עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 420/12

 

 

 

 

 

 

 

                                         

 

                                          

 

 

 

 

 

 

 

 

השופטת ד' ברק-ארז:

 

1.       סדרת מעשי תקיפה ובריונות שלהם היו שותפים המערערים והתרחשו בלילה מר אחד – חלקם לצורכי סחיטה וחלקם ללא פשר – הונחה לפתחנו. במידה רבה, אין עוד חולק על פרטיהן של מרבית העבירות שבוצעו כסדרה של התפרצויות אלימות (לצד מחלוקת על מידת מעורבותו של אחד מן המערערים בחלק מן המעשים). לפי הנתונים שבפנינו אף המערערים עצמם מתבוננים אחורה בהשתאות ובצער. השאלה העיקרית שהתבקשנו להכריע בה, מלבד היבטים מסוימים בהכרעת הדין כמפורט להלן היתה: כיצד לגזור עונשם של מי שהורשעו בעבירות חמורות, כאשר בינתיים חלפו שנים מספר שבהן המערערים עצמם עברו תהליך שיקומי משמעותי?

 

עיקרי התשתית העובדתית

 

2.        העבירות שיוחסו למערערים בוצעו בעיקרן (למעט עבירה אחת שעניינה אינו בפנינו) בלילה של יום ה-20.8.2008. נתאר בקצרה את אירועי אותו לילה לפי סדר השתלשלותם.

 

3.        מערכה ראשונה – המערערים הגיעו לאחר חצות לפאב בירושלים (להלן: הפאב) והיו שותפים לאירוע שבו הופעלה אלימות נגד בעלי המקום ואיש יחסי הציבור שלו, כשהיא מלווה באיומים. לשניים מן המערערים היתה זיקה קודמת למקום – המערער בערעור 421/12 ירון קיסלוב (להלן: ירון) נהג לספק למקום שירותי אבטחה באמצעות חברה שבבעלותו, ואילו המערער בערעור 420/12 אלכסנדר סחונציק (להלן: אלכסנדר) עבד בו כמאבטח לזמן קצר לפני שפוטר בידי אחד מן הבעלים. אליהם נלווה גם המערער בערעור 433/12 סרגיי מרץ (להלן: סרגיי). פרטי המקרה היו כדלקמן: סרגיי ואלכסנדר הכו את שני הבעלים ואיש יחסי הציבור של המקום. אלכסנדר גם איים על אחד מן הבעלים שיהרוג אותו אם לא ישיב לו 500 שקל שלדבריו היה חייב לו. לאחר שזה שילם את הסכום הנדרש לירון, תבע ממנו ירון "דמי אבטחה" שבועיים בסך 250 שקל כדי להבטיח שמקרים דומים לא יישנו בעתיד. מאוחר יותר, כאשר הגיעו למקום שוטרים, איים ירון על אחד הבעלים שלא יתלונן ואכן זה ביקש מהשוטרים לעזוב.

 

4.        מערכה שנייה – לאחר שחבר המרעים עזב את הפאב, הם היו שותפים לאירוע של תקיפה ללא התגרות של חמישה צעירים שהיו בדרכם לבילוי. השלושה שהו בסימטה, שבה ירון הטיל את מימיו. למקום התקרבו חמישה צעירים שהיו בדרכם לבילוי. סרגיי אמר להם לא לעבור, ומיד לאחר מכן הם ספגו מכות נמרצות מידי החבורה, מבלי שעלה בידם לזהות מי ומי היו בין המכים. כתוצאה מהתקיפה נגרם לאחד הצעירים קרע בעור התוף ולצעיר אחר נגרם שסע בשפה התחתונה שחייב תפרים.

 

5.        מערכה שלישית – כשעתיים לאחר שעזבו את הפאב, חזרה אליו החבורה, שוב בצוותא חדא, לטענתם על מנת לקחת תיק שנשכח במקום. בעומדם שם תקף אלכסנדר את איש יחסי הציבור של הפאב במכת אגרוף וניסה להכות גם את אחד הבעלים.

 

כתב האישום ופסק דינו של בית המשפט קמא

 

6.       כנגד המערערים הוגשו כתבי אישום בבית המשפט המחוזי בירושלים (ת"פ 331-09, השופט מ' הכהן) המייחסים להם עבירות שונות. כתבי האישום כללו שלושה אישומים – האישום הראשון התייחס לאירועים בפאב, אשר לשיטת התביעה היו מסכת אחת (ובכך איגד את "המערכה הראשונה והמערכה השלישית"); האישום השני התייחס לאירוע בסמטה ("המערכה השנייה"). לצורך המשך הדיון, נתמקד בעבירות שבהן הורשעו. ירון הורשע בגדרי האישום הראשון בעבירות של סחיטה בכוח (סעיף 427(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)); סחיטה באיומים (סעיף 428 לחוק העונשין); תקיפה בנסיבות מחמירות (סעיפים 379 ו-382(ב) לחוק העונשין); סיוע לתקיפה (סעיפים 379 ו-31 לחוק העונשין); ואיומים (סעיף 192 לחוק העונשין). אלכסנדר הורשע בגדרי האישום הראשון בעבירות של סחיטה בכוח (סעיף 427(א) רישא לחוק העונשין); תקיפה בנסיבות מחמירות (סעיפים 379 ו-382(ב) לחוק העונשין); סיוע לתקיפה (סעיפים 379 ו-31 לחוק העונשין); וניסיון תקיפה (סעיפים 379 ו-25 לחוק העונשין). סרגיי הורשע בגדרי האישום הראשון בעבירות של סחיטה בכוח (סעיף 427(א) רישא לחוק העונשין); תקיפה בנסיבות מחמירות (סעיפים 379 ו-382(ב) לחוק העונשין); וסיוע לתקיפה (סעיפים 379 ו-31 לחוק העונשין). בכל הנוגע לאישום השני הורשעו כל המערערים בעבירת תקיפה בנסיבות מחמירות (סעיפים 379, 382(א) ו-29 לחוק העונשין) ובעבירת פציעה בנסיבות מחמירות (סעיפים 334, 335(א)(2) ו-29 לחוק העונשין). בנוסף לכל אלה, אלכנסדר הורשע בגין אישום שלישי שיוחס רק לו – בעבירה של החזקת אגרופן (סעיף 186(א) לחוק העונשין).

 

7.       בית המשפט קמא קבע שבכל הנוגע לעבירת הסחיטה בכוח יש לראות את המערערים כמבצעים בצוותא, אשר חברו זה לזה לשם הגשמת תכלית עבריינית. בית המשפט קמא סבר שממכלול הנסיבות ניתן להסיק כי המערערים תכננו את האירוע מבעוד מועד, אולם ציין שגם אם התכנית התגבשה רק עם הגיעם לפאב די בכך כדי להרשיעם כמבצעים בצוותא. עוד הרשיע בית המשפט קמא את ירון בעבירת איומים, בשל אזהרתו לבעל הפאב לבל יתלונן למשטרה, ובעבירה של סחיטה באיומים, בשל דרישתו לקבל מבעלי הפאב "דמי אבטחה". מעבירה אחרונה זו זוכו סרגיי ואלכסנדר, אשר לא נכחו במעמד בו הושמעה הדרישה, ובית המשפט קמא סבר כי נותר ספק לגבי מעורבותם במעשה הסחיטה. בגין אירועי "המערכה הראשונה" הוסיף בית המשפט והרשיע את המערערים בעבירת תקיפה – משסבר שניתן לייחס את תקיפתם של המתלוננים לכל המערערים מכוח ביצוע בצוותא, חרף העובדה שסרגיי ואלכסנדר הם שהנחיתו את המכות בפועל. בגין אירועי "המערכה השלישית", לאחר שובם של המערערים לפאב, הורשע אלכסנדר בעבירת תקיפה. באשר לירון ולסרגיי – בית המשפט סבר שלא ניתן לייחס להם אחריות כמבצעים בצוותא, אולם הרשיעם כמסייעים מכוח העיקרון של "נוכחות תומכת". בהקשר זה נקבע שאין לראות את נוכחותם במקום כמקרית.

 

8.       בהקשר לאישום השני התעוררו והוכרעו בפסק הדין שתי שאלות מרכזיות. ראשית, בית המשפט קמא נדרש לשאלת זיהויים של ירון ואלכסנדר, אשר הכחישו את נוכחותם בזירת האירוע. משהכריע בית המשפט קמא שהמערערים זוהו במידה מספקת כמי שהשתתפו באירוע, נדרש הוא למחלוקת השנייה הנוגעת לאישום, ושעניינה ייחוס פעולות התקיפה השונות למערער כזה או אחר. יוער, כי כתב האישום ייחס את הכאת שלושה מהמתלוננים לאלכסנדר ואת הכאתו של מתלונן נוסף ל"אחד מן הנאשמים". כן צוין בו שהיה זה סרגיי אשר חסם את דרכם של המתלוננים בתחילת המפגש האלים. ברם, העדויות אשר הוצגו בפני בית המשפט קמא היו מעורפלות באשר לפרטי האירוע ונבדלו זו מזו בנקודות מסוימות – כגון מי מהמערערים הכה איזה מן המתלוננים, האם הייתה זו מכת אגרוף או סטירה בכף יד פתוחה, וכיוצא בכך. בית המשפט קמא קבע שנוכח הנסיבות המתוארות – אירוע קצר ורב משתתפים המתרחש בסמטה צרה ובשעת לילה – אין להתפלא שקיימות בין דברי העדים סתירות מסוימות בנוגע לפרטי ההתרחשות; וכי גם אם לא ניתן לייחס בנסיבות אלו פעולה ספציפית כזו או אחרת למי מן המערערים, אין בכך כדי לשלול את אחריותם לתקיפתם ולפציעתם של המתלוננים, הואיל והשתלשלות העניינים מלמדת על התארגנות ספונטנית של המערערים לביצוע התקיפה.  

 

9.       האישום השלישי, אשר יוחס כאמור לאלכסנדר בלבד, עניינו בהחזקת אגרופן שלא כדין בתאריך קודם (ביום 20.7.2008). אלכסנדר הורשע במיוחס לו לאחר שנדחתה טענתו בדבר אכיפה בררנית.

 

10.     על בסיס ההרשעה בעבירות חמורות אלה בית המשפט קמא השית על ירון 24 חודשי מאסר בפועל, על אלכסנדר 22 חודשי מאסר בפועל, ועל סרגיי 20 חודשי מאסר בפועל. בנוסף, הושתו על כל אחד מן המערערים 6 חודשי מאסר מותנה, כשהתנאי הוא שלא יעבור (כל אחד מהם) בתוך שלוש שנים עבירה מן העבירות שבהן הורשע או עבירת אלימות שהיא פשע. בנוסף, חויב כל אחד מהמערערים בתשלום פיצויים למתלוננים השונים, בסך של 18,250 שקל (כמפורט בפסק דינו של בית המשפט קמא). משפטם של המערערים בבית המשפט קמא הסתיים (עם גזירת עונשם) כשלוש שנים מאז בוצעו העבירות. בשלוש שנים אלה עברו המערערים תהליך שיקום מלא. כולם השתלבו במקומות עבודה מסודרים ובלימודים, ולא חזרו לעבור עבירות. בית המשפט קמא התחשב בנתונים אלה, אך עם זאת סבר שחומרת העבירות מחייבת השתת מאסר בפועל. הערעור בעניינם הגיע בפנינו לאחר שחלפה שנה נוספת, שבה הם המשיכו בתהליך השיקום שלהם, מאחר שביצוע עונשי המאסר שלהם עוכב.

 

הערעורים

 

11.     ערעוריהם של ירון ואלכסנדר מופנים רק כנגד חומרת העונש שהושת עליהם, בהתחשב בתהליך השיקומי שעברו. ערעורו של סרגיי נסב גם על חומרת העונש וגם על היבטים מסוימים של הרשעתו. הוא אינו חולק על כך שהיה שותף לביצוע עבירות חמורות באותו ערב, אך מעלה שתי טענות ממוקדות בעניין הרשעתו אשר אם יתקבלו יפחיתו ממספר העבירות שבהן הורשע (עניין שיכולה להיות לו נפקות, לכאורה, גם לעניין גזירת עונשו).

 

12.     הערעור על הכרעת הדין – כאמור, סרגיי מערער על היבטים מסוימים בהכרעת הדין. ראשית, הוא טוען כנגד הרשעתו בסיוע לעבירת התקיפה שאותה ביצע אלכסנדר עם שובם של המערערים לפאב, בגדרי מה שכינינו "המערכה השלישית". בעיקרו של דבר, טענתו בעניין זה היא שבפסק דינו של בית המשפט קמא נפלה שגיאה משפטית, משום שנוכחות אדם במקום ביצוע עבירה אינה יכולה, כשלעצמה, לחברו לעבירה שביצע חברו. הוא הצביע בהקשר זה על האופי הפתאומי והבלתי צפוי של התקיפה שביצע אלכסנדר באותו מקרה, ושהסתכמה במכת אגרוף אחת. שנית, הוא טוען כנגד הרשעתו, בגדרי "המערכה השניה", בעבירות של תקיפה ופציעה בנסיבות מחמירות, מכוח ביצוע בצוותא. בעניין זה טוען סרגיי שבהיעדר תכנון מוקדם שילמד על מעורבותו באירוע העברייני – אשר התרחש באופן ספונטני, עם הגעתם הבלתי מתוכננת של המתלוננים למקום – והואיל ולא הוכח שלקח חלק פעיל במעשה התקיפה הפיזי, לא ניתן לראות בו מבצע בצוותא מכוח שותפות. 

13.     הערעורים על גזרי הדין – כל המערערים פרסו בפנינו את התהליך השיקומי המרשים שעברו ושעלול להיקטע באחת בשלב זה אם יישלחו לעונש מאסר בפועל. הם טענו להקלה בעונשם ומיקדו את ערעורם בכך שבנסיבות המקרה ראוי להשית עליהם עונש של מאסר בפועל שירוצה על דרך של עבודות שירות. סרגיי טען להקלה נוספת שיש להקל עמו – הן ברכיב המאסר והן ברכיב הקנס – בהתחשב בחלקו המצומצם יותר, לפי הנטען, במעשי העבירה, ובהתחשב בערעורו על היבטים מסוימים בהכרעת הדין.

 

הכרעה

 

14.     היקף הסיוע מכוח נוכחות – אין חולק כי נוכחות כשלעצמה במקום ביצוע העבירה יכולה לבטא את הרכיב ההתנהגותי של מסייע לעבירה. יחד עם זאת, לא כל מי שנוכח בזירת עבירה יראוהו כמסייע. לשם כך יש להראות, תחילה, שהנוכחות לא הייתה בבחינת עובדה ניטראלית, אלא היה בה כדי לתרום בדרך כלשהי להשלמת העבירה (ראו ע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.1.2011), פסקאות 26 ו-36). לכל הפחות, נדרש שנוכחותו הפאסיבית של המסייע יהיה בה כדי לעודד את מבצע העבירה ולחזק את רוחו (ראו ע"פ 6202/95 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5) 685, 690 (1996)). בכל הנוגע ליסוד הנפשי הנדרש, על המסייע להיות לפחות מודע לכך שנוכחותו אכן תורמת לביצועה של עבירה פלילית (ראו: יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין, כרך א, 567-566 (2004)). באופן עקרוני, מוטלת הוכחתם של יסודות אלו על התביעה, אולם בית משפט זה אימץ חזקה עובדתית, לפיה "אם הנוכחות, כעולה מן הנסיבות האופפות אותה, איננה מקרית, היא גופה תהווה ראיה לכאורה לאשמת הנאשם" (ראו עניין פלוני לעיל, שם). במקרה כזה יעבור נטל הראייה אל הנאשם, להפריך את ההנחה הלכאורית ולהראות שנוכחותו במקום ביצוע העבירה הייתה "ניטראלית" ותמימה.

 

15.     לאחר בחינת הדברים, על סמך התשתית העובדתית שהניח בית המשפט קמא, לא השתכנעתי כי נוכחותו של סרגיי בפאב במהלך אירועי "המערכה השלישית" עלתה כדי סיוע. בית המשפט קמא אמנם דחה את גרסת המערערים לגבי סיבת שובם לפאב, אך גם לא קבע שהתקרית האלימה היתה פרי תכנית עבריינית שתואמה מראש. ברמה העקרונית, אין מניעה לכך שגם מי שנקרה לזירת עבירה באקראי יהפוך למסייע אם יהיה בנוכחותו כדי לאמץ את ידיהם של מבצעי העבירה או להרתיע את קורבנותיה מלהתנגד ואם תתגבש בו המודעות הנדרשת למשמעות נוכחותו שם (ראו למשל ע"פ 807/99 מדינת ישראל נ' עזיזיאן, פ"ד נג(5) 747, 758 (1999), שם נדון סיוע באמצעות נוכחות בעבירות של התפרעות המונים). ברם, בענייננו ההתרחשות העבריינית כולה התבטאה במכת אגרוף יחידה, שהתחילה והסתיימה בתוך שניות אחדות – "בוקס בהפתעה", כפי שניסח זאת אחד מעדי התביעה. בנסיבות אלו, דומני שלא היה בידי סרגיי סיפק לגבש את המודעות הנדרשת לשם סיווגו כמסייע, בטרם הסתיים האירוע העברייני כולו. הנה כי כן, לו תישמע דעתי היינו מקבלים את הערעור במובן זה שסרגיי יזוכה מעבירת הסיוע לתקיפה שבה הורשע בגדרי האישום הראשון. עם זאת, ראוי להעיר כבר עתה, כי זיכוי זה אינו מקל מן החומרה המאפיינת את הרשעתו של סרגיי בכל הנוגע לאישום זה.

    

16.     היקף הביצוע בצוותא – מבחינות מסוימות, טענתו של סרגיי כנגד הרשעתו באישום השני דומה באופייה לטענה הקודמת. גם כאן, הוא טוען שהאירוע – בגדרי מה שכינינו "המערכה השניה" – לא היה מתוכנן ואף לא צפוי. לדבריו, בנסיבות אלו של התפרצות אלימה ספונטנית, ובעיקר בהתחשב בעובדה שכתב האישום והכרעת הדין לא ייחסו לו פעולת תקיפה קונקרטית במהלכה, אין מקום לראותו כמבצע בצוותא. ואולם, במקרה זה, הדברים מסתברים פחות. ראשית, סרגיי נטל חלק פעיל באירוע בכך שחסם את דרכם של המתלוננים בבריונות והורה להם שלא לעבור במקום. שנית, מעשי התקיפה במקרה זה היו ממושכים יותר ובמובן זה היתה לו אפשרות לבדל עצמו מהם, מה שלא נעשה.

 

17.     בכללו של דבר, העובדה שלא ניתן לייחס לסרגיי, כמו גם למערערים האחרים, פעולת תקיפה קונקרטית כזו או אחרת, אינה גורעת ממידת אחריותו למאורע האלים בכללותו. כזה הוא טיבו של ביצוע בצוותא כמשמעו בסעיף 29(ב) לחוק העונשין: כאשר נאשמים אחדים חוברים יחדיו לשם קידומה של תכלית עבריינית רואים כל אחד מהם כאחראי לביצועה של העבירה המוגמרת, ולא נדרש, לשם גיבוש אחריותו, שישלים בהכרח את כל רכיבי ההתנהגות המקימים את העבירה (ראו למשל: ע"פ 5305/07 חסון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.9.2010), פסקה 4). באשר לטענה בדבר היעדרו של תכנון מוקדם – הפסיקה הכירה זה מכבר בכך שתכנון מבעוד מועד של העבירה איננו תנאי הכרחי לקיומו של ביצוע בצוותא, וכי חבירה עבריינית יכול שתיעשה גם באופן ספונטני (ראו ע"פ 4693/01 מדינת ישראל נ' בביזאיב, פ"ד נו(5) 580, 585-584 (2002)). מן התשתית העובדתית שהניח בית המשפט קמא עולה ברורות כי מעת שפגשו במתלוננים בסמטה, נעו המערערים ופעלו יחדיו לשם תקיפתם. בנסיבות אלו, כל אחד מהמעורבים בהתרחשות האלימה משתייך במובהק למעגל הפנימי של העבירה, בין אם הכה את המתלוננים במו ידיו ובין אם תרומתו לתקיפתם הספונטנית התבטאה בדרך אחרת. יפים לעניין זה דבריו של השופט (כתוארו אז) מ' שמגר בע"פ 872/76 ישראל נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(3) 573, 578 (1977):

 

"זאת ועוד, גם אם רק אחד מן הארבעה שלח ידו במכה ורגלו בבעיטה, אין בכך כדי לשנות מן המימצאים; הרי מקובל עלינו, בין היתר, כי לצורך שותפות לעבירה יכול אדם להיחשב לעבריין עיקרי גם אם לא ביצע את המעשה הפיזי, כהגדרתו בחוק, אלא נוכח במקום בשעת מעשה כדי להתגבר על ההתנגדות או כדי לחזק את רצונו של עושה העבירה האמיתי או כדי להבטיח את ההוצאה-לפועל של העבירה העומדת להיעשות. הווה אומר, אם סובבו, למשל, שלושה אנשים את פלוני כדי למנוע התנגדות מצדו או כדי להרתיעו מהתנגדות כאשר רביעי מנחית עליו מכות, הרי רואים את כל הארבעה כעבריינים עיקריים גם אם לא היה מגע פיזי בין שלושה מהם לבין קרבן העבירה".

 

 

          בדומה לכך, ראו גם בע"פ 259/97 בשתאווי סובחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.04.98), שם נדון עניינו של מערער אשר הורשע, כמבצע בצוותא, בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה בגין דקירתו של המתלונן, שאותו תקף יחד עם אחר, הגם שבית המשפט קמא לא קבע ממצא עובדתי בשאלה מי משני התוקפים הניף את הסכין.

 

18.     אם כן, אפילו אם נניח לטובתו של סרגיי – כפי שאכן ראוי להניח – שתרומתו הפיזית לעבירה הסתכמה בחסימת דרכם של המתלוננים, הרי שניתן לבסס ללא קושי את אחריותו כמבצע בצוותא.

 

19.     התוצאה היא, שהתשתית לדיון בגזרי הדין שהושתו על המערערים נותרת דומה לזו שעמדה בפניו של בית המשפט קמא (להוציא זיכויו של סרגיי מעבירת הסיוע לתקיפה במסגרת האישום הראשון, כמפורט לעיל).

 

20.      הערעורים על גזרי הדין – בסופו של דבר, זה היה לב הדיון שבפנינו, בהתחשב במתח החריף בין חומרת מעשיהם של המערערים לבין הישגיו של ההליך השיקומי שעברו, כמפורט להלן.

 

21.     ירון קיסלוב – ירון הוא בן כ-28, נשוי, יליד אוקראינה אשר עלה לישראל בגפו לפני כחמש שנים, ללא עבר פלילי. ירון הגיע ארצה לראשונה בגיל 14 במסגרת תכנית לנערים ולמד במסגרת חרדית. מאוחר יותר שב לאוקראינה והשתלב גם שם במסגרת חרדית, אולם בשנת 2007 שב ועלה ארצה בגפו. למעט אשתו, אין לירון קרובי משפחה בארץ. ירון פתח יחד עם שותפים חברת אבטחה, אך החברה נקלעה לקשיים כלכליים עד שנאלץ למכרה, ואף נכנס להליך של הכרזה כפושט רגל, עמו הוא מתמודד גם כיום.  מהתסקיר המשלים בעניינו של ירון עולה שהוא עושה מאמצים, מאז מתן גזר הדין, לטפל בחובותיו הכספיים ולדאוג מבחינה כלכלית לאשתו, המצויה בחודשים הראשונים להריונה. שירות המבחן סבר שהתנאים המגבילים בהם היה נתון תקופה  ארוכה מהווים עבורו גבול חיצוני המחדד לו את ההשלכות של מעורבות בפלילים בעתיד, והתרשם מרצונו הכן לשקם את עתידו ולהימנע ממעורבות פלילית נוספת. חרף קשייו הכלכליים, דווח כי ירון הסדיר חלק מתשלומי הפיצוי שהושת עליו עובר לדיון, ובא-כוחו של ירון עדכן כי יתרת החוב הוסדרה אף היא.

 

22.     אלכסנדר סחונציק – אלכנסדר הוא יליד בלארוס, בן כ-26, שעלה עם אמו ארצה בשנת 1990. שירות המבחן התרשם כי אלכסנדר התחנך על ברכי ערכי מוסר וערכים חברתיים תקינים, אולם בשל יחס עוין שבו נתקל מצד בני גילו בסביבה הקולטת, אימץ לעצמו התנהגות בעייתית הסותרת את מערכת הערכים עליה חונך. מהתסקיר המשלים בעניינו של אלכסנדר עולה שהוא ממשיך בהליך השיקומי שהחל לאחר מעצרו, מבחינה מקצועית, אישית ובינאישית. שירות המבחן התרשם כי הוא "סולל דרכו באופן נבון, מחושב, מותאם ובטוח", וציין שהוא ניתק קשר באופן מוחלט עם החברה השולית אליה השתייך בעבר. כן דווח בעניינו כי הוא חש בושה ביחס להתנהגותו, מבין את משמעותה ומגלה אמפטיה לסבלם של קורבנותיה. הפיצוי שהושת על אלכסנדר, כך מסר שירות המבחן, שולם אף הוא במלואו.

 

 

23.      סרגיי מרץ – סרגיי הוא רווק בן כ-26, אף הוא יליד ברית המועצות לשעבר, אשר עלה ארצה בשנת 1990. כיום סרגיי מתגורר עם הוריו ומסיים את שנתו השנייה כסטודנט במכללה האקדמית להנדסה ירושלים. סרגיי נהג להשתמש בסמים מסוג גראס מאז היותו בן 15, בניסיון להתמודד עם רגשות הקשורים לדימוי עצמי נמוך, מופנמות ופחד מכישלון, ועם קשיי הקליטה בישראל. אף על פי כן הצליח להשלים את מבחני הבגרות ולהתגייס לצה"ל. בתקופת שירותו הצבאי הסתבך סרגיי בעבירות אלימות ועריקות, ועם שחרורו מהצבא חבר לחברה שולית ושב להשתמש בסמים. מהתסקיר המשלים בעניינו של סרגיי עולה כי כיום הוא מסגל לעצמו בהדרגה ערכים נורמטיביים ומשקיע מאמצים בלימודים במטרה לבנות לעצמו עתיד יציב ובטוח. שירות המבחן סבר שזהותו כסטודנט "עוזרת לו להתגבש סביב תפקוד תקין וחיוני", והביע את החשש שסרגיי איננו חזק דיו להתמודד עם חשיפה לחברה עבריינית במאסר. שירות המבחן התרשם שסרגיי עסוק בבניית עצמו ובשיקום חייו, שחל שיפור ביכולתו לקחת אחריות על התנהגותו, וכי לאחר שנים שבהן חש תחושת ניכור ובידוד חברתי הוא יכול, היום, להזדהות יותר מבעבר עם השתייכות לחברה נורמטיבית. סרגיי, אשר כלל בערעורו השגות מסוימות ביחס לגובה הפיצוי שהושת עליו, טרם החל בתשלומי הפיצוי.

 

24.     האיזון הפנימי בין שיקולי הענישה – כפי שציינו כבר בפתח דברינו, המקרה שבפנינו הוא אחד מאותם מקרים שבהם קיים מתח בעייתי בין שיקולי השיקום הנוגעים לעבריין (וחשובים גם בהיבט החברתי הכולל במבט לעתיד) לבין החשיבות הנודעת להרתעה. על טיבו של האיזון העדין בין שיקולי הענישה האישיים הנוגעים לעבריין ולשיקומו לבין השיקולים הכלליים הנוגעים לטובתו ולביטחונו של הציבור כולו –  ועל הקושי שבמציאת איזון אשר יבטא את מידת הדין ואת מידת הרחמים גם יחד – עמדה השופטת א' פרוקצ'יה בע"פ 10673/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.5.2008), בהדגישה את החשיבות הנודעת ל"שמירת שווי המשקל הראוי בענישה, שהוא ערובה יסודית לעשיית צדק במשפט, צדק עם הפרט, וצדק עם הכלל, כאחד" (שם). על רקע זה, יש מקרים שבהם שיקולי השיקום נדחים מפני שיקולים אחרים; מנגד, יש גם מקרים אחרים, והם הרלוונטיים לדיון שבפנינו, שבהם מקבלים שיקולי השיקום משקל מכריע (ראו ע"פ 1399/91 ליבוביץ נ' מדינת ישראל, פ''ד מז(1) 177, 185 (1993); ע"פ 2347/07 פחימה נ' מדינת ישראל, פסקה 5 לפסק-הדין (לא פורסם, 23.01.2008)).

 

25.     העבירות שבהן הורשעו המערערים הן עבירות חמורות וקשות. הם הסבו נזקים גופניים לאחרים ואיימו למעשה על אחד הנכסים העיקריים של חברה בת-תרבות – הביטחון האישי של הפרט לנהל את חייו מבלי להיות צפוי לאלימות שתכה בו מבחוץ באופן מפתיע, לא מוצדק וחסר פשר. מבחינה זו, העונשים שהושתו על המערערים בפסק דינו של בית המשפט קמא לא היו חמורים, כשלעצמם, ולמעשה נתנו ביטוי נאות לצורך לשקף את חומרת העבירה, גם כאשר נלקחות בחשבון נסיבותיהם האישיות של הנאשמים.

 

26.     אף-על-פי-כן, לא יכולנו להתעלם מן המציאות השיקומית שהוצגה בפנינו, וזאת בנסיבות שבהן עוכב ביצועו של עונש המאסר שהושת על המערערים והם המשיכו בתהליך השיקומי. החזרה לנקודת ההתחלה, כאילו לא קרה דבר, היתה מתעלמת מתהליך בן ארבע שנים. בענייננו, אין מדובר עוד בפוטנציאל שיקומי, אלא במציאות שיקומית שהתממשה. גם בעבר בית משפט זה בבואו לשקול הקלה בעונשם של מערערים, הביא בחשבון את הישגיהם של אלו אשר עברו הליך שיקום משמעותי ומוצלח. ראו למשל עניין פחימה לעיל, שם הפחית בית המשפט 6 חודשי מאסר בפועל מעונשו של מערער, לאחר שקבע כי הוא "עבר הליך שיקומי אמיתי, ארוך טווח ומוצלח, הנחזה כבעל פוטנציאל משמעותי על מנת להוציאו ממעגל העבריינות" (שם, בפסקה 6). ראו גם: ע"פ 793/10 אורי סויסה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 06.07.2010) (במקרה זה, בית המשפט הפחית את עונשו של המערער מ-20 חודשי מאסר בפועל ל-10 חודשי מאסר בפועל לאחר שהתרשם ממחויבותו למאמצי השיקום ובשל החשש שמאסר ממושך יקטע את ההליך השיקומי); ע"פ 4041/06 אשורוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.11.2006) (במקרה זה, בוטל עונש המאסר בפועל שהושת על המערער ובמקומו הוא חויב בביצוע עבודות שירות לתועלת הציבור, על מנת שלא לקטוע את ההליך השיקומי שהוא היה מצוי בעיצומו). חרף השוני ברקע העובדתי של המקרים, יפים לענייננו הדברים שכתבה השופטת א' פרוקצ'יה בע"פ 8092/04 חביב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.9.2006):  

 

"ראשית, מבחינת האינטרס הציבורי בהגנה על שלום הציבור ובטחונו, שיקומו של עבריין מועד תורם לקיומה של ציפייה כי לא יחזור לעולם הפשע. ציפייה זו מקדמת את טובת הציבור ומתיישבת עם אינטרס חברתי רחב. שנית, מבחינת העבריין, השיקום המוצלח פותח בפניו אופקי-חיים חדשים, ולראשונה עולה תקוה כי יוכל לפנות לדרך חיים בונה, שבה יוכל להשתלב באורח חיים יציב וקונסטרוקטיבי. ושלישית, מבחינת שירותי השיקום והרווחה, חשוב לטעת את התודעה כי יש טעם ותוחלת בהשקעת משאבים חומריים ואנושיים בפעולות שיקום עבריינים, וכי מקום שפעולות אלה מניבות פרי, ישנה התחשבות בכך בתהליך הענישה וננקטים אמצעים המאפשרים ככל הניתן את הותרת תוצאות השיקום על כנן, בלא העמדתן בסכנה. בנסיבות האמורות, הצורך לשמר את תוצאות שיקומו של המערער בשל מיגוון ההיבטים האמורים עשוי להכריע אף את שיקולי הענישה המסורתיים – הגמול וההרתעה; עם זאת, בכל מקרה, יש לשלב את השיקולים הנוגדים בענישה לנוסחה מאוזנת ומידתית שתייחס את המשקל היחסי הראוי למיגוון השיקולים וההיבטים מבחינת אינטרס הציבור ואינטרס הפרט כאחד". (שם, בפסקה 9).

 

27.     למעלה מן הצורך, נעיר כי ניתן ללמוד על מעמדו המיוחד של האינטרס השיקומי ועל משקלם של הליכי שיקום משמעותיים, גם מאמות המידה אשר נקבעו בתיקון מס' 113 לחוק העונשין בעניין הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה (חוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב-2012). תיקון זה, אשר נכנס לתוקף ביום 10.7.2012 (ולפיכך אינו חל על ההליכים נשוא הערעור), קובע כי בית המשפט יכול לחרוג לקולא ממתחם הענישה ההולם, אם מצא שהנאשם "השתקם או כי יש סיכוי של ממש שישתקם". במקרה כזה רשאי הוא לקבוע את עונשו של הנאשם "לפי שיקולי שיקום" (סעיף 40ד(א) לחוק העונשין).

 

28.     למעשה, אילו עמד בפנינו רק עניינם של המערערים אפשר היה לסבור, כפי שטען בא-כוחם, כי ניתן היה לשקול להסתפק בהטלת עונש מאסר שירוצה על דרך עבודות שירות. אולם, לא נוכל גם להסכים לגישה לפיה השיקום מוחק לחלוטין שיקולי ענישה אחרים, ובעיקר כאשר מדובר בעבירות שפגיעתן בסדר החברתי היא קשה.

 

29.     באיזון הכולל בין שיקולי הענישה שהצגנו – אנו סבורים כי בהתחשב בנסיבות שהוצגו בפנינו בעת הזו, ומבלי לגרוע מצדקת שיקוליו של בית המשפט קמא, ראוי להפחית מעונשי המאסר בפועל שהושתו על המערערים, אך מבלי לבטל את המרכיב של ריצוי מאסר בפועל ממש.

 

30.     התוצאה היא אפוא, שאנו מורים על זיכויו של סרגיי (המערער בע"פ 433/12) מן העבירה של סיוע לתקיפה לפי סעיפים 379 ו-31 לחוק העונשין. שאר מרכיביה של הכרעת הדין בעניינו ייוותרו בעינם. כמו כן אנו גוזרים על המערערים, תוך התחשבות במדרג החומרה של מעשיהם, כפי שנקבע על-ידי בית המשפט קמא, עונשי מאסר בפועל כדלקמן: ירון – 16 חודשי מאסר בפועל; אלכסנדר – 14 חודשי מאסר בפועל; סרגיי – 12 חודשי מאסר בפועל. שאר מרכיביהם של גזרי הדין יוותרו בעינם.

 

31.       פרץ של אלימות בלילה שבו פעלו המערערים כחבורת בריונים בנקודת שפל בחייהם פגעה באזרחים תמימים. בסופו של דבר, הוא פגע קשות גם במהלך חייהם. ליבנו היה פתוח להשתכנע כי הם עלו על דרך הישר, וזאת מבלי לבטל כליל את חובתם לשאת בעונש. מידת הדין לא הוסרה מהם לחלוטין, אבל חומרת הדין הוסרה מהם במידה לא מבוטלת. אנו תקווה שהמערערים יוסיפו ללכת בדרך החדשה שעליה עלו, חרף הקשיים.

 

 

                                                                                      ש ו פ ט ת

השופט י' דנציגר:

 

          אני מסכים.

 

                                                                                      ש ו פ ט

 

השופט א' רובינשטיין:

 

א.            אפתח ואומר בשורה התחתונה: לא הייתי חולם על הקלה בעונשם של המערערים, שעברו עבירותיהם כאחרוני הבריונים, אילולא חלפו למעלה מארבע שנים מיום העבירה עד שהגיע התיק לערעור לפנינו, בנפלאות ובנפתולים של קצבי ההליכים ותמורות שונות בטיפול בתיקים. הזמן אינו עומד על עמדו, והמערערים עברו תהליך שיקום שתיאר שירות המבחן ואימצה חברתי השופטת ברק ארז בהציעה הקלה מסוימת בעונש. אכן, המעשים בהם הורשעו המערערים (גם בהנחה של קבלה חלקית של ערעור סרגיי כמוצע בחוות דעתה של חברתי השופטת ברק-ארז) הם ברבריים ומנוגדים לכל התנהגות חברתית נורמטיבית, ורוב מלים אך למותר. בתי המשפט מצווים על ענישה מחמירה בכגון דא, כדי שבריונים לא יתנכלו לעוברי אורח. מה מביא להבדל בין אמירות קשות אלה של מדיניות משפטית לבין התוצאה שאליה הגיעה חברתי, לה אני מסכים ביד רועדת בנסיבות - הוא תהליך השיקום שעברו המערערים לצד אורך השנים שחלפו. באופן מתוקן, אילו היו ההליכים המשפטיים במערכות השונות מתנהלים בקצב מהיר יותר, לא היו נמשכים זמן רב כל כך; בית המשפט המחוזי תיאר בפרטות את השתלשלותם. המעשים אירעו באוגוסט 2008, ובהמשך הועבר כתב האישום, שהוגש תחילה לבית משפט השלום, לבית המשפט המחוזי - וזאת לאחר חודשים ארוכים; אחר כך בא ההליך בבית המשפט קמא, כולל החלפת מותב ודחיות ושינויי ייצוג כאלה ואחרים, והתוצאה היא כי הכרעת הדין ניתנה ב-2.6.11 וגזר הדין ב-30.11.11; ולבסוף בבית משפט זה באה השמיעה בפנינו רק ב-24.9.12. לכל יש הסבר, אך מבחן התוצאה עגום, ואומר דרשני באשר לכל המערכות הרלבנטיות. המערערים אינם באים על עונשם הבסיסי הראוי. בנסיבות, נשתנתה התמונה העונשית בעקבות תהליך השיקום - גורם שהמחוקק מכיר בו כפי שתיארה חברתי – וותקה של הפרשה.

 

ב.            אחר שאמרתי את אלה, ובאי נחת בשל האמור, אצטרף לחוות דעתה המקיפה של חברתי הן באשר להכרעת הדין הן באשר לגזר הדין, בכל הכבוד, דבריה דבורים על אפניהם.

ש ו פ ט

 

           הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ד' ברק-ארז.

 

           ניתן היום, ח' בחשון התשע"ג (24.10.2012).   

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12004200_A08.doc   הג

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il