עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 3056/10

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

השופטת ע' ארבל:

 

           ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת נ' בן אור) אשר הרשיע את המערער בהריגה ובעבירות תעבורה נוספות בעקבות תאונת דרכים קטלנית בה היה מעורב, וגזר עליו, בין היתר, 48 חודשי מאסר לריצוי בפועל.

 

1.        נגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977; עבירה של מהירות לא סבירה, לפי סעיף 51 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה); עבירה של קלות ראש, לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה); עבירה של עקיפה אסורה, לפי סעיף 47(ב)+(ד) לתקנות התעבורה; עבירה של חציית קו הפרדה לפי סעיף 44(א) לתקנות התעבורה; ועבירה של תאונת דרכים הגורמת לחבלה של ממש, לפי סעיף 38(2) לפקודת התעבורה.

 

האישום

 

2.        לפי הנטען בכתב האישום נהג המערער ביום 7.6.07 בשעות הערב ברכבו מסוג פונטיאק מבית שמש לכיוון עמק האלה. המערער נסע בכביש דו-סטרי בו נתיב אחד לכל כיוון, המופרדים בקו הפרדה רצוף. המערער נסע במהירות העולה על 120 קמ"ש, ויצא לעקיפה של שני כלי רכב שהיו מלפניו, וזאת למרות שדה ראיה מוגבל בשל עיקול הכביש שמאלה ולמרות קו ההפרדה הרצוף. כאשר היה בנתיב הנגדי הבחין המערער ברכב מסוג מאזדה מגיע למולו, ניסה לסטות חזרה ימינה, אך חזית שמאל של רכבו התנגשה בעוצמה רבה ביותר בחזית שמאל של הרכב שממול. אליהו מטמון ז"ל (להלן: המנוח) שנהג ברכב שממול נהרג במקום כתוצאה מהפגיעה. המערער נפצע באורח אנוש.

 

הכרעת הדין

 

3.        ביום 13.9.09 הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער במיוחס לו בכתב האישום. בית המשפט ביסס את מסקנותיו בעיקר על חוות דעתו של בוחן התנועה, אילן יוסף, אשר נשענה גם על חוות דעתם של ד"ר איתמר שרון, מומחה לבדיקת כשל בצמיג, ושל ג'ורג' פיינגולד, מומחה לבדיקת חלקי הרכב. כמו כן נקבע כי חלקים בעדותה של עדת ראייה לתאונה משתלבים אף הם בחוות הדעת של הבוחן ועולים עימה בקנה אחד. לעומת זאת נקבע כי בעדויותיהם של עדי ההגנה נתגלו סתירות ותמיהות, ואף חוות דעתו של בוחן התנועה מטעם ההגנה אינה משכנעת, ולפיכך אין בראיות אלו כדי להעלות ספק סביר באמור בכתב האישום.

 

4.        רות רווח, עדת הראייה היחידה לתאונה, העידה כי נסעה כאשר מלפניה רכב מאזדה. בקטע הכביש המתעקל שמאלה עקף אותה רכב שחור במהירות מטורפת, להערכתה של 120 קמ"ש, כאשר היא נסעה במהירות של 50 קמ"ש בלבד. הרכב השחור ניסה לחזור לנתיב ואז התנגש ברכב המאזדה בנתיב בו נסעה. בית המשפט קבע כי חלקים מעדותה של העדה אינם מתיישבים עם הממצאים בשטח, אשר על חלקם אין חולק. העדה הסבירה כי יתכן ובגלל מהירות ההתרחשויות לא תפסה נכון את האירוע, ולפיכך יתכן שהרכב שנסע לפניה לא היה הרכב שנפגע. עם זאת קבע בית המשפט כי בנקודה אחת היתה עדותה עקבית, וזאת לעניין העקיפה ב'מהירות מטורפת' של הרכב השחור, אשר לאחר מכן התנגש ברכב אחר.

 

5.        ג'ורג' פיינגולד, מומחה לבדיקת חלקי הרכב, קיבל לידיו חלקים של רכבו של המערער, וקבע כי השברים שנמצאו בהם נוצרו כתוצאה מהפעלת "כוח יתר" הנוצר בדרך כלל בתאונות דרכים. הוא הוסיף וקבע כי לא נמצאו סימנים של עייפות החומר על חלקי הרכב שנבחנו על ידו. ד"ר איתמר שרון, מומחה לבדיקת צמיגים, קבע בחוות דעתו כי גלגל רכבו של המערער שנבחן על ידו נפגע במהלך ההתנגשות ולא היה בו כשל לפניה. באשר לשתי חוות דעת אלו קבע בית המשפט כי בסופו של יום אין מחלוקת לגביהן.

 

6.        אילן יוסף, בוחן התנועה, ערך דו"ח ותרשים במקום התאונה, דו"ח בוחן תנועה ובו מסקנותיו ביחס לנסיבות התאונה, מסמך המתעד בדיקת לחצי אוויר ומידות צמיגים ונזקים בכלי הרכב המעורבים בתאונה, ותמונות ממקום התאונה שצולמו בליל התאונה ולמחרת באור יום. המומחה פסל את האפשרות כי התאונה נגרמה בשל תקלה בכביש או ברכבו של המערער, ולפיכך התמקד הוא בגורם האנושי. מסקנתו החד משמעית היתה שהתאונה אירעה בגלל נהיגתו הפרועה של המערער, שיצא לעקיפה מסוכנת במהירות גבוהה, חצה קו הפרדה לבן, והתנגש ברכבו של המנוח. הבוחן בדק את החריצים שנמצאו על הכביש בזירת התאונה ומהם למד על מיקום ההתנגשות בין כלי הרכב שהיה עמוק בתוך הנתיב בו נסע המנוח, וכן על מהירות נסיעתו של המנוח שהיתה נמוכה ביותר עובר לתאונה עד כדי עצירה כמעט. מהנזקים שנגרמו לכלי הרכב למד בוחן התנועה על כך שמדובר בתאונה חזיתית שהתרחשה במהירות גבוהה מאוד. מאחר שברור מהממצאים שמהירות נסיעתו של המנוח היתה אפסית כמעט, המסקנה היא כי רכבו של המערער הוא זה שנסע במהירות מופרזת, גבוהה בהרבה מהמהירות המותרת באותו כביש העומדת על 50 קמ"ש. סימני בלימה נוספים שנמצאו על הכביש שוייכו על ידי בוחן התנועה לרכב אחר שבלם מיד לאחר קרות התאונה. בית המשפט קמא מצא את עדותו של בוחן התנועה משכנעת, בהיותה הגיונית, עקבית ועניינית.      

 

7.        מטעם ההגנה העיד המערער כי אינו זוכר את נסיבות התאונה, דבר שהתקבל על דעת בית המשפט לאור פגיעת הראש הקשה ממנה הוא סובל. בנוסף העיד נסיר, קרוב משפחתו וחברו של המערער, אשר בילה עימו בליל התאונה. לדבריו הוא נסע עם המערער מכפר מגוריהם הנמצא בצפון עד לבית שמש לצורך רכישת חלק לרכבו מבחור בשם גיא. כשהגיעו לביתו של גיא, החליטו השלושה לעשות סיבוב ברכביהם על מנת להכיר את האזור. גיא ונסיר נסעו ברכבו של גיא, והמערער נהג ברכבו. לטענת נסיר הם נסעו לפני המערער, כאשר אין כלי רכב החוצץ ביניהם. כמו כן לטענתו נסעו במהירות של 60-70 קמ"ש ולא היה ניתן לפתח בכביש זה מהירות גבוהה של 120 קמ"ש. במהלך חקירתו הנגדית אישר נסיר כי יתכן שבמהלך הנסיעה איבדו קשר עין עם המערער. הוא שלל את הטענה כאילו שני כלי הרכב ערכו ביניהם תחרות. בית המשפט קבע כי מעדותו של נסיר עולות תמיהות, ובהן מדוע נסעו השלושה בשני כלי רכב שונים לצורך הכרת האזור, בייחוד כאשר גיא סבל באותה עת מפגיעה ברגליו שחייבה אותו להיעזר בקביים ובוודאי לא הקלה על נהיגתו. כן תמה בית המשפט מדוע ראו השלושה להסתובב להכיר את האזור בשעות הלילה. לפיכך הסיק בית המשפט כי נסיר הסתיר בעדותו את הסיבה האמיתית לנסיעה המתוארת, וכי מסקנה זו מתחזקת לנוכח הסתירות שנתגלעו בין עדותו של נסיר לזו של גיא.

 

8.        גיא העיד כי המערער ונסיר באו לקנות ממנו חלק לרכב והשלושה נסעו לבית הוריו במושב שריגים שם נמצאים החלקים. הם נסעו בשני כלי רכב שונים על מנת שיוכלו לנסוע כל אחד לדרכו לאחר מכן. המערער נסע במרחק של כ-100 מ' מאחוריהם, ומהירות נסיעתם היתה כ-60-70 קמ"ש. לטענתו לא היו ביניהם כלי רכב, ולא יתכן שהמערער עקף רכב אחר. גיא הסביר את הסתלקותו מהמקום מיד לאחר התאונה בהיענות לקריאת המשטרה לכל מי שלא קשור לתאונה להתפנות מהמקום. בית המשפט לא קיבל את הסבריו וסבר כי אף הוא מסתיר את נסיבות הנסיעה. בית המשפט ציין כי גיא בוודאי הבין שהמשטרה תתעניין בעדותו על התאונה, אך למרות זאת עזב את המקום והשאיר את נסיר ללא אמצעי תחבורה. בית המשפט הסיק כי לגיא היה מה להסתיר ובכך מתחזק החשד כי בין שני כלי הרכב נערכה תחרות. כל אלו מחזקים את מסקנותיו של בוחן התנועה לפיהן נסע המערער במהירות מופרזת ויצא לעקיפה מסוכנת. מכל מקום סבר בית המשפט כי אין בעדויותיהם של השניים כדי לתרום תרומה של ממש להבהרת נסיבות קרות התאונה, שכן שניהם העידו כי לא ראו את התאונה עצמה.

 

9.        עוד העיד מטעם ההגנה מר שלמה יוסי, מהנדס התנועה של מחוז ירושלים. מדו"ח שערך מר יוסי עולה לכאורה כי רכבו של המערער פגע בעמוד תאורה, אך בית המשפט דחה את טענת ההגנה בעניין וקיבל את הסבריו של מר יוסי לפיהם הוא נקרא לבחון את תשתית הכביש וכי לא חקר את נסיבות התאונה ואינו קובע מה קרה לרכבו של המערער.

 

10.      בית המשפט המחוזי הוסיף וניתח את עדותו וחוות דעתו של בוחן התנועה מטעם ההגנה, מר בן עזרי. ראשית ציין בית המשפט כי במהלך עדותו בבית המשפט התברר כי מר בן עזרי היה בזמן התאונה קצין בוחנים במשטרה והיה מעורב בתיק התאונה, ואף אישר בכתב ידו את העברת התיק לפרקליטות וציין כי הבוחן עשה עבודה יפה. בית המשפט קבע כי למרות ניסיונו של העד להמעיט את מעורבותו בתיק בעת התאונה, עולה שמעורבותו היתה ממשית, ולפיכך נוצר כשל אתי חמור שאינו מאפשר ייחוס אמינות כלשהי לעדותו מטעם ההגנה. למעלה מן הצורך התייחס בית המשפט אף לגופה של העדות וקבע כי היא אינה יכולה לעמוד ואין בה לעורר ספק סביר במסקנות בוחן התנועה מטעם התביעה. בית המשפט ציין כי שלוש החלופות שהציע מר בן עזרי להתרחשות התאונה כוללות את סטיית רכב המנוח מנתיבו. בית המשפט קבע כי הנחה זו אינה הגיונית לאור קביעתו של בוחן התנועה המשטרתי כי ההתנגשות היתה עמוק בתוך נתיב נסיעתו של המנוח. בן עזרי ניסה לטעון כי החריץ בכביש אינו קובע את מיקומה המדוייק של ההתנגשות אלא רק את אזור ההתנגשות, אך הסתבר כי בחישוביו נפלה שגיאה בה הודה המומחה למרות שדבק בעמדתו. כמו כן ציין בית המשפט כי אין היגיון בטענה כאילו המנוח זה שסטה עם רכבו והמערער הוא שברח מפניו, שכן ההיגיון מחייב שהמערער במצב כזה היה בורח ימינה ולא שמאלה לכיוון רכבו של המנוח. כך גם לא הגיוני שהמנוח סטה חזרה לכיוון נתיב נסיעתו שעה שרכבו של המערער עדיין היה שם. בית המשפט הוסיף ובחן כל חלופה שהציע מר בן עזרי בפני עצמה, אך לא מצא לאף אחת מהן כל הסבר הגיוני המבסס ספק סביר בחוות דעתו של בוחן התנועה המשטרתי. נקבע כי חוות דעתו נעדרת כל היגיון פנימי, מלאת סתירות ולוקה בבלבול רב. התרחישים שהוצעו נראים תלושים מן המציאות, והממצאים עליהם נשענים התרחישים השונים סותרים לעיתים זה את זה.      

 

11.      לבסוף קבע בית המשפט כי הוכחו יסודות עבירת ההריגה. המערער נסע בשעת לילה במהירות גבוהה ביותר, במקום בו שדה הראייה מוגבל בשל עקומה בכביש, ויצא לעקיפה מסוכנת תוך שהוא חוצה פס הפרדה רצוף. כתוצאה מכך התנגש בעוצמה בכלי רכב שנסע בנתיב הנגדי במהירות נמוכה וגרם למותו של הנהג. בכך הוכח היסוד העובדתי. באשר ליסוד הנפשי נקבע כי ניתן להשתמש בחזקה לפיה אדם מודע לתוצאות העלולות לצמוח ממעשיו. כל נסיבות התאונה מלמדות על קיומה של החזקה במקרה זה.

 

גזר הדין

 

12.      לבית המשפט הוגש תסקיר שירות מבחן אודות המערער וכן תסקיר נפגע עבירה אודות משפחת המנוח. שירות המבחן המליץ על שליחתו של המערער להסתכלות פסיכיאטרית, אך מאחר שבפתח ההליכים בפני בית המשפט סירב המערער להפניה כזו, לא מצא בית המשפט לנכון להפנותו להסתכלות בשלב זה. עם זאת ביקש בית המשפט את חוות דעתו של מנהל המחלקה לפסיכיאטריה משפטית במרכז לבריאות הנפש באר יעקב (מב"ן) בשאלה אם יוכל המערער לרצות עונש מאסר בפועל. במכתב מטעם מנהל מב"ן הובהר כי שירות בתי הסוהר והמערך הפסיכיאטרי ערוכים לטפל בכל סוג של הפרעה נפשית, כולל מן הסוג המתואר במסמכים הרפואיים שהועמדו לעיונו.

 

13.      בית המשפט ציין את העובדה כי הנאשם סובל בעקבות התאונה מדרגת נכות של 100%, תפקודו הכללי נמוך, והוא סובל מהפרעות אמוציונאליות, התנהגותיות ופגיעה קוגניטיבית. עוד הוא סובל מפגיעה אורטופדית ומפגיעה של ממש בראייה. בית המשפט סקר את האמור בתסקיר שירות המבחן שבסופו של דבר לא בא בהמלצה לגביו, אך סבר כי שליחתו למאסר בפועל עלולה להיות הרסנית עבורו לאור הטיפול לו הוא זקוק. מנגד סקר בית המשפט את האמור בתסקיר נפגע העבירה. צויין כי אלי מטמון ז"ל היה בן 47 במותו והותיר אחריו אישה ושלוש בנות קטנות. צוינו הקשיים הרגשיים והכלכליים אותם עוברת משפחתו של המנוח, הוריו ואחיו ואחיותיו.      

 

14.      בית המשפט הדגיש כי מדובר בתאונה שאינה גזירת גורל כי אם נובעת אך ורק מהתנהגותו הפרועה של המערער. לדרכו נקלע אדם שוחר טוב ונוהג כחוק, אשר התנהגותו של המערער גדעה את חייו והרסה את חיי משפחתו, זאת לצד הרס משפחתו של המערער בשל פציעתו הקשה. בית המשפט שב וציין את נסיבות התאונה, כפי שנקבעו בהכרעת הדין, שכללו נהיגה במהירות מופרזת, גם אם לא הוכח ברמה המתחייבת במשפט הפלילי כי נערכה תחרות בין הנהגים, ועקיפה מסוכנת בשעת חשיכה תוך חציית קו הפרדה רצוף בעקומה שאינה מאפשרת שדה ראייה. הובא בחשבון מצבו הרפואי והנפשי של המערער, אך נקבע כי מדובר בפגיעות שהביא המערער על עצמו בנהיגתו הפרועה והפורעת חוק. בית המשפט סבר כי תפקידו של בית המשפט לבטא באמצעות עונש את מידת הפסול המוסרי שבמעשהו של המערער ולא להסתפק בפציעה הקשה לצורך ביטוי שיקול הגמול וההרתעה. העונש צריך לבטא את אובדנו הקשה של המנוח, את הפגיעה הקשה בבני משפחתו ואת הפגיעה בחברה הנאלצת להתמודד עם השלכותיהן של תאונות הדרכים.

 

15.      מנימוקים אלו גזר בית המשפט המחוזי על המערער עונש של 48 חודשי מאסר לריצוי בפועל; 6 חודשי מאסר על תנאי על כל עבירה של נהיגה בזמן פסילה; פסילה מלנהוג לצמיתות; ופיצוי למשפחת המנוח בסכום של 100,000 ₪.

 

           מכאן הערעור שבפנינו המופנה הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין.

 

טענות המערער

 

16.      בא-כוח המערער התמקד בטיעוניו בשתי טענות מרכזיות: הראשונה נוגעת להסתמכותו של בית המשפט קמא על חוות דעתו של בוחן התנועה המשטרתי. הסנגור מלין כי בית המשפט הסתמך על ראייה יחידה זו ללא כל עדות ראיה נוספת לאופן התרחשות התאונה. כן יוצא הסנגור כנגד ממצאיו ומסקנותיו של בוחן התנועה. לטענתו, הבוחן הגיע לזירה רק לאחר שעתיים וחצי, והסתמך על הדברים שנמסרו לו לפיהם התרחשה תאונה חזיתית. כן טוען הוא שעל הבוחן היה לבחון גם את צמיגי המאזדה של המנוח. בנוסף, לטענתו, ישנם סימני בלימה על הכביש שלא נבדקו. אף לא נבדקו התקלות שיתכן והיו ברכבו של המערער עובר לתאונה. הסנגור יוצא נגד ממצאי חוות הדעת בנוגע לחריצים בכביש ולשיוכם דווקא למכוניתו של המערער. לטענתו, אין כל הוכחה לכך שהמערער יצא לעקיפה, ולכל היותר הוכח כי הוא סטה מנתיבו, וזאת מסיבה לא ברורה. יתכן כי רכב המאזדה עצמו ביצע סטייה כלשהי, ויתכן כי היו עוד רכבים על הכביש שהיו מעורבים באירוע. כמו כן לא הוכחה מהירות נסיעתו של המערער, ויתכן כי היא היתה מעט מעל 50 קמ"ש. הסנגור טען כי ההגנה לא ידעה על הקשר של בוחן התנועה מטעמה לתיק בזמן קרות התאונה. טענתו המרכזית השניה של בא-כוח המערער הינה כי לא הוכחו יסודות עבירת ההריגה. לטענתו, מאחר שלא הוכחה מהירות נסיעתו של המערער, ולא הוכח כי הוא אכן יצא לעקיפה מסוכנת, הרי שלא הוכחו יסודותיה העובדתיים של עבירת ההריגה, ולכל היותר הוכחה גרימת מוות ברשלנות. עוד טען הסנגור כי לא הוכח היסוד הנפשי הנדרש לצורך העבירה, וכי המערער עצמו לא יכול היה למסור עדות בעניין בגלל מצבו הרפואי והנפשי לאחר התאונה.

 

17.      באשר לגזר הדין טען בא-כוח המערער כי העונש שנגזר על המערער גבוה בהרבה מרף הענישה המקובל בתחום. כמו כן טען הוא כי בית המשפט התעלם מנסיבותיו האישיות של המערער וממצבו הרפואי, הנפשי והמשפחתי. הוא הטעים כי המערער לאחר התאונה הוא שבר כלי, ולמעשה קיבל את עונשו משמים.

טענות המשיבה

 

18.      באת-כוח המשיבה טענה כי הוכח שהמערער היה פזיז ואדיש לתוצאות מעשיו, ולפיכך בדין הורשע בהריגה. עוד טענה היא כי חוות דעתו של בוחן התנועה המשטרתי הינה מקיפה ומעמיקה ולא פוסחת על שום דבר רלוונטי. ממצאיו ומסקנותיו של הבוחן מבוססים על מומחיותו באמצעות סימנים שונים מזירת התאונה, אשר לא מובנים להדיוטות. בוחן התנועה החליט בהתאם לשיקול דעתו מה רלוונטי לבדוק לצורך קביעת מסקנותיו ומה לא רלוונטי. הוא קבע את מהירותו של רכב המערער בהתאם לאימפקט החזק שנגרם בתאונה ולמהירות נסיעתו של המנוח. כמו כן הוא קבע את מקום ההתנגשות בהתאם לחריצים הטריים על הכביש. לצד עדותו של בוחן התנועה ישנה עדותה של רות רווח, אשר באופן עקבי מעידה על רכב שחור שעוקף אותה במהירות מטורפת. באשר ליסודות עבירת ההריגה טענה הפרקליטה כי אלו מתקיימים באופן מובהק במקרה זה. המערער יצא לעקיפה בקטע כביש לא מוכר לו בעל קו הפרדה רצוף, כאשר הכביש מתעקל שמאלה, בשעת חשיכה, ובמהירות מופרזת.

 

19.      באשר לגזר הדין טענה באת-כוח המדינה כי רף הענישה בעבירות מסוג זה הוא מאוד רחב, וכי עונש של 4 שנות מאסר בפועל הוא סביר בנסיבות העניין. לטענתה, בתיקים דומים נפסקו עונשים חמורים בהרבה. יש צורך להעביר מסר לחברה בנוגע למחיר שישלם אדם שבוחר לקחת סיכון ולנהוג בפראות ובניגוד לחוק. נסיבותיו האישיות של המערער נגרמו מהתנהגותו שלו, ומכל מקום הדבר נלקח בחשבון בשיקוליו של בית המשפט קמא.

 

20.      בדיון שנערך בפנינו שמענו אף דברים מפי אחיו של המנוח, מר רמי מדמון. מר מדמון סיפר על אחיו המנוח, על משפחתו, אשתו וילדיו, ועל הפגיעה הרחבה והקשה שחוותה כל המשפחה כתוצאה ממותו של המנוח.

 

דיון והכרעה

 

21.      הכרעת דינו המרשיעה של בית המשפט המחוזי מבוססת בעיקרה על חוות דעתו של בוחן התנועה המשטרתי, מר אילן יוסף. בפתח הדברים אציין כי לא מצאתי ממש בטענותיו של הסנגור כנגד הרשעתו של המערער רק על סמך חוות דעת זו. ראשית, אין כל מניעה בהרשעה המתבססת רק על חוות דעתו של בוחן התנועה, בוודאי במקרה בו הנהג הפוגע מעיד כי אינו זוכר את נסיבות התאונה, והנהג הנפגע אינו בין החיים ואינו יכול להעיד על האירוע. שנית, בית המשפט חיזק את מסקנתו באמצעות עדת הראייה לתאונה. אמנם, בשל מהירות התרחשות האירועים התקשתה העדה לקלוט באופן ברור את אשר התרחש על הכביש בזמן התאונה. עם זאת, בית המשפט אימץ את דבריה העקביים של העדה, אשר משתלבים ומתאימים למסקנותיו של בוחן התנועה, לפיהם עקף אותה רכב שחור ב'מהירות מטורפת'. יש לציין כי עקיפה זו אירעה לפני התאונה, ולפיכך יש היגיון בכך שדווקא פרט זה זכור לעדה בצורה נכונה, בטרם קרות האירוע המהיר והטראומטי שהיקשה על תפיסת האירוע כפי שהיה במציאות.

 

22.      את השגותיו של הסנגור בקשר לדו"ח בוחן התנועה ועדותו יש לדחות. מדובר בקביעת ממצאים עובדתיים על ידי בית המשפט קמא, אשר סבר כי עדותו של הבוחן מהימנה וכי עבודתו אמינה, מקיפה ויסודית. כידוע, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעת ממצאים עובדתיים על ידי הערכאה הדיונית. אמנם לכלל זה נקבעו חריגים (ראו למשל ע"פ 5714/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (לא פורסם, 1.9.10)), אך איני סבורה כי מקרה זה נמנה עליהם. כך גם אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בשיקול דעתה של הערכאה המבררת באמצה חוות דעתו של מומחה שהעיד בפניה, ובהעדפת חוות דעתו של מומחה אחד על פני זו של חברו:

 

"כלל הוא כי אל לה לערכאת ערעור להיכנס לפניי ולפנים של כל המחלוקת העובדתית והמשפטית ולבחון אותה מבראשית. אם ערכאת הערעור מגיעה לכלל מסקנה שהמימצאים העובדתיים  מעוגנים בחומר הראיות, שניתוח המשמעויות סביר והגיוני, ואין בקביעת העובדות או בהבנת השלכותיהן שגיאה עקרונית ובסיסית, והיא תשתכנע שהדין יושם על התשתית העובדתית כהלכה, כי אז אין להתערב בקביעות הערכאה הראשונה. כך הוא המצב גם כאשר בשאלות מקצועיות קיימות מחלוקות בין מומחים לדבר והשופט מאמץ דעה של שיטה אחת ולא אחרת" (ע"פ 6131/01 מדינת ישראל נ' פרבשטיין, פ"ד נו(2) 24, 30 (2001)).          

 

           במקרה דנן בחן בית המשפט המחוזי באופן יסודי ומעמיק את חוות דעתו של בוחן התנועה המשטרתי, וענה אחת לאחת על השגותיו של הסנגור עליה. לא מצאתי כי נפל פגם כלשהו בניתוח אותו ערך בית המשפט קמא המצדיק את התערבותנו בהחלטתו של בית המשפט לאמץ את חוות דעתו של בוחן התנועה במלואה.

 

23.      מעבר לדרוש אתייחס למספר נקודות אותן העלה הסנגור בנוגע לדו"ח בוחן התנועה. באשר לבחינת צמיגיו של רכב המנוח, איני סבורה כי נפל פגם באי בדיקתם על ידי הבוחן. ראשית, משהתברר כי ההתנגשות אירעה בנתיב הנסיעה של המנוח, וכי מהירות נסיעתו היתה נמוכה, המסקנה המתבקשת היתה שהאשמה לתאונה נעוצה ברכבו של המערער, ולפיכך לא היה צורך בבחינת צמיגי רכבו של המנוח. שנית, ד"ר שרון, המומחה לבחינת כשל צמיג, העיד כי לו היה רכב המנוח נוסע עם גלגל ללא לחץ אוויר, הדבר היה מותיר סימנים לאורך נתיב נסיעתו והיה ניתן לראות זאת. משלא התגלו סימנים כאלו יש להניח כי לא היה כשל בצמיגי רכבו של המנוח. באשר לסימני בלימה שלא נבדקו כביכול, העיד בוחן התנועה כי להערכתו סימנים אלו אינם קשורים לתאונה, ויתכן כי נוצרו מיד לאחריה על ידי רכב שעבר במקום ונצפה על ידי עדת הראייה, גב' רות רווח. לפיכך גם בטענה זו אין כדי להועיל למערער. הסנגור הוסיף וטען כי לא נבדקו תקלות שיכול להיות שאירעו ברכבו של המערער. טענה זו אין לקבל. הבוחן ציין במפורש בחוות דעתו כי שלל את האפשרות שהתאונה נגרמה בשל תקלה ברכבו של המערער, וזאת על סמך חוות דעתם של המומחה לבחינת כשל הצמיג ושל המומחה לבדיקת חלקי הרכב.

 

24.      באשר לחריצים על הכביש ושיוכם דווקא לרכבו של המערער, גם כאן סיפק בוחן התנועה הסבר, לפיו ניתן לדעת את כיוון הנסיעה של הרכב שיצר החריץ לפי כיוון היציאה מן החריץ. החריץ ממנו הסיק הבוחן את מקום ההתנגשות היה בכיוון המשך הנסיעה של רכבו של המערער, ומכאן מסקנת הבוחן כי רכבו של המערער הוא שיצר את החריץ. הסבר זה לא נשלל על ידי ההגנה בשום צורה. ממיקומו של החריץ הסיק המומחה על מקום ההתנגשות בין כלי הרכב, שהיה עמוק לתוך הנתיב בו נסע המנוח.

 

25.      הסנגור סבור כי לא הוכח שהמערער יצא לעקיפה ולא סטה מסיבה לא ברורה מנתיבו, וכן סבור הוא כי לא הוכחה מהירות נהיגתו של המערער. גם בטענות אלו אין ממש. ראשית יש לציין את עדותה של עדת הראייה לתאונה, גב' רותי רווח, אשר התקבלה על ידי בית המשפט המחוזי, לפיה עקף אותה רכב שחור במהירות מטורפת. עדות זו מחזקת את המסקנה הן בנוגע לעקיפה והן בנוגע למהירות בה נסע המערער. גם אם לא ניתן להסתמך על הערכתה כי הרכב נסע במהירות של 120 קמ"ש, הרי שיש בדבריה אינדיקציה לרמת המהירות בה נסע המערער, וברי כי אין מדובר בסטייה שולית מרמת המהירות המותרת בכביש. מעבר לכך מבוססות המסקנות הנוגעות לעקיפה ולמהירות על חוות דעתו של בוחן התנועה. הבוחן הבהיר כי מהירות נסיעתו של המנוח היתה איטית מאוד, דבר הנלמד מהמרחק הקטן בין המקום בו נמצא רכב המנוח לאחר התאונה לבין מקום ההתנגשות בין הרכבים. מהנזקים שנגרמו לרכבים המעורבים הסיק הבוחן כי ההתנגשות היתה בעוצמה רבה, ולפיכך ניתן להניח שמהירות נסיעתו של רכב המערער היתה גבוהה מאוד. המומחה לא ידע להעריך במדויק את מהירותו, אך הניח שהיא היתה הרבה מעל לחמישים קמ"ש, שהיא המהירות המותרת בכביש בו אירעה התאונה (עמ' 54 לפרוטוקול). כאמור, הסיק המומחה כי ההתנגשות אירעה עמוק בתוך נתיב הנסיעה של המנוח, דבר המתיישב עם עקיפה על ידי רכבו של המערער. מעבר לזאת יש לציין כי אין כל בסיס לסברה שהעלה הסנגור לפיה המנוח סטה מנתיבו. יש להזכיר כי לא די בהפרחת השערות ספקולטיביות על מנת לעורר ספק סביר באשמה המוכחת בראיות איתנות (ע"פ 29/01 חילו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.12.02); ע"פ 5302/03 מדינת ישראל נ' יצחק, פ"ד נט(1) 71 (2004)).   

 

26.      באשר לדו"ח בוחן התנועה שהוגש מטעם ההגנה. גם אם נניח לטובת ההגנה כי לא ידעו על הכשל האתי הטמון בהעדתו של הבוחן מטעמם, הרי שבית המשפט קמא ניתח את חוות דעתו של הבוחן אף לגופה ושלל אותה מכל וכל. בית המשפט מנמק באופן מפורט ובהיר מדוע התרחישים החלופיים שהועלו על ידי הבוחן אינם הגיוניים, ומראה סתירות בין הממצאים עליהם התבסס הבוחן בתרחישים השונים שהעלה. כפי שציינתי לעיל, לא די בהעלאת תרחישים חלופיים שההסתברות להתרחשותם הינה אפסית, וזאת ללא כל ביסוס בממצאים בשטח.

 

27.      משנדחו טענות המערער בנוגע לממצאים העובדתיים שנקבעו נותר לבחון את התקיימות יסודות עבירת ההריגה. לאחר שהובהר כי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, לפיהן נהג המערער במהירות מופרזת וחצה קו הפרדה רצוף, נקבעו בדין, הרי שנשמט הבסיס מתחת להשגותיו של הסנגור בנוגע להוכחת היסוד העובדתי של עבירת ההריגה. היסוד הנפשי הנדרש לצורך עבירת ההריגה הוא מודעות בפועל מצד הנאשם לאפשרות גרימתה של התוצאה הקטלנית, וכן נדרש להוכיח כי הנאשם פעל מתוך פזיזות, הכוללת אדישות כלפי אפשרות גרימת המוות, או לחלופין פעולה מתוך קלות דעת, שעניינה נטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימתה של התוצאה הקטלנית, תוך תקווה להצליח למנוע תוצאה זו (ע"פ 9956/05 שי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.11.09); ע"פ 3158/00 מגידיש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 80 (2000)). אני סבורה כי המקרה דנן הוא מקרה מובהק של התקיימות יסודות עבירת ההריגה. התנהגותו של המערער, שכללה נסיעה במהירות גבוהה בהרבה מהמותר באותו כביש, בעת החשיכה בכביש שאינו מוכר לו, בקטע כביש המתעקל שמאלה, די בה כדי להקים חזקה בדבר מודעותו של המערער לאפשרות גרימתה של תאונת דרכים קטלנית תוך נטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימתה של תוצאה זו. כשמוסיפים על כך את העקיפה שביצע המערער באותם תנאים בקטע כביש המסומן בקו הפרדה רצוף, הרי שמסקנה זו מתחזקת. משלא נשללה חזקה זו קמים יסודותיה של עבירת ההריגה, ובדין הורשע המערער בעבירה זו.

 

 

 

הערעור על גזר הדין

 

28.      לטעמי גם הערעור על גזר הדין דינו להידחות. איני סבורה כי העונש שהוטל על המערער חורג מרף הענישה בעבירות מעין אלו (ראו למשל מקרים דומים בהם נגזרו עונשים חמורים: ע"פ 570/07 בן הרוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.5.07) (להלן: עניין בן הרוש); ע"פ 4749/00 סאלם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.7.00); ע"פ 467/09 זילברמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.2.10)). עמדתי בעבר על שיקולי הענישה הראויים לטעמי במקרים של הרשעה בעבירת הריגה במסגרת תאונת דרכים:

 

"נקודת המוצא של בתי המשפט בגזירת עונשם של מי שהורשעו בהריגה תוך נהיגה ראוי שתגרוס ענישה מחמירה הנותנת ביטוי לערך של קדושת החיים (וראו בהקשר זה דברי השופט זילברג, ע"פ 211/66 שפירא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ(3) 375, 382 (1966)). חברי העלה בפסק דינו תהיה האם אכן ענישה מחמירה תורמת לצמצום נגע תאונות הדרכים. כשלעצמי אני סבורה כי אין מאבק נחוש בתאונות הדרכים ללא ענישה מחמירה. חלק ניכר של תאונות הדרכים הן תולדת מה שמקובל לכנות "הגורם האנושי". ישנם אמנם מקרים בהם נגרמות תאונות דרכים בשל טעות אנוש, תנאי הדרך ועוד כיוצא באלה סיבות וגורמים, אולם דומה כי אין חולק שרבות מתאונות הדרכים הן תוצאתה של נהיגה בלתי זהירה, שאין עימה הישמעות לחוקי התעבורה והתחשבות בתנאי הדרך. תאונות אלה ניתן למנוע על ידי חינוך לנהיגה אחראית וזהירה, על ידי חינוך לציות לחוק ולכללי הנהיגה הנכונה. ענישה הולמת היא חלק אינטגרלי של החינוך לנהיגה נכונה שביסודה כיבוד נוסעים אחרים, משתמשים אחרים בכביש, לרבות עוברי אורח תמימים. לפיכך אני רואה בחיוב את המגמה להעלות את רף הענישה בגין עבירות אלה.

יחד עם זאת, מלאכת גזירת העונש אינה כוללת אך שיקולים כלליים, ציבוריים ומערכתיים אלא היא ראשית כל מלאכה אינדיבידואלית הנעשית על פי מכלול הנסיבות הנוגעות לתיק הנידון." (עניין בן הרוש).

 

29.      במקרה דנן סבורני כי אין מקום להתערב בגדרי שיקול דעתו של בית המשפט קמא ובאיזון שערך בין שיקולי הענישה השונים. בית המשפט המחוזי הביא בחשבון אף את נסיבותיו האישיות של המערער ואת מצבו הרפואי, נפשי ומשפחתי בעקבות התאונה. עם זאת הביא בית המשפט בחשבון גם את העובדה שהמערער בהתנהגותו הביא על עצמו נסיבות אלו. יש לציין כי בית המשפט קמא אף וידא כי שירות בתי הסוהר ערוך להתמודד עם מצבו הנפשי של המערער. העונש שנגזר על המערער משקף את החשיבות המיוחסת במשפטנו לקדושת חיי אדם, ואת הצורך להעביר מסר לכל הנוהגים בכביש לבל ייקחו סיכונים בלתי סבירים העלולים לעלות בחיי אדם, שכן אז ייענשו לא רק בידי שמיים אלא גם בידי אדם.

 

           הערעור, אם כן, נדחה על שני חלקיו.

 

                                                                                                        ש ו פ ט ת

 

השופט ח' מלצר:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                                          ש ו פ ט

 

השופט ע' פוגלמן:

 

                                                                                                           ש ו פ ט

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופטת ע' ארבל.

 

           ניתן היום, ו' באלול תשע"א (5.9.11).

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   10030560_B09.doc   עכ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il