|
בבית המשפט העליון |
|
רע"א 3803/12 |
|
לפני: |
כבוד השופט י' דנציגר |
|
המבקש: |
פלוני |
|
|
נ ג ד |
|
המשיב: |
קצין התגמולים |
|
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 26.01.2012 בע"ו 2260-07-11 שניתן על ידי כבוד השופטים נ' בן אור, ר' יעקובי, ר' וינוגרד |
בשם המבקש: עו"ד ש' אמסלם
|
החלטה |
לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים נ' בן אור, ר' יעקובי ור' וינוגרד) בע"ו 2260-07-11 וע"ו 47469-08-11 מיום 26.1.2012, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש והתקבל ערעורו של המשיב על החלטתה מיום 18.5.2011 של הועדה לערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן: החוק או חוק הנכים), כך שנקבע כי לא עלה בידי המבקש לבסס קיומו של קשר סיבתי בין שירותו הצבאי לבין התפרצות המחלה ממנה הוא סובל.
תמצית עובדות המקרה וההליכים הקודמים
1. המבקש התגייס לשירות צבאי סדיר ביום 31.11.1994, ובהסכמת אימו שובץ לטירונות ביחידת שמשון (יחידת "המסתערבים") (להלן: הטירונות). לאחר כחודשיים ביטלה האם את הסכמתה זו (ביוזמת המבקש), והמבקש עזב את הטירונות, והחל בטירונות כלל צה"לית. לאחר הכשרתו שירת כאפסנאי. המבקש ריצה עונש מאסר אחד בעת תקופת שירותו הצבאי בגין עריקות. בעת שירותו הצבאי פנה לקצין בריאות הנפש ביחידתו (להלן: הקב"ן) ודיווח על כוונות אובדניות, ובעקבות זאת אושפז. בהמשך אושפז המבקש מספר פעמים נוספות, עד אשר שוחרר מצה"ל באופן זמני מחמת "חוסר הסתגלות". כתשעה חודשים לאחר ששוחרר המבקש סופית משירותו בצה"ל, בחודש מאי של שנת 1998, אובחן המבקש כסובל מסכיזופרניה.
2. בדיון שנערך לפני המשיב טען המבקש כי מקור התפרצות המחלה נעוץ באירועים שחווה בטירונות, כאשר הושפל ועבר התעללות קשה על ידי מפקדיו. המבקש הסביר כי בעקבות כך חדל מלתפקד, ואף החל לשמוע קולות שדחקו בו לפגוע בעצמו. בחוות דעת שהגיש מומחה מטעם המבקש – ד"ר אברהם יקיר – נמסר כי הלחצים במהלך השירות הצבאי הם שהניעו את התפרצות המחלה, כלומר, כי התסמינים שיוחסו בזמנו ל"חוסר הסתגלות" היו למעשה השלב המקדים שלפני הופעת התסמינים הפסיכוטיים. כמו כן הצביע המומחה על כך שמהלך השירות היו סימנים המאפיינים את תחילת המחלה, כגון שמיעת קולות. לעומתו, בחוות דעת שערך מומחה מטעם המשיב – ד"ר אליעזר פלדינגר – סבר המומחה כי נסיבות חייו הקשות של המבקש הן שהובילו להתפרצות המחלה, זאת ללא קשר לשירות הצבאי. כן מסר המומחה מטעם המשיב כי לשעתו, אבחון מצבו של המבקש כהפרעת הסתגלות היה נכון.
3. בהחלטתו מיום 7.1.2007 דחה המשיב את תביעתו של המבקש להכרה בנכות לפי חוק הנכים, זאת על יסוד חוות הדעת מטעם המשיב ולפיה אין כל קשר סיבתי בין התפרצות המחלה לבין תנאי שירותו הצבאי של המבקש.
4. ערעורו של המבקש לפני הועדה התקבל בחלקו. הועדה קבעה כי נוכח החומר הרפואי שהוגש לפניה לא ניתן לקשור בין תקופת הטירונות הקצרה – בה תולה המבקש חלק ניכר מן האשם לפרוץ המחלה – לבין המחלה. הועדה ציינה כי על פי החומר הרפואי, המועד הראשון שבו ניתן למצוא תיעוד רפואי למצוקתו הנפשית של המבקש הינו ביום 25.6.1996 עת פנה המבקש לקב"ן – כשנה וחצי לאחר שעזב את הטירונות. כמו כן קבעה הועדה כי אין כל אירוע חריג אובייקטיבי אשר ניתן לייחס לפרוץ המחלה בתקופת השירות הלא-קרבית של המבקש. נוסף על כך ציין בית המשפט כי דיווחיו של המבקש לפני גורמים שונים אודות מצבו הקשה בבית נעדרו כל התייחסות לחוויות מן השירות הצבאי, וכי מרישומי הרופא שבדק את המבקש בבית החולים הדסה עולה כי המבקש ציין לטובה את שנת השירות הראשונה שלו, ואף התייחס לכך שהשינוי לרעה במצב רוחו החל כשנה לאחר הטירונות. עוד צויין כי לאחר שחרורו של המבקש מצה"ל החל המבקש לצרוך סמים ואלכוהול. לבסוף הוסיפה הועדה כי אבחונו של המבקש כמי שסובל מסכיזופרניה נעשה כתשעה חודשים לאחר שחרורו מהשירות הצבאי, במהלכם עבר המבקש תקופה לא פשוטה שבה זנח את טיפולו הנפשי.
5. על אף כל האמור קבעה הועדה כי אין להותיר את המבקש עם לא כלום. זאת מן הטעם לפיו אין להתעלם כליל משירותו של המבקש כגורם שתרם אף הוא, לצד גורמים דומיננטיים אחרים, לפרוץ המחלה. על כן החליטה הועדה כי קיים קשר סיבתי כאמור בשיעור של 25% בין המחלה לבין השירות הצבאי.
6. הן המבקש והן המשיב ערערו על החלטת הועדה לפני בית המשפט המחוזי. המבקש טען כי החלטת הועדה שגויה, וכי בעת הדיון לפניה נפגעו זכויותיו הדיוניות שכן גדר המחלוקת בין הצדדים עסקה בשאלת מועד התפרצות המחלה, ועל כן הייתה הועדה מנועה מלדון בשאלת הקשר הסיבתי בין התפרצותה לבין שירותו הצבאי של המבקש.
7. בפסק דינו דהה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש וקיבל את ערעורו של המשיב. תחילה קבע בית המשפט כי אין לקבל את טענתו של המבקש בדבר הפגיעה בזכויותיו הדיוניות. זאת קבע בית המשפט על יסוד שני טעמים: האחד הוא כי נסיבותיו האישיות של המבקש עלו כגורם אפשרי למצבו הנפשי, ועל כן הנושא נכלל ביריעת המחלוקת. השני הינו כי נטל ההוכחה לקיומו של קשר סיבתי רובץ על המבקש. משכך, שעה שעיון בחומר הרפואי מלמד כי לא ניתן לקשור בין המחלה לשירות הצבאי, די היה בכך – וזאת ללא כל קשר לאמור בחוות הדעת מטעם המשיב – כדי לדחות את תביעתו. עוד קבע בית המשפט כי קביעותיה של הועדה נסמכו היטב על ממצאים עובדתיים, לפיהם המצב בביתו של המבקש הוא שעמד בבסיס מצבו הנפשי המעורער. על כן קבע בית המשפט כי לא ניתן לקשור בין שירותו הצבאי של המבקש לבין התפרצות המחלה. כמו כן קבע בית המשפט כי שגתה הועדה כאשר קבעה כי תסכולו של המבקש משירותו הצבאי (בין השאר בזיקה למעברו לשירות צבאי שאינו קרבי) תרם להתפרצות המחלה, שכן אף אם המבקש סבור (סובייקטיבית) כי אכן כך, הרי שבהיעדר ממצאים אובייקטיביים התומכים בכך אין כדי לסייע למבקש נוכח התנאים שהותוו בפסיקה.
תמצית נימוקי הבקשה
8. טענותיו של המבקש לפני נסמכות על ארבעה אדנים; הראשון עוסק בפגמים דיוניים, כאשר טענתו של המבקש הינה כי בחוות הדעת מטעם המשיב כלל לא נטען דבר ביחס לשאלת הקשר הסיבתי. כל שנטען הוא כי המחלה פרצה לאחר שירותו הצבאי של המבקש. משכך טוען המבקש, הרי שהמחלוקת כלל לא עסקה בשאלת הקשר הסיבתי ועל כן שגתה הועדה עת ביססה את דחיית תביעתו של המבקש על יסוד זה. המבקש מוסיף כי לשאלה זו היבט חוקתי כללי המצדיק מתן רשות בעניינו. באשר לקביעותיו של בית המשפט המחוזי עת דחה טענתו זו של המבקש, טוען המבקש כי בית המשפט נפל לכלל טעות. ראשית נטען כי אמנם חוות הדעת מטעם המשיב פירטה את נסיבותיו האישיות של המבקש אולם לא נטען כי הדבר מוכיח שאין קשר סיבתי בין פרוץ המחלה לבין השירות הצבאי. שנית טוען המבקש כי נטל ההוכחה בתביעה לתגמולים על פי חוק הנכים עשוי לעבור לכתפי המשיב בהתקיים נסיבות שהתקיימו בעניינו. השני, הוא כי שגה בית המשפט בקובעו כי לא היה "יסוד צבאי" או אירוע מיוחד לפרוץ המחלה. זאת נוכח הקשיים שחווה בטירונות, העובדה כי נאלץ לעבור טירונות נוספת וכן העובדה שנכלא מספר פעמים בעת שירותו. כחיזוק לטענתו זו מפנה המבקש בבקשתו לכתבת תחקיר שפורסמה בעיתון "מעריב", בה מתוארים תנאי ההכשרה הקשים ביחידת שמשון. השלישי מתייחס לשאלת סמיכות הזמנים בין האירועים בשירות לבין פרוץ המחלה. לשיטת המבקש שגה בית המשפט כאשר קבע כי המסקנה לפיה אין קשר סיבתי כאמור נתמכת בחלוף הזמן בין הטירונות לבין אבחון המחלה. זאת מן הטעם שהמבקש אובחן כמי שסובל מתהליך "זחלני" של סכיזופרניה. הרביעי עוסק בשאלת תרומתם של נסיבותיו האישיות הקשות של המבקש לפרוץ המחלה. לטענת המבקש כל חייו הוא סבל מקשיים בבית אך היה זה שירותו הצבאי שהביא להתפרצות המחלה דווקא באותה עת. בהקשר זה מלין המבקש כנגד התבססותו של בית המשפט על העובדה שבעת אשפוזיו הראשונים תיאר המבקש את נסיבותיו האישיות כרקע למצבו הנפשי. לטענת המבקש העובדה כי לא ידע בזמנו לקשור את תחושותיו הנפשיות הקשות לשירות, איננה מלמדת על היעדר קשר כאמור.
דיון והכרעה
9. לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, זאת אף מבלי להיזקק לתגובה מטעם המשיב.
10. אף כאשר עסקינן בבקשות רשות ערעור על פסקי דין של בית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור על ועדת הערעורים לפי חוק הנכים, כלל הוא כי רשות לערער ב"גלגול שלישי" לא תוענק כעניין שבשגרה, אלא במקרים חריגים המעוררים שאלה משפטית ציבורית או חוקתית אשר לה חשיבות החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים במקרה הקונקרטי [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); רע"א 2480/06 מידר נ' קצין התגמולים (טרם פורסם, 31.12.2006); רע"א 7698/07 פלוני נ' משרד הביטחון - קצין התגמולים (טרם פורסם, 13.12.2007)]. המקרה שלפני אינו נופל לגדרי אותם מקרים חריגים. עניינה של בקשה זו מתמצה בדלת אמותיהם של הצדדים ללא כל השלכה עקרונית, כאשר השגותיו של המבקש מופנות כל כולן כנגד האופן שבו יושם הדין בעניינו הפרטני.
11. אף לגופו של עניין סבורני כי דינה של הבקשה להידחות. על פי סעיף 1 לחוק, לצורך הכרה במחלה על פי החוק על התובע להוכיח שני תנאים מצטברים: האחד, כי המחלה אירעה בעת שירותו של התובע (במקרה דנא – בעת שירותו הצבאי של המבקש); השני, כי המחלה נגרמה עקב שירותו של התובע. המבקש טוען כי המחלוקת בין הצדדים נסובה על השאלה הראשונה, דהיינו: שאלת מועד התפרצות המחלה, וכי שגתה הועדה (ובעקבותיה בית המשפט המחוזי) עת התמקדה בשאלת הקשר הסיבתי בין השירות להתפרצות המחלה, זאת מבלי שהתאפשר למבקש לטעון את טענותיו בהקשר לכך. אציין מיד שדומני כי ישנו טעם בטענת המבקש, ואף לדידי התמקדה בעיקרו של דבר המחלוקת בין הצדדים – כפי שהשתקפה בחוות הדעת שהיו מונחות לפני הועדה – בשאלת מועד התפרצות המחלה. ברם, אין בידי לקבל את המסקנות אותן גוזר המבקש מעובדה זו.
12. תחילה, וזאת בניגוד לטענתו של המבקש, מעיון בחוות הדעת מטעם המשיב עולה כי זו התייחסה מפורשות לשאלת הקשר הסיבתי שבין שירותו הצבאי של המבקש לבין המחלה. כך נכתב בסיכומה של חוות הדעת: "לאור כל זאת הנני סבור, שמחלתו הנפשית של מר *** [המבקש] לא נגרמה ולא הוחמרה כתוצאה מתנאי שירותו" [ההדגשה הוספה, י.ד.]. יתרה מזאת, חוות הדעת הציגה בעיקרו של דבר את האירועים העובדתיים (כמו גם את משמעותם הרפואית), וברי כי אין כל מניעה לבסס על יסוד האמור בה טיעונים משפטיים במסגרת סיכומים שהוגשו מטעם המשיב לפני הועדה. כן מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה נסיבותיו האישיות של המבקש עלו כגורם אפשרי למצבו הנפשי, ועל כן הנושא נכלל למעשה ביריעת המחלוקת.
13. נוסף על כך, מקבל אני את עמדתו של בית המשפט ולפיה משנטל הבאת הראיות רבץ על כתפי המבקש, וזה לא הורם, די היה בכך כדי להביא לדחיית תביעתו מכוח החוק. אכן, בהתאם לפסיקתו של בית משפט זה, בתביעות כנגד קצין התגמולים יתכנו מקרים בהם יועבר נטל הבאת הראיות לכתפי המשיב, אולם לצורך כך על התובע להוכיח קיומן של נסיבות מסוימות, אשר "נעוצות באופיו המיוחד של השירות הצבאי, וניתן לקשור אותו, מבחינת הזמנים, לפרוץ המחלה" [רע"א 8077/96 קריספיל נ' קצין התגמולים, פ"ד נא(2) 817, 822 (1997)]. מעיון בממצאיהן העובדתיים של הערכאות הדיוניות דומה כי לא התקיים התנאי המקדמי להעברת נטל הבאת הראיה לכתפי המשיב. בשולי הדברים יוער כי המבקש לא צירף לבקשתו את כתבי טענותיו לפני הועדה, ועל כן אין לי אלא להניח לטובתו של המבקש כי טענתו בדבר העברת נטל ההוכחה אכן נטענה על ידיו.
14. ועוד; התנאים לשם הכרה בנכות על פי חוק הנכות הינם תנאים מצטברים. לפיכך, אם סברה הועדה כי ממילא לא מתקיים קשר סיבתי משפטי בין שירותו הצבאי של המבקש לבין המחלה, הרי שהיא לא הייתה מחוייבת להכריע בין העמדות השונות ביחס לשאלה האם המחלה אכן התפרצה בעת שירותו הצבאי של המבקש [ראו, למשל: עניין פאר, פסקה 2 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל]. זאת כל עוד נשמרו זכויותיו הדיוניות של המבקש. מעיון בכתבי הטענות של הצדדים נראה כי המבקש הציג את עמדתו ביחס לשאלת הקשר הסיבתי, דהיינו: מה גרם להתפרצות המחלה (ולא רק באשר לשאלה אימתי זו התפרצה). זאת בפרט כאשר כפי שכבר צויין, חוות הדעת מטעם המשיב התייחסה במישרין לסוגית הקשר הסיבתי, גם אם התמקדה בשאלת מועד התפרצות המחלה כאמור.
15. באשר לטענותיו הנוספות של המבקש, דומני כי אף הן אינן מוליכות למסקנה כי שגה בית המשפט המחוזי בפסק דינו. הוכחת קיומו של קשר סיבתי בין תנאי שירות לבין התפרצות מחלה קונסטיטוציונית נדון לעומק בדנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732 (2002) (להלן: עניין אביאן) (אשר התמקד אף הוא בהתפרצותה של מחלה קונסטיטוציונלית), וזה לא מכבר ברע"א 8138/07 פאר נ' קצין התגמולים (טרם פורסם, 21.6.2011) (להלן: עניין פאר).
16. לא מכבר עמדתי אני על עיקרי יסודותיה של הפסיקה לעיל:
"נקבע כי יש להבחין, על פי עוצמתו של הקשר הסיבתי המשפטי, בין שלושה סוגי מקרים: הסוג הראשון - מקרים בהם מיוחדות וייחודיות השירות הצבאי הם שהביאו לפגיעה בחייל (כגון: תאונת אימונים); הסוג השני - מקרים בהם אירועים שאינם אופייניים דווקא לחיי הצבא אך מהווים אירועים חריגים או יוצאי דופן הם שהביאו לפגיעה בחייל (כגון: מאמץ חריג שהביא לאוטם שריר הלב); והסוג השלישי - מקרים בהם מחלה קונסטיטוציונלית פורצת במהלך השירות הצבאי מבלי שהתרחשו אירועים או מצבים מן הסוגים הנזכרים לעיל" [ראו: רע"א 4984/11 סטניסלב נ' קצין התגמולים מדינת ישראל (טרם פורסם, 27.12.2011), פסקה 8 להחלטתי)].
בשים לב למבחני פסיקה זו, ניתח בית המשפט המחוזי את החומר הרפואי שעמד לנגד עיניה של הועדה – אשר על פיו קבעה היא ממצאים עובדתיים שאין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהם – וקבע שהמבקש לא נפגע עקב מאורע ייחודי לשירות הצבאי (הסוג הראשון על פי עניין אביאן); וכי לא אירע אירוע חריג אף אם זה אינו ייחודי לשירות הצבאי (הסוג השני). מכאן נקבע כי עניינו של המבקש תואם את הסוג השלישי של המקרים על פי עניין אביאן. משכך, היה על המבקש להוכיח קיומה של זיקה בעלת עוצמה בין המחלה לבין השירות – זאת הן מבחינה אובייקטיבית והן מבחינה סובייקטיבית. על יסוד אלו סבר בית המשפט כי אין לייחס את המחלה לשירותו הצבאי של המבקש. לא מצאתי כי נפל פגם באופן בו יישם בית המשפט המחוזי את ההלכות שנקבעו בעניין אביאן ובעניין פאר; בית המשפט המחוזי עמד על הראיות שהוצגו לפני הועדה ועל שנקבע בחוות הדעת מטעם המומחים של הצדדים, ומצא כי המבקש לא קישר את תחושותיו הנפשיות הקשות לתחילת שירותו הצבאי (ואף להיפך – היה זה עבורו מקור לגאווה), וכן כי האירועים החריגים שהתרחשו לכאורה בטירונות, לא התרחשו בסמיכות למועד התפרצות מחלת המבקש. בנוסף, עמד בית המשפט המחוזי על כך שהאירועים המאוחרים לטירונות אינם ייחודיים לשירות הצבאי, ולכן ממילא אינם מקיימים את היסוד האובייקטיבי כנדרש [ראו: עניין אביאן, בעמ' 765-762]. על רקע זה, איני רואה כל יסוד להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.
17. אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות בעניין איני עושה צו להוצאות.
ניתן היום, כ"ה בתמוז תשע"ב (15.7.2012
|
|
|
ש ו פ ט |
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12038030_W01.doc חכ
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il