|
בבית המשפט העליון |
|
ע"פ 3772/12 |
|
לפני: |
כבוד השופט א' רובינשטיין |
|
המערערת: |
מדינת ישראל |
|
|
נ ג ד |
|
המשיבים: |
1. מייק מיכאלי - "יורו צ'יינג" |
|
|
2. אריה (ריקו) שירזי (פורמלי) |
|
ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 30.4.12 במ"ת 43689-11-11 שניתן על ידי השופט קפאח |
תאריך הישיבה: כ"ח באייר התשע"ב (20.05.12)
בשם המערערת: עו"ד אבי וסטרמן
בשם המשיב 1: עו"ד שחר מנדלמן
|
פסק-דין |
א. ערעור על הכרעתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט צ' קפאח) מיום 30.4.12 בתיק מ"ת 43689-11-11, בה נקבע כי על המערערת להעביר למשיב 1 כסף מזומן בסך 131,500 ₪, מתוך סכום שנתפס בעסקו של המשיב 1 במסגרת סעד זמני ברכוש שבהליך.
רקע
ב. נגד המשיב 2 (פורמלי בהליך דנא) הוגש כתב אישום המייחס לו פעילות לביצוע תכנית עבריינית, שבמסגרתה נתן הלוואות בריבית קצוצה ללווים שונים, ועבר עבירות נוספות להתחמקות מתשלומי מס ולהלבנת הון ורכוש, שמקורם בעבירות או ששימשו ואיפשרו את ביצוען (בסך מוערך של 14,694,230 ₪); לצורך התכנית עשה המשיב 2 שימוש בחברות שונות, ביניהן "חברת לב אנרגיה בע"מ" (להלן החברה). לפי כתב האישום, קשר המשיב 2 עם אחר לרישום כוזב במסמכי החברה ולהוצאת חשבוניות פיקטיביות לצורך הלבנת ההלוואות שנתן; לפי האישום השני, העוסק בהלבנת הון, חלק מהמחאות הלווים שנרשמו לפקודת החברה הופקדו או נוכו לכסף מזומן, נרשמו בעסקו של המשיב 1 בכרטיס "לב אנרגיה פיקדונות" ונחזו כשייכים לחברה. בפועל היה הכסף בבעלותו ובשליטתו של המשיב 2. הרישום בכרטיס נועד "לצבוע" את כספו של המשיב 2, ולערבבו עם נכסים אחרים בעסקו של המשיב 1. במסגרת כתב האישום ביקשה המערערת לחלט מרכושו של המשיב 2, לפי סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000, עד לשווי הרכוש שנעברה בו עבירה או ששימש ואיפשר את ביצועה, או שהושג במישרין או בעקיפין כשכר עבירה או כתוצאה מביצועה. בין היתר, נתבקש חילוט המחאות מעותדות שנתפסו בעסקו של המשיב 1 ורשומות בכרטיס של החברה בסך כולל של 3,055,000 ₪ (להלן ההמחאות).
ההליכים הזמניים
ג. במקביל להגשת כתב האישום, הגישה המערערת בקשה למתן צו זמני ברכוש לפי סעיף 23 לחוק וסעיף 36ו(א) לפקודת הסמים המסוכנים, זאת לגבי רכוש שנתפס בשלב החקירה (מכוח צו תפיסה שניתן לפי סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 ביום 24.10.11; יכונה להלן הצו הראשון) ובאופן ספציפי, בין היתר, ביחס להמחאות הנזכרות; ביום 23.11.11 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה והוציא צו כמבוקש (להלן הצו השני) בו נקבע כי:"ניתן צו המורה על תפיסת המחאות מעותדות אשר נתפסו ביורו צ'יינג' כמפורט בסעיף א' לבקשה..." (פרוטוקול הדיון מיום 23.11.11).
ד. ביום 28.12.11 הגישה המערערת בקשה נוספת למתן צו זמני ברכוש, שבמסגרתה ביקשה להורות (במעמד צד אחד) על תיקון הצו השני, ועל תפיסת ההמחאות או הזכויות הנובעות מהן, בין אם נתפסו בעסקו של המשיב 1 ובין שלא; זאת משום שלאחר מתן הצו השני התברר, כי חלק מן ההמחאות (בסכום של 1.15 מיליון ₪) נוכו או נפרעו ונתקבל תמורתן כסף מזומן. לפיכך ביקשה המערערת להורות על תפיסת סכומי כסף מזומן מעסקו של המשיב 1 ומחשבון הבנק של העסק. באותו יום קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה והורה על תיקון הצו (להלן הצו השלישי). בהמשך נתפס סכום של 1.15 מיליון ₪ במזומן בעסקו של המשיב 1.
ה. בדיונים בבית המשפט המחוזי טען המשיב 1, כי שיקים שלא נתפסו על ידי המערערת והועברו לצדדים שלישיים (חברות נכיון שיקים) בוטלו על ידי מושכי השיקים; מכוח הסכם בין המשיב 1 לבין הצדדים השלישיים למקרה של חילול השיקים - נאלץ המשיב 1 להעביר במקומם, לאותם צדדים שלישיים, מזומן שוה ערך. בנסיבות אלה נטען, כי יש להשיב למשיב 1 את סכום המזומן שנתפס בעסקו, בהתאם לצו השלישי, וזאת כנגד השיקים שבוטלו; אחרת יוצא המשיב 1 - כנטען - ניזוק פעמיים: פעם אחת כשנתפס הכסף המזומן בעסקו, ופעם שניה כששילם במזומן לצדדים השלישיים. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המשיב. הוטעם, כי המערערת היא שקבעה את המתוה בהליך, תחילה עתרה לתפיסת השיקים בעסקו של המשיב 1 (הצו השני), לאחר מכן ביקשה את תפיסת הזכויות הנובעות מהשיקים (הצו השלישי) - ובהתאם לכך תפסה 1.15 מיליון ₪ במזומן. עוד נקבע, כי ביסוד הצו השלישי עמדה טענת המערערת שלא כל השיקים אשר נכללו בבקשה הועברו אליה. לאחר מכן, משהשתנו הנסיבות והשיקים שביקשה המדינה מלכתחילה הועברו אליה או שהם ניתנים להעברה, אין עוד הצדקה לתפיסת המזומנים. לפיכך נקבע, כי שיקים שטרם הועברו למערערת יועברו לידיה, ומנגד תשיב היא סך של 870,100 ₪ מן המזומנים שתפסה. החלטה זו עוכבה תחילה עד 12.3.12, ולאחר מכן על ידי בית משפט זה (החלטה מיום 8.3.12, השופט פוגלמן) עד למתן החלטה בערעור (הנדון לפי סעיף 36(ו)(ד) לפקודת הסמים המסוכנים).
ו. ביום 20.3.12 קיבל בית משפט זה (השופט פוגלמן) את הערעור בחלקו והשיב את ההכרעה לבית המשפט המחוזי, על מנת לבחון את השאלה העובדתית באיזו נקודת זמן העביר המשיב לצדדים השלישיים את המזומנים; הוטעם, כי לשאלה זו משקל מכריע בקביעת תחולת הצו השלישי על המזומנים נשוא המחלוקת (ע"פ 2010/12 מדינת ישראל נ' מייק מיכאלי "יורו צ'יינג" (לא פורסם) פסקה 12- השופט פוגלמן)). נקבע, כי אם המשיב 1 שילם לצדדים השלישיים בעבור השיקים קודם לביצוע הצו השלישי – לא תהא רשאית המדינה לחלט את הכסף המזומן בעבורם; הסיבה לכך היא שהצו השלישי איפשר למבקשת לתפוס את השיקים המעותדים או הזכויות הנובעות מהם. כל שהמבקשת יכולה היתה לתפוס במצב כזה הם השיקים עצמם (שנמצאו אצל המשיב 1), שכן המזומן שהיה בידיו בעבר כאשראי תמורתם, שולם לצדדים השלישיים. מנגד, אם המשיב 1 טרם שילם ולא קיבל בחזרה את השיקים המחוללים עד למתן הצו השלישי - תהא המדינה רשאית לתפוס את המזומנים (במועד זה הכסף המזומן הוא חליפו של השיק). המצב השלישי בו השיקים הוחזרו למשיב 1 אך הוא טרם שילם בעבורם לצדדים שלישיים – לא הוכרע והושאר לעת הצורך. בעקבות פסק הדין העבירה המערערת את רשימת ההמחאות המגלמות את הסכום שנתפס במזומן. ברשימה זו נכללו, בין היתר, השיקים שהועברו למערערת לאחר שחוללו והמחאות שהוצהר עליהן על ידי המשיב 1, כי נפרעו (שיקים מספר 31-27 ברשימה, להלן השיקים שנפרעו).
ז. בעקבות דברים אלה ביום 30.4.12, הגיעו הצדדים להסכמה בדבר השבה של מזומן בסך 232,600 ₪ שהומצאו לגביו ראיות למערערת. בית המשפט המחוזי קבע, כי סכום זה יוחזר למשיב 1; בהמשך מיקד המשיב 1 את טיעוניו ביחס לשיקים שנפרעו. בית המשפט המחוזי קבע: "נטען כי בהמשך לצו זה [הצו הראשון - א"ר] נתפסו המחאות מעותדות ביום 09.11.11. עיון ברשימה מעלה כי השיקים בהם מדובר נפרעו קודם לתפיסתם. חלף השיקים הנ"ל – 27 עד 31 – נתפס כמזומן על פי הצו השני. המזומן עבור השיקים ניתן מבעוד מועד לנאשם בתיק העיקרי, שהרי זה ההיגיון של ניכיון השיקים. אם כך, בכל פרמטר שנקבע, הן לפי הצוים, והן על פי החלטת כב' השופט פוגלמן, יש להשיב את המזומן למבקש ובסך כולל של 131,500 ₪".
הערעור
ח. על החלטה זו הוגש הערעור שבפנינו ובו נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו להורות למערערת להשיב מזומן שנתפס בסך 131,500 ₪. נטען, כי בית המשפט המחוזי בא לכלל טעות עובדתית-יסודית שעה שהניח, כי המשיב 1 העביר סכומים אלה במזומן למשיב 2 עובר לתפיסה (הצו הראשון). לשיטת המערערת, הנחה זו לא נטענה על ידי המשיב 1, לא הוכחה על ידיו (וצוין, כי עליו נטל ההוכחה בעניין) ואינה מתיישבת עם כלל חומר החקירה; למעשה, הצו השלישי מתקן את הצו השני ושניהם יחד נסמכים על צו התפיסה הראשון. כך, בסופו של יום, הצוים השני והשלישי מאפשרים את תפיסתן של הזכויות הנובעות מהשיקים שנתפסו לפי הצו הראשון שהוצא ביום 24.10.11 – ובהן כספי השיקים שנפרעו. לפיכך כספי המזומן שנתקבלו אצל המשיב 1 בתמורה לשיקים שנפרעו נכנסים לגדרם של הצוים. בנוגע למתוה שנקבע בפסק דינו של השופט פוגלמן נטען, כי אינו חל על שיקים אלה שלא חוללו, והמשיב 1 נאלץ לשלם את תמורתם תוך הוצאת כספים מכיסו. עוד נטען, כי טעותו של בית המשפט המחוזי נעוצה, ככל הנראה מן ההשוואה למערכת יחסים פיננסית תקינה (לקוח ונותן שירות של נכיון שיקים), אולם השוואה אינה מתאימה למקרה דנן. לשיטת המערערת, המשיב 1 ניהל בעבור המשיב 2 מעין "חשבון בנק", וכל הכספים שנרשמו בכרטיס עסקו של המשיב 1 נמצאו בשליטתו המלאה של המשיב 2. לבסוף נטען, כי תכליתו של חוק איסור הלבנת הון מחייבת לאפשר חילוטם של הכספים האמורים, בהיותם כספים בהם בוצעו במישרין עבירות הלבנת הון על ידי המשיב 2. ביחד עם הודעת הערעור נתבקש להורות על עיכוב ביצוע של פסק דינו של בית המשפט המחוזי; ביום 13.5.12 נעתרתי לבקשת עיכוב הביצוע.
הדיון
ט. בדיון ביום 20.5.12 טען עו"ד וסטרמן למדינה, כי המדובר בסוגיה מצומצמת מזו שעמדה בפני השופט פוגלמן; מדובר בכסף שבית המשפט קמא סבר כי כבר הגיע לידי המשיב 2, ועל כן הכסף בידיים אחרות ולא בידי המשיב 1 – אך לא היא כאמור; הכסף היה אצל המשיב 1; זאת, מעבר לשאלת תום הלב של המשיב 1.
י. עו"ד מנדלמן טען למשיב 1, כי הצו הראשון ב-24.10.11 לא בוצע עד 7.11.11, שאז כבר נפרעו חמשת השיקים, והצו השני מ-23.11.11 ניתן זמן רב לאחר שנפרעו. אין היגיון, לשיטת המשיב 2, בטענה כי שני הצוים האחרונים בנויים על הצו הראשון שכן המדובר בכסף מזומן פרטי, וביום תפיסתו אמר המשיב 1 כי אינו מחזיק בכספי מזומן של משיב 2; וכדברי בית המשפט המחוזי, זהו ההיגיון של נכיון שיקים.
הכרעה
יא. לאחר העיון החלטתי להשיב את התיק לבירור בבית המשפט המחוזי, כפי שיפורט להלן. צר לי כי עלי לעשות כן ולהטריח את בית המשפט, אך דומני שהמידע שלפני חסר בשני עניינים, כפי שיפורט. באמרי זאת אציין מייד, כי נטייתי מתחילה היתה לקבל את ערעור המדינה ולהכריע באשר לגורל אותם 131,500 ₪, אך ראיתי לנכון ליתן למשיב 1 את יומו בשני עניינים.
י"ב. מניתוח עמדות הצדדים עולה, כי תפיסת הסכום שבמחלוקת (שיקים 31-27 בנספח ז' לערעור המדינה) תלויה בשלוש שאלות: (1) ראשית: האם הצוים חלים גם על שיקים אלה אשר, כנטען, נפרעו עובר להוצאת הצוים - ולשיטת המשיב התשובה לכך אינה חיובית, ודומה לכאורה כי החלטת בית המשפט קמא בעניין זה אינה מנומקת; (2) שנית: האם השיקים אכן נפרעו (וממילא האם יש מקום לתפוס כסף מזומן כנגדם) - שאלה לגביה התעורר אצלי ספק עובדתי מסוים, אף שהדבר לא עמד במוקד טענות הצדדים; (3) שלישית: האם תמורת השיקים הועברה מהמשיב 1 למשיב 2 - בעניין זה אימץ בית המשפט המחוזי את עמדת המשיב, וכלפי הכרעתו הוגש הערעור.
י"ג. לצורך דחיית ערעור המדינה די היה בקביעה, כי הכספים הועברו למשיב 2 (השאלה השלישית). כך אכן קבע בית המשפט המחוזי, בהתחשב ב-"היגיון של נכיון השיקים". ואולם, בהקשר זה מקובלת עלי עמדת המדינה, במידה הנדרשת בשלב דיוני זה (ראו לדוגמה בש"פ 6817/07 מדינת ישראל נ' סיטבון (לא פורסם)), כי בנסיבות דנא - בהן לכאורה עשה המשיב 2 שימוש במשיב 1 כמעין "בנק" ולא כמנגנון לנכיון שיקים בלבד - ספק אם היה מקום לבסס את ההכרעה על הגיון הדברים הרגיל בנכיון שיקים.
י"ד. כאמור, מוצא אני כי יש ממש בטענת המדינה באשר לאופן היחסים בין המשיב 1 למשיב 2. זאת למד אני מן החומר שבקלסר הראייתי שהוגש לעיוני, והכולל, בין השאר את אלה: שיחה טלפונית של משיב 2 עם אדם אחר מיום 20.8.11 וממנה עולה תיאור "בנקאי" של היכרות קרובה וסכומי כסף גדולים - במליונים של שקלים ודולרים; כן ראו שיחת משיב 2 עם אחרים ב-8.9.11 שעה 10:17; חקירת יצחק הבדלה מ-8.11.11 גליון 6; שיחת המשיב 1 עם "דני" מ-25.10.11; חקירת רובמן מ-6.11.11 שעה 10:20 גליון 10; חקירתו מ-6.11.11 שעה 21:34 גליון 4; חקירתו מ-9.11.11 גליון 4; חקירתו מ-10.11.11 גליון 4; חקירת המשיב 1 מ-26.10.11, גליונות 6-4; חקירתו מ-30.10.11. התמונה העולה מכל אלה היא של "יחסים מיוחדים", הקרובים לכאורה יותר ל"מודל בנקאי כביכול, מאשר ל"נכיון שיקים רגיל". זאת ועוד, בחקירתו מיום 11.12.11 בה סומנו חמשת השיקים בהם מדובר כ-"נפרע", לא טען המשיב 1 דבר לגביהם, כגון שהעביר את תמורתם למשיב 2. גם עובדה זו תומכת לכאורה בעמדת המדינה, וכך גם לוח הזמנים - שכן (כנטען על ידי המדינה) בעת פרעון השיקים הנטען כבר היה משיב 2 במעצר.
ט"ו. ואולם, קבלת עמדת המדינה לגבי השאלה השלישית מחייבת לדעתי ליתן למשיב את יומו בבית המשפט בכל הנוגע לשתי השאלות הראשונות (אשר ההכרעה בהן לא נדרשה אופרטיבית לצורך דחיית עמדת המדינה בערכאה הראשונה). בכל הנוגע לשאלה הראשונה אציין: כי מחד אכן לא לגמרי נהיר מדוע טענה זו לגבי תחולת הצוים עלתה בשלב מאוחר של ההליך; ומנגד, כי אכן אין לגביה הכרעה ברורה ומנומקת של בית המשפט המחוזי (אף שהדברים נטענו בפניו בדיון ביום 30.4.12). יתכן, כי לא כל התמונה עומדת לנגד עיני, ואולם גם בערעור המדינה בפני לא מצאתי טיעון סדור בעניין. הספק שהתעורר לדידי בכל הנוגע לשאלה השני, קרי, אם השיקים אכן נפרעו, מבוסס על הודעת המשיב 1 (מיום 11.12.11 שורות 19-18) בה מסר, כי "יכול להיות שחלק מהצ'קים לגביהם רשום 'נפרע' לא נפרעו באמת ולכן זה טעון בדיקה. אני אבדוק את זה ואחזיר לך תשובה מחר". נושא זה אינו נהיר לי, הניתנה תשובה ומהי, ומה השלכותיה? אכן, המשיב 1 לא טען בפני בעניין זה - אך אולי ניתן לייחס זאת להשתלשלות הדיונית, בגינה התמקד הדיון בשאלה השלישית בלבד.
ט"ז. הערעור מתקבל איפוא, במובן זה שבית המשפט קמא ישלים בדיקתו העובדתית ויכריע בשאלה אם השיקים אכן נפרעו (השאלה השניה) - ככל שהמשיב יבקש לטעון בעניין זה; ואם ייקבע כי השיקים אכן נפרעו, ידון בשאלה האם בהתחשב במועד פרעונם חלים הצוים על תמורתם (השאלה הראשונה). כאמור, מקובלת עלי עמדת המדינה, כי ככל שהשיקים אכן נפרעו לא הונחה בפנינו תשתית המצדיקה להניח כי תמורתם הועברה לידי המשיב 2 (השאלה השלישית).
ניתנה היום, ז' בסיון תשע"ב (28.5.12).
|
|
|
ש ו פ ט |
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12037720_T05.doc רח+יא
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il