עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 4619/08

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

 

המשנה לנשיא (בדימ')  א' ריבלין:

 

1.        זוהי בקשה למתן רשות לערער על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט נ' ישעיה) שאישר את תביעת המשיבה כייצוגית.

 

           המשיבה ניהלה חשבון עסקי בסניף בני ברק של בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (להלן: המבקש או הבנק), ונהגה להפקיד מידי פעם בחשבונה שיקים דחויים. נוסף על עמלה בסך 9.70 ש"ח בגין הפקדת שיק דחוי, גבה המבקש עמלה נוספת בסך 1.14 ש"ח בגין כל פעולה שנרשמה בשורה נפרדת בחשבונה של המשיבה (להלן: עמלת רישום פעולה). המשיבה הבחינה בכך שהמבקש נוהג לרכז את כל השיקים הרגילים שהופקדו ביום עסקים מסוים בשורה אחת אך מייחד לכל שיק דחוי שנפרע שורה נפרדת, אף אם נפרעו מספר שיקים באותו יום. כתוצאה מכך, גבה המבקש מהמשיבה עמלת רישום פעולה אחת בגין כל השיקים הרגילים שהופקדו ביום עסקים מסוים, ועמלות רישום פעולה רבות בגין כל אחד ואחד מהשיקים הדחויים שנפרעו בחשבונה, אף אם נפרעו באותו יום מספר רב של שיקים דחויים. המשיבה סברה כי גביית עמלת רישום פעולה נפרדת בגין הפקדה של כל שיק דחוי היא גביית יתר, והגישה תובענה לבית המשפט המחוזי. במקביל, ביקשה המשיבה לאשר את תביעתה כייצוגית.

 

2.        בית המשפט המחוזי קבע כי המבקש לא העלה הסבר מניח את הדעת להבדל בין האופן שבו נרשמו הפקדות של שיקים רגילים ודחויים. יתר על כן, כך קבע בית המשפט המחוזי, אף אם היה היגיון שמצדיק את השוני בדרך הרישום של שני סוגי השיקים, לא הציג המבקש סיבה שבגינה נמנע מלהבהיר שוני זה ללקוחותיו מבעוד מועד. נקבע כממצא עובדתי כי המבקש אינו נוהג להסביר ללקוחותיו על ההבדלים הצפויים באופן הרישום של סוגי השיקים, אלא אם כן הלקוחות שואלים במפורש על שיעורי העמלות שבהן יחויבו. כן נמצא כי המבקש מאפשר ללקוחותיו לרשום את כל השיקים הדחויים שנפרעו ביום מסוים בשורת חשבון אחת, אך זאת רק אם הם ביקשו במפורש שיעשה כך. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי מחדלו של המבקש להודיע ללקוחות שיש להם אפשרות לבקש כי כל הפקדות השיקים הדחויים ירשמו בשורה אחת, עולה כדי הטעייה של תאגיד בנקאי על-פי סעיף 3 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 (להלן: חוק הבנקאות). כן קבע בית המשפט המחוזי כי התמלאו כל התנאים הנדרשים לאישור התובענה כייצוגית – השאלות המשפטיות והעובדתיות זהות ביחס לכל הלקוחות העסקיים של המבקש, תובענה ייצוגית עדיפה על בירור אינדיבידואלי של תביעות נפרדות של כל הלקוחות וקיימת אפשרות סבירה להכרעה לטובת התובעים. בשל כל אלה, אישר בית המשפט המחוזי את התובענה כייצוגית.

 

           המבקש ביקש רשות ערעור על החלטה זו של בית המשפט המחוזי שניתנה בשנת 2003. בבקשה התקיימו מספר דיונים, שלאחריהם הוחלט כי הטיפול בבקשה יעוכב לנוכח החקיקה הצפויה בעניין תובענות ייצוגיות. ביום 25.10.2007, קבע בית המשפט העליון (כבוד השופטים א' פרוקצ'יה, ע' ארבל וא' רובינשטיין) כי יוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי לבחינה מחודשת של אישור התובענה כייצוגית על-פי הוראות חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006. ביום 27.4.2008 שב ואישר בית המשפט המחוזי את אישור התובענה כייצוגית. על-פי בית המשפט המחוזי, התנאים שנקבעו לאישור התובענה הייצוגית בחוק תובענות ייצוגיות, זהים בעיקרם לתנאים שהיו קיימים קודם לכן בחוק הבנקאות, ועל כן החלטתו הקודמת עומדת בעינה. בפרט, הדגיש בית המשפט המחוזי כי העילה היחידה שבגינה אושרה התביעה כייצוגית היא עילת ההטעייה על-פי סעיף 3 לחוק הבנקאות, ויתר העילות להן טענה המשיבה – נדחו.

 

3.        המבקש טוען כי אין אפשרות סבירה להכרעה בתובענה לטובת קבוצת התובעים. לשיטתו, הפסיקה קבעה בעבר כי עילת ההטעייה של תאגיד בנקאי היא עילה טרום חוזית, ואילו טענות המשיבה נוגעות לפעולות שביצע המבקש זמן רב לאחר כריתת החוזה עימה. עוד טוען המבקש כי הרישום השונה של הפקדות השיקים נובע מההבדלים המובנים ביניהם. לטענתו, פעמים רבות נפרעים ביום מסוים שיקים דחויים שניתנו בתאריכים שונים, והפרדה ביניהם נדרשת כדי לאפשר לבעל החשבון לנהל מעקב אחר פירעון השיקים הדחויים; אם יצפה בעל החשבון לפירעון של מספר שיקים ביום מסוים, יוכל לדעת בקלות אילו מהם נפרעו ואילו לא. זאת, לטענת המבקש, בניגוד ללקוח שמפקיד שיקים שאינם דחויים ואינו נזקק לפירוט של השיקים שנפרעו, מכיוון שלא חולף פרק זמן משמעותי בין ההפקדה ובין הפירעון. על-פי המבקש, מדובר בנוהל לגיטימי שנוצר כמענה להעדפות לקוחותיו העסקיים, והשימוש בו החל עוד טרם שגבה הבנק עמלה בגין רישום פעולה. על כן טוען המבקש כי אין יסוד לסברה כי ההבדל בין רישומי ההפקדות השונות נועד לגביית עמלה יתירה. נוסף על כך, טוען המבקש כי העמלות שגבה פורסמו כדין לכלל לקוחותיו, בהתאם לכללי הניהול התקין שקבע בנק ישראל והן זכו לאישור המפקח על הבנקים; משכך, סבור המבקש כי אין שחר לטענה כי לא עמד בחובות הגילוי המוטלות עליו. המבקש טוען עוד כי כל לקוח מודע, או צריך להיות מודע, לקיומה של עמלת רישום בגין כל פעולה שנרשמת בדף החשבון, ויש להניח כי המשיבה הבחינה בכך שפירעון של כל שיק דחוי נרשם בשורה נפרדת. המבקש סבור כי לא מתקיימים גם יתר התנאים הנדרשים לשם אישור התובענה כייצוגית – קיום עילת תביעה אישית, קיומן של שאלות משותפות ודבר היות התובענה הייצוגית הדרך היעילה וההוגנת לדיון בתובענה. לבסוף, מפנה המבקש את תשומת הלב לכך שבקשות דומות לאישור תובענות שהוגשו כנגד בנק המזרחי וכנגד בנק דיסקונט כייצוגיות, שעניינן הוא רישום נפרד של פירעון שיקים דחויים, נדחו בהחלטות של מותבים אחרים בבית המשפט המחוזי.

 

4.        המשיבה דוחה את טענת המבקש כי דרכי הרישום השונות של הפקדות השיקים נועדו לטובת הלקוח. לשיטתה, אין ללקוח כל צורך בפירוט השיקים שנפרעו שכן המבקש מחויב להודיע לו בנפרד על כל שיק שלא כובד, ואף להחזיר לו את השיק עצמו. כמו כן, טוענת המשיבה כי אם בכל זאת יש צורך בפירוט השיקים הדחויים שנפרעו, לא הוצגה סיבה משכנעת לכך שצורך זה מתפוגג, לכאורה, כאשר מדובר בשיקים שנפרעים ביום ההפקדה. לטענת המשיבה, אילו היה המבקש עומד בחובות הגילוי המוטלות עליו ומגלה לה כי הוא גובה עמלות מופרזות, הייתה שוקלת לנתק את ההתקשרות עימו. אלא שלטענתה, הסתיר המבקש את העובדה כי קיימת אפשרות לאחד את רישום הפירעון של כל השיקים הדחויים ולחסוך בעמלות, ומנע ממנה את היכולת לבחור באיזה אופן ירשמו הפקדות השיקים בחשבונה. על-פי המשיבה, אי-גילוי זה עולה כדי הטעייה במחדל, על-פי סעיף 3 לחוק הבנקאות. המשיבה מסכימה לטענת המבקשת כי עילת ההטעייה היא עילה טרום חוזית, אך לטענתה בכל פעם שלקוח מפקיד שיק הוא כורת חוזה חדש עם הבנק לעניין הפקדת השיק המדובר.

 

5.        החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש על-פיה ערעור; דין הערעור להתקבל.

 

           בשלב אישור התובענה כייצוגית נדרש בית המשפט לבחון האם קיימת אפשרות סבירה כי השאלות המשפטיות והעובדתיות הנדונות יוכרעו לטובת קבוצת התובעים (סעיף 8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות). אמנם, הודגש בעבר כי "אין להפוך את הפרוזדור למשכן קבע" ולהכריע בתובענה גופה כבר בשלב המקדמי; אם השתכנע בית המשפט כי קיימת אפשרות סבירה להכרעה לטובת התובעים עליו לאשר את התובענה כייצוגית ולדון בה לגופה בפסק דינו הסופי (רע"א 4556/94 טצת נ' זילברשץ, פ"ד מט(5) 774, 787 (1996)). יחד עם זאת, במקרה זה באנו למסקנה כי אין אפשרות סבירה שמעשיו של המבקש יחשבו כ"הטעייה" על-פי הוראות סעיף 3 לחוק הבנקאות, ועל כן לא ניתן לאשר את התובענה כייצוגית.

 

6.        סעיף 3 לחוק הבנקאות קובע כי:

 

לא יעשה תאגיד בנקאי – במעשה או במחדל, בכתב או בעל-פה או בכל דרך אחרת – דבר העלול להטעות לקוח בכל ענין מהותי למתן שירות ללקוח (להלן – הטעיה); בלי לגרוע מכלליות האמור יראו ענינים אלה כמהותיים:

       (1)     המהות והטיב של השירות;

       (2)     מועד מתן השירות;

       (3)     התשואה והתועלת שניתן להפיק מהשירות;

       (4)     זהות נותן השירות;

       (5)     החסות, העידוד או ההרשאה שניתנו למתן השירות;

(6)   המחיר הרגיל או המקובל או המחיר שנדרש בעבר בעד השירות;

(7)   חוות דעת מקצועית שניתנה לגבי טיב השירות או מהותו;

(8)   תנאי אחריות לשירות;

(9)   תקופת מתן השירות ודרכי חידושו.

 

 

           הנה כי כן, אוסר סעיף 3 על תאגיד בנקאי לעשות דבר העלול להטעות לקוח. לקוח בא לידי טעות בענין הנוגע למתן שירות לו, כאשר קיים פער בין השירות אותו הוא סבור שיקבל לבין השירות שהוא מקבל בפועל. מטבע הדברים, הטעיית לקוח – קרי: הבאתו לידי טעות – יכולה להיעשות במחדל, כאשר אי-הגילוי של פרט מסוים הוא זה שמביא את הלקוח לסבור כי יקבל שירות השונה מזה שהוא מקבל בפועל (אורנה דויטש מעמד הצרכן במשפט 399-397 (2002); השוו: גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי 322-316 (2005)). אשר על כן, כדי לקבוע כי מחדלו של בנק גרם ל"דבר העלול להטעות לקוח", יש לברר מהו השירות לו ציפה הלקוח על-פי המצג שהציג לו הבנק כשנמנע מלגלות לו את אותם פרטים השנויים במחלוקת. בענייננו, הבהיר הבנק בלוח העמלות שלו כי הוא גובה שתי עמלות בתמורה לניהול החשבון – עמלת "דמי ניהול קבועים" הנגבית בסכום קבוע באופן חודשי, ועמלת "רישום פעולה בחשבון". כן צוין במפורש לגבי עמלת רישום הפעולה כי "עמלה זו נגבית בנוסף לעמלות הספציפיות על השירותים השונים המתבצעים באמצעות רישומם בחשבון". לפיכך, השירות לו ציפה כל לקוח הוא כי יתאפשר לו לנהל את חשבונו בבנק בתמורה לסכום חודשי קבוע ולעמלה נוספת בגין כל פעולה שתירשם בחשבון.

 

7.        המבקש סבור כי משהודיע ללקוחות כי יגבה עמלה עבור כל פעולה שתירשם בדף החשבון, ומשידעו הלקוחות אילו פעולות נרשמו בדף החשבון שלהם – ממילא ידעו הלקוחות כי נגבית עמלת רישום פעולה עבור כל שיק דחוי שהופקד, ואין מקום לטענת ההטעייה. דא עקא, שטענה זו בוחנת מהו השירות לו ציפו הלקוחות ברמת הפשטה גבוהה מדי ובכך לא נגמרת הבחינה. נכון אני להניח כי לקוחות הבנק ציפו כי תיגבה עמלה רק בגין פעולה נפרדת שתיעשה בחשבונם ותירשם בדף החשבון, אך לא ציפו כי פעולה אחת תירשם במספר שורות ותגרור חיוב במספר עמלות. מסקנה זו נובעת מכך שהעמלה הוגדרה כעמלה בגין רישום פעולה. כך למשל, אילו היה המבקש רושם בשורה נפרדת כל 1,000 ש"ח שהופקדו בחשבון, אף אם מדובר בשיק אחד על סך 5,000 ש"ח שהופקד, נדמה שציפיית הלקוחות לגביית עמלה בגין רישום של פעולה – הייתה מופרת. הסיבה לכך היא שנעשתה פעולה אחת בלבד, ובחירתו של הבנק לרשום פעולה זו במספר שורות אינה משנה כהוא זה מן העובדה שמדובר בפעולה אחת. לפיכך, אילו הייתה המשיבה טוענת כי הפקדה של כל שיק בודד אינה פעולה נפרדת, הרי שהיה מקום לבחון האם הופרה ציפיית לקוחות המבקש לגביית עמלה בגין כל פעולה שמתבצעת בחשבון. אלא שהמשיבה כלל לא טענה כי הפקדה של שיק בודד אינה "פעולה" נפרדת, וטעמיה עימה. במבט לכאורי, ספק אם עצם העובדה המקרית כי מועד פירעונם של מספר שיקים דחויים חל באותו יום הופכת את הפירעון לפעולה בנקאית מהותית אחת. על כל פנים, אין בידינו להכריע בנושא, כיוון שהצדדים לא התייחסו לשאלה זו.

 

8.        על כן, נקודת המוצא לדיון, אותה התוו הצדדים בטיעוניהם, היא כי אילו היה המבקש רושם פירעון של כל שיק – בין רגיל בין דחוי – בשורה נפרדת, ולא היה מוכן להיעתר לבקשת לקוחותיו לרישום משותף של פעולות אלה, לא הייתה למשיבה כל טענה נגדו. קצפה של המשיבה יוצא על כך שהמבקש מוכן לעיתים לאפשר רישום משותף בשורה אחת של כל השיקים שנפרעו ביום מסוים, כפי ברירת המחדל שקבע הוא עצמו ביחס לשיקים שאינם דחויים וכפי שהוא רושם שיקים דחויים של לקוחות שביקשו שהפקדותיהם ירשמו בשורה אחת. לפיכך, המחלוקת בין הצדדים מצטמצמת לשאלה – האם העובדה שהמבקש עצמו מאפשר בנסיבות מסוימות רישום משותף של פירעון שיקים דחויים, באופן שחוסך בעמלות רישום פעולה, מקימה לו חובה לגלות לכל לקוחותיו על קיומה של אפשרות זו. בהיעדר ידיעת פרט זה, טוענת המשיבה כי סברה שהיא משלמת את סכום העמלות המינימאלי, ולכן באה לידי טעות – "המשיבה ציפתה במערכת היחסים, שנרקמת בינה לבין הבנק, כי הוא יבצע פעולות נדרשות בעלויות מינימליות" (סעיף 70 לתשובת המשיבה לבקשת רשות הערעור). כלומר, יסוד טענת ההטעיה מצוי בכך שהמשיבה ציפתה לטענתה כי יודיע לה המבקש על כל דרך שבה תוכל לשלם פחות עמלות, וציפייה זו הופרה כאשר המבקש החליט לרשום הפקדות של שיקים דחויים בשורה נפרדת, אף שניתן לרושמם באותה שורה. טענה זו היא הדורשת את הכרעתנו.

 

9.        בחינת פעולות המבקש מראה כי תוכו היה כברו – הוא הודיע ללקוחות כי הוא גובה עמלת רישום פעולות, ובהתאם לכללי בנק ישראל הוא אף שלח עדכון תקופתי לכל לקוחותיו המפרט את העמלות שנגבו מהם. אשר על כן, המצג שהוצג ללקוחות המבקש, לרבות המשיבה, הוא כי המבקש גובה עמלות שנועדו להשאת רווחיו, בהתאם לפירוט עליו הודיע מראש. עיון בדף החשבון מלמד על הפעולות שנרשמו בחשבונו של כל לקוח היודע לפיכך מהו גובהה של עמלת רישום הפעולה. פריט המידע האחד אותו לא גילה הבנק למשיבה נוגע לעובדה שלקוח שינהל עימו משא ומתן עשוי לזכות ב"הנחה" בגביית העמלה על-ידי רישום משותף של פעולות ההפקדה. אלא שאי-הגילוי של עובדה זו אין בו די, בהיעדר חובה על הבנק ליזום פניה אל הלקוח בנושא. נוסף על כך, העובדה שהבנק נוקט במנגנון אחר לרישום פעולת הפקדת השיקים שאינם דחויים אינה מוכיחה כי אופן רישום השיקים הדחויים הוא מטעה. אם נקבל את ההנחה, שלא נסתרה, כי הפקדה של כל שיק היא "פעולה" נפרדת הרי שהבנק היה רשאי לרשום גם הפקדה של שיקים שאינם דחויים בשורות נפרדות. נכונות הבנק להעניק "הנחה" בשיעור עמלת רישום הפעולה בגין הפקדת שיקים שאינם דחויים אינה מחייבת אותו להעניק "הנחה" בשיעור דומה גם על פעולות הפקדה נפרדות של שיקים דחויים.

 

           כללו של דבר, המשיבה לא הוכיחה כי הבנק הציג לה מצג שקרי או מטעה, ועל כן לא הוכיחה כי הבנק עבר על הוראות סעיף 3 לחוק הבנקאות. כל זאת, גם אם נקבל את ההנחה, שאינה נקיה מספקות, כי לא הייתה סיבה אחרת לשוני בין אופן רישום השיקים השונים מלבד רצון המבקש בעמלות. סיבה כאמור מסתברת לאור התועלת הרלבנטית הנלווית לאופן הרישום של סוגי השיקים השונים. ברם, שאיפת הבנק להגדלת רווחיו כשלעצמה היא לגיטימית בגבולות מסוימים, ועצם העובדה שהרווחים נובעים בין השאר מגביית עמלות בכלל ועמלת רישום פעולה בפרט אין בה פסול. כשם שעילת ההטעיה אינה מחייבת את הבנק לוותר על עמלת רישום הפעולה כולה, על מנת לספק שירות ללקוח בעלויות מינימאליות, כך גם אין מקום לחייבו לייעץ ללקוח בדבר דרכים אפשריות שעשויות להקטין את שיעורה של עמלה זו, ועם זאת להקטין גם את נוחות המעקב אחר השיקים.

 

10.      בית המשפט המחוזי קבע כי יתר העילות בהן ביקשה המשיבה שתביעתה תאושר כייצוגית, מלבד עילת ההטעייה, נדחו. המשיבה לא ערערה על קביעה זו, והצדדים לא התייחסו בטענותיהם לפנינו לעילות אחרות. לפיכך, די בקביעה כי לא הייתה במקרה זה הטעייה כדי לדחות את בקשת אישור התובענה כייצוגית. איננו מביעים דעה בשאלה האם הדרך שבה פעל המבקש עומדת בניגוד להוראות דין אחרות.

 

           סוף דבר, הערעור מתקבל והבקשה לאישור התובענה כייצוגית נדחית. המשיבה תשא בהוצאות המבקש בסך 20,000 ש"ח.

 

 

 

                                                                             המשנה-לנשיא (בדימ')

 

 

 

 

השופטת ע' ארבל:

 

           אני מסכימה.

 

                                                                                                ש ו פ ט ת

 

 

השופט ח' מלצר:

 

           אני מסכים.

                                                                                     

                                                                                              ש ו פ ט

 

 

         הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה-לנשיא (בדימ') א' ריבלין.

 

         ניתן היום, א' בתמוז התשע"ב (21.6.2012).

 

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   08046190_P06.doc   גח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il