עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 3009/12

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

 

 

השופט  י' דנציגר:

 

           לפנינו ערעור וערעור שכנגד על גזר דינו של בית המשפט המחוזי לנוער בבאר-שבע (השופט מ' לוי) בת"פ 33800-06-11 שניתן ביום 19.3.2012, בו הושתו על המערער שמונה שנות מאסר בפועל בניכוי תקופת מעצרו; שנתיים מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר לבל יעבור עבירת הריגה או כל עבירת אלימות שהיא פשע; 10 חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שלא יעבור כל עבירת אלימות שהיא עוון או עבירה של החזקת סכין או אגרופן במשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר. העונשים דלעיל הושתו על המערער לאחר שהורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעובדות כתב האישום המתוקן בו יוחסה לו עבירת הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. הסדר הטיעון לא כלל הסכמה לגבי רכיב הענישה והצדדים טענו לעונש באופן חופשי.

 

העובדות לפי כתב האישום המתוקן

 

1.        עובר לאירוע מושא כתב האישום היו המערער והמנוח, קטינים ילידי שנת 1995, חברים. בלילה שבין 3.6.2011 לבין 4.6.2011 אירח המערער בביתו מספר חברים וביניהם את המנוח. בשלב כלשהו פרץ ויכוח בין המערער לבין המנוח, תחילה בבית ולאחר זמן מסוים בפארק הסמוך לביתו של המערער. השניים קיללו זה את זה, דחפו והכו זה את זה באגרופים, עד אשר חבריהם הפרידו ביניהם. המערער שב לביתו בלוויית חלק מחבריו והמנוח נשאר בפארק עם האחרים. לאחר זמן מה הגיע המנוח אל הבית עם חבריו כשהוא נושא בידו אבן גדולה, נעמד בחצר הבית וקרא למערער מספר פעמים לצאת החוצה. לאחר שהמנוח שב וקרא לו לצאת החוצה לקח המערער סכין מהמטבח, יצא אל חצר הבית לעבר המנוח כשהוא אוחז בסכין בידו ואמר למנוח שייצא מהבית. המנוח הניח את האבן על אדן החלון והראה למערער שידיו ריקות. המערער המשיך לאחוז בסכין. חברו של המערער ניסה להוציא את הסכין מידו. בשלב כלשהו הסכין נפלה מידו של המערער על הרצפה וחברו של המערער דרך עליה על מנת למנוע מהמערער להרימה. למרות זאת נטל המערער את הסכין.

 

2.        החברים שנכחו בחצר הבית והיו עדים למתרחש ניסו להרחיק את המנוח מהבית ובמקביל להרחיק את המערער מהמנוח אך המנוח אשר בשלב כלשהו לקח שוב את האבן לידיו לא עזב את חצר הבית והתיישב על המדרגות בחצר. בשלב זה נכנס המערער אל הבית לקח מהמטבח סכין גדולה באורך של כ-20 ס"מ ויצא אל החצר. המערער ניגש אל המנוח שישב על המדרגות אחז בו בכוח וגרר אותו במורד המדרגות לעבר שער הכניסה לחצר כשהוא צועק על המנוח: "תעוף מפה, צא לי מהבית" והצמיד את הסכין לצווארו של המנוח תוך שהוא מאיים עליו כי ידקור אותו אם לא ייצא מביתו. המנוח אמר למערער שהוא יוצא, הפנה את גבו אל המערער כשפניו אל השער אך אז הסתובב לעבר המערער כשהוא אוחז בידו אבן והטיח את האבן בפניו של המערער. האבן פגעה בצד הימני של פניו של המערער ופצעה אותו. המערער אשר כל העת אחז בסכין דקר את המנוח באזור המפשעה משמאל דקירה אחת חזקה ועמוקה כלפי מעלה אשר חדרה דרך האגן ודרך איברים פנימיים בגופו של המנוח. הסכין נשארה נעוצה בגופו של המנוח וקת הסכין ניתקה ממקומה ונותרה בידו של המערער. המערער עזב את המנוח ונכנס חזרה לתוך הבית. המנוח עלה במדרגות למרפסת הבית שלף את הסכין מגופו וקרס על הרצפה כשהוא מדמם. המערער הורה לחברים שהיו בתוך הבית לעזוב, יצא מהבית, נעל את הדלת וברח מהמקום כשהוא נושא עימו את קת הסכין. לאחר מכן השליך המערער את קת הסכין בדרך.

 

3.        המנוח פונה לבית החולים "סורוקה" על ידי ניידת מד"א שהוזעקה למקום, הוא נותח אך נפטר בבית החולים. בדקירה שדקר המערער את המנוח גרם המערער למותו של המנוח בשל נזק חמור לאיבריו הפנימיים ובשל איבוד דם. במהלך האירוע גרם המערער לחתכים נוספים בגופו של המנוח. בשל המעשים האמורים הואשם המערער בהריגת המנוח.

 

ההליכים לפני בית המשפט המחוזי לנוער

 

4.        ביום 2.1.2012 הודה המערער בעובדות כתב האישום המתוקן. על בסיס הודאה זו קבע בית המשפט המחוזי לנוער בהכרעת הדין כי המערער ביצע את המיוחס לו. בית המשפט המחוזי לנוער הורה על הגשת תסקיר בעניינו של המערער על ידי שירות המבחן לנוער.

 

5.        תסקירי שירות המבחן (תסקיר מיום 19.2.2012 ותסקיר משלים מיום 28.2.2012): מתסקיריו של שירות המבחן עולה כי בעת ביצוע העבירה היה המערער בן 15.5 לערך ללא עבר פלילי. מדובר בנער ובמשפחה נורמטיבית ומתפקדת. המערער סובל מבעיות קשב וריכוז שהשפיעו על יכולת הלמידה שלו והביאו אותו להישגים נמוכים. חלק מהבעיות שעמן התמודד בגיל ההתבגרות היו גירושי הוריו, שתיית אלכוהול, התרועעות רבה עם חברים וקושי להשקיע מאמץ בתחום הלימודי. ניסיונות הוריו לסייע לו העלו חרס. את אירוע העבירה תיאר המערער כ"כדור שלג שהתגלגל וגדל". המערער שתה אלכוהול עם חבריו, בינו לבין המנוח החל עימות שאת רקעו המערער אינו זוכר. התפתחה קטטה מתמשכת שהסלימה. המערער טען כי פעל באופן אינסטינקטיבי לאחר שהמנוח השליך בפניו אבן. המערער טען כי היה מצוי בהלם גמור, רץ הביתה וביקש מחבריו להתקשר לקבלת עזרה. שירות המבחן עמד על כך שהמערער קיבל עליו אחריות מלאה לעבירה. הוא מבין ומכיר בתוצאות הקשות של מעשיו, חש אשמה, בושה ודיכאון. מדובר בנער בעל מצפון שמעשיו מייסרים אותו והוא מבטא צער וחרטה. שירות המבחן סבר כי יש לתת מענה גם לצרכים הטיפוליים של המערער שיכול להפיק תועלת מהטיפול. שירות המבחן העריך שלכליאתו של המערער מאחורי סורג ובריח עלולה להיות השפעה משמעותית על התפתחותו האישית, וסבר כי השמתו במעון הנעול יכולה לתת מענה לצרכי הפיקוח וההשגחה לצד מענה לצרכיו הטיפוליים. שירות המבחן המליץ להרשיע את המערער וכן המליץ על ריצוי המאסר במעון נעול.

 

6.        התסקיר ביחס למשפחת המנוח: המנוח נהרג בהיותו כבן 15.5. התסקיר מפרט את מצבם הקשה של בני המשפחה בעקבות מותו של המנוח. תואר כי בני המשפחה מתמודדים עם כאב בלתי נסבל ועם רגשות נוספים הנלווים לכאב. המשפחה ופרטיה חווים שיתוק ופגיעה ביכולות התפקודיות וביכולת היצירה והיצירתיות שכה חשובה לבני המשפחה. בני המשפחה עמדו על החשיבות שבהטלת ענישה משמעותית על המערער ושירות המבחן העריך שטרם יצליחו בני המשפחה להתפנות לתהליך של עיבוד האבל והאבדן, שכולל התמודדות עם עומק הכאב ועם השפעתו על חייהם והכרה בסופיות האבדן, הם זקוקים להכרה חיצונית בפגיעה הקשה שנגרמה להם. על כן ציין שירות המבחן שישנה חשיבות לכך שהעונש שייגזר על הפוגע יבטא הכרה בחשיבות המרכיב של תהליך השיקום של המשפחה.

 

7.        טיעוני המאשימה לעונש: המאשימה הדגישה כי מדובר במקרה קשה וכואב של אבדן חיים של נער צעיר. המימד הטראגי מתעצם נוכח סתמיות האירוע, הזילות של חיי אדם והקלות הבלתי נסבלת של השימוש בסכין. בכל שלב במהלך האירוע היו בידי המערער "נקודות עצירה" ובחירה שבהן יכול היה להחליט להימנע מנטילת הסיכון או מעימות עם המנוח. המערער הוסיף חטא על פשע כאשר לאחר דקירת המנוח נעל את ביתו ויצא ממנו כשהוא נושא את קת הסכין אותה השליך בדרך. המערער לא עצר על מנת לבדוק את המנוח והוא גם לא ביקש מאף אחד אחר להזעיק עזרה. מדובר ברמה הגבוהה ביותר של אדישות. האירוע היה ארוך ומתמשך ומעשיו של המערער מלמדים שהוא הפעיל חשיבה ובחירה בכל שלב. המאשימה הוסיפה כי מתסקיריו של שירות המבחן עולה שהמערער הוא נער תוקפן ואלים שכחלק מגורמי הסיכון שלו קיים קושי בשליטה עצמית במצבים של מצוקה נפשית או מתח קיצוני. גם במהלך שהותו של המערער במעון הנעול הוא היה מעורב באירועים אלימים גם אם לא יזם אותם. זהו מקרה מובהק שבו המטוטלת נעה מכיוון של התחשבות בגיל ובסיכויי השיקום לכיוון של הלימה, גמול, הרתעה והגנת הציבור. כן נטען כי המערער הרס את חיי משפחת המנוח.

 

8.        טיעוני המערער לעונש: באיזון שבין כלל השיקולים ובנסיבות החריגות של מקרה זה טען המערער כי יש לאמץ את המלצת שירות המבחן לנוער כלשונה ולהורות על ריצוי העונש במעון נעול עד הגיעו לגיל 20. הסנגורית עמדה על שיקולי הענישה לגבי קטינים ועל מעמד הבכורה הניתן לשיקום. במועד הטיעונים לעונש היה המערער בן 16 ושלושה חודשים. בעת ביצוע הדקירה הוא היה בן 15.5 בלבד. למערער אין עבר פלילי. משפחתו נורמטיבית. לא ניתן להתעלם מרצונו של המנוח להתעמת עם המערער שוב ושוב, כאשר המערער עזב את הפארק וחזר לביתו, המערער סבר שהעימות תם ונשלם. המקרה יכול היה להסתיים בהריגתו של המערער בשל הפגיעה בו באבן. לא מדובר באירוע של תת תרבות הסכין אלא במקרה מורכב יותר. המערער שהה במעצר כארבעה חודשים. השתלבותו של המערער במעון הנעול מיטיבה עמו והמערער מתפקד שם היטב ומגלה מוטיבציה כנה לטיפול. המערער לא יזם את שני האירועים האלימים במעון הנעול. המערער נטל אחריות מלאה למעשים, חסך זמן שיפוטי ומנע העדתם של עדים, מרביתם קטינים.

 

גזר הדין

 

9.        בהעדר מחלוקת לעניין הרשעתו של המערער בעבירת הריגה החליט בית המשפט המחוזי לנוער להרשיע את המערער במיוחס לו בכתב האישום המתוקן. בית המשפט הדגיש כי המעשים חמורים מאוד והתוצאה קשה עוד יותר. המערער קיפח את חייו של נער צעיר בנסיבות של אלימות סתמית. המערער המיט אסון על בני משפחת המנוח. המערער קיפד חיי חברו ולא של יריב או אדם זר. בית המשפט הדגיש את תת תרבות הסכין וזילות חיי אדם. מדובר בעבירה שהיא מבין העבירות החמורות ביותר בספר החוקים ולצידה קבוע עונש של 20 שנות מאסר. עוד ציין בית המשפט כי הכלל הוא שבעת גזירת עונשם של קטינים יביא בחשבון בית המשפט את שיקול השיקום. עם זאת, אין הדבר מהווה חסינות מפני השתת ענישה הכוללת מאסר בפועל גם לתקופות ארוכות. על העונש להלום את מכלול הנסיבות. חיי אדם הם ערך מקודש והעבירה שביצע המערער מחייבת נקיטת יד קשה. משמעות המלצת שירות המבחן לאור סעיף 34 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971 (להלן: חוק הנוער), הקובע כי לא יוחזק אדם במעון נעול לאחר שמלאו לו עשרים שנה, היא שאם תאומץ המלצה זו ירצה המערער עונש במעון נעול למשך כשלוש שנים ושמונה חודשים. בית המשפט המחוזי הדגיש כי הוא ער לכך ששליחת המערער לריצוי מאסר בפועל בבית כלא תשנה את חייו מקצה לקצה אך לנגד מכלול השיקולים האחרים לא ניתן להימנע מכך בנסיבות המקרה המחייבות עונש חמור. בנסיבות העניין קבע בית המשפט כי לא ניתן לאמץ את המלצות שירות המבחן. מכל הטעמים שלעיל הושתו על המערער העונשים הנ"ל.

 

           כנגד גזר דינו של בית המשפט המחוזי מכוונים הערעורים שלפנינו.

 

נימוקי הערעור מטעם המערער

 

10.      המערער – באמצעות בא כוחו, עו"ד תומר אורינוב – טוען כי חרף מדיניות הענישה הנוהגת בעניינם של קטינים, בית המשפט המחוזי לנוער לא נתן משקל ראוי לסיכויי השיקום הטובים בעניינו עליהם עמד שירות המבחן. לטענת המערער בית המשפט המחוזי פירש באופן שגוי את המלצת שירות המבחן שכן שירות המבחן לא המליץ על השמתו במעון נעול כדרך טיפול לפי סעיף 26 לחוק הנוער אלא המליץ להשית על המערער מאסר של ממש שירוצה במעון נעול לפי סעיף 25(א) לחוק הנוער. קביעתו של בית המשפט כי משמעות המלצת שירות המבחן שהמערער ישהה במעון נעול רק כשלוש שנים ושמונה חודשים אינה נכונה שכן היא מתעלמת מארבעת חודשי המעצר וכן מתקופה של שבעה חודשים בהם שהה המערער במעון נעול טרם נגזר דינו.

 

11.      בנוסף לכך טוען המערער כי לא מדובר באירוע דקירה במועדון או בפארק בשל רגשי כבוד או כתחרות על ליבה של נערה. האירוע התרחש בביתו של המערער לאחר שהמנוח נכנס לחצר ביתו ללא רשות כשהוא נושא בידיו אבן גדולה, מאיים לתקוף את המערער ולבסוף אף תוקף אותו ומשליך את האבן בפניו. המערער לא הצטייד מראש בסכין ולא תכנן לדקור את המנוח. נטילת הסכין מהבית באה לאחר שהמערער הבחין כי המנוח אוחז בידיו באבן גדולה ולאחר שהמערער שמע את המנוח קורא לו לצאת על מנת להתקוטט. הדקירה עצמה באה מיד בסמוך ובעקבות תקיפתו של המערער בידי המנוח באמצעות אבן מטווח אפס שגרמה לפציעתו של המערער בראשו. ניתן להניח כי אלמלא הטיח המנוח במערער אבן לא היה מתרחש האירוע הטרגי.

12.      זאת ועוד, טוען המערער כי יש להורות על ניכוי ימי שהייתו במעון נעול מכוח צו הסתכלות וכן כי שגה בית המשפט משלא ניכה מתקופת המאסר את התקופה שבה שהה המערער במעון הנעול מתום תקופת צו ההסתכלות ועד למתן גזר הדין. בא כוח המערער הגיש אסופת פסיקה וטען כי רף הענישה בעבירות דומות לגבי בגירים נע בין 10-6 שנות מאסר בפועל, ומשכך טוען הוא כי בהינתן קטינותו של המערער ונסיבות העניין, העונש שהשית בית המשפט המחוזי לנוער על המערער חורג מרף הענישה המקובל.

 

בקשה להגשת ראיה חדשה

 

13.      המערער מבקש לצרף חוות דעת פסיכולוגית שנערכה עקב התדרדרות במצבו הנפשי לאחר גזירת דינו. המשיבה הדגישה כי לא הייתה מניעה שחוות הדעת תוגש במועד לעיונה של הערכאה הדיונית וכי קבלת חוות הדעת בשלב זה של ההליך המשפטי עומדת בניגוד להלכה הפסוקה בדבר קבלת ראיה חדשה בערעור. יחד עם זאת, הסכימה המשיבה להגשת חוות הדעת לעיונו של בית המשפט מבלי שהדבר יהווה תקדים ומבלי להסכים לתוכנה. עורכת חוות הדעת, הפסיכולוגית הקלינית רחל איתן, עומדת בחוות דעתה על מבנה אישיותו של המערער ועל הקשיים עמם הוא מתמודד. עורכת חוות הדעת עומדת, בין היתר, על "התפרקותו הנפשית" של המערער כחלק מעיסוקו באבדן חייו של המנוח. עורכת חוות הדעת מדגישה כי ההליך הטיפולי אותו עובר המערער במעון הנעול הוא טוב והפרוגנוזה חיובית. היא מדגישה את חשיבות המשך הטיפול עם אותה מטפלת. עורכת חוות הדעת מטעימה כי קיימת סכנה בחזרתו של המבקש לבית הכלא לאור מבנה אישיותו וכי גם אם יתכן אפיק טיפולי בכלא עצם המעבר למטפל אחר וניתוק הקשר הטיפולי עם המטפלת שלו יגרום להידרדרות מצבו ויפגע בהליך השיקומי. כמו כן עומדת עורכת חוות הדעת על רכיבים נוספים הקיימים במסגרת המעון הנעול אשר אינם אפשריים במסגרת בית-הכלא ואשר יש להם חיוניות להליך השיקומי בעניינו של המערער.

 

נימוקי הערעור שכנגד מטעם המשיבה

 

14.      המשיבה – באמצעות בא כוחה, עו"ד יאיר חמודות – טוענת כי הגם שהעונש שהושת על המערער אינו קל, הוא אינו הולם את חומרתם הרבה של המעשים ואינו מספק מענה הולם במישורי הגמול, ההרתעה וההוקעה. אכן, המנוח הוא שהגיע לביתו של המערער כשהוא אוחז באבן אולם מעשיו של המערער והתנהלותו משלב זה של האירוע מצביעים על כך שהיו בידיו "נקודות עצירה". המערער בחר לצאת מביתו כשהוא אוחז בסכין, בחר לשוב לביתו ולהחליף את הסכין לסכין גדולה יותר וזאת בשעה שהמנוח התיישב על מדרגות החצר ולא היווה כלפיו כל סכנה. משנה חומרה יש בכך שהמערער הפקיר את המנוח להתבוסס בדמו, הורה לחבריו לעזוב את הבית וברח עם קת הסכין. לטענת המשיבה שגה בית המשפט המחוזי משייחס משקל רב מדי לעובדת קטינותו של המערער. בדיון שלפנינו הדגיש עו"ד חמודות כי לא ניתן להתייחס רק לשיקומו של המערער "ולא נראה את מי שעומד לפנינו". בהקשר לרף הענישה בעבירות המתה שבוצעו בידי קטינים הגיש עו"ד חמודות את פסקי הדין בע"פ 6508/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.9.2006), בו אישר בית משפט זה עונש של 12 שנות מאסר בפועל וע"פ 89/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.3.2007) בו אישר בית משפט זה עונש מאסר של 14 שנות מאסר בפועל.

 

15.      המשיבה ביקשה להגיש לעיונו של בית המשפט מכתב מטעם משפחת המנוח לו צורפו צילומים של המנוח. המערער התנגד להגשת המכתב. המותב החליט לאפשר הגשת המכתב אשר משפטים מסויימים בו הושחרו לבקשת בא כוח המערער, טרם הגשתו. עיינו במכתב ובצילומים שצורפו לו. לא אכחד כי הדברים שצויינו במכתב קשים הם ולא ניתן להתעלם מכאבה הרב של המשפחה וממנת הייסורים שאותה היא חווה.

 

עמדת שירות המבחן לנוער

 

16.      לקראת הדיון בערעורים הוגש תסקיר עדכני מטעם שירות המבחן לנוער מיום 12.7.2012. מהתסקיר עולה כי מזה שנה נמצא המערער במעון הנעול, נענה לכללי המסגרת ולתוכנית הטיפול שנבנתה עבורו וממשיך בעקביות לעשות מאמצים לתפקד כיאות. שירות המבחן לנוער מתרשם כי המערער מתחרט ומתייסר על מעשהו ומרגיש שגרם להרס משפחתו ומשפחת המנוח. המערער מרבה לדבר על המנוח ומרגיש שמגיע לו עונש על מעשהו, הגם שהוא חרד מפני הצפוי לו בכלא. עוד עולה כי המערער מתייחס בכובד ראש לטיפול הפרטני, נתרם ממנו ונמצא בתהליך של טיפול אמיתי ומשמעותי. שירות המבחן לנוער ממליץ על המשך ההתערבות הטיפולית.

 

17.      במהלך הדיון לפנינו הגישה נציגת שירות המבחן לנוער, הגב' שלומית מרדר, חוות דעת מיום 5.7.2012 מטעם המעון הנעול בו שוהה המערער. מחוות הדעת עולה כי המעבר מתקופת מעצרו בבית המעצר למעון למסגרת טיפולית מיטיבה עם המערער. עוד עולה כי המערער מתבלט משאר הנערים במוטיבציה הרבה שמביע לעבור תהליך טיפול ארוך טווח וכן במאמצים מרובים שמשקיע על מנת שיימצא מתאים לתוכנית שכזו. המערער משתף פעולה באופן מלא עם צוות המעון, משתתף בכל פעילות שמוצעת ומקבל את סמכות הצוות. עורכות חוות הדעת מדגישות כי בניגוד ליתר הנערים המערער אינו יוצא לחופשות מהמעון מזה תשעה חודשים וחרף קושי נוסף זה המערער ממשיך להביע מוטיבציה להישאר במעון ולקבל על עצמו את תוכנית הטיפול. עורכות חוות הדעת מציינות כי לאורך התקופה היה מעורב המערער במספר אירועים חריגים בהם ניתן היה לראות את רמות התוקפנות האצורות בו ולשם טיפול בתוקפנות זו עליו לעבור הליך טיפולי ארוך טווח.

 

           הגב' מרדר הדגישה לפנינו את ההליך המשמעותי שהמערער עובר במעון ועל החשיבות להמשיך את ההליך במעון עצמו.

 

דיון והכרעה

 

18.      לאחר שעיינו בטיעוני הצדדים והאזנו בקשב רב להשלמת הטיעון בעל-פה מטעמם, בחנו את האסמכתאות השונות שהוגשו במהלך הדיון שנערך לפנינו, ולאחר שהבאתי בחשבון את המלצת שירות המבחן וגורמי הטיפול, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את שני הערעורים, בכפוף לתיקונים מסוימים בגזר הדין כמפורט להלן.

 

           תחילה אדון בערעור שכנגד שהגישה המשיבה כנגד קולת העונש.

 

19.      כידוע, הלכה מושרשת היטב בפסיקתו של בית משפט זה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בעונש שגזרה הערכאה הדיונית על נאשם פרט למקרים חריגים בהם נפלה בגזר דינה של הערכאה הדיונית טעות מהותית אשר בולטת על פניה או שעה שהעונש שנגזר על ידה חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות [ראו למשל: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.1.2009); ע"פ 7563/08 אבו סביח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.3.2009); ע"פ 7439/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.3.2009)]. איני סבור כי המקרה שלפני נופל בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבותו של בית משפט זה.

 

20.      אכן, נסיבות המקרה כפי שעולות מכתב האישום המתוקן בו הודה המערער ומפסק דינו של בית המשפט המחוזי לנוער, קשות הן. מסכים אני לטענתה של המשיבה כי לאחר ששב המערער לביתו בתום הויכוח שהיה בינו לבין המנוח בפארק יכול וחייב היה המערער להימנע מדקירת המנוח גם אם סירב האחרון לעזוב את חצר הבית. ואולם, לאחר שיצא המערער לחצר הבית עם סכין והמנוח סירב לצאת ממנה, נכנס המערער לביתו, הצטייד בסכין גדולה יותר, יצא בשנית לחצר ולאחר שהמנוח סרב לעזוב את חצר הבית הסלימה המריבה בין השניים והגיעה לשיאה כשהמנוח הטיח אבן בפניו של המערער. בשלב זה דקר המערער את המנוח דקירה עמוקה והפקירו כשהוא מתבוסס בדמו עד למותו.

 

           ודוק, כל הנתונים והנסיבות הנזכרים לעיל – כמו גם השלכותיהם על משפחתו של המנוח – נלקחו בחשבון על ידי הערכאה הדיונית. סבורני כי המשקל שנתנה הערכאה הדיונית לשיקולים השונים ראוי הוא ולא ניתן לקבוע כי הערכאה המבררת חרגה מרף הענישה המקובל בנסיבותיו של המקרה דנן.

 

           כידוע, גזירת הדין בשיטתנו המשפטית מתבצעת בהתאם לעקרון הענישה האינדיבידואלית, לפיו בגדרי מלאכת האיזון העדינה המתבצעת ממקרה למקרה מחויב בית המשפט לשקול נוסף על האינטרס הציבורי שבגמול, הרתעה ומניעה גם את נסיבותיו האישיות של הנאשם. בגדרי אותן נסיבות יש להביא את עובדת קטינותו של הנאשם ומשום כך נקודת המוצא לענישת קטינים שונה בתכלית ממדיניות הענישה הנהוגה לגבי בגירים. כפי שהדגיש בית משפט זה חזור והדגש שיקול השיקום מקבל משנה תוקף בענישתם של קטינים. בע"פ 49/09 מדינת ישראל נ' פלונים (לא פורסם, 8.3.2009) (להלן: ע"פ 49/09) נקבע כי:

 

"מערכת השיקולים שיש להפעיל בעת גזירת עונשו של קטין היא שונה וייחודית מזו שיש להפעיל ביחס לעבריין בגיר, כאשר ההתייחסות השונה נגזרת מהוראותיו של חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971... כך, בעת גזירת עונשו של קטין, אף אם הורשע בעבירות קשות וחמורות במיוחד, שומה על בית המשפט ליתן משקל יתר לשיקולים אינדיבידואליים הנוגעים לאותו הקטין ולאזן בין שיקולי השיקום לשיקולי ההרתעה...

 

שעה שבית המשפט עוסק במלאכת האיזון האמורה בין שיקולי השיקום וההרתעה, נדרש הוא ליתן משקל רב במיוחד לנסיבותיו האישיות של העבריין הקטין, לגילו ולסיכויי שיקומו. חוק הנוער מעניק לבית המשפט מגוון אפשרויות חילופיות לעונש המאסר, אשר יש בהן מרכיב טיפולי ושיקומי דומיננטי. בכך הביע המחוקק את עמדתו לפיה ענישת קטינים תכוון, ככל הניתן, לשיקומו של הקטין במטרה להחזירו לתפקוד נורמטיבי בחברה...

 

ויודגש – עיקר מטרתו ושאיפתו של בית המשפט לנוער בבואו לגזור את דינו של קטין, היא להעניק לו טיפול במטרה להביא לשיקומו. על כן, אין בית המשפט לנוער 'ממהר' לגזור עונש על קטין, בפרט לא עונש מאסר, אלא חוזר הוא ונוקט בדרכי טיפול ואינו נלאה מכך כל עוד רואה הוא שביב אור בקצה המנהרה וסיכוי להחזיר את הקטין למוטב ולתפקוד נורמטיבי בחברה" " (שם, פסקאות 8-6 לחוות דעתי).

 

 

           כבר נקבע כי במסגרת מלאכת האיזון הכרוכה בגזירת דינו של קטין, האינטרס הציבורי, לצד ההרתעה, המניעה והגמול, הוא בשיקומו של הקטין ומשכך יש ליתן משקל משמעותי לסיכויי שיקומו של הנאשם הקטין וביתר שאת מקום בו ישנה המלצה חיובית של גורמי הטיפול (ע"פ 49/09, פסקה 11). ואכן, פסיקתו של בית משפט זה נתנה משקל נכבד לאורך השנים לשיקול השיקום בעניינם של קטינים אף בעבירות קשות וחמורות (שם, פסקה 10). זאת ועוד, אחד מתפקידיו החשובים של בית המשפט לנוער הוא לחתור לשיקומו של הקטין ומשכך לא בנקל יטיל בית המשפט עונש מאסר בפועל על קטין אם ניתן להשיבו לחיים נורמטיביים (השוו: ע"פ 49/09, פסקה 8 לחוות דעתי).

 

21.      במהלך הדיון לפנינו הדגישה המשיבה כי אין למקד את הדיון אך ורק בשיקולי שיקומו של העבריין הקטין ויש לתת ביטוי לאינטרס הציבורי ולחומרת העבירה כמו גם לנזק שגרם המערער למנוח ולמשפחתו. אכן, קטינותו של נאשם אינה השיקול היחיד ולצידו מצווה בית המשפט לשקול את יתר שיקולי הענישה הרלבנטיים (ראו והשוו: ע"פ 49/09, פסקה 13 לחוות דעתי).

 

           ואולם, בכל הכבוד לטענתה של המשיבה כי העונש שהשית בית המשפט המחוזי על המערער אינו משקף את חומרת העבירה ואת האינטרס הציבורי וכי בית המשפט נתן משקל יתר לעובדת קטינותו של המערער, איני סבור כי עונש מאסר בפועל בן שמונה שנים הוא עונש קל המתעלם מחומרת העבירה ומהאינטרס הציבורי. סבורני כי בהשיתו על המערער עונש זה שיקלל בית המשפט המחוזי כהלכה את כלל שיקולי הענישה.

 

22.      כאמור, המשיבה הצביעה על שני פסקי דין (ע"פ 6508/05 וע"פ 89/06) בהם אישר בית משפט זה עונשי מאסר של 12 ו-14 שנים שהושתו על קטינים. ואולם, קיימים פסקי דין לא מעטים, שלחלקם אף הפנה בא כוח המערער, בהם הושתו עונשים קלים יותר על קטינים שהורשעו בביצוען של עבירות דומות. רוצה לומר, לא ניתן להקיש משני פסקי דין הנ"ל על רף ענישה מסוים. קשת הענישה, ובמיוחד בעניינם של קטינים, מגוונת היא ומשתנה בהתאם לכל מקרה ובהתחשב בנסיבותיו. מטבע הדברים ובמיוחד שעה שעסקינן בקטינים אין מקרה אחד דומה לאחר ומשכך קשה לקבוע רף ענישה אחיד וקשיח.

 

           בע"פ 49/09 נפסק כי מדיניות הענישה ביחס לקטינים צריכה להיות מושפעת מחמישה פרמטרים עיקריים כדלקמן:

 

"(א)   גילו של העבריין הקטין בעת ביצוע העבירה. אין דינו של קטין שביצע את העבירה על סף גיל האחריות הפלילית כדינו של קטין אשר חצה את גיל האחריות הפלילית זה מכבר [ע"פ 10715/05 הנ"ל, פסקה 4 לפסק דינה של כבוד השופטת ע' ארבל];

        

(ב)    האם מביע העבריין הקטין חרטה כנה על ביצוע העבירה והאם נוטל הוא אחריות למעשיו [ע"פ 10292/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.4.2008)]. תפיסה זו של התחשבות בגילו של הקטין מקבלת משנה תוקף במקרים בהם הוא מקבל עליו, כבר במסגרת המשפט המתנהל נגדו, אחריות למעשיו ומביע חרטה כנה ואמיתית. ודוק - גם קטין המתכחש לאחריותו בעת המשפט אינו בהכרח נטול סיכויי שיקום [ע"פ 10715/05 הנ"ל, פסקה 14 לפסק דינה של כבוד השופטת א' פרוקצ'יה];

 

(ג)    עברו הפלילי של העבריין הקטין. לקיומו של עבר פלילי אצל קטין יש ליתן משקל לחומרא בעת גזירת עונשו, כשם שיש ליתן משקל לקולא לעברו הנקי [שם];

 

(ד)    סיכויי השיקום של העבריין הקטין. על מנת לברר מהם סיכויי השיקום בעניינו של הקטין, ייעזר בית המשפט בחוות דעתם של הגורמים המקצועיים כגון שירות המבחן, המוסדות הטיפוליים בהם שהה הקטין, פסיכולוגים שבדקו את הקטין והצלחותיהם של הליכים שיקומיים קודמים, אם ישנם [ע"פ 2502/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.7.2006) פסקה 12; ע"פ 9828/06 הנ"ל, פסקאות 17-18];

 

(ה)   חומרת מעשיו של העבריין הקטין [ע"פ 2502/06 הנ"ל, פסקה 10]" (שם, פסקה 13).

 

 

           בהתחשב בפרמטרים אלו סבורני כי האיזון שערך בית המשפט המחוזי בין שיקולי הענישה השונים ראוי הוא והולם את נסיבות המקרה. המערער היה בן 15.5 בעת ביצוע העבירה; כפי שעולה מעמדת אנשי המקצוע ושירות המבחן המערער נטל אחריות מלאה למעשיו, המערער הודה במיוחס לו במסגרת הסדר טיעון ועולה כי הוא עוסק רבות באחריותו להריגת המנוח, נוטל אחריות ומביע חרטה; למערער אין עבר פלילי והוא מגיע ממשפחה נורמטיבית; סיכויי השיקום בעניינו של המערער הינם טובים כפי שעולה מתסקירי שירות המבחן לנוער, מחוות הדעת שנערכה מטעם המעון בו שוהה המערער ומעמדתה של הגב' מרדר כפי שזו הובעה בדיון שנערך לפנינו. המערער משתף פעולה היטב עם הגורמים המקצועיים והינו בעל מוטיבציה גבוהה להשתתף בתהליך טיפולי שהניב סימנים חיוביים. סבורני כי יש בשיקולים אלו כדי להצדיק השתת עונש מקל יותר ביחס לזה שהיה מושת על המערער אילו היה בגיר בעת ביצוע העבירה. לטעמי, עונש המאסר שהושת על המערער הינו עונש המייצג נאמנה את אינטרס הציבור בנסיבותיו של מקרה פרטני זה ולאור נתוניו של המערער. זאת ועוד, לא ניתן להתעלם לדידי מהעובדה כי דקירתו של המנוח באה בסמיכות זמנים להשלכת האבן בפניו של המערער על ידי המנוח. יובהר מיד, אין בדברים האמורים כדי להצדיק אף לו במעט את מעשיו של המערער וברי כי מדובר בהתנהלות פושעת שעל המערער לתת עליה את הדין. ודוק, סבורני כי אין להתעלם כליל מנסיבות האירוע ובדין נתן להן בית המשפט המחוזי משקל בגזר דינו.

 

           בשל כל האמור לעיל דין הערעור של המשיבה, לטעמי, להידחות.

 

           עתה אעבור לדון בערעורו של המערער כנגד חומרת העונש;

 

23.      הגם שעונש המאסר שהושת על המערער הוא עונש משמעותי ולא קל, אין בקביעה זו או בקטינותו של המערער כדי להצדיק הפחתה מעונש זה. מעשיו של המערער חמורים ביותר. המערער הביא בהתנהגותו הפושעת לקיפוח חיי נער צעיר וגרם לסבל שקשה לתארו במילים למשפחתו של המנוח שמתקשה להתאושש מהאסון שפקד אותה. המערער הוסיף חטא על פשע עת הותיר את המנוח להתבוסס בדמו ולא דאג להושיט לו עזרה או להזעיק עזרה.

 

24.      בע"פ 49/09 נקבע אמנם כי אף כאשר מדובר בעבירות חמורות שומה על בית המשפט לבחון האם יש מקום לנקוט באפיקים שיקומיים במקום השתת מאסר בפועל. דברים אלה נכונים אלא שיישומם יעשה בכל מקרה בהתחשב בנסיבותיו הקונקרטיות. יתכן כי במקרה מסוים יהיה בשיקול השיקום ובנתוניו של הנאשם כדי למנוע השתת מאסר בפועל. ואולם, סבורני כי במקרה דנן – בו קופחו חייו של נער צעיר, נוכח העובדה שהמערער יכול היה להימנע מדקירת המנוח ותוך מתן משקל לאופן התנהלותו של המערער לאחר הדקירה והעובדה שהפקיר את המנוח כשהוא מתבוסס בדמו – לא ניתן היה להימנע מהשתת מאסר ממושך לריצוי בפועל. יישומו של שיקול השיקום במקרה דנן אינו בוויתור על רכיב מאסר בפועל, אלא בהשתת מאסר בפועל לתקופה קצרה יותר מזו שהייתה מושתת על נאשם בגיר בנסיבות דומות. לא ניתן לומר כי בנסיבות המקרה דנן לא נתן בית המשפט המחוזי לנוער משקל הולם לעובדת קטינותו של המערער ולחשיבות שבשיקומו, שכן אם זה היה מצב הדברים עונשו של המערער היה חמור יותר.

 

           לאור כל האמור, דין הערעור מטעם המערער להידחות.

 

25.      ודוק, לאחר שעיינתי בעמדת גורמי המקצוע סברתי כי יש לבצע תיקונים קלים בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, הנדרשים לטעמי לאור משקלו של שיקול השיקום בעניינם של קטינים.

 

           ראשית, מעונש המאסר בפועל שהושת על המערער תנוכה תקופת שהייתו במעון הנעול מיום 3.10.2011 ועד למועד גזירת דינו ביום 19.3.2012. כמו כן ינוכה מתקופת המאסר בפועל פרק הזמן בו שהה המערער במעון הנעול מיום גזירת דינו ועד למועד מתן פסק דין זה.

 

           שנית, לא מצאתי לנכון לקבל את עתירת המערער לאפשר לו לשהות במעון הנעול עד הגיעו לגיל 20 בשים לב למכלול נסיבות המקרה. ואולם, לאור עמדת שירות המבחן לנוער וחוות הדעת מטעם המעון הנעול, סבורני כי יהיה זה נכון לאפשר למערער לרצות שנה נוספת מתוך תקופת המאסר בפועל במעון הנעול. עולה כי ההליך השיקומי בעניינו של המערער החל לתת אותותיו החיוביים ובשל כך שומה על בית המשפט לסייע להעמקתו ולהצלחתו של ההליך השיקומי ולא לרוקנו מתוכן על ידי קטיעתו והעברתו המיידית של המערער להמשך ריצוי עונש המאסר בבית הכלא [ראו והשוו: פסקי דינו של חברי השופט א' רובינשטיין בע"פ 3615/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.6.2007) ובע"פ 1631/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.6.2007)]. במהלך שנה זו בה ישהה המערער במעון הנעול יחולו על תנאי שהותו תנאי כליאה. יש לקוות כי המערער ישכיל למצות את המהלך הטיפולי במעון הנעול במהלך שנה זאת.

 

           בתום שנה מיום מתן פסק דין זה יעבור המערער לרצות את עונשו בכלא "אופק" לנערים.

           יתר רכיבי העונש עליהם הורה בית המשפט המחוזי יעמדו בעינם.

 

26.      בשים לב למקובץ לעיל אציע לחבריי לדחות את הערעורים בכפוף לתיקונים המוצעים בסעיף 25 לעיל.

 

                                                                                      ש ו פ ט

 

השופט נ' סולברג:

 

             אני מסכים.

 

                                                                                      ש ו פ ט

 

השופט א' רובינשטיין:

 

א.            מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט דנציגר. אוסיף דברים קצרים, שעיקרם הידרשות לפער, יש מי שיאמר דיסוננס, בין תחושות מובנות אנושית של משפחת הקרבן וגם של ציבור בכלל - לבין מצוות המחוקק שעל בית המשפט למלאה, ככל שהמדובר בענישת קטינים שהורשעו במעשים קשים. הקושי מוצא ביטוי גם בדיני המעצרים, שלגביהם "תחושת הבטן" של רבים, ולעתים גם של בית המשפט עצמו, אינה זהה למה שקבע המחוקק בעקבות חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, למשל – שחומרת העבירה אינה כשלעצמה קנה מידה למעצר (ראו בש"פ 5353/07 מאור כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה ו (4-3)).

 

ב.            חברי השופט דנציגר נדרש להוראות המחוקק בחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971, בפסק דינו בע"פ 49/09 פלונים נ' מדינת ישראל (לא פורסם), וראו הניתוח שם; כן ראו פסק דינו של השופט הנדל בע"פ 5048/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם). נזכור: ההוראות ה"שיקומיות" שבחוק זה הן פרי תפיסתו של המחוקק באשר לייחודיותם, גם בדיני העונשין, של בני נוער. התיקון המסיבי שנערך לחוק בתשס"ח, כאמור בדברי ההסבר לו (הצעת חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול)(תיקון מס' 14), תשס"ו-2006, הצעות חוק הממשלה תשס"ו, 468, בא לפתור שאלות מעשיות, אך גם לבטא

 

"תפיסה חדשה, ברוח האמנה הבין-לאומית בדבר זכויות הילד (להלן-האמנה בדבר זכויות הילד), ובהתאם לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. תפיסה זו מבקשת להגן על זכויותיו של קטין כחשוד וכנאשם בביצוע עבירות, תוך התחשבות בכשריו המתפתחים, ובעקרון העל של טובת הקטין, כמו גם בשאיפה, העומדת בבסיסו של החוק, להחזיר נער עבריין למוטב באמצעות דרכי הטיפול והענישה המפורטות בו... העיקרון העומד בבסיס הצעת החוק הוא שיפור ההגנה על זכויותיו של קטין חשוד או נאשם, ומתן דגש לזכויות נוספות של קטין כאמור..."

ג.             דברים אלה, שעל פניהם הכל יסכימו להם כחברה אנושית וליברלית, בחינת פשיטא, מעין "אימהות ועוגת תפוחים" על פי הביטוי האמריקני המקובל, עלולים, בהיתרגמם הלכה למעשה ובעין האישית של קרבן ומשפחה וגם בעין הציבורית, לעמוד - כאמור - בסתירה לתחושת הבטן ולרגשות של שאט נפש מעבירה, של יגון כבד על ההולך (אם נגרם מוות), ושל זעם: הכיצד משוחרר למעצר בית קטין שנאשם בהריגה; הכיצד הוטל עונש הנראה נמוך על מי שעבר עבירות קשות. אכן, כפי שנאמר פעמים רבות, אין קטין חסין ממאסר ואף לא ממעצר; אך הנחת היסוד של המחוקק, העוברת כחוט השני, היא כי אישיותו של הקטין טרם בשלה, עודו "כחומר ביד היוצר" וסיכויי שיקומו ותיקונו טובים, או למצער יש לצאת מן ההנחה כי הם כאלה. הדברים מבוססים כמובן על נסיון החיים, ורוב מלים אך למותר. עצם ההבחנה בין קטין לבגיר, שהיא יציר המחוקק, מבוססת על גישה זו; ואם נקרב מבטנו לעולם האכיפה, על פי דין מפורש לא הרי חקירת נוער כהרי חקירת בגירים, לא הרי שפיטת נוער כהרי שפיטת בגירים, לא הרי שירות המבחן העוסק בנוער כהרי העוסק בבגירים, לא הרי כליאתם – אם במעצר ואם במאסר – ככליאת בגירים, והכל ברור וידוע; זו גישתו של המחוקק, וכמובן במקרים מסוימים, שתוצאותיהם קשות ואכזריות במיוחד, לא קל להסבירה. ראו לעניין מעצר - רק דוגמאות בודדות מרבות - בש"פ 6502/10 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם), החלטת השופט פוגלמן והאסמכתאות דשם; וכן החלטתי בבש"פ 6031/12 פלונים נ' מדינת ישראל (לא פורסם). ולעניין ענישה ראו ע"פ 1631/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שהזכיר חברי השופט דנציגר, וכן ע"פ 3615/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שם נאמר, כי "האינטרס הציבורי בכך שהמערערים (קטינים –א"ר) יהפכו בני אדם נורמטיביים וטובים משהיו, מחייב כל מאמץ לשיקום, בכפוף לאי סיכונה של החברה" (הדגשה הוספה-א"ר; שם דובר במעון נעול).  

 

ד.            כאמור, בנידון דידן ניתן להבין ללבה של משפחת הקרבן, שלא ישוב עוד למרבה היגון, בראותה את מי שגרם למותו ובהבינה כי כתום שנות המאסר שהושתו עליו ייצא לחיים בעודם לפניו. האיזון שהציע חברי, שמחד גיסא מציע שהות במעון נעול לשנה כדי לקדם את השיקום, אך מאידך גיסא אינו מאשר זאת מעבר לכך ומורה כי לאחר מכן יעבור המערער לבית האסורים, נראה ראוי בנסיבות המקרה.

 

ה.            נחתום ונאמר כי צר לנו מאוד על הקרבן, ואנו משתתפים מכל לב ביגון המשפחה.

 

ש ו פ ט

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר.

 

           ניתן היום, כ"ג באלול תשע"ב (10.9.2012).

                            

 

           ש ו פ ט                               ש ו פ ט                             ש ו פ ט

 

 

 

 

 

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12030090_W03.doc   חכ

מרכז מידע, טל' 077-2703333  ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il