עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 4194/12

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

           לפניי שתי בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"פ 37298-02-12 (כבוד השופטים: י' אלרון – סג"נ, מ' גלעד ו-מ' רניאל) מיום 17.5.2012 שבמסגרתו נתקבל ערעורה של המשיבה על קולת העונש שנגזר על המבקשים בבית משפט השלום בחיפה בת"פ 279/08 (כבוד סגנית הנשיא א' קנטור) מיום 9.1.2012.

 

           נגד המבקשים בשתי הבקשות הוגש כתב אישום מתוקן שייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1973 (להלן: החוק); ניסיון פריצה לבניין שאינו דירה או בית תפילה לפי סעיף 407(א), בצירוף הסעיפים 25 ו-29 לחוק; החזקת כלי פריצה לפי סעיף 409 לחוק; וסיוע להתפרצות לפי סעיף 407(א) בצירוף סעיף 31 לחוק. לפי כתב האישום המתוקן, המבקשים עם שלושה אחרים (להלן יכונו יחדיו: הקושרים), חברו יחד ביום 19.2.2008 על מנת לבצע התפרצות למכולת בעיר נשר. המבקש ברע"פ 4194/12 (להלן יכונה המבקש 1) הגיע ברכב מסחרי אל תחנת הדלק וחבר אל המבקשים ברע"פ 4249/12 (להלן יכונו בנפרד המבקש 2 ו-המבקש 3, בהתאמה לסדר הופעתם בבקשה) ואדם נוסף,  והשלושה העבירו אל הרכב כלי פריצה. לאחר מכן, נסע המבקש 1 עם אדם נוסף אל עבר צומת צ'ק פוסט בחיפה, שם פגשו באלמוני שמסר להם ציוד המשמש לריתוך ולאחר מכן חזרו השניים לבית העסק להשלמת ביצוע ההתפרצות. בשלב יותר מתקדם, פרסו הקושרים יריעת ברזנט מהסככה כדי להסתיר את מעשה ההתפרצות וניסו לרתך את דלת המכולת. בעודם עושים זאת, הם הופרעו ונמלטו מהמקום, אך חזרו כעבור זמן קצר כדי להשלים את ההתפרצות. כמספר דקות לאחר מכן הופיעו עובדים שהגיעו אל המכולת כדי לחלק לחם, מה שהביא להימלטות המבקשים בשנית, אך הפעם נתפסו במקומות שונים בידי המשטרה.

 

           ביום 12.6.2011, במועד שנקבע לסיום פרשת התביעה בבית משפט השלום, חזרו בהם המבקשים מכפירתם והודו בעובדות כתב האישום המתוקן. משכך, הם הורשעו בעבירות שיוחסו להם. בית המשפט ביקש כי ייערכו תסקירי שירות מבחן בעניינם.

 

           ביום 9.1.2012, גזר בית משפט השלום את עונשם של המבקשים. לאחר ששקל לזכות המבקשים את הודאתם, היעדר התרחשותו של נזק לחנות בעקבות ניסיון ההתפרצות, חלוף הזמן מיום האירוע, אורח חייהם הנורמטיבי של המבקשים והיעדר התחכום שבביצוע העבירה מחד גיסא, ושקל לחובתם את חומרת העבירות שבוצעו בצוותא, אימץ בית המשפט את המלצת שירות המבחן וגזר את העונשים הבאים:

 

           על כל אחד מהמבקשים 2 ו-3 נגזרו שישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות; מאסר על תנאי לתקופה של 12 חודשים למשך שלוש שנים; וקנס בסך של 3,000 ש"ח. על המבקש 1 הוטל צו מבחן לתקופה של שנה; צו של"צ בהיקף של 250 שעות; וקנס בסך של 3,000 ש"ח.

 

           על גזר דינו של בית משפט השלום, הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה וטענה כי בית משפט השלום הפריז בקלות העונשים שהטיל במקרה זה וציינה כי היה מקום להטיל על המבקשים עונש של מאסר בפועל לתקופה ממושכת מאחורי סורג ובריח, וזאת בהתחשב בנסיבות ביצוען של העבירות מושא כתב האישום המתוקן.

 

           ביום 17.5.2012, קיבל בית המשפט המחוזי את ערעור המשיבה והטיל על המבקש 1 תשעה חודשי מאסר בפועל ועל המבקשים 2 ו-3 (כך גם ביחס ליתר המעורבים) 12 חודשי מאסר בפועל, תוך שביטל את צווי המבחן והשל"צ שהטיל בית משפט השלום והותיר על כנם את יתר מרכיבי גזר הדין. בית המשפט המחוזי קבע כי אין נסיבות המצדיקות במקרה דנן התחשבות לקולה בעונשם של המבקשים והימנעות מהטלת עונשי מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח. נקבע כי אי הצלחתם להשלים את מעשה העבירה אינו מפחית מחומרתה, וההכנות המוקדמות לקראתה מלמדות על דבקות המבקשים בהוצאתה אל הפועל. בית המשפט המחוזי ייחס משקל גם לעברם הפלילי של המבקשים כשיקול לחומרה שאמור לקבל ביטוי בגזירת העונש, והדגיש את עברו המכביד של המבקש 3. לגישתו, המלצות שירות המבחן אינן אלא שיקול מבין רבים, שעניינם טובת הנאשם, ואילו שיקולי בית המשפט הם רחבים יותר. נוסף על כך, צוין כי המבקשים הודו לקראת סוף פרשת התביעה, כך שלא היה קיצור משמעותי להליכים. בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה כי קיימת חריגה מהעונש הראוי בעונשים שהטיל בית משפט השלום, ולכן מתחייבת החמרה בעונשם של המבקשים (והשותפים האחרים).

 

           מכאן בקשות רשות הערעור שלפניי.

 

           המבקשים 2 ו-3 טוענים כי העונש שהוטל עליהם בבית משפט השלום לא היה קל וכי החמרת העונש בעניינם בבית המשפט המחוזי היא בבחינת מיצוי הדין בידי ערכאת הערעור שלא בהתאם להלכה הנהוגה בעניין. למצער, כך נטען, גם אם ישנה הצדקה להתערבות בית המשפט המחוזי, אזי לדידם ההחמרה הייתה מופרזת. יתרה מזאת, לטענתם הן המשיבה, הן בית המשפט לא ביססו את החמרת העונש בפסיקה המצביעה על כך שבמקרה דנן העונש שהוטל בבית משפט השלום היה בלתי סביר. נוסף על כן, מלינים המבקשים על כך שבית המשפט המחוזי לא נתן משקל הולם לחלוף הזמן ולהרתעה שהושגה במהלך ניהול ההליך שהשגתה ניכרת בכך שהם לא הסתבכו בפלילים ממועד הגשת כתב האישום. עוד, נאמר כי יש להתחשב בעובדה שבמשך חמש השנים האחרונות "ליוותה אותם עננה שחורה וכבדה של סוגר ובריח", זאת כאשר התמשכות ההליכים לא הייתה באשמתם. נוסף על כן, המבקשים מסיקים מזהות העונשים (למעט ממקרה אחד) שנגזרו על הקושרים כי בית המשפט לא התחשב בנסיבותיהם האישיות, כפי שפורטו בבקשתם וכפי שעלו בתסקירי שירות המבחן שהוגשו בעניינם. לגישתם, מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח יגרום להם ולמשפחותיהם נזקים אדירים, הן תעסוקתית הן כלכלית. בהתבסס על כל אלו, טוענים המבקשים כי בקשתם מעלה שאלות עקרוניות בעלות חשיבות כללית בדבר מידת התערבות ערכאת הערעור ומיצוי הדין על ידה. כמו כן, המבקשים סוברים שעניינם אף מעלה שאלות במישור של הענישה האינדיבידואלית, אחידות הענישה וסוגיות של אפליה. לחלופין, הם טוענים, ההיענות לבקשתם מתחייבת מנדירותו של עניינם.

 

           המבקש 1 טוען כי הפער בין העונש שהוטל עליו בבית משפט השלום לבין העונש שגזר בית המשפט המחוזי, הוא פער עצום המצדיק היענות לבקשתו לרשות ערעור. המבקש הציג החלטות שבהן נענה בית משפט זה לבקשות רשות ערעור, אך בשל פער ניכר בין העונש של הערכאה הדיונית לבין זה של ערכאת הערעור. לגישתו, תוצאת ההחמרה בעניינו אינה מידתית וחורגת מן ההלכה. יתרה מזאת, מלין המבקש על היעדרה של הבחנה בין המעורבים השונים בפרשייה, וזאת על רקע עברם הפלילי השונה, שבקרב חלקם המדובר הוא בעבר פלילי מכביד בעבירות רכוש, בעוד שעברו שלו מורכב מעבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, איומים והעלבת עובד ציבור שנתן עליהן את הדין. אליבא דמבקש 1, בהינתן אלו, פער של שלושה חודשים פוגע בתחושת הצדק. עוד מלין המבקש 1 על כך שבית המשפט המחוזי לא נתן משקל הולם, כך לדידו, לגילו הצעיר במועד ביצוע העבירה, לכך שממועד ביצועה לא נפתחו נגדו תיקים אחרים, לתסקיר המבחן שהוגש בעניינו ולחלקו בביצוע העבירה. הוא טוען עוד, כי במקרה דנן האינטרס הציבורי אינו תומך במאסרו. לבסוף מדגיש המבקש 1 כי העבירה לא הושלמה. לנוכח כל אלה, ולנוכח מקרים אחרים שבהם ניתנו בגין עבירות דומות עונשים פחותים, הוא סבור כי יש להיענות לבקשתו.

 

           מן העבר השני, המשיבה מתנגדת לבקשה, וזאת משאינה מעלה לדידה שאלה בעלת חשיבות כללית ומתמקדת בחומרת העונש בלבד. לגישתה, העונש שגזר בית משפט השלום נמצא בסף התחתון של העונשים הנגזרים בעבירות מן הסוג שבהם הורשעו המבקשים ולטענתה הפער בין העונשים אינו משמעותי דיו עד לכדי הצדקת מתן רשות ערעור. המשיבה טוענת כי נימוקי בית המשפט המחוזי מבוססים היטב ומשכך אין מקום להתערב בפסק דינו. לדידה, תסקיר שירות המבחן הוא אך שיקול מני רבים שעל בית המשפט לשקול בגזר הדין ואין בו כדי לכבול אותו. עוד טוענת המשיבה כי חלוף הזמן במקרה זה היה תוצאה של התמשכות ההליכים שהייתה צפויה מראש, וזאת בשל ריבוי המעורבים בתיק, ואף על פי כן בית המשפט המחוזי נתן לכך משקל. לבסוף טוענת המשיבה כי המבקשים הודו לאחר שמרבית פרשת התביעה כבר נוהלה, ולכן אין לזקוף לזכותם קיצור משמעותי בהליך.

 

           לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בתגובת המשיבה ובפסקי הדין שניתנו בעניינם של המבקשים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

 

           כידוע, הלכה היא כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין (ראו רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123 (1982)), או כאשר התערבות בית המשפט נדרשת למניעת עיוות דין. המקרים מושא הבקשות שלפניי אינם מעלים שאלה בעלת היבטים עקרוניים, על אף ניסיונם של המבקשים לעטות עליהן לבוש עקרוני כאמור. גם אין זה מקרה שניתן לומר כי בעקבותיו נגרם למבקשים עיוות דין. נוסף על האמור, אזכיר כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא אם ישנה סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). המבקשים טוענים בהקשר זה כי הפער בין העונשים שנגזרו בשתי הערכאות כשלעצמו יכול להקים עילה למתן רשות לערער. בהקשר זה מפנים המבקשים להחלטתי ברע"פ 4791/12 כהן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 9.2.2009) (להלן: עניין כהן) שבה נעניתי לבקשה לרשות ערעור בשל הפער המופרז שהיה שם בין העונשים שהוטלו בערכאות השונות. מכאן, למדים המבקשים על התוצאה הראויה במקרה דנן, ולא כך היא. בעניין כהן קבעתי כי:

 

"מקום שקיים פער ניכר שאינו סביר בין העונש אותו השיתה הערכאה הדיונית ובין זה שהשיתה ערכאת הערעור, יתכן, ויש בעצם קיומו של פער זה כדי להצדיק מתן רשות ערעור. יחד עם זאת, אין זו תוצאה הכרחית או מיידית של קיומו של פער. הבחינה האם מוצדק מתן רשות ערעור תלויה בנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה. מקובלת עלי קביעתו של חברי השופט א' א' לוי בעניין כהנים כי אין מדובר במבחן "טכני חשבונאי" גרידא אלא בשאלה מהותית הנגזרת מהעיקרון לפיו ראוי שהעונש שקובעת ערכאת הערעור לא יחרוג באורח מופרז מזה שקבעה הערכאה הדיונית. כך למשל, מקום בו העונש שהשיתה הערכאה הדיונית שגוי על פניו ואינו יכול לעמוד, אין הוא גם יכול לשמש, כשלעצמו, אמת מידה, חשבונאית או אחרת, לעניין בחינת ההצדקה ליתן רשות ערעור. על אף האמור, דומה כי קשה להתעלם מכך שהמידה החשבונאית, היינו, מידת הפער בין העונשים שהוטלו, הינה הפרמטר העיקרי הנבחן בהקשר של טענה זו. כאשר פער זה קיצוני הוא, מהווה הדבר אינדיקציה דומיננטית, אף אם לא מחייבת, שמצדיקה מתן רשות ערעור" (פסקה 11 להחלטה; ההדגשות הוספו - ס"ג).

 

 

           הנה כי כן, השאלה אם הפער בין העונשים שנגזרו בשתי הערכאות מצדיק מתן רשות ערעור תלויה בנסיבותיו של כל מקרה ואין לגזור מבחן פשטני שלפיו החמרה מעבר לסף מסוים של ענישה, בכל מקרה, תביא לכדי דיון בערעור בגלגול שלישי. נסיבות המקרה שלפניי אינן מצדיקות דיון כאמור. חומרת המעשים מדברת בעד עצמה והפער בין העונשים במקרה זה מתגמד אל מול השיקולים לחומרה המתבטאים, בין היתר, בנסיבות ביצוע העבירה ובעברם הפלילי של המבקשים.

 

           בבחינת למעלה מן הצורך אציין כי גם לגופו של עניין נראה כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. העונש שהשית על המבקשים אינו חורג לטעמי ממדיניות הענישה הראויה בעבירות כגון אלה. המבקשים, שביצעו מספר עבירות וביניהן עבירה של ניסיון התפרצות בצוותא חדא, מבקשים להיתלות, בין היתר, בכך שהעבירה לא הושלמה. ואולם, ידוע הוא שהמטרה מאחורי האחדת העונש בין העבירה המושלמת לעבירת הניסיון היא לאיין את השפעתם של המזל המוסרי ושל המקריות במידת הענישה (ראו: דן ביין "הערות לעבירת הניסיון לאור תיקון 39 לחוק העונשין" המשפט ג 302 (1996)). אומנם כשבעבירת ניסיון עסקינן, אזי הדבר יקבל ביטוי בגזר הדין, אך עם זאת אין מקום לתגמל באופן משמעותי נאשם שלא הצליח להשלים את המעשה העברייני בשל נסיבות חיצוניות שאלמלא התרחשותן הוא היה ממשיך במעשיו.

 

           לנוכח האמור לעיל, לא מצאתי מקום להיענות לבקשת רשות הערעור, ועל כן דינה להידחות.

 

           אשר על כן, החלטתי מיום 28.5.2012 ברע"פ 4149/12 והחלטתי מיום 31.5.2012 ברע"פ 4249/12 בדבר עיכוב ביצוע עונשי המאסר מבוטלת בזאת. המבקשים יתייצבו ביום א' 16.9.2012 לא יאוחר מהשעה 10:00 בבית המשפט המחוזי בחיפה, לשם תחילת ריצוי עונשם.

 

           ניתנה היום, א' באלול התשע"ב (19.8.2012).

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12041940_H02.doc   שצ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il