עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 4793/08

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

 

 

השופט ח' מלצר:

 

1.        לפנינו ערעור על הכרעת דין ועל גזר דין שניתנו בעניינו של המערער על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיאה, השופט צ' סגל וכב' השופטים: י' שפירא ו-י' נועם). במסגרת הכרעת הדין הורשע המערער בשורה של עבירות מין וכן בעבירות של ריבוי נישואין ושל שיבוש מהלכי משפט, ובגזר הדין הושתו עליו 12 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, בצד פיצוי כספי שהוא נדרש לשלם למתלוננים, הכל כפי שיפורט בהמשך הדברים.

 

           נפתח בהבאת העובדות הצריכות לענייננו.

 

כתב האישום

 

2.        כנגד המערער, שהיה שייח' ואימאם בכפרו, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של מעשים מגונים, מעשה סדום בקטין, מעשה מגונה בכח בקטין, מעשי סדום בקטין נוסף תוך ניצול לקותו השכלית, ריבוי נישואין ושיבוש הליכי משפט. כתב האישום העדכני בעניינו (כתב אישום מתוקן 2) החזיק שישה אישומים נפרדים, שתיאור מקוצר שלהם יובא להלן:

 

(א)      לפי הנטען באישום מס' 1, בחודש אוקטובר של שנת 2004, אסף המערער קטין בן קרוב ל-18 שנים (להלן: מתלונן 1) כנוסע יחיד באוטובוס-הסעות שבו נהג. במהלך הנסיעה עצר המערער את האוטובוס בתואנה שיש לו תקר בגלגל. מתלונן 1 ביקש לצאת מן האוטובוס, אך המערער סירב לאפשר לו הדבר ונגע בירכו, סמוך לאיבר מינו. מתלונן 1 ברח לכיוון ירכתי האוטובוס, והמערער רדף אחריו, הוציא עשרים ש"ח מכיסו, והציע אותם למתלונן 1 בתמורה לקיום יחסי מין. מתלונן 1 סירב ובין השניים התפתח עימות אלים, אשר הסתיים רק כאשר הגיעו ארבעה אנשים לקרבת האוטובוס. אלו שאלו את מתלונן 1 לפשר האירוע, והוא הסביר כי המערער רוצה ממנו כסף. בסמוך לאחר מכן, מתלונן 1 ברח, וזאת לאחר שניקב את צמיגי האוטובוס שבו נהג המערער.

 

(ב)      לפי הנטען באישום מס' 2, המערער נסע (כנוסע) באוטובוס יחד עם אשה (להלן: מתלוננת 2), שהזמינה אותו לביתה, על מנת לסייע לבִתה (להלן: מתלוננת 3) בבעיות שהתגלו אצל האחרונה בענייני זוגיות. ככל הנראה, ההזמנה ניתנה על רקע היותו של המערער איש דת מוכר באזור. המערער הגיע לביתה של מתלוננת 2, והתחיל לבצע במתלוננת 3 טיפול, אשר כלל פתיחת פיה ולחיצה על גבה ובטנה. בסיום הטיפול המערער הודיע להוריה של מתלוננת 3, כי יש בגופה של מתלוננת 3 "שדים" וביקש מהם רשות להיכנס עמה ביחידות לחדר. לאחר שקיבל את רשות ההורים, המערער נכנס עם מתלוננת 3 לחדר, והתחיל לגעת בגופה, תוך שהוא מציג לה שאלות בעלות אופי מיני. מתלוננת 3 הזיזה את ידיו של המערער, ואיימה שתצרח אם ימשיך, אך הוא הסביר שמדובר בטיפול רגיל שהוא מעביר לנשים רבות, ומתלוננת 3 התרצתה עקב כך. המערער המשיך ושאל את מתלוננת 3 האם יש לה כאבים בבטן התחתונה, והכניס את ידו מתחת למכנסיה. אז בעטה מתלוננת 3 במערער וניסתה לצאת מן החדר, בעוד שהוא מחזיק בדלת, מחבק אותה בחוזקה, ומבקש ממנה שלא לספר דבר על מה שקרה. לאחר שמתלוננת 3 יצאה לבסוף מן החדר, המערער שוחח עם הוריה, ואף קיבל לידיו את מסמכי הגירושין הלא-חתומים של מתלוננת 3, כדי שיסייע לה. בתוך כך, ביקש המערער להיכנס עם מתלוננת 2 (אמה של מתלוננת 3) לחדר נפרד. מתלוננת 2 סירבה, אך לאחר דברי שכנוע מבעלה, היא נכנסה עם המערער לחדר. עם הכניסה, דחף המערער את מתלוננת 2 למיטה וניסה לשכב עליה, אך מתלוננת 2 הדפה אותו.

 

(ג)       לפי הנטען באישום מס' 3, בינואר 2007 הציע המערער לקטין כבן 16 (להלן: מתלונן 4) להצטרף אליו לנסיעה ברכבו, שבסופה הובטח למתלונן 4 כי יוכל לצפות במערער מקיים יחסי מין עם אישה. במהלך הנסיעה, המערער העלה לרכב אישה (להלן: הנוסעת), כשהיא מלווה בבתה הקטנה (ויש גירסה שהיה מדובר בנכדתה). במהלך הנסיעה, כך בכתב האישום, המערער נגע בחלקי גופה של הנוסעת, למרות מחאותיה, כאשר מתלונן 4 צופה באירועים. לאחר שהנוסעת ובתה הוחזרו לביתן, והמערער ומתלונן 4 נותרו לבדם, ביקש המערער ממתלונן 4, על פי הנטען, לשבת לצידו במושב הקדמי. בשלב מסוים עצר המערער את הרכב בדרך עפר ללא מוצא, הפשיל את מכנסיו ותחתוניו, והציע למתלונן 4 לבצע בו מין אוראלי, תמורת תשלום. מתלונן 4 סירב, ובתגובה המערער החדיר בכוח את איבר מינו לפיו. לאחר מכן, פתח המערער את חגורת מכנסיו של מתלונן 4, ביקשו להסתובב, נשכב מעליו ונגע באיבר מינו – כאשר כל אותה עת מתלונן 4 צועק ובוכה. לבסוף, שלושה אנשים שעברו במקום סייעו למתלונן 4 להיחלץ, תוך שהם תוקפים את המערער ופוגעים ברכבו.

 

(ד)      לפי הנטען באישום מס' 4, במשך תקופה בת כשבועיים בתחילת שנת 2007 ביצע המערער מספר מעשי סדום ומעשים מגונים בקטין הלוקה בשכלו, שהוא אחיו של מתלונן 1 (להלן: מתלונן 5). כך, בהזדמנויות שונות הורה המערער למתלונן 5 לבצע בו מין אוראלי. כן מישש המערער את גופו של מתלונן 5, נגע באיבר מינו, נשכב מעליו ואונן בפניו, כל זאת – בעודו מודע למגבלותיו.

 

(ה)      באישום מס' 5 יוחסה למערער עבירה של ריבוי נישואין, על פיה בעודו נשוי כדין – הוא נישא לאישה אחרת.

 

(ו)       לפי הנטען באישום מס' 6, בעת העברתו של המערער להארכת מעצרו בבית המשפט השלום בירושלים, הוא צעק לקרובי משפחתו את שמותיהם של חלק מהמתלוננים נגדו, ואת מענם, וביקש "לטפל בהם".

 

3.        בתשובתו לכתב האישום, המערער הכחיש את המיוחס לו בכל האישומים, לבד מאישום מס' 5, שבו הודה. בתוך כך, המערער טען כי הוא קורבן לעלילה, אשר מטרתה לפגוע ב"חמולה" שבראשה הוא עומד.

 

הכרעת הדין

 

4.        בית המשפט המחוזי הנכבד הרשיע את המערער בכל העבירות שיוחסו לו. הכרעת הדין נכתבה בידי סגן הנשיאה, השופט צ' סגל ולחוות דעתו הצטרפו השופטים: י' שפירא וי' נועם. להלן תוצג, בתמצית, התשתית שנקבעה בבית המשפט הנכבד, ושעל בסיסה נקבע היקף אחריותו הפלילית של המערער.

 

5.        אישום מס' 1: בית המשפט מצא כי עדותו של מתלונן 1 מהימנה, עקבית,  ונתמכת בראיות חיצוניות. בית המשפט התרשם מן התיאור המפורט שסיפק מתלונן 1 לאירוע, הן ברובד העובדתי והן בנוגע לשאלת מצבו הנפשי בזמן התרחשות האירועים. עדות אמו של מתלונן 1 שימשה חיזוק לעדות בנה. בית המשפט דחה את טענת המערער שלפיה עדותו של מתלונן 1 נכבשה משך שלוש שנים, באופן שמעלה תמיהות בנוגע לגרסתו של זה. בית המשפט קיבל את דברי מתלונן 1, שהעיד כי תלונתו הוגשה לאחר שהוא שמע על מה שעולל המערער לאחיו (מתלונן 5) והחליט להתלונן גם הוא על מה שהמערער עשה לו (עמ' 51 להכרעת הדין).

 

           לעומת המהימנות שיחס בית המשפט לגרסתו של מתלונן 1, הוא מצא מספר סתירות ופירכות בגרסתו של המערער בהקשר לאישום זה, שלא איפשרו מתן אמון בה. כך לדוגמה המערער טען כי במועדים הרלבנטיים לכתב האישום, הוא לא עבד כנהג אוטובוס. בית המשפט הנכבד דן בטענה זו, וקבע כי אין בכך כדי לשלול את האפשרות שהמערער אכן נהג במיניבוס שבו אירעה ההתרחשות, מושא כתב האישום, אף שלא הועסק, בתאריך הרלבנטי לאישום מס' 1 כנהג אוטובוס. מסקנה זו התחזקה נוכח הערתו של המערער למתלונן 1, שנאמרה במסגרת העימות שנערך ביניהם במהלך החקירה ולפיה, האחרון "פינצ'ר" לו את האוטובוס (עובדה שגם המתלונן 1 אישר אותה).

 

6.        אישום מס' 2: בית המשפט ביכר את עדותן של מתלוננות 2 ו-3 וכן את עדותו של אבי המשפחה (שהעיד מטעם ההגנה), על פני גרסתו של המערער, אשר מסר בחקירתו גרסה כבושה, שלא עלתה בקנה אחד עם מה שאמר בתשובה לכתב האישום. כזכור, במסגרת אישום 2 קובצו למעשה שני אירועים שונים, אשר יש להתייחס אליהם בנפרד.

 

7.        באשר לפגיעה במתלוננת 3 (בתה של המתלוננת 2): בית המשפט הנכבד התרשם מעדותה של מתלוננת זו לעניין האירועים שהתרחשו בחדר הסגור, וקבע כי עדותה ניתנה באופן סדור, מאורגן, וקוהרנטי, והיא סיפקה הסברים באשר לפירכות אפשריות שהתעוררו בדבריה. לדוגמה, בתשובה לשאלה – מדוע לא התנגדה מתלוננת 3 מיד עם תחילת נגיעותיו הראשונות של המערער בגופה, הסבירה מתלוננת 3, כי היא חשבה כי הוא אכן תר אחר השדים השוכנים בגופה, ורק לאחר מספר דקות, וככל שבדיקתו נעה לכיוון איברים מוצנעים, גברה בה תחושת האי-נוחות, עד שלבסוף היא ניסתה לחלץ עצמה מן המצב אליו נקלעה. מתלוננת 3 אף העידה על תחושת שיתוק שאחזה אותה במהלך האירוע, ובתוך כך ניסתה להסביר כיצד לא היתה יכולה, לשיטתה, לזעוק לעזרה. לעניין זה העלתה מתלוננת 3 סברה, לפיה המערער מרח על לשונה חומר הרדמה, אשר מנע ממנה את היכולת לצעוק לעזרה. בית המשפט דחה הסבר זה, אך הציע הסבר חלופי, אשר התבסס על מצבה הנפשי הרעוע של מתלוננת 3 בזמן האירוע, שהופתעה והיתה בהלם.

 

           גרסתו של המערער לאירועים היתה כי הורי המתלוננת 3 ביקשו ממנו להיכנס עם מתלוננת 3 לחדר פרטי, שאינו צופה אל הרחוב, עקב חששם מפומביות הטיפול, ובנוסף, סירבו להיכנס עמו לחדר, למרות שהזמין אותם. עם כניסתם של השניים לחדר, ביצע המערער, לדבריו, רק תחקור מילולי של המתלוננת, ולא נגע בה. גרסה זו נמצאה כאמור כבלתי מהימנה, מכיוון שהיא עמדה בסתירה למה שמסר המערער בחקירתו למשטרה, שם הכחיש המערער את דבר קיומו של האירוע מכל וכל.

 

           באשר להמשך השתלשלות הדברים, שעניינו המעשה המגונה שעשה, לגישת התביעה, המערער במתלוננת 2 – בית המשפט בחן את עדותה של מתלוננת 2 לאירועים, אשר משקפת את הנאמר בכתב האישום, ומצא, שלמרות שיש בה מספר פירכות – אלו "אינן יורדות לשורשם של דברים" (ראו: עמוד 62 להכרעת הדין). במיוחד דן בית המשפט הנכבד בהקשר זה בשאלה אחת, והיא – מדוע הסכימה מתלוננת 2 זו להיכנס עם המערער לחדר סגור לאחר שהיה ברור לה כי בתה הותקפה על-ידי המערער. ההסבר שמצא בית המשפט לעניין זה, ואשר נסמך על עדותה של מתלוננת 2 (עמ' 64-62 להכרעת הדין), הוא בתמצית זה: מתלוננת 2 אכן הבחינה במצוקת בתה, אך בהיותה רגישה לאופיים החמור של המעשים, ולהשלכותיהם האפשריות על מעמד בתה, היא נמנעה מלהאשים בהם בפומבי את המערער באותו המעמד, או לחלוק את המידע עם בעלה, ושמרה תובנות אלו לעצמה. הבעל, שלא ידע על המעשים, ושייחס ממילא למתלוננת 2 פגמים התנהגותיים כאלה ואחרים, סבר באותו שלב כי כוונותיו של המערער ראויות הן, ולא הבין את הסתייגויותיה של מתלוננת 2. לכן הוא ביקש להיעזר במערער "לטיפול" גם במתלוננת 2, וכך מצאה את עצמה מתלוננת 2 במצב בלתי אפשרי, שבו היא נדחפת, בעל כורחה, אל חדר סגור עם המערער, מהלך אשר קיבל למעשה סיוע ותמיכה מבעלה.

 

8.        לעומת תאור הדברים הנ"ל – המערער גרס, כי מתלוננת 2 התרשמה עמוקות מהשינוי המיידי שחולל הטיפול במתלוננת 3, ופנתה אליו על מנת לקבל טיפול דומה. עם הכניסה לחדר, התחילה מתלוננת 2 לספר למערער פרטים אינטימיים מחייה האישיים, זאת עד שהמערער יצא מן החדר כעבור מספר דקות – בלא שביצע בה כל מעשה מגונה.

 

9.        בניסיון לקעקע את אמינותה של מתלוננת 2, הציג המערער הקלטה בת כדקה, שמקורה במכשיר הטלפון של אחיינו. בהקלטה נשמעת אישה המזדהה בשמה של מתלוננת 2, אשר מציעה לבטל את תלונתה בתמורה לפיצוי כספי מאת משפחתו של המערער. מתלוננת 2 הכחישה בעדותה כי היא הדוברת, והביעה נכונות למסור דגימת קול שלה – לשם השוואה להקלטה. משנמסרה דגימת הקול, הוגשו לבית המשפט שתי חוות דעת מומחים סותרות, מטעם ההגנה ומטעם התביעה. בית המשפט לא נאות לאמץ את חוות הדעת מטעם ההגנה, אך לא עלה בידו לקבוע ממצא פוזיטיבי באשר לזהות הדוברת בקלטת. יש לציין עם זאת כי מתלוננת 2 לא הצליחה להסביר בעדותה באופן משכנע מדוע יצאו ביום הרלבנטי שבו התקיימה שיחת הטלפון, מספר שיחות ממכשיר הטלפון שלה אל מכשיר הטלפון של אחיינו של המערער. על אף התמיהה האמורה – לא היה בכך, לשיטת בית המשפט הנכבד, כדי לפגום במהימנות עדותה של מתלוננת 2, שכן בית המשפט סבר כי דבריה משתלבים היטב במכלול עדויות האב ומתלוננת 3. בית המשפט הנכבד קבע בהקשר זה כי ממילא, גם אם השיחות נעשו על ידי מתלוננת 2, הרי שיש להבין פניה זו, ככל שבוצעה על ידה – כניסיון להביא לפתרון של הסכסוך על דרך של פיצוי במסלול של "סולחה" ו"עטוואה".

 

10.      אישום מס' 3: בית המשפט הנכבד נתן אמון בעדותו של מתלונן 4, ומצא לה חיזוק בעדותו של חוקר המשטרה שנכח בחקירתו, ומסר כי מצבו הנפשי של מתלונן 4 הלך והחמיר עם התקדמות מתן גרסתו במשטרה. תימוכין נוספים התקבלו מעדותה של אמו של המתלונן האמור ומעדותו של שוטר נוסף, אשר שמע על האירוע מפיו של מתלונן 4, עוד קודם להגשת התלונה המקורית.

 

           בהמשך נדרש בית המשפט הנכבד לשלוש תמיהות שעלו מגירסת התביעה לגבי אישום זה:

 

(א)      ראשית, נבחנו נסיבות נסיעתם המשותפת של המערער ומתלונן 4. בחקירתו במשטרה לא דייק מתלונן 4 בעניין זה, וטען כי המערער הציע לו להצטרף אליו לשיעור דת, לאחר שהגיע באקראי לחנות שבבעלותו. בהמשך החקירה, התגלה כי למעשה מטרת הנסיעה הייתה קשורה להבטחת המערער שיאפשר למתלונן לצפות בקיום יחסי מין. מתלונן 4 הודה בעדותו באי אמירת אמת בנקודה זו בעת חקירתו במשטרה, וסיפר כי הוא חשש מסיבות מובנות לחשוף את מלוא העובדות לאשורן בעניין זה. בית המשפט הנכבד קיבל בנושא זה את הסברו של מתלונן 4 שהבהיר כי מטרת השקר היתה להסתיר מבוכה שהיתה לו מן המטרה האמיתית של הנסיעה, ולכן אין בכך בכדי להחליש את עוצמת עדותו באשר לעבירה המיוחסת למערער.

 

(ב)      המערער טען כי מתלונן 4 לא הגיע לחנותו באקראי, אלא כחלק מתכנית שנטוותה מבעוד מועד ואשר נועדה להפילו בפח, וכי מתלונן 4 היה זה שהפציר בו לצאת לנסיעה, על מנת לגבות חוב מן הנוסעת. בית המשפט שלל את גירסתו זו של המערער, כיוון שהיא לא התיישבה עם עדותו של מתלונן 4, שגובתה לענין זה בלבד, בעדות שמסרה גם הנוסעת עצמה. כך, העידה הנוסעת כי במהלך הנסיעה, ובאמצע הדרך, הוריד המערער את המתלונן 4, ובהמשך הנסיעה הם פגשו שוב במתלונן 4, והמערער הוא זה שהציע להעלותו בחזרה אל הרכב, ואף הציג בפני הנוסעת את מתלונן 4 כבנו. במצב דברים זה, ברי כי מתלונן 4 לא היה יכול לדעת כי המערער יאסוף אותו בחזרה אל הרכב, ולכן ממילא לא היה יכול גם לתכנן לפגוע בו בהמשך הדרך. יתר על כן, בית המשפט הנכבד התקשה להאמין כי נער בן כ-15 שנים יצליח לתעתע במערער מספר פעמים, ולהובילו לנתיב נסיעה מסוים. זאת ועוד, לגרסת המערער בנקודה זו – לא נמצאו תימוכין גם בעדותם של עדים נוספים, שהופיעו בפני בית המשפט הנכבד מטעם ההגנה.

 

(ג)       בסיומו של האירוע, הגיעה, כאמור, קבוצה של אנשים, ואלה חילצו את מתלונן 4 מהמצב אליו נקלע. הופעתם של האנשים העלתה קושיות, שבית המשפט המחוזי התקשה למצותן, מאחר וזהות האנשים והרקע להתערבותם נותרו עלומים. עם זאת, בית המשפט הנכבד מצא כי טענת המערער שהותקף כפועל-יוצא מתכנית שהוכנה מבעוד מועד כדי להעליל על המערער – איננה מתיישבת עם הימנעותו של המתלונן 4 מלהגיש תלונה מיידית במשטרה בגין האירוע.

 

11.          אישום מס' 4: בית המשפט הנכבד התרשם מעדותו של מתלונן 5, וציין כי חרף מוגבלותו, ולמרות ניסיונות ההגנה להטיל בו דופי על רקע זה, גרסתו נותרה עקבית, אמיתית ומשכנעת – ובמילותיו של בית המשפט הנכבד: "שפת גופו של מתלונן 5 הייתה כגשר לנבכי נשמתו ושיקפה, אפוא, בהתאמה, את תוכן עדותו ואת רגשותיו" (עמוד 87 להכרעת הדין). במיוחד התייחס בית המשפט הנכבד בהקשר זה לתיאוריו של מתלונן 5 לעניין תחושותיו ומחשבותיו, ברגעים בהם הגיע המערער לפורקן מיני בתוך פיו.

 

           בית המשפט הנכבד הגיע למסקנה, כי עדותו של מתלונן 5 איננה מספקת לגיבוש ממצא עובדתי באשר למספר הפעמים המדויק בהם בוצעו המעשים, אך עם זאת קבע, כי אין ספק שהתרחשו, לכל הפחות, שני אירועים שכאלה. חיזוק לדבריו של מתלונן 5 נמצאו בעדותה של אמו, ובעדות אחיו הבכור, שגרסתם נגעה בעיקר להשתלשלות העניינים שהובילה לתלונה במשטרה. מנגד, גרסתו של המערער לאירועים שיוחסו לו באישום זה נמצאה כלא אמינה וכרוויה בסתירות פנימיות.

 

12.      אישום מס' 6: הרשעתו של המערער באישום זה, שעסק, כאמור, בניסיונו של המערער לשבש את הליכי המשפט שהתנהלו כנגדו, נסמכה בעיקר על עדותו של שוטר, שנכח במקום בעת האירוע (להלן: השוטר). הלה ניסח מזכר, שפירט את דבריו של המערער לבני משפחתו, והוגש לבית המשפט הנכבד. המערער טען כי הבנתו של השוטר בערבית לקויה, וכי כתוצאה מכך לא הבין כראוי את שצעק המערער לבני המשפחה. טענה זו נדחתה, שכן השוטר העיד כי הוא תיעד את ששמע "בזמן אמת" (ולא לאחר מכן), ובתוך כך רשם את שמות המתלוננים וכתובתם, כפי שאלה נצעקו על ידי המערער. מכיוון שלא הוכח כי לשוטר היה מניע זר כלשהו, הועדפה גרסתו של השוטר, על פני גרסתו של המערער.

 

13.      בעקבות קבלת עמדת התביעה באישומים הנ"ל – המערער הורשע בביצוע העבירות הבאות: מעשה מגונה (שלוש עבירות) לפי 348(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-  1977 (להלן: החוק או חוק העונשין); מעשה סדום בקטין, לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק; מעשה מגונה בכוח בקטין, לפי סעיף 348(ג1) לחוק; מעשה סדום בקטין (שתי עבירות), לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(5) לחוק; מעשה מגונה בקטין בכוח (שתי עבירות), לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(5) לחוק; ריבוי נישואין, לפי סעיף 176 לחוק וכן שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק.

 

גזר הדין

 

14.      בעקבות הרשעתו של המערער כאמור לעיל, הושתו עליו 12 שנות מאסר בפועל  ושנתיים מאסר על-תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור תוך שלוש שנים מיום שחרורו עבירת מין כלשהי מסוג פשע. כן חויב המערער בגדר גזר הדין לפצות את המתלוננים 4-1, בסכום של 10,000 ש"ח לכל אחד מהם, ואת מתלונן 5, בסכום של 20,000 ש"ח. גזר דין זה בא לאחר שבית המשפט הנכבד שקל את חומרת האירועים, ובפרט את העובדה שחלק מקורבנותיו של המערער היו צעירים ונתונים תחת השפעתו הרוחנית של המערער. כן ציין בית המשפט את הערכת המרכז להערכת מסוכנות, שלפיה מסוכנותו של המערער היא ברמה בינונית עד גבוהה.

 

טענות הצדדים ובקשת המערער להתיר לו להגיש ראיות נוספות בערעור

 

15.      המערער משיג כאמור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. את טענותיו ביחס להכרעת הדין ניתן לחלק למספר ראשים, שפירוטם יובא להלן:

 

16.      ראשית, המערער שב וחוזר על טענת-המסגרת שהציג בפני בית המשפט הנכבד, שלפיה הוא נפל קורבן למזימה שכל כוונתה החלשת כוחה של ה"חמולה" שאליה הוא משתייך, על ידי פגיעה אישית בו, בהיותו ראש ה"חמולה" (להלן: טיעון הקנוניה). המערער מוצא מספר אינדיקציות שונות התומכות בנרטיב זה, וביניהן שלוש מרכזיות:

 

(א)      סמיכות הזמנים שבהן הוגשו כל התלונות, למרות התפרסותם הכרונולוגית של האירועים על פני מספר שנים.

 

(ב)      הקירבה המשפחתית הקיימת בין חלק מן המתלוננים: מתלונן 1 ומתלונן 5 הם אחים, ואילו מתלונן 4 משתייך ל"חמולה" היריבה לזו של המערער.

 

(ג)       התרחשותו של האירוע, מושא האישום מס' 3, אשר נתפס על ידי המערער כמזימה שנרקחה מבעוד מועד, במטרה לפגוע בו בצורה פיזית, ולהאשימו לאחר מכן במעשים מגונים.

 

17.      שנית, המערער מטיל דופי בדרך שבה נוהלה חקירת העדים במשטרה ועל דוכן העדים. לדידו, למן ההתחלה החקירות אופיינו ב"הדרכת" מתלוננים, וב"הובלתם" אל מחוזות המועילים לקידום התביעה (להלן: טיעון הכשל בניהול החקירה).

 

18.      שלישית, המערער מבקש לערער על קביעות שונות של עובדה ומהימנות, שנקבעו בבית המשפט הנכבד קמא (להלן: ההשגות העובדתיות). השגותיו המרכזיות של המערער באשר לקביעות שבעובדה ובמהימנות יובאו להלן:

 

(א)      אישום מס' 1: המערער חוזר על טענתו, כי לא שימש כנהג במיניבוס בזמן הרלבנטי לאישום. טענה זו ממוטטת, לשיטתו, את הבסיס מתחת לטענותיו של מתלונן 1 כולן.

 

(ב)        אישום מס' 2:

 

(1)      הסברה שקידמה מתלוננת 3, לפיה המערער מרח חומר הרדמה על לשונה, איננה מתיישבת עם השכל הישר. בהיעדר הסבר הולם מדוע מתלוננת 3 לא צעקה, או הדפה את המערער מעליה – גירסתה לוקה בחסר קיצוני, שאינו מאפשר מתן אמון בה.

 

(2)      גרסתן של המתלוננות 2 ו-3 איננה מתיישבת עם ההגיון הפשוט: לא ניתן להבין, מדוע הועברו למערער מסמכי הגירושין של מתלוננת 3, או מדוע הוא התבקש "לטפל" גם במתלוננת 2, כל זאת לאחר שהיה ברור למתלוננת 2 כי הוא תקף את בתה, מתלוננת 3.

 

(3)      גם מתלוננת 2 לא צעקה כשהותקפה. עובדה זו מעלה, לשיטתו של המערער, תמיהה נוספת באשר לגירסת התביעה.

 

(4)      ההסברים שניתנו להתנהלותו של האב בכל הפרשה – מוקשים.

 

(5)      המערער קובל, לבסוף, על פרשנותו של בית המשפט הנכבד קמא לעניין שיחת הטלפון שבה, כך נטען, הציעה מתלוננת 2 הסדר כספי בתמורה למשיכת התלונה. לדידו של המערער, בית המשפט הנכבד שם בפיה של מתלוננת 2 את ההסבר, לפיו היא ניסתה להגיע למצב של "סולחה", ובכך ביכר, ללא כל ביסוס, את גירסת התביעה על פני גירסתו.

 

(ג)       אישום מס' 3: השקר שסיפר מתלונן 4, באשר למניע לנסיעתו עם המערער מלכתחילה, מהווה אינדיקציה לכך שמדובר בעד שאין ליתן בו אמון.

 

(ד)      אישום מס' 4:

 

(1)      בעדותו, טען מתלונן 5 כי המערער ביצע בו עשרה מקרים שונים של מין אוראלי ביום אחד. לטענתו של המערער, מטבע הדברים, אין לו יכולת פיזית להגיע לפורקן מיני מספר כה רב של פעמים ביום, במיוחד שהוא אדם חולה, ולכן גרסתו של מתלונן 5 כולה מופרכת מיסודה. כן משיג המערער על תמיהות שונות, שעולות, לשיטתו, מהשוואת עדותו של מתלונן 5 עם הגירסה שמסר למשטרה.

 

(2)      מתלונן 5 עצמו מוכר, כבעל מוגבלות שכלית, אך עובדה זו לא מנעה מן המשטרה לחקור אותו בצורה רגילה, ובניגוד לנדרש לפי חוק הליכי חקירה והעדה (התאמה לאנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית), התשס"ו-2005 (להלן: חוק הליכי חקירה והעדה). עובדה זו משליכה על חוקיות החקירה, וממנה גם על המשקל שיש ליתן לגרסתו של מתלונן 5.

 

(ה)      אישום מס' 6: המערער חזר על טענותיו בפני בית המשפט הנכבד קמא, לפיהן עדותו של השוטר הייתה מגמתית ולא מדויקת, וכי ההבנה שלו בשפה הערבית לקויה.

 

19.          מעבר להשגות הנ"ל – המערער, באמצעות בא-כוחו בערעור, הגיש בנפרד בקשה להתיר לו לצרף ראיות נוספות בערעור מתוך תיק החקירה. הטענה עליה נסמכת הבקשה גורסת כי בערכאה הראשונה הגנת המערער נוהלה בחסר ובין השאר עקב כך לא הוגשו הודעות שונות המלמדות כי אדם בשם ע.ט., המשתייך למשפחה יריבה "אירגן" את התלונות נגד המערער (ובמיוחד את תלונות הנשים, שהעבירות שנעשו בהן, לטענת התביעה, כלולות באישום מס' 2).

 

20.          לעניין גזר הדין, טוען המערער כי בית המשפט המחוזי החמיר עמו יתר על המידה וכי הוא זכאי להקלה משמעותית בעונשו, בפרט לאחר שעבר צנתור בליבו והוא סובל כיום מקשיי ראייה.

 

21.          המשיבה, מצידה, סומכת את ידיה על הכרעת הדין ועל גזר הדין של בית המשפט המחוזי הנכבד, ומדגישה כי הערעור נסב רובו ככולו על קביעת ממצאים של עובדה ומהימנות,  בהם ככלל אין ערכאת הערעור מתערבת. כן היא מבקשת לדחות את הבקשה להגשת ראיות נוספות, שכן לא הוכח כאן, לשיטתה, כל כשל בייצוג, מה גם שניתן היה, לתפיסתה, להביא את הראיות שהגשתן מבוקשת עתה בפני הערכאה המבררת. יתר על כן – להבנתה  אין בחומר שהגשתו מבוקשת כדי להביא לזיכוי המערער מהעבירות בהן הורשע – כולן, או מקצתן.  

 

22.          עם תום הסקירה הנ"ל – המכלול בשל איפוא להכרעה ובכך נתמקד מיד בסמוך, אולם טרם שנגיע לפרק זה נברר תחילה את דינה של הבקשה להגשת ראיות נוספות בערעור.

 

דחיית הבקשה להגשת ראיות נוספות בערעור

 

23.          הודעת הערעור התייחסה לחומר חקירה, אשר לא הוגש כראיה במשפט. לפיכך סוכם כי המערער יכין בקשה נפרדת להגשת ראיות חדשות בערעור על פי סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן – חוק סדר הדין הפלילי), ובקשה כזו אכן הוגשה. הבקשה אמנם מציינת כי הראיות החדשות המבוקשות נמצאות כולן בתיק החקירה המקורי, אולם איננה מפרטת מהן בדיוק אותן ראיות חדשות שהמערער חפץ להגיש במסגרת בקשה זו. אשר על כן, הדיון שלהלן יתנהל על פי מה שנאמר (ולעתים צוטט) בהקשרים אלה – בהודעת הערעור ובבקשה.

 

24.          כל הראיות אותן מבקש המערער להגיש בערעור הן ראיות מתוך תיק המשטרה, שלא היתה כל מניעה להגישן בפני הערכאה הדיונית. בא כוחו הנוכחי של המערער טוען בבקשתו כי הסיבה בגינה לא הוגשו אותן ראיות (שלא פורטו כאמור) היא "ניהול חסר באופן קיצוני של הגנת המערער בערכאה הראשונה", והדברים מכוונים כלפי מי שקדם לו ביצוג המערער. טענה זו של כשל בייצוג היא, כידוע, טענה קשה, אשר יש לנהוג בה בזהירות מירבית. מן הטעם הזה הציבה הפסיקה דרישה כלפי מי שטוען כשל בייצוג כנגד עורך דין שפעל בשליחותו –להביא בפני בית המשפט בו מועלית הטענה את עמדתו של עורך הדין שכנגדו מופנית הטענה. בענייננו לא צורפה לבקשה כל תגובה מטעמו של הסניגור הקודם. בהיעדר תגובה שכזו, יש לצאת מנקודת הנחה שהסניגור הקודם עשה מלאכתו נאמנה (עיינו: ע"פ 1385/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.4.2009) וההפניות שם). ואכן מקריאת הפרוטוקולים והסיכומים בתיק של הערכאה המבררת עולה שהסניגור הקודם של המערער חקר את העדים, זימן עדי הגנה רבים והגיש סיכומים מפורטים. אותו קו הגנה (אחד מני רבים), העולה מן הערעור, שעניינו טענת עלילה בשל סכסוך חמולות וקיומה של יד מכוונת מאחורי כל התלונות –הוצג גם הוא על ידי הסניגור הקודם. בית המשפט המחוזי הנכבד נתן כפועל יוצא מכך את דעתו לטענה זו ודחה אותה.

 

25.            זאת ועוד – בקשה בדבר הגשת ראיות חדשות בערעור נענית רק במקרים חריגים והשיקולים הנלקחים בחשבון לצורך זה הם: האם ניתן היה להגיש את הראיה בערכאה הראשונה וכן מהו הפוטנציאל הטמון בראיה המבוקשת לשינוי תוצאת המשפט (השוו: ע"פ 5583/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.4.2010) וההפניות המוזכרות בו).

 

26.          במקרה שלפנינו – מעבר לכך שניתן היה להגיש את הראיות בערכאה הדיונית, בחנתי הנטען לגביהן על מנת לשקול את האמור בבקשה ובהודעת הערעור ביחס אליהן ובאשר להשפעתן האפשרית על תוצאות הערעור. לצורך זה אף עיינתי במספר מסמכים נוספים, שבאי-כוח הצדדים הסכימו כי ימסרו לנו למטרה זו. הגעתי למסקנה כי לא היה באלה כדי לזכות את המערער, למעט אולי כדי להוסיף השראה מסוימת על הזיכוי מן הספק, שממילא הגעתי אליו בהתייחס לאישום מספר 2. כאמור הטענה המרכזית של המערער בראש זה התבססה על קיומה של יד נעלמה, שקשרה כביכול את הגשת כל התלונות נגד המערער – עקב סכסוך שנתגלה בין משפחתו של המערער לבין משפחה יריבה (משפחת ע'). נכון הדבר שהודעותיהם של המתלוננים במשטרה לא הוגשו לבית המשפט, אולם המתלוננים כולם העידו בפני בית המשפט המחוזי הנכבד, ומסרו את גרסתם לאירועים – גירסה שחזרה בעיקרה על תלונתם במשטרה. יתר על כן – הם נחקרו כולם הן על ידי ההגנה והן על ידי התביעה, לגבי ענינים שעלו מתוך הודעותיהם במשטרה. בתוך כך כל המתלוננים נשאלו, בין היתר, לגבי תיזמון הגשת תלונותיהם ומה גרם להם להתלונן. לפיכך אין המדובר במידע המצוי רק בהודעות המשטרתיות ולא הובא בפני בית המשפט. נדגים הדברים ביחס לאותו אדם הנקרא ע.ט., ואשר עליו הצביע בא כוח המערער כמי שהיה החוט המקשר בין התלונות. אדם זה הוזכר רק על ידי המתלוננות באישום מס' 2 כמי שהביא אותן להתלונן, לאחר שסיפר להן שהמערער חשוד במעשים מיניים בקטינים והן סיפרו לו שאף הן נפגעו מהמערער. המתלוננות סיפרו על כך בעדותן בבית המשפט ולפיכך לא היתה כל תועלת נוספת בהגשת אמרותיהן במשטרה בהקשר זה. יתר על כן – הגעתי כאמור למסקנה שממילא יש לזכות את המערער מן הספק ממה שיוחס לו באישום זה.

 

           לגבי יתר המתלוננים – הם מסרו בעדויותיהם בבית המשפט הסברים לגבי "עיתוי" הגשת התלונות וחזרו בעיקרם של דברים על ההודעות שמסרו בהקשרים אלה בחקירה במשטרה, כך שהמידע הרלבנטי היה מונח כאמור בפני בית המשפט המחוזי הנכבד. מכאן שלגביהם – אין לקבל את הטענה כי לו היו מוגשות הודעותיהם היה בכך כדי לשנות את תוצאת הערעור.

 

           מכאן שדין הבקשה להגשת ראיות נוספות להידחות ועתה סלולה הדרך להגיע לדיון בערעור לגופו ובכך אעסוק בפרק הבא.

 

דיון והכרעה

 

27.         הטענות שהעלה בא כוחו הנוכחי של המערער הצריכו – מעבר לבחינה של כל תיק הערעור שבפנינו – גם לצלילה אל נבכי החומר רב ההיקף (פרוטוקולים וראיות), שעמד בפני בית המשפט המחוזי הנכבד קמא. לאחר שעשיתי כן ושקלתי, בעקבות העיון, את טענות הצדדים – הנני מציע לחברי להרכב לדחות את הערעור ברובו, להוציא קבלה של חלק מההשגות שהועלו ביחס להרשעתו של המערער בעבירות, מושא האישום השני. עניין אחרון זה הביא אותי למסקנה כי יש לזכות את המערער מחמת הספק מהעבירות הנזכרות באישום השני וכפועל יוצא מכך ומטעמים נוספים אף להביא להקלה מסוימת בעונשו, הכל כפי שיובהר להלן.

 

28.         כהערת פתיחה, אשר רלבנטית לשלוש טענות-העל של המערער (הנזכרות בפיסקאות 18-16 לעיל), אציין כי חלק ניכר מהשגותיו של המערער מכוונות כנגד ממצאי עובדה ומהימנות, אותם קבעה הערכאה הדיונית. זה המקום להדגיש כי, כידוע, הכלל הוא שאין ערכאת הערעור נוטה להתערב באלה, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן, שבהם נמצא, בין השאר, כי התשתית העובדתית, כפי שנקבעה בערכאה הדיונית – איננה מתקבלת על הדעת, או איננה עולה בקנה אחד עם חומר הראיות (ראו, לדוגמא: ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 918 (2001); ע"פ 3914/05 אלחרר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.11.2008); ע"פ 6020/07 גואטה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.11.2009); ע"פ 150/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.5.2010) (להלן: פרשת פלוני) ולאחרונה: ע"פ 8146/09 8264/09 אלי אבשלום נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.9.2011)).

 

הלכה זו מקבלת משנה תוקף, מקום בו עסקינן בעבירות מין, שבהן, מטבע הדברים, לעתים קרובות נדרשת הערכאה הדיונית להכרעה בין גרסאות עובדתיות שונות, אשר מובאות ללא תימוכין חיצוניים משמעותיים ובמצב זה "רב הנסתר על הנגלה" (ראו: ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.1.2007); ע"פ 3793/06 וורקן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.4.2007); ע"פ 7642/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.2.2010); פרשת פלוני). על המערער מוטל איפוא נטל כבד לשכנע כי המקרה שלפנינו נופל לגדר אותם המקרים יוצאי הדופן, בהם שומה על בית המשפט שלערעור להתערב בהכרעות שבעובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. במשימה זו המערער לא עמד, לשיטתי, למעט לגבי האמור באישום מס' 2, שם הוא הצליח כאמור לעורר ספק, המצדיק זיכוי.

 

           אדרש איפוא כעת לבחינת שלוש הטענות המרכזיות שהועלו על ידי המערער בהקשרים אלה ואראה מדוע יש לדחותן (למעט לגבי מה שיוחס לו באישום מס' 2 כאמור).

 

טענת הקנוניה

 

29.          האפשרות כי במקרה זה נפל המערער למזימה שנרקמה כנגדו וכנגד ה"חמולה" שבראשה הוא עומד, נשקלה על ידי בית המשפט הנכבד קמא, ונדחתה (עמ' 91-90 להכרעת הדין). המערער חזר בפנינו על אותן טענות עובדתיות, שאליהן נדרש בית המשפט הנכבד קמא, בצורה מפורשת, בהכרעת הדין. לעניין זה, אני מוצא כי המערער לא עמד בנטל שהיה מוטל עליו, להראות כי בית המשפט הנכבד קמא שגה בענין זה, וכי עקב כך יש לשנות מקביעותיו. זאת ועוד – נדמה בעיני כי טענה זו איננה מתמודדת בצורה ישירה עם מכלול העדויות שהובאו כנגד המערער, ואיננה מוסיפה תוכן פוזיטיבי להכחשה הגורפת של כל המיוחס לו.

 

30.          על כל פנים, גם לגופם של דברים, סבורני כי בצדק נקבע כי לא הונחה תשתית ראייתית מספקת, להוכחת "טענת הקנוניה". אביא כעת, בקצרה, שניים מן הטעמים המובילים למסקנה זו:

 

(א)      בעדותם שפכו המתלוננים אור על הנסיבות בגדרן הוגשו התלונות באותה התקופה. בית המשפט הבהיר כי אופיים הקיצוני של האירועים, כמו גם השלכותיהם על מתלונן 5, הם שהובילו בסופו של יום את משפחת המתלוננים 1 ו-5 להגיש את התלונות ולשנות מהתנהלותם עד אותו שלב, שביקשה להכיל את הפגיעות. בעקבות הגשת התלונה האמורה התייצבו נפגעים נוספים (כפי שקורה לא אחת) וביקשו לספר את סיפורם, בבחינת שיטה ומעשים דומים (ראו, לדוגמא, את הערותיו של בית המשפט הנכבד לעניין הגשת התלונה על ידי מתלונן 4, בעמ' 84-83 להכרעת הדין).

 

(ב)      ברי שאין בעצם קשרי המשפחה שבין המתלוננים השונים כדי ללמד על קנוניה מסוימת שבה הם קשורים. לעניין זה העלה המערער רק תהיות כלליות, שאינן נתמכות בראיות חיצוניות, ולכן אין בידי לקבלם.

 

31.          גם טיעון הכשל בניהול החקירה, אין בו בכדי לקדם את המערער למחוז חפצו, וזאת – מטעמים דומים לאלו שבגינם נדחתה טענתו הראשונה. כך, לדוגמה, הניסיון להטיל דופי במניעיו של השוטר שהעיד כנגדו לא צלח גם בערכאה הדיונית (ראו: עמוד 92 להכרעת הדין), ולא הובא כל טעם מבורר המצדיק להידרש אליו כעת, בשנית. טענותיו של המערער בדבר "הדרכת" עדים, נטענו בשפה רפה וברובן בעלמא בלבד. אלו לא הצליחו לנטוע ספק סביר בליבו של בית המשפט, ובמיוחד נוכח המבחן הגמיש שנקבע לעניין זה בעבר: "אין  זה מן הדברים הקלים להימנע לחלוטין משאלה הלוקה ב"הדרכה", והאמת ניתנת להאמר שהלכה למעשה אין מנוס מגילוי גמישות בעניין זה, הכל על פי העניין ועל פי אישיותו של העד" (ראו: יעקב קדמי על הראיות חלק שלישי 1684 (2003)). הדברים נאמרו אמנם בהקשר של עדות בבית המשפט ואולם הם יפים בנסיבות שלפנינו, גם לעניין החקירה במשטרה ולאלה שנקראו להעיד שם, מה גם שהמערער כרך אף הוא בטענותיו בהקשר זה את שני סוגי החקירות.   

 

32.          כעת מגיעים אנו אל ליבו של הערעור, והוא – מארג הטענות המורכב שטווה המערער כנגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט הנכבד קמא. כאן המקום להזכיר שוב את הערותיי לעניין התערבות בממצאים ובקביעות מהימנות של הערכאה הדיונית, כאמור בפיסקה 28 שלעיל, שיפות, וביתר שאת, בנוגע לטענותיו העובדתיות הפרטניות של המערער. כל הטענות שהועלו בערעור, נידונו באריכות על ידי בית המשפט הנכבד קמא, והוכרעו. הכרעת הדין של בית המשפט הנכבד קמא מנומקת ומבוססת, ולכן הכף נוטה, כנקודת מוצא, כאז כן היום – לחובתו של המערער. מכלל זה יוצאת כאמור ההרשעה באישום השני, שאותה יש לבטל, לדעתי, מחמת הספק.

 

           אפרט איפוא עתה את עמדתי בנוגע להשגותיו המרכזיות של המערער.

 

דחיית ההשגות לגבי האישום מס' 1

 

33.          טענתו של המערער, כי לא שימש כנהג מיניבוס בתקופה הרלבנטית לאישום זה, נבחנה על ידי בית המשפט המחוזי – ונדחתה. לא הוצגו בפני בית המשפט הנכבד קמא עדויות, או ראיות שיראו, כי המערער לא נהג במיניבוס בתקופה הרלבנטית לאישום זה, אלא, לכל היותר, כי המערער מכר את האוטובוס שהיה ברשותו, בסוף שנת 2003 ולפני האירוע הנטען. מכאן, שטענותיו של המערער בפנינו, שמתמצות בחזרה על מה שנאמר בנושא זה בערכאה הדיונית, אין בהן בכדי לשנות מן הממצא העובדתי שאליו הגיע בית המשפט הנכבד קמא, ובפרט בשים לב להאשמה שהטיח המערער עצמו במתלונן 1, כי הלה חיבל בגלגלי האוטובוס שבו נהג (ראו: מוצג ת/3, בעמוד 2, שורה 24; ראו גם את תשובותיו של המערער בחקירתו במשטרה מתאריך 16.1.2007 (ת/6), הודעה שבגדרה אין הוא מכחיש כי הוא נהג באוטובוס בתאריכים הרלבנטיים לאישום מס' 1).

 

קבלת חלק מהשגות המערער לגבי הרשעתו באישום מס' 2 וזיכויו מחמת הספק מאישום זה כפועל יוצא מכך

 

34.          המערער מתמקד, כאמור, בטענה שסברת המתלוננת 3, לפיה המערער מרח חומר הרדמה על לשונה, איננה מתיישבת עם השכל הישר, ומכאן מבקש הוא ללמוד על היעדר מהימנותה של מתלוננת זו. המערער גורס גם שבהיעדר הסבר מניח את הדעת, לשיטתו, לכך שמתלוננת 3 לא צעקה, או הדפה את המערער בעת שהוריה שהו בחדר הסמוך – הרי שגירסתה לוקה בחסר קיצוני, שאינו מאפשר מתן אמון בה. 

 

הרשעתו של המערער בפריט זה שבאישום התבססה על שילוב של עדויות המתלוננות, שנמצאו מהימנות, ועל חוסר מהימנותו של המערער (ראו פסקאות 84-69 להכרעת הדין).

 

35.          ככל שהדברים נוגעים לסברתה של המתלוננת בעניין חומר ההרדמה שמרח המערער על לשונה – מקורה של סברה זו נמצא בכך שבתוך מכלול המעשים שביצע המערער על פי הנטען בגופה של מתלוננת 3, הוא אף החדיר אצבעו לפיה וסובבה על-גבי לשונה, באופן שהותיר בה טעם מר. דבר זה עורר בה את המחשבה שאגב כך אולי הוא שם חומר מרדים על לשונה. בית המשפט המחוזי עצמו מצא (בפיסקה 75 לפסק הדין) כי לכאורה מדובר בסברה שיש בה משום אבסורד, אולם הוסיף כי אין בכך כדי לקבוע שמדובר במתלוננת בלתי מהימנה, אלא במי שנקלעה לסיטואציה זרה לה וביקשה להתמודד עמה כמיטב יכולתה. מכאן באה מסקנתו כי ניתן לקבל כהסבר חלופי להימנעותה של המתלוננת 3 מלזעוק לעזרה – את תחושת השיתוק שחשה. ההסבר החילופי יכול אולי לחסות תחת הקביעה, שנוסחה ב-ע"פ 6890/04, 8013 מדינת ישראל נ' בלאוסוב, בפיסקה 14 (לא פורסם, 13.9.2005) (להלן – ענין בלאוסוב), לפיה: "על בית-המשפט הדן באישומים שבמרכזם עבירות מין לשוות לנגד עיניו את ייחודן של עבירות אלה, את הטראומה והנזק הנפשי המוסבים לקורבנן ואת הקושי הכרוך בחשיפתן; עליו להימנע מתהיות עקרות בדבר "סבירות" התנהגותה של הקורבן, להביא בחשבון תגובות כאלם, שיתוק וקיפאון כתגובות אפשריות לסיטואציה קשה ומאיימת וליתן דעתו על הקושי שבמתן עדות בהירה, קולחת ומפורטת". ראו גם: ע"פ 4408/05 פילטוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.2.2006)).

 

על רקע זה ייתכן וניתן להבין את ממצאו של בית המשפט הנכבד, שאין בטענותיו של המערער, בדבר הפירכות שבהסברה הנ"ל של מתלוננת 3 כדי לגרוע מכוחה של מסקנת ההרשעה אליה הגיע באישום זה. ואולם הקביעה בענין בלאוסוב, היא תלוית הקשר, ולדעתי בנסיבות שלפנינו הספק מכרסם – הן בשל הסברה הבלתי הגיוני של המתלוננת 3 בדבר החומר המרדים, הן מאחר והוריה של מתלוננת 3 היו באותה עת מחוץ לחדר בו נעשה "הטיפול" בה על-ידי המערער (ולכאורה היא היתה יכולה לקרוא להם לעזרה). יתר על כן – מתלוננת זו סיפרה, לדבריה, לאמה על מה שעולל לה המערער לטענתה, ובכל זאת היא לא מנעה את אמה (המתלוננת 2) מלהיכנס אף היא עם המערער לחדר הסגור, מיד לאחר שמתלוננת 2 נחלצה הימנו. דבר זה מגביר את הספקות.

 

           באשר להסכמת המתלוננת 2 (האם) להיכנס לחדר הסגור עם המערער אעיר כי בית המשפט הנכבד נדרש לסוגיה זו בהרחבה, וקבע כי בין מתלוננת 2 לבין בעלה היו פערי מידע, שיכולים להסביר את התרחשות האירועים בצורה מספקת (ראו פיסקה 8 לחוות דעתי שלעיל). יתכן וכך הוא הדבר ואולם אף פה נתגלו מספר פירכות בגרסת האם – ( ראו: עמ' 62 להכרעת הדין וכן עיינו בסתירות שבעדות האם לגבי נוכחות הבעל בעת שבתה סיפרה לה על מה שקרה בחדר – עמ' 38 ו-41 לפרוטוקול). יתר על כן ההסברים שנתנו האם והבת לגבי כבישת תלונותיהן אמנם התקבל על דעתו של בית המשפט (ראו עמ' 67 להכרעת הדין), שציין כי: "קיימות השלכות חברתיות המתלוות למהלך כזה [הגשת תלונה למשטרה – ח"מ], וודאי אף סיכון אישי שנטלה על עצמה כל אחת מהמתלוננות עת גיבשה החלטתה להגיש תלונה" (ואכן, מתלוננת 2 הבהירה בהקשר זה כי היא נמנעה בתחילה מלהציף את שאירע "בשביל כבודי וכבוד בתי. זה לא טוב" (שם)), ואולם העובדה שהתלונות באו רק עקב פנייתו של אותו ע.ט. אליהן – אף היא מעלה ספיקות מסוימים.

 

           לכל אלה מצטרפות התהיות ביחס לשיחות הטלפון שיצאו מהמתלוננת מס' 2 למכשיר הטלפון של אחיינו של המערער. בית המשפט הנכבד קמא היה נכון למצוא הסברים באשר לשיחות אלה (על פיהם יתכן והן נערכו לצרכי "סולחה"), ואולם קשיים אלה כולם דוחקים לזיכוי המערער מן הספק באישום זה (השוו: ענין בלאוסוב; ע"פ 10100/07, ע"פ 10228/07 מדינת ישראל נ' פריד שחאדה (טרם פורסם, 24.3.2010)). 

          

36.          נוכח ביטול הרשעתו של המערער באישום מס' 2 עולה השאלה מה דין הפיצוי שהושת עליו ביחס למתלוננות 2 ו-3. דומה עלי שאף פיצוי זה דינו להתבטל. תוצאה זו מתבקשת מפירוש תכליתי שיש לתת להוראות סעיפים 77 ו-78 לחוק העונשין, התולים את הפיצוי לאדם שניזוק על ידי העבירה – בהרשעתו של הנאשם. אמנם סעיף 78 לחוק העונשין קובע כי חיוב בפיצוי לפי סעיף 77 הוא, לעניין ערעור הנאשם עליו, כפסק דין של אותו בית משפט שניתן בתביעה אזרחית של הזכאי נגד החייב בו ולכן נפסק שללא צירוף הזכאים לפיצוי כמשיבים לערעור – דין הערעור כנגדם להידחות על הסף (ראו: ע"פ  10221/06 פיראס ג'ורן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 17.1.2008)). ואולם הדברים אמורים לדעתי רק מקום שההרשעה מקוימת. בעת שההרשעה מתבטלת, ובמקומה בא זיכוי – אין איפוא לחיוב הפיצויים שמכוח סעיף 77 לחוק העונשין עוד על מה שישען. למען הסר ספק יש להבהיר כי אין בביטול הפיצוי כאמור כדי לגרוע מזכויותיהם ומטענותיהם של הצדדים במשפט אזרחי, אם יתנהל ביניהם, על רקע ההתרחשויות, מושא האישום האמור. 

 

דחיית השגות הערעור לגבי הרשעתו באישום מס' 3     

 

37.          הימנעותו של מתלונן 4 מלחשוף מלכתחילה את נסיבות נסיעתו עם המערער – מובנת, שכן נכונותו של מתלונן 4 ליטול חלק בהתרחשות שהובטחה לו (צפייה או השתתפות ביחסי מין) – איננה פשוטה לגבי תדמיתו בחברה. עם זאת, כפי שהובהר בפסק הדין, מושא הערעור, אין בכך כדי להפחית מעוצמת עדותו, לעניין ליבת האישום עצמה, ובמיוחד נוכח גרסתו הכבושה והבעייתית של המערער עצמו באשר לאותם האירועים. בית המשפט נימק בפרוטרוט ובאופן בהיר ומשכנע את הטעמים להרשעתו של המערער באישום זה (פיסקאות 96-85 לפסק הדין), ואין כל מקום להתערבותנו בממצאיו.

 

דחיית השגותיו של המערער לגבי הרשעתו באישום מס' 4

 

38.          אכן, היה מקום לחקור את מתלונן 5, כמי שסובל, או נראה כסובל ממוגבלות שכלית, אצל חוקר מיוחד (ראו: סעיף 3(ב) לחוק הליכי חקירה והעדה). ברם פגם זה איננו משליך לעניין חוקיות החקירה. ראו הוראת סעיף 14(1) לחוק האמור הקובע כהאי לישנא: "אין בהוראות חוק זה כדי לפגוע בחוקיותה של חקירה ... של אדם כאמור בסעיף 3, שנעשתה שלא בידי חוקר מיוחד". משכך, טענתו של המערער בהקשר זה – להדחות.

 

39.          נפנה כעת לבחון את גרסתו של מתלונן 5, לפיה, המערער הכריח אותו לבצע בו מין אוראלי עשר פעמים ביום אחד. אכן, טענה זו איננה עולה בקנה אחד עם ההגיון הפשוט, בין השאר, בהתחשב במצבו הרפואי של המערער. עם זאת, יש לזכור, כי מתלונן 5 סובל על פי הנטען ממוגבלות שכלית, שחלק ממאפייניה היא חוסר היכולת שלו לזכור במדויק מועדים (ראו: עמוד 84 להכרעת הדין). בית המשפט הנכבד היה מודע לקושי זה, ולכן ביסס את הרשעתו באישום מס' 4, על שני מקרים בלבד, שבהם הוכח, לשיטתו, מעבר לספק סביר כי המעשים אכן התרחשו, וכך נאמר בהקשר זה: "עדותו של מתלונן 5 אינה מותירה מקום לספק, כי מדובר למצער בשני אירועים ולא באירוע בודד, וכי הללו הותירו בו תחושה חריפה של חנק וגועל, עליה חזר לכל אורך עדותו" (בעמוד 86 להכרעת הדין).

 

זוהי התשתית העובדתית שעליה מבוססת הרשעתו של המערער באישום מס' 4. נוכח הדברים הברורים שנאמרו בהכרעת הדין בהקשר זה – אין בידי לקבל את טענתו של המערער, לפיה הוא "יגע ולא מצא" תשובה לשאלה, מהי קביעתו העובדתית של בית המשפט הנכבד קמא, לעניין מספר הפעמים שבהם התרחשו המעשים, נשוא האישום מס' 4. אף טענתו של המערער כי הבנתו של מתלונן 5 היא כשל ילד בן 3 שנים ומחצה מסתמכת על חוות דעת שניתנה לגביו שנים רבות קודם לכן (בשנת 1997), ואשר לא הוגשה בכוונת-מכוון (ראו עמוד 126 לפרוטוקול). יתר על כן – השגה זו מתעלמת מראיות נוגדות ומאוחרות יותר לגבי הבנתו של מתלונן זה, עדויות שנשמעו בבית המשפט (ראו עמוד 127 לפרוטוקול). זו אף היתה התרשמותה הבלתי אמצעית של הערכאה המבררת לגבי הבנתו ואמינותו של המתלונן 5 (ע"מ 85-84 להכרעת הדין).  

 

דחיית השגותיו של המערער לגבי הרשעתו באישום מס' 6

 

40.          אעיר בקצרה כי השגותיו של המערער לעניין זה, אשר נוגעות למהימנות המזכר שניסח השוטר, אינן מחדשות על טענותיו בפני בית המשפט הנכבד קמא. הרשעתו של המערער באישום זה באה לאחר בדיקה מעמיקה של מהימנות השוטר והמזכר שחיבר, כאמור בפיסקה 12 שלעיל. נוכח זאת – אין בידי לקבל את טענותיו של המערער לעניין זה.

 

הערעור על גזר הדין

 

41.          המערער ערער לחילופין על חומרת גזר הדין. לדעתו העונש שהושת עליו נוטה מאוד לחומרה ואיננו מתחשב בנסיבותיו האישיות ובמצבו הרפואי. המדינה מנגד עומדת על כך שהעונש שהושת על המערער הולם את העבירות החמורות שבהן הורשע. עתה עלינו לפסוק בינותם.

 

42.          כידוע, ככלל, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית, ככל שההרשעות מתאשרות, למעט במקרים חריגים (ראו: ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 2056/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.5.2009)). המכלול שלפנינו – אם כל ההרשעות היו נשארות בעינן – איננו נמנה עם אותם חריגים המצדיקים כשלעצמם סטייה מהכלל. גזר דינו של המערער – מנומק, מפורט ומבוסס כראוי, ואין לומר עליו שהוא חורג מרף הענישה המקובל, בשים לב לכל נסיבות העניין. יש לזכור: המערער הורשע בשורה של עבירות שבוצעו בנסיבות קשות, ועל פי חוות דעתי יש לקיים את רוב ההרשעות האמורות. אלה כוללות, בין השאר: תקיפה מינית של קטינים; תקיפה מינית של אדם בעל לקות שכלית, ולבסוף אף עבירה של ריבוי נישואין (עבירה שבה הודה) וכן עבירה של שיבוש הליכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין. זאת ועוד – המרכז להערכת מסוכנות קבע כי רמת מסוכנותו של המערער בינונית עד גבוהה.

 

גזר דינו של בית המשפט הנכבד מונה ומתחשב בשיקולים אלה כולם, אשר דוחקים לעבר הצורך להציב את המערער מאחורי סורג ובריח לתקופה משמעותית (השוו: ע"פ 723/10 קסטל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.5.2010), בפסקה ט"ו לפסק הדין) וראו לאחרונה גזר הדין בעבירות מין דומות: ע"פ 2480/09 חיים פדלון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.9.2011)).

 

עם זאת, לאחר שאמרנו את הדברים הללו, אנו מחויבים עדיין לבחון את עונשו של המערער, בשים לב לזיכויו באישום השני.

 

43.     אילו השית בית המשפט הנכבד קמא עונש נפרד על כל אחת מן העבירות שבהן הורשע, נראה שבעקבות הזיכוי האמור חובה הייתה עלינו כערכאת ערעור לבטל את העונש שיוחד לעבירה המסוימת (עיינו: סעיף 217 לחוק סדר הדין הפלילי; ד"נ 30/75 קובי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 757 (1976); דנ"פ 8086/01 אייזן נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 625 (2005) (להלן: עניין אייזן)). בענייננו הטילה הערכאה הדיונית עונש כולל, כפי שנהוג במרבית ההליכים הפליליים, כאשר ההרשעה היתה במספר עבירות. במקרה כזה של עונש כולל – רשאי בית משפט שלערעור, אף שזיכה מעבירה, או מעבירות מסוימות, להותיר את העונש שגזרה הערכאה הראשונה על כנו, או להפחית מהעונש (ראו: ד"נ 30/75 הנ"ל; עניין אייזן; ע"פ 288/88 גנדור נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(4) 45 (1988); ע"פ 5367/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.2.2008) ע"פ 6382/07 מרעב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 4.7.2011)). כן עיינו: יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים, הליכים שלאחר כתב אישום כרך ב' 1930 (2009)).

 

44.     נוכח האמור בפיסקה 43 שלעיל שומה עלינו לבחון איפוא עתה – לגוף הדברים – האם עונשו של המערער, בהינתן ההרשעות שהתאשרו, מצוי בגדר טווח הענישה הסביר, שבו לא תתערב ערכאת הערעור, או שמא יש מקום להתחשב בזיכויו מהעבירות, מושא האישום השני. לשיטתי, זיכויו של המערער כאמור – ראוי שיבוא כאן לידי ביטוי גם בעונש, על דרך של הקלה מסוימת. לכך מתווספות נסיבותיו האישיות של המערער ומצבו הבריאותי שהתערער. הנני מציע איפוא, תוך מתן משקל לעבירות בהן יש לזכותו אל מול העבירות בהן יש לקיים את הרשעתו וכלל הנסיבות – להפחית מעונש המאסר בפועל של 12 השנים שהושת על המערער שנתיים ימים. כן יש לבטל כאמור את הפיצוי שהושת עליו ביחס למתלוננות 2 ו-3. לדעתי אין מקום לשינוי ביתר מרכיבי גזר הדין, ואני מציע כי אלה יעמדו בעינם. 

 

סוף דבר

 

45.     נוכח כל האמור לעיל – הנני מציע לחבריי לקיים את הרשעותיו של המערער בכל האישומים, למעט בעבירות, מושא אישום מס' 2, מהן יזוכה המערער מן הספק. כן אני מציע כי עונש המאסר של המערער יופחת בשנתיים ויועמד על 10 שנות מאסר בפועל וכי הפיצוי שהושת עליו ביחס למתלוננות 2 ו-3 יבוטל. אם תשמע דעתי שאר מרכיבי פסק הדין – לא ישונו.

 

                                                                             ש ו פ ט

 

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

 

           אני מסכים.

 

                                                                             המשנה-לנשיאה

 

השופט נ' הנדל:

 

           אני מסכים.

 

                                                                             ש ו פ ט

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר.

 

           ניתן היום, כ"ז באלול תשע"א (26.9.2011).

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   08047930_K07.doc   יא

מרכז מידע, טל' 077-2703333  ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il