עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 3535/09

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

 

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

 

רקע

 

1.       עניינה של בקשת רשות ערעור זו בשאלה אם יש להתחשב בנישואיה מחדש של אלמנה בעת שומת הפיצויים המגיעים לעיזבונו של בן-זוגה המנוח. המדובר בשאלה משפטית הצריכה הבהרה והכרעה ולפיכך החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

 

          המנוח, מר יהושע שוקרון ז"ל, מצא את מותו בתאונת דרכים והותיר אחריו רעיה ובת. רעייתו (היא המבקשת 1, ולהלן: האלמנה) נישאה מחדש, והיא זוכה לתמיכה מבן-זוגה (שייקרא להלן: בן-הזוג החדש). בית משפט השלום (כבוד השופט א' דראל) קבע כי יש לנכות מן הפיצויים לעיזבון את שווי תמיכתו של בן-הזוג החדש באלמנה וזאת בנוסף לניכוי שווי התמיכה מן הפיצויים לאלמנה כתלויה. על פסק-הדין הוגש ערעור שנדחה – לעניין זה – ברוב דעות.

 

2.       עמדתם של שופטי הרוב בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים י' ענבר ונ' בן-אור) התבססה בעיקרה על כך שיש להתחשב, במסגרת תביעת העיזבון, בשינויים שהתרחשו לאחר מותו של הניזוק, ככל שיש בהם כדי להשפיע על ההוצאות שהניזוק היה מוציא ב"שנים האבודות" מתוך הכנסתו. לפיכך, כך נקבע, יש להתחשב גם ב"הטבה" שצמחה לעיזבון כתוצאה מתמיכת בן-הזוג החדש, שכן תמיכתו פוטרת את העיזבון ממקצת ההוצאות שהמנוח היה מוציא על התלויים בו. עמדתה של דעת המיעוט (מפי כבוד השופט י' שפירא) הייתה כאמור שונה. שם נקבע כי מרכיב התמיכה, במסגרת תביעת העיזבון בראש הנזק של אובדן השתכרות, שונה ממרכיב התמיכה בתביעת התלויים, שכן הפיצוי לעיזבון משקף את אובדן זכותו של המנוח להעניק תמיכה לאחרים (שאינם בהכרח תלוייו על-פי חוק) והפסד זה אינו קָטֵן בעקבות תמיכתו של בן-הזוג החדש באלמנה. בהקשר זה הודגש כי השימוש בשיטת הידות לשם חישוב הפיצויים לעיזבון משמש אך ככלי עזר לצורך חישוב ההוצאות שהניזוק היה מוציא למחייתו על-מנת שניתן יהיה לנכות הוצאות אלה מן הפיצויים; הפיצוי עצמו ניתן בגין הפסדי ההשתכרות ולא בגין הפסדי תמיכה. אמנם יש לנכות מן הפיצויים לעיזבון את "מתחם החפיפה" שבין תביעתו לבין תביעת התלויים, אולם מתחם חפיפה זה כולל רק את הפיצויים שזכאים התלויים לקבל מאת המזיק בגין הפסדי תמיכה ולא את כל "מרכיב התמיכה אשר מגולם בתביעת העיזבון".

 

3.       המבקשים סומכים ידם על הטעמים שהוצגו בפסק-הדין של דעת המיעוט בבית המשפט המחוזי ומדגישים כי הפיצוי לעיזבון משקף את נזקו של המנוח עצמו ולא של יורשיו – ונזק זה אינו קָטֵן עקב נישואיה מחדש של האלמנה. המשיבה, מנגד, סומכת ידיה על נימוקיה של דעת הרוב בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי. המשיבה מוסיפה כי לשיטתה יש לנכות מתביעת העיזבון את "ידות התמיכה" של המנוח בתלוייו במלואן, אפילו אם במסגרת תביעתם הנפרדת של התלויים הפיצויים בגין הפסדי תמיכה הם קטנים יותר עקב ניכוי תמיכת בן-הזוג החדש. עוד טוענת המשיבה כי משסופקו צרכי התלויים במנוח (לפחות באופן חלקי) על-ידי בן-הזוג החדש, ניתן מענה לרצונו של המנוח כי צרכי תלוייו יסופקו, ואין מקום לפסוק לעיזבונו פיצויים בלא להתחשב בסיפוק צרכי התלויים בידי בן-הזוג החדש של האלמנה.

 

עמדתי היא כי יש מקום לקבל את הערעור, ולקבוע כי אין לנכות את שווי תמיכתו של בן-זוג חדש מתביעת העיזבון. אלא שקודם לדיון המשפטי בסוגיה זו, מן הראוי להבהיר בקצרה כיצד יושפע, באופן מעשי, גובה חיובו הכולל של המזיק מן ההחלטה אם לנכות את תמיכת בן-הזוג החדש מתביעת העיזבון, אם לאו.

 

ניכוי מתביעת העיזבון – היבטים מעשיים

 

4.       הימנעות מניכוי ההטבות הצומחות לתלויים באופן סימטרי מתביעתם שלהם ומתביעת העיזבון, עשויה להוביל לביטול מוחלט של השפעת ניכוי ההטבה על הסכום הכולל שבו יחוב המזיק. הטעם לכך טמון באופן החישוב של שתי התביעות: את ראשי הנזק שב"מתחם החפיפה" בין תביעת התלויים לתביעת העיזבון, יש לנכות מן הפיצויים המשתלמים לעיזבון. החפיפה העיקרית היא בין רכיב אובדן התמיכה של התלויים לבין רכיב אובדן ההשתכרות של העיזבון. לפיכך, ככל שיקטן רכיב התמיכה המשולם לתלויים (עקב ניכוי הטבות שצמחו להם), יקטן הניכוי בגינו ויגדל רכיב "אובדן ההשתכרות" בתביעת העיזבון באותו שיעור. המדובר, למעשה, ב"ניכוי מהניכוי". התוצאה הסופית תהיה כי הניכוי מתביעת התלויים כלל לא ישפיע על הסכום הכולל שאותו ישלם המזיק (לתלויים ולעיזבון גם יחד). ניתן להמחיש זאת באמצעות הדוגמה הבאה:

 

נניח כי ערכה של תביעת התלויים בגין הפסדי תמיכה הוא 100 וכי ערכה של תביעת העיזבון בגין הפסדי השתכרות הוא 110. בהיעדר תמיכה מאת "בן-הזוג החדש", יש לנכות את הפסדי התמיכה מהפסדי ההשתכרות, כך שהמזיק ישלם לתלויים 100, וישלם לעיזבון 10 (110-100). בסך הכול ישלם המזיק 110. כעת נניח כי יש לנכות מתביעת התלויים סכום של 50 בגין תמיכה שמקבלת האלמנה מבן-זוגה החדש. תביעת התלויים בגין הפסדי תמיכה תעמוד כעת על 50. משכך, יש לנכות מתביעת העיזבון סכום של 50 בלבד – כגובה הפיצויים לתלויים בגין הפסדי תמיכה לאחר ניכוי תמיכת בן-הזוג החדש. תביעת העיזבון תעמוד אפוא על 60 (110-50). המזיק ישלם בסך הכול 110 (60+50). התוצאה היא שבין אם נוכתה תמיכת בן-הזוג החדש מתביעת התלויים ובין אם לאו, כל עוד לא נוכתה תמיכת בן-הזוג החדש מתביעת העיזבון ישלם המזיק סך כולל של 110. לעומת זאת, אם תנוכה תמיכת בן-הזוג החדש (בגובה 50) גם מתביעת העיזבון, הרי שזו תעמוד על 10, והמזיק ישלם בסך הכול 60.

 

הדרך בה נקט בית משפט השלום – התייחסות לגבוה מבין הפיצויים לעיזבון בגין אובדן השתכרות והפיצויים לתלויים בגין הפסדי תמיכה, וניכוי תמיכת בן-הזוג החדש לאחר מכן – מקבילה לדוגמה המתוארת שבה נוכתה תמיכת בן-הזוג החדש מתביעת העיזבון אף שהיא פשוטה יותר מבחינה מעשית. כך או אחרת, בסופו של יום השאלה העיקרית היא אם ניכוי תמיכת בן-הזוג החדש מתביעת העיזבון מוצדק; עם זאת, הדוגמה המוצגת ממחישה כי מנקודת ראותו של המזיק, אין נפקות של ממש לניכוי המתבצע מתביעת התלויים בלבד.

 

רקע משפטי – תביעת התלויים ותביעה אפשרית של המיטיב

 

5.       ההלכה המקובלת היום היא כי יש לנכות את תמיכתו של בן-הזוג החדש מתביעת התלויים בגין הפסדי תמיכה. אי ניכוי תמיכת בן-הזוג החדש, כך נפסק, יהא בבחינת "חיוב בפיצוי על נזק, שלא נגרם בפועל ממש" (ע"א 110/80 גבאי נ' וליס, פ"ד לו(1) 449, 473 (1982); וראו גם ע"א 7244/97 חכמי נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 30 (2000); ע"א 960/02 עיזבון סביחי נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(2) 30 (2003)). הלכה זו, אותה לא מצאנו לשנות, תשמש נקודת מוצא לדיון בשאלה אם יש לנכות את שווי תמיכת בן-הזוג החדש גם מתביעת העיזבון.

 

6.       עוד ראוי לעמוד על השפעת הניכוי – או היעדרו – על משולש היחסים מזיק-ניזוק-מיטיב. עשוי המזיק לטעון, כי משנוכתה תמיכתו של בן-הזוג החדש מתביעתה של האלמנה כתלויה, זכאי בן-הזוג החדש לתבוע מן המזיק שיפוי בגין מתן ההטבה, לפי חוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), התשכ"ד-1964 (להלן: חוק הטבת נזקי גוף). תביעה כזו, אם תתקבל, תביא לכך שהתשלום מצד המזיק, בגין הפסדי התמיכה, יהיה בכללו פיצוי מלא (אשר חלקו משתלם לאלמנה וחלקו למיטיב הנזק, הוא בן-הזוג החדש) ומנגד, רק פיצויים ששולמו ישירות לאלמנה ינוכו מתביעת העיזבון. במצב מעין זה, כך ניתן לטעון, יש לנכות מתביעת העיזבון גם את תמיכת בן-הזוג החדש, אחרת יימצא המזיק משלם פעמיים – פעם ישיב למיטיב את שווי תמיכתו באלמנה, ופעם ישלם לעיזבון את שווי התמיכה, שהרי זו לא נוכתה. טענה מעין זו לא הועלתה לפנינו במסגרת תיק זה; יתרה מכך, לא עלה בידינו לאתר ולו מקרה אחד שבו תבע בן-זוגה החדש של אלמנה את השבת שווי תמיכתו בה מאת המזיק שאחראי לנזקי מות בן-זוגה הקודם. עם זאת, מן הראוי ליתן את הדעת לסוגיה זו, שכן אילו עמדה לבן-הזוג החדש זכות לתבוע את השבת ההטבה מן המזיק הרי שאי ניכוי ההטבה מתביעת העיזבון אכן היה עשוי לגרום עוול למזיק, למצער ככל שתביעה כזו הייתה מוגשת בפועל על-ידי בן-הזוג החדש. אלא שהמסקנה כי זכות תביעה כזו עומדת לבן-הזוג החדש אינה מתחייבת, ולטעמי – אף אינה נכונה.

 

7.       ככלל, תביעת מיטיב להשבת הטבתו נסמכת על כך שנגרם לו חיסרון כיס עקב מתן ההטבה. תכליתה של חובת השיפוי המוטלת על המזיק היא כיסוי ההפסד שנגרם למיטיב עקב הענקת ההטבה. באין הפסד – אין הצדקה להטיל על המזיק חובה לשפות את המיטיב. אמת, קשה להעלות על הדעת מצבים רבים שבהם מתן ההטבה לא יגרום למיטיב חיסרון כיס. אלא שהמקרה שלפנינו הוא יוצא דופן. אין בשום פנים לראות בתמיכתו של אחד מבני הזוג באחר, שאינה חורגת מגדר הרגיל, משום "חיסרון כיס" הנגרם לו. יתרה מכך, העובדה שבן-הזוג החדש נישא לאלמנה דווקא, ולא לאישה רווקה, אינה משנה את גובה תמיכתו בה. הוצאותיו אינן שונות מן ההוצאות הטיפוסיות שיש לאדם שהוא בעל משפחה בחייו, ואין הצדקה לזכותו בשיפוי מאת המזיק בגין הוצאות טיפוסיות אלה. כבר נקבע בפסיקה כי המזיק אינו חייב בשיפוי בגין "הטבה" שהמיטיב היה משלם גם אלמלא מותו של המנוח בעוולה: "תנאי לזכותו של המיטיב להיפרע מהמזיק את אשר הוציא על המוטב, הוא שזה נעשה 'כדי לתקן נזק גוף', או 'עקב הנזק', כעולה מן ההגדרה של 'הטבת נזק'" (ע"א 345/75 מדינת ישראל נ' מנורה חברה לאחריות ולביטוח משנה בע"מ, פ"ד לא(2) 354, 359 (1977); ראו גם: נינה זלצמן "הטבת נזק גוף לפי חוק הטבת נזקי גוף: יחסי מזיק-מיטיב-מוטב" עיוני משפט ד 621, 625 (1975); דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף 1374-1371 (מהדורה חמישית, 2003)). על-כן נקבע באותו עניין כי גמלה המשולמת לאלמנתו של מנוח לפי חוק גמלאות לנושאי-משרה ברשויות השלטון, התשכ"ט-1969, לאחר היום שבו היה המנוח מגיע לגיל פרישה – ואשר הייתה משולמת לה אף אלמלא מות המנוח – אינה בגדר "הטבת נזק" כמשמעה בחוק הטבת נזקי גוף ואינה מזכה את המיטיב בזכות לשיפוי מאת המזיק (וראו גם: ע"א 33/75 מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ נ' פלאצי, פ"ד לב(1) 63, 71 (1977)). דומה הדבר להלכה הקובעת כי במסגרת תביעתו של קרוב משפחה בגין עזרת צד ג' שהוא העניק לבן משפחתו שנפגע בעוולה, אין מביאים בחשבון את שיעור העזרה שהיה מעניק לנפגע אף אלמלא העוולה, אלא רק את אותה עזרה החורגת מגדר הרגיל ביחסים שבין קרוב המשפחה לבין הנפגע (ראו: קציר, בעמ' 822-821, 1381-1379 וההפניות שם).

 

8.       מן הראוי להדגיש כי מקרה זה אינו דומה למקרים אחרים שבהם נדחתה הטענה שלפיה מקום בו המיטיב היה משלם לניזוק את ההטבה אף אלמלא התאונה, אין לזכותו בשיפוי מאת המזיק. כך למשל, בעניין חונוביץ (ד"נ 24/81 חונוביץ נ' כהן, פ"ד לח(1) 413 (1984)) נקבע כי קיבוץ התומך באלמנה שהיא חברה בקיבוץ, הוא בגדר מיטיב הזכאי להשבת הטבתו מן המזיק לפי חוק הטבת נזקי גוף. זאת, חרף העובדה שהקיבוץ תומך באלמנה מתוקף היותה חברה בו, והיה עושה כן אף בזמן שהייתה נשואה למנוח. ההבדל בין המקרים נעוץ בכך שבעניין חונוביץ הודגש כי הלכה למעשה נגרם לקיבוץ חיסרון כיס עקב מותו של המנוח בעוולה, שכן תרומתו של המנוח לקופת הקיבוץ נגדעה. במקרה שלפנינו, לעומת זאת, אין מקום לומר כי נגרם לבן-הזוג חיסרון כיס ואין מקום להכיר בקיומה של זכות תביעה מטעמו כמיטיב.

 

          אם כן, בהינתן ההלכה שלפיה יש לנכות את תמיכת בן-הזוג החדש מתביעת התלויים, ובהינתן התובנה כי לא עומדת לבן-הזוג זכות תביעה כנגד המזיק, לשיפוי בגין תמיכתו בתלויים, יש לדון בשאלת ניכוי תמיכת בן-הזוג החדש מתביעת העיזבון.

 

ניכוי תמיכת בן-הזוג החדש מתביעת העיזבון

 

9.       בבסיס ניכוי הטבות מן הפיצויים המשולמים לניזוק עומדת השאיפה להשיב את מצבו של הניזוק "לקדמותו", ולמעשה להשיבו, ככל הניתן, למצב שבו היה נמצא, במונחים כספיים, אלמלא האירוע הנזיקי. אמת המידה שיש להפעיל, בעת בחינת השפעתו של נתון מסוים על שומת הפיצויים, אינה המועד שבו בא לעולם אותו הנתון, אם לפני מותו של המנוח או אחריו; אמת המידה הנכונה היא השוואת הנתונים הידועים לנו אודות המנוח בעקבות התאונה, לנתונים שהיו מתקיימים לגביו אלמלא התאונה ("מבחן האלמלא"). על-כן אין להתחשב בהכנסת האלמנה שהחלה לעבוד לאחר התאונה אם אלמלא התאונה היא לא הייתה עובדת. מטעם זה גם נקבע כי בחישוב אובדן ההשתכרות של העיזבון ב"שנים האבודות" יש לעשות שימוש בשיטת החישוב "הדינאמית", שבה נלקחים בחשבון שינויים שהיו מתרחשים בחיי משפחתו של המנוח אלמלא התאונה, כגון הגעת ילדיו לגיל בגרות, אפילו מועד התרחשותם הצפוי של שינויים אלה הוא לאחר מותו של המנוח. בעניין אטינגר (ע"א 140/00 עיזבון אטינגר נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486 (2004)) הוסבר כי:

 

ניתן לדמות את פסיקת הפיצויים למאזניים – מאזניים חיצוניים ומאזניים פנימיים. על כף אחת של המאזניים החיצוניים מונחת משקולת "אלמלא", הבוחנת את מצבו של הניזוק אלמלא התאונה. על הכף האחרת של המאזניים החיצוניים מונחת משקולת "עקב", הבוחנת את מצבו של הניזוק עקב התאונה. מטרת הפיצויים היא אחת – לעיין את המאזניים. לשם כך יש להביא בחשבון גם את המאזניים הפנימיים, המתפצלים מכף ה"עקב" שבמאזניים החיצוניים. על הכף האחת של המאזניים הפנימיים מונחת משקולת ה"הפסד". יש לבדוק את הפסדיו של הניזוק עקב התאונה. על הכף האחרת מונחת משקולת ה"רווח". יש לבחון את היתרונות ואת הרווחים שצמחו לניזוק – אם צמחו – עקב התאונה. שקילת ההפסד והרווח שנגרמו לניזוק עקב התאונה, נותנת תמונה שלמה של מצבו הבתר-תאונתי של הניזוק ומאפשרת שקילתו אל מול מצבו של הניזוק אלמלא התרחשות התאונה (פס' 13 לפסק-הדין).

 

 

          אם כן, ככל שצמחה לניזוק "הטבה" עקב התאונה יש לנכותה מן הפיצויים המשולמים לו בגינה. אלא שלכל ניזוק – מאזניים משלו. תביעת התלויים איננה תביעת העיזבון, והטבות שצמחו לתלויים עקב התאונה, אינן בהכרח הטבות גם מבחינתו של העיזבון (על עצמאותן של תביעת העיזבון ושל תביעת התלויים ראו בהרחבה: ע"א 4431/05 "המגן" חברה לביטוח בע"מ נ' צרור (טרם פורסם, 10.8.2006); ע"א 2739/06 עיזבון דוביצקי נ' רזקאללה (טרם פורסם, 1.6.2008) (להלן: עניין דוביצקי)).

 

10.     בחינת "מאזניו" של העיזבון היא ייחודית באופייה, שכן לאחר מותו של המנוח אין עוד אפשרות לשלם לו באופן ישיר הטבה כלשהי. מאפיין ייחודי זה של תביעת העיזבון הוביל בעבר לתפיסה שלפיה כאשר אין זהות בין יורשי המנוח לבין תלוייו, לא ניתן לנכות מתביעת העיזבון את הפיצויים המשתלמים לתלויים, ולא ניתן להימנע מחיוב המזיק בכפל פיצוי (לסקירה ראו: ע"א 295/81 עיזבון גבריאל נ' גבריאל, פ"ד לו(4) 533, 565-563 (1982); עניין אטינגר, פס' 69-65). כיום לא נהוגה עוד התפיסה כי לזהות יורשי המנוח ישנה נפקות לעניין אופן חישוב הפיצויים. תביעת העיזבון היא תביעתו של המנוח ולא של יורשיו, ועל-כן אין רואים עוד בירושה הטבה שצמחה לתלויים ואין מנכים אותה מן הפיצויים המגיעים להם (ראו: עניין אטינגר, בעמ' 550-549; עניין דוביצקי). התוצאה היא שסכנת התשלום הכפול קיימת לכאורה גם כאשר ישנה זהות בין היורשים לבין התלויים.

 

          בפסק-הדין בעניין גבריאל הצביע הנשיא בדימוס (אז השופט) א' ברק על פיתרון אפשרי לסכנת התשלום הכפול:

 

לדעתי, פתרון מניח את הדעת - ולגבי דידי אף פתרון אלגאנטי ופשוט - מצוי גם מצוי, ויש בו כדי לרוקן את הטיעון בדבר "תשלום כפול" מתוכנו... כשם שבהערכת נזקו של הניזוק-החי יש להתחשב בהוצאות, שהוציא הניזוק-החי על עצמו, ואשר נחסכות בשנות "אי-החיים" (ראה פיסקה 24 לעיל), כך גם בהערכת נזקו של העיזבון יש להתחשב בהוצאות אלה, וכן בהוצאות, שהניזוק היה מוציא על התלויים בו, ואשר שוב לא יישא בהן, שכן החובה לפצות בגינן הוטלה על המזיק (ראה פיסקה 51 להלן). על-פי גישה זו, שוב לא יישא המזיק בתשלום כפול, שכן סכום הפיצויים, שייפסק לטובת העיזבון לא יכלול את הסכום, שייפסק לטובת התלויים ( עניין גבריאל, בעמ' 565-564).

 

 

ובהמשך (פס' 51 האמורה) נכתב שם כי:

 

מן הדין הוא להפחית מתביעת העיזבון אותם סכומים, שהמנוח בחייו היה מקדיש לתלויים בו. הטעם לכך הוא, שבשל ביצוע מעשה הנזיקין נתגבשה בידי התלויים, עם מותו של הניזוק, זכות ישירה ועצמאית כלפי המזיק לפיצויים בגין הנזקים, שנגרמו להם באבדן "התלות", ושוב אין המנוח עובר למותו צריך לשאת בהוצאה. "הטבה" זו, לה זכה המנוח עובר למותו, צריך לקחתה בחשבון במסגרת הערכת הפיצויים.

 

 

פיתרון זה – לפיו ההצדקה לניכוי הפיצויים לתלויים בגין הפסד תמיכת המנוח מתביעת העיזבון היא שהפיצויים לתלויים "פוטרים" את המנוח מן הצורך לתמוך בתלויים – אומץ לבסוף בעניין אטינגר (שם, בעמ' 559-556). כפי שנכתב שם, פיתרון זה אומץ גם במספר פסקי-דין אוסטרליים (ראו: Skelton v. Collins (1966) 115 C.L.R. 94, 114).

 

11.     לכאורה ניתן היה לטעון כי כוחה של הצדקה זו, לניכוי פיצויי התמיכה המשתלמים לתלויים מתביעת העיזבון, יפה גם לגבי ניכוי תמיכתו של אדם אחר, שאינו המזיק, בתלויים (כגון בן-הזוג החדש). כשם "שהזכות הישירה והעצמאית של התלויים לתבוע פיצויים מן המזיק מייתרת את הצורך של המנוח לשאת בהוצאה זו" (ע"א 4641/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון כרכבי, פס' 20 (טרם פורסם, 19.12.2007)), כך גם תמיכה שמקבלת האלמנה מאת בן-הזוג החדש מייתרת את הצורך של המנוח לשאת בתמיכה זו. לפי קו טיעון זה, אין הצדקה להבחין בין הטבת נזקם של התלויים בידי המזיק לבין הטבת נזקם בידי אדם אחר, ויש לנכות את שניהם מתביעת העיזבון. אלא שכפי שיפורט להלן, קיימים בסוגיה זו שיקולים נוספים, כבדי משקל אף הם, אשר לעמדתי יש בהם כדי להצדיק הבחנה מסוג זה (בין הטבת נזקי התלויים על-ידי המזיק לבין הטבתם בידי בן-הזוג החדש) ולהטות את הכף לכיוון אחר.

 

12.     הסוגיה שלפנינו נבדלת מסוגיית ניכוי הפיצויים המגיעים לתלויים מן הפיצויים המגיעים לעיזבון (ככל שמדובר בפיצויים שהם ב"מתחם החפיפה") בכך שבעניין שלפנינו לא מתעורר סיכון כי בהיעדר ניכוי מתביעת העיזבון, ישלם המזיק כפל פיצוי.

 

ניכוי "מתחם החפיפה" מתביעת העיזבון הוא הכרחי לשם מניעת תשלום כפול מצד המזיק. השוואת מצבם של התלויים ושל העיזבון לאחר התאונה למצבם אלמלא התאונה מראה בבירור כי אי ניכוי "מתחם החפיפה" יוביל לכפל פיצוי: אלמלא התאונה, המשאבים שהיו עומדים לרשות המנוח ותלוייו גם יחד לא היו עולים על הכנסתו ב"שנים האבודות". חלק מהשתכרותו של המנוח היה מוקדש אמנם לתמיכה בתלוייו, אולם תמיכה זו הייתה בהכרח מקטינה את הכנסתו הפנויה. לפיכך, ראוי כי הפיצויים המגיעים לתלויים בגין הפסדי תמיכה ייוחדו להם מתוך הפיצויים המגיעים לעיזבון בגין אובדן השתכרות. מכל מקום, לא ניתן ליישב, מבחינה עובדתית, פסיקה של פיצויים מלאים לעיזבון בגין אובדן השתכרות עם פסיקה של פיצויים מלאים לתלויים בגין אובדן תמיכה – שהרי במציאות שהייתה מתקיימת אלמלא התאונה, המשאבים שהיו עומדים לרשות המנוח ומשפחתו היו קטנים מסכום שתי התביעות. אכן, תביעתם של התלויים היא תביעה עצמאית ונפרדת מתביעת העיזבון, ועל דרך הכלל אין בודקים את הסכום הכולל שבו חב מזיק בשתי תביעות נפרדות ועצמאיות. אלא שעל דרך הכלל אף אין צומחת לאלמוני זכות תביעה בגין נזקי ממון שנגרמו לו עקב מותו של פלוני. תביעת התלויים, במובן זה, היא ייחודית. בדיקת הסכום הכולל שבו חב המזיק בגין מותו של המנוח, בתביעת העיזבון ובתביעת התלויים גם יחד, נגזרת מייחודיותה של תביעת התלויים. בדיקה זו היא גם מחויבת המציאות, לאור ההנחה העובדתית כי מקורה של תמיכת התלויים האבודה היא בהכנסות המנוח, ואין בה כדי לפגום בעצמאותה של תביעת התלויים. הכלל הוא לפיכך כי תביעת התלויים, המצויה במתחם החפיפה, מנוכה מתביעת העיזבון, שכן הימנעות מן הניכוי תביא לכפל פיצוי.

 

13.     לעומת זאת, הימנעות מניכוי תמיכת בן-הזוג החדש מתביעת העיזבון לא תוביל לתשלום פיצויים העולים על הנזק שנגרם בפועל. אכן, המזיק לא ייהנה מן התמיכה של בן-הזוג החדש שכן הפיצויים שבהם הוא חב לא יופחתו בגינה; אלא שבכך אין משום פיצוי ביתר שכן גם העיזבון אינו נהנה מתמיכת בן-הזוג החדש, ונזקו אינו קָטֵן עקב תמיכה זו. סך כול הפיצויים שהמזיק יחוב בהם לא יעלה על הכנסתו של המנוח אלמלא התאונה. הסכום שישלם המזיק יהא אז זהה לסכום שהיה משלם בין אם הייתה מנוכה תמיכת בן הזוג החדש מתביעת התלויים ובין אם לאו (ראו פסקה 4 לעיל). ברי כי לא כל מקור שצומח לתלויי המנוח לאחר מותו הוא בגדר הטבה שיש לנכותה מן הפיצויים לעיזבון. המבחן הוא מבחן ה"אלמלא". כך למשל וכאמור, שכרה של אלמנה המתחילה להשתכר למחייתה לאחר התאונה, אף שלא עשתה כן קודם לתאונה, אינו מופחת מן הפיצויים שהיא זכאית להם כתלויה. זאת שכן שכרה הוא פועל יוצא של עבודתה ולא של התאונה (ראו: ע"א 624/71 מדינת ישראל נ' פרידמן, פ"ד כו(1) 719 (1972); ע"א 524/80 אבידן נ' הלפרין, פ"ד לז(1) 29 (1982)). הוא הדין במקור ההכנסה החדש שצמח לתלויים עם נישואי האלמנה.

 

14.     ניכוי תמיכת בן-הזוג החדש מתביעת התלויים, מבלי לנכותה מתביעת העיזבון ומבלי לחייב את המזיק לשפות את בן-הזוג החדש על תמיכתו, היא גם תוצאה צודקת מבחינת משולש היחסים מזיק-ניזוק-מיטיב. הפיצויים המשולמים לאלמנה כתלויה משקפים את הפסד התמיכה שנגרם לה בפועל, ולא למעלה מזה; המזיק משלם כפי הנזק שגרם, ולא פחות מכך, שכן הסכומים שאינם משולמים לאלמנה כפיצויי תמיכה, משולמים תחת זאת לעיזבון כפיצויים בגין אובדן השתכרות; ובן-הזוג החדש אינו מקבל שיפוי בגין הוצאות שהיה מוציא, ככל הנראה, אף אלמלא התאונה. תוצאה זו משקפת את הנזק הממשי שנותר לאחר שנזקה של האלמנה כתלויה הוטב – הוא הנזק של אובדן השתכרותו של המנוח.

 

           אשר-על-כן, הערעור מתקבל. החישוב ייערך מחדש באופן שתמיכת בן הזוג החדש תנוכה מתביעת התלויים אך לא תנוכה מתביעת העיזבון. המשיבה תישא בהוצאות המבקשים ובשכר-טרחת עו"ד בסכום של 20,000 ש"ח.

                                                                                     

                                                                                      המשנה-לנשיאה

 

 

השופטת מ' נאור:

 

           אני מסכימה.

 

                                                                                      ש ו פ ט ת

 

 

השופט ח' מלצר:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                      ש ו פ ט

 

        

         הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין.

 

         ניתן היום, ז' באלול התשע"א (6.9.2011).

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   09035350_P05.doc   גח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il