קבע בית המשפט כי טענת המבקשים לפיה אהרון פעל כשלוח של החברה אינה יכולה להתקבל, שכן המבקשים הוכיחו כי ביקשו מיצחק ומעו"ד ברינט לנהל את המשא ומתן בשם החברה לצורך הארכת חוזה השכירות.
13. כמו כן קבע בית משפט קמא כי אף אם מתקבלת טענת המבקשים כי אהרון חב לחברה חובות אמון מכוח היותו בעל מניות או מכוח היותו שלוח, אין בכך כדי להוות עילה לקבלת הסעד המבוקש. בית המשפט עמד על כך כי דיני השליחות דנים ביחסים בין השלוח לשולח, וכי אין ביכולתם להגביל את כוחו של צד ג' להתקשר עם השלוח. השולח יכול לאמץ את זכויות השלוח, אך אינו יכול לאמץ את התחייבויותיו ללא הסכמתו של הנושה. מכאן, שללא הסכמת חוצות המפרץ לא יכולה החברה לבוא בנעליו של אהרון. בית המשפט קבע כי למבקשים עשויה לעמוד עילת תביעה נגד אהרון, אך אין בכוחם למנוע מחוצות המפרץ להתקשר עימו.
14. עוד בחן בית המשפט את מאזן הנוחות וקבע כי הוא נוטה אל עבר דחיית הבקשה. בית המשפט קבע כי קבלת הבקשה תותיר את חוצות המפרץ זמן קצר לפני תום תקופת השכירות ללא שוכר, וכי הנזק שעשוי להיגרם לאהרון אשר יש להניח כי החל בהכנות לקבלת האולם יכול שיהיה גדול. מנגד, הנזק שעלול להיגרם למבקשים הוא כספי בלבד ובר פיצוי. עוד הזכיר בית המשפט כי למבקשים לא עמדה כל זכות בחוזה השכירות להאריך את תקופת השכירות, ועל כן לא יכלו להסתמך על הארכת החוזה בהתקשרויות עם מזמינים.
בקשת רשות הערעור
15. לטענת המבקשים, שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי לא נתונה להם עילת תביעה אשר מכוחה הם יכולים לזכות בסעד המבוקש. המבקשים מצביעים על כך שבית המשפט קבע כי ישנן ראיות לכאורה לכך שאהרון הפר חובות אמון כלפי החברה. לטענתם, הפרת חובת האמון הובילה לגזילת האינטרסים הרכושיים של החברה על-ידי אהרון, וכי זה מחזיק בחוזה השכירות שלא כדין. המבקשים טוענים כי הם זכאים מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, דיני השליחות ודיני הנאמנות להשבת הרווח של אהרון בעקבות הפרת חובות האמון. לפיכך, טוענים המבקשים כי יש להמחות את חוזה השכירות לטובת החברה, או לחלופין לאפשר לחברה לשמש כשוכרת משנה של אהרון.
16. עוד טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי לא קיימת להם עילת תביעה נגד חוצות המפרץ. המבקשים מקדימים וטוענים, כי אף אם יִמצא כי אין ביכולתם לכוף על חוצות המפרץ להתקשר עימם בהסכם השכירות, לאור הפרת חובות האמון אין לאפשר לאהרון להתקשר בחוזה שכירות עם חוצות המפרץ. לטענת המבקשים, סעיף 22 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971, מגביל את שיקול דעתו של בעל הנכס בשאלת העברת השכירות לשוכר משנה. לטענתם, משהוקנתה זכות השכירות לאהרון, אין לחוצות המפרץ זכות בלתי מסוייגת למנוע את העברת זכויות השכירות לחברה. המבקשים טוענים כי באמצעות הקונסטרוקציה של שכירות המשנה ניתן להתגבר על הקושי של המחאת חובות השכירות מאת אהרון אל החברה. בשכירות המשנה תהיה החברה בעלת הזכויות, ואילו אהרון יהיה בעל החובות כלפי חוצות המפרץ. בעוד שביחסים הפנימיים בין אהרון לבין החברה, יהיה על החברה למלא את חובותיה על-פי חוזה השכירות. המבקשים מוספים וטוענים כי קיימת גם עילה לכוף על חוצות המפרץ הסכמה להעברת חוזה השכירות מאהרון אל החברה, וזאת מכיוון שחוצות המפרץ נושאת באחריות להפרת זכויותיהם של המבקשים. לטענתם, אין זה מתקבל על הדעת כי לאחר 16 שנים שבהם שכרו את הנכס, תשכיר חוצות המפרץ את הנכס לצד שלישי מבלי לבוא קודם לכן בדברים עם החברה. לטענתם, באופן התנהלותה, הפרה חוצות המפרץ את חובת תום הלב. עוד טוענים המבקשים כי חוצות המפרץ הייתה צריכה לדעת כי אהרון מפר את חובתו כלפי החברה בהתקשרותו עימה, ועל כן מכוח דיני הנזיקין ודיני הנאמנות, חבה חוצות המפרץ באחריות על הפגיעה באינטרסים של החברה.
18. באשר למאזן הנוחות, טוענים המבקשים כי הסעד הזמני ישמר הלכה למעשה את המצב הקיים, תוך מניעת פינויים מהנכס, וזאת עד להכרעה בתיק העיקרי. לטענתם, שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי מאזן הנוחות מוביל למסקנה כי אין להעתר לבקשה למתן הסעד הזמני. לטענת המבקשים, במידה ולא ינתן הסעד המבוקש צפוי להיגרם להם נזק רב עקב אובדן פרנסתם ופגיעה במוניטין של החברה. כמו כן טוענים המבקשים כי הסתמכו על הארכת חוזה השכירות ולכן התקשרו עם מזמינים רבים לצורך עריכת אירועים בנכס, וכי הימנעות ממתן הצו תגרום נזק לצדדים שלישיים רבים. מנגד, טוענים המבקשים כי עסקו של אהרון טרם החל לפעול, ומשמעות הסעד הזמני היא דחייה בפתיחת עסקו החדש. עוד טוענים המבקשים כי אהרון הוא בעל 40% ממניות החברה, אשר בבעלות בנו, ולכן גם הוא יֵהנה מרווחי החברה בתקופה זו. כמו כן טוענים המבקשים כי לחוצות המפרץ לא יִגרם כל נזק ממתן הסעד הזמני, שכן החברה מוכנה להיכנס מיידית לנעלי אהרון בחוזה השכירות ולעמוד בהתחייבויות המצויינות בו, ואף מוכנה לספק בטוחות לעניין זה, בהתאם לקביעת בית המשפט.
19. באשר לסוגיית השיהוי, טוענים המבקשים כי לא השתהו בהגשת בקשתם. לטענתם, משנודע להם כי אהרון התקשר בהסכם השכירות עם חוצות המפרץ, לא השתהו וניסו כל העת להגיע עמו לפתרון מחוץ לכותלי בית המשפט.
דיון והכרעה
20. לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה ושקילת הטענות, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת מבלי צורך להיזקק לתגובת המשיבים. הלכה היא כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה בכל הנוגע למתן סעד זמני, למעט במצבים חריגים (ראו: רע"א 3851/11 נדב נ' לוי, בפסקה 4 (לא פורסם, 7.6.2011)). לא מצאתי כי הבקשה דנן נמנית עם אותם חריגים.
21. בענייננו התייחס בית המשפט המחוזי לשיקולים השונים אשר יש לבחון בעת שקילת מתן סעד זמני, וקבע כי הן סיכויי התביעה, הן מאזן הנוחות והן שיקולי הצדק אינם נוטים לטובת המבקשים. לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו. לא שוכנעתי כי התקיימו בענייננו טעמים המצדיקים את השיהוי בבקשה למתן סעדים זמניים, ואף את ההמתנה עם הגשת בקשת רשות הערעור אשר הוגשה רק ביום 15.8.2012, חודש-ימים לאחר מתן החלטת בית המשפט המחוזי, כאשר חוזה השכירות של החברה מסתיים ביום 30.9.2012. הפסיקה הכירה בכך כי יש ליתן משקל למועד שבו פנה מבקש הסעד הזמני לבית המשפט. כידוע, בית המשפט לא ייעתר לבקשה למתן סעד זמני מקום בו לא שוכנע כי דוחק הנסיבות מחייב התערבות שיפוטית מוקדמת עוד בטרם הוכרעה התובענה. הגשת בקשה למתן סעד זמני בשיהוי, חותרת תחת הטענה בדבר דחיפות הסעד והיא יכולה לשמש כראיה לסתירת טענות מבקשי הסעד בדבר חיוניותו ונחיצותו המיידית. לעניין זה עשויה להיות השלכה אף על מאזן הנוחות (רע"א 8630/05 ניר שיתופי- אגודה ארצית להתיישבות עובדים עבריים בישראל בע"מ נ' עיריית הוד השרון, בפסקה 6 (לא פורסם, 10.4.2007)). על אף טענותיהם של המבקשים, דעתי היא כי אין לקבל התנהלות של בעל הדין השוקט על שמריו ורק כאשר מועד פינויו קרב לבוא, הוא בוחר לנקוט בהליכים משפטיים שמטרתם לעכב או למנוע את הפינוי, וזאת במיוחד כאשר סוגיית השיהוי נדרשת לצורך הבחינה האם מתן הסעד הזמני צודק וראוי בנסיבות העניין (ראו: רע"א 3844/10 אסייג נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, בפסקה 4 (לא פורסם, 18.5.2010)).
22. בהתייחס לסיכויי התביעה, עיון בהחלטת בית המשפט המחוזי מלמד כי בית המשפט נתן דעתו גם לסיכויי התביעה לגופו של עניין ולא התרשם כי יש בכוחם של המבקשים לכוף על חוצות המפרץ להתקשר עימם בהסכם שכירות. לא מצאתי כאמור כי המקרה דנן מצדיק התערבות בשיקול הדעת שהפעיל בית המשפט המחוזי בעניין זה. על אף שהמבקשים הצביעו על ראיות לכאורה המלמדות כי אהרון חב בחובות נאמנות לחברה ולבעלי מניותיה, דעתי כדעת בית המשפט המחוזי כי אין הדבר מצדיק מתן צו מניעה המונע מן המשיבים 1-4 להתקשר בהסכם שכירות עם חוצות המפרץ. חוזה השכירות של החברה עם חוצות המפרץ מסתיים ביום 30.9.2012, על-פי החוזה אין לחברה כל זכות קנויה בנכס לאחר יום זה. לא מצאתי כי יש לחברה וליתר המבקשים ציפייה כי גם לאחר מועד זה תמשיך להיות החברה שוכרת הנכס. החברה החזיקה בנכס במשך כשנתיים בלבד, בעוד שב-16 השנים בהם היה הנכס מושכר שימש אהרון כאיש הקשר עם חוצות המפרץ, ערב אישית לחוזה השכירות, ונראה כי חוצות המפרץ ראתה את אהרון כנושא באחריות לקיום הסכמי השכירות. בעוד שאהרון היה מעורב בהסכמי השכירות לאורך השנים, זכויות השכירות הומחו לחברות שונות במהלך שנות השכירות. על כן, ספק אם לחברה ישנו אינטרס של ציפייה להארכת הסכם השכירות דווקא עמה. לא מצאתי אפוא כי המבקשים הצביעו די הצורך על ראיות לכאורה להפרת חובת תום הלב של חוצות המפרץ באופן המקנה להם עילה לכוף עליה להסכים להעברת זכויות השכירות בנכס מאהרון אל החברה.
23. אשר למאזן הנוחות, כאמור עניין השיהוי הוא בעל משמעות לבחינת סוגיה זו. המבקשים המתינו כחמישה חודשים עד שפנו לבית המשפט בבקשה לסעד זמני. בזמן זה יכלו חוצות המפרץ ואהרון להסתמך על ביצוע הסכם השכירות ביניהם, והענות לבקשת המבקשים בעת הזו עשויה לגרום לאהרון ולחוצות המפרץ נזקים כלכליים כבדים. מנגד, על אף שעלול להיגרם למבקשים נזק במידה ולא יינתן הסעד הזמני, סבורני כי מדובר בנזק כלכלי הנובע מאובדן הכנסות, אשר יהיה ניתן לפיצוי במידה ויזכו המבקשים בתביעתם. לפיכך, לא מצאתי לנכון לשנות מקביעת בית המשפט המחוזי לעניין זה.
24. על יסוד האמור לעיל החלטתי לדחות את הבקשה.
משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, כ' באלול תשע"ב (7.9.2012).
|
|
|
ש ו פ ט |
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12061260_O01.doc עב
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il