עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 2576/13

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

 

א.             בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט משה יועד הכהן) בעמל"ע 26637-12-11 מיום 27.2.13, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על הכרעת דינו וגזר דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עו"ד ננר, קמר וארדינסט) בבד"א 72/10 מיום 13.11.11. בית הדין הארצי קיבל באופן חלקי את ערעור המבקש, הן על הכרעת הדין מיום 21.1.10 והן על גזר הדין מיום 16.6.10, ודחה את ערעור המשיב על גזר הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי (עו"ד נחאס, מילר וג'ובראן) בבד"מ 48/06.

 

רקע עובדתי

 

ב.             כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בסמוך לחודש נובמבר 2003, פנה אלי טראוב (להלן המתלונן) אל המבקש, עורך דין במקצועו, בבקשה לסייע בשחרור אביו, אברהם טראוב (להלן טראוב), יהלומן ישראלי, שנעצר בהונגריה ואשר שלטונות רוסיה ביקשו להסגירו לידיהם. המתלונן פנה למבקש על רקע נסיונו המוצלח בשחרור בנו שלו בנסיבות דומות. המבקש ציין, כי יוכל לסייע באמצעות איש קשר מרוסיה, אך הדבר יצריך העברת סך של כמיליון דולר לאיש הקשר וצדדים נוספים. לשם כך, הציע המבקש, כי המתלונן יפקיד בחשבון נאמנות אצל עו"ד יהודה קוגלר כסף או יהלומים בשווי מיליון דולר, וכן יופקדו "דמי רצינות" בסך 100,000 דולר בידיו, והכל לשם קיום מצוות פדיון שבויים, ללא קבלת תמורה. ביום 2.1.04, הפקיד המתלונן בחשבונו של המבקש סך של 100,000 דולר, שאמורים היו לחזור אליו עם שחרור אביו, וביום 5.1.04 הפקיד גם יהלומים בשווי של מיליון דולר בחשבון נאמנות של עו"ד קוגלר. המבקש מצידו, הוציא אישור (ביום 2.1.04), הנושא את חתימתו, על גבי נייר פירמה של משרדו, המופנה אל המתלונן, שכותרתו "פקדון עבור טראוב", ובו נכתב "מאשר קבלת סך של 450,000 ₪ סכום זה יוחזר, ללא תנאי, ביום 20/1/04, לא יחול לגביו כל קיזוז, עיכוב, עיקול או תשלום צד ג' מכל מין וסוג שהוא". חלף הזמן, כספים רבים הושקעו במאמצי השחרור, והמתלונן איבד את אמונו בפעולות המבקש. לפיכך, ביקש המתלונן את כספי הפיקדון ושאר הכספים שניתנו למבקש בחזרה. ביום 26.2.04, שלח המבקש למתלונן בפקס מסמך הנחזה להיות הוראה מטעמו לבנק (מיום 20.2.04) למען ישוחררו כספי הפיקדון לזכותו של המתלונן, אלא שמסמך זה לא נשלח לבנק מעולם. טראוב שוחרר בסמוך לחודש מאי 2004, וזאת כנראה ללא סיוע מהמבקש או מי מטעמו. פניותיהם של משפחת טראוב למבקש להחזרת כספי הפיקדון נדחו בטענה שסכום זה בא לכסות הוצאות שונות שהיו למבקש ולבנו בקשר לפרשה, וכן את שכר טרחתו, כפי שפורט בדו"ח הוצאות שהומצא למתלונן.

 

הליכים משמעתיים

 

ג.              המתלונן הגיש תלונה כנגד המבקש לועד מחוז חיפה של לשכת עורכי הדין, וזה הגיש קובלנה כנגד המבקש בגין התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין לפי סעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן החוק); אי שמירה על כבוד המקצוע לפי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק; הפרת סעיף 85 לחוק בצירוף סעיף 86 לחוק; חוסר נאמנות ומסירות ללקוח לפי סעיפים 54 ו-61 לחוק וכן כלל 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן כללי האתיקה); הפרת כללים 11, 39, 40, 41 ו-42 לכללי האתיקה בצירוף סעיף 61(2) לחוק.

 

ד.             ביום 21.1.10 קבע בית הדין המשמעתי המחוזי בחיפה, כי אף שהמתלונן לא פנה למבקש לצורך טיפול משפטי, ואף שמאמצי המבקש לשחרור טראוב לא נעשו במסגרת טיפול משפטי, התקיימו בין השניים יחסי עו"ד-לקוח במסגרת קבלת הפיקדון ונטילתו, וזאת בהסתמך בעיקר על מכתב האישור מיום 2.1.04 והפקדת הכספים בחשבון הפקדונות של משרד המבקש. על כן הורשע המבקש בעבירות התנהגות שאינה הולמת את המקצוע, אי שמירת כבוד המקצוע וכן חוסר נאמנות ומסירות כלפי הלקוח. כן נקבע, כי בכל הנוגע למאמצי המבקש לשחרור טראוב וכשלון הבטחתו לגבי התוצאה, מורשע המבקש בעבירות של התנהגות שאינה הולמת את המקצוע ובאי שמירה על כבוד המקצוע, תוך הדגשה כי הרשעתו בעניין זה אינה במסגרת יחסי עו"ד-לקוח. ביום 16.6.10 נקבע עונשו של המבקש להשעיה בפועל ל-16 חודשים, השעיה על תנאי ל-24 חודשים לתקופה של 3 שנים, תשלום הוצאות לשכת עורכי הדין בסך 10,000 ש"ח, קנס בסך 10,000 ש"ח ופיצוי למתלונן בסך 25,000 ש"ח. על פסק דין זה הגיש המבקש ערעור, שנסב הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין (בד"א 72/10), לבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין, ואילו המשיב הגיש ערעור על קולת העונש שהושת על המבקש (בד"א 64/10).

 

ה.             ביום 13.11.11 דחה בית הדין המשמעתי הארצי את ערעור המשיב וקיבל באופן חלקי את ערעור המבקש הן לעניין ההרשעה והן לעניין העונש. בניגוד לבית הדין המשמעתי המחוזי, בית הדין המשמעתי הארצי סבר, כי בין המבקש למתלונן התקיימו יחסי עו"ד-לקוח בכל הנוגע למאמצי השחרור מטעם המבקש, אך לנוכח העובדה שהמשיב לא ערער על קביעה זו אין מקום לשנותה. כן זוכה המבקש מן העבירות של התנהגות שאינה הולמת את המקצוע ושל אי שמירה על כבוד המקצוע, בנוגע למעורבותו אל מול גורמים שונים בחו"ל בבחינת "קשר פסול", וזאת מאחר שפעל כמצופה ממנו על-ידי המתלונן, על אף תחושת חוסר הנוחות מהדרך בה פעל. לפיכך הופחת עונשו של המבקש להשעיה ל-14 חודשים, תוך הותרת יתר רכיבי גזר הדין על כנם, וזאת בשל גילו, עברו הנקי ועינוי הדין נוכח התמשכות ההליכים. בית הדין המשמעתי הארצי קבע, כי כספי הפיקדון ניתנו למבקש במסגרת יחסי עו"ד-לקוח, אך גם אם היה מגיע למסקנה שהפיקדון הופקד בידי המבקש שלא במסגרת תפקידו כעורך-דין, היה מן הראוי להרשיעו בעבירות של התנהגות שאינה הולמת את המקצוע ובעבירות של אי שמירת כבוד המקצוע, ולא היה בכך כדי לשנות את העונש שהושת עליו. כן, נדחתה גרסת המבקש, כי המתלונן הסכים בשלב כלשהו שלא יוחזר לו הפיקדון. עוד נקבע, כי כלל 40(ב) לכללי הלשכה מתייחס גם למקרים בהם הלקוח הוא שהפקיד את הכספים, ובכל מקרה חלות בענייננו הוראות סעיף 88 לחוק, השוללות אפשרות של עיכוב כספים בידי המבקש בטענה שאלה מגיעים לו כשכר טרחה. נזכיר כאן כי כלל 40(ב) עניינו עיכוב על פי דין של כספים שקיבל עו"ד "עבור לקוחו", וסעיף 88 עניינו עיכוב כספים להבטחת שכר טרחה והוצאות, ובלבד שהוגשה תביעה לעניין זה על-ידי עורך הדין בעקבות דרישת הלקוח להחזר. עוד יצוין, כי לבקשה נתלוותה בקשה לעיכוב ביצוע ההשעיה. בהחלטת השופט זילברטל מ-10.4.13 ניתן עיכוב ביצוע ארעי ונתבקשה תגובה, בה התנגדה המשיבה לכך. על פסק דין זה הגיש המבקש ערעור, אף כאן הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין, לבית המשפט המחוזי בירושלים.

 

בית המשפט המחוזי

 

ו.              ביום 27.2.13 דחה בית המשפט המחוזי את ערעור המבקש בציינו, כי אמנם פנייתו הראשונית של המתלונן אל המבקש נעשתה ללא קשר לכישוריו כעורך-דין, אולם, בהמשך הדרך, ובודאי בסוגיית כספי הפיקדון, התקיימו יחסי עו"ד-לקוח בין המתלונן למבקש. נקבע, כי אף מבלי לטעת מסמרות בשאלה היש להגדיר את מכלול מאמצי המבקש כמתן שירות משפטי-מקצועי, בעניין הטיפול בפיקדון פעל המבקש באופן מובהק כעורך-דין, מן הטעמים שפורטו בפסק דינו של בית הדין הארצי, ולפיכך היו מעשיו כפופים לכללי האתיקה ולדין המשמעתי של הלשכה. עוד נקבע, כי לא יכלה לעמוד למבקש טענת קיזוז אל מול שכר הטרחה הנטען, לגבי כספי הפיקדון, נוכח הוראת סעיף 88 לחוק, וזאת אף אילולא היה מדובר בפיקדון, מאחר שלא הוגשה תביעה מטעמו בגין שכר הטרחה. כן נקבע, כי יש לפרש בהרחבה את כלל 40(ב) לכללי האתיקה כך ש"סכומי כסף שקיבל (עורך-דין – א"ר) עבור לקוחו" כוללים גם כספים שהופקדו על ידי הלקוח עצמו. מכאן, שלמבקש לא עמדה הזכות לעכב את כספי המבקש ולקזזם מול שכר הטרחה הנטען. בית המשפט המחוזי קבע, כי אפילו היה מדובר בנאמנות פרטית, נוכח האמור באישור מיום 2.1.04 כי "סכום זה יוחזר, ללא תנאי, ביום 20/1/04, לא יחול לגביו כל קיזוז, עיכוב, עיקול או תשלום צד ג' מכל מין וסוג שהוא", אסור היה למבקש לקזז את שכר הטרחה, והתנהגות כאמור אינה הולמת עורך-דין. כן נקבע, כי כל היסודות להרשעת המבקש בעבירות שיוחסו לו בנוגע לאי החזרת כספי הפיקדון, ולאופן התנהלותו בניגוד להוראות הדין, הוכחו כדבעי כלפי המבקש, ואין כל עילה להתערב בממצאי ערכאות המשמעת ובקביעותיהן. נקבע, כי העונש ראוי בהתחשב בחומרת העבירות מזה ובעברו המשמעתי הנקי של המבקש מזה.

 

הבקשה

 

ז.              את אדניה של בקשה זו, הערוכה באורך יתר, כך חוששני, סומך המבקש בעיקר על טענה שהועלתה לאורך כל ההליכים, גם בעזרת חוות דעת של ד"ר לימור זר-גוטמן שצורפה לכתבי טענותיו בבית הדין הארצי, קרי כי בינו לבין המתלונן לא התקיימו יחסי עו"ד-לקוח, וכן כי החלת יחסי עו"ד-לקוח על חלק ממערכת עובדתית אחת היא חדשנית ובעלת השלכות רוחב על ציבור עורכי הדין. כן נטען, כי אין ניתן להרחיב את תחולתם של כלל 40(ב) לכללי האתיקה וסעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין על קיזוז כספים שאינם שכר טרחה, או להחילם על עיסוק אחר של עורך-דין שלא במסגרת יחסי עו"ד-לקוח. עוד נטען, כי אף בהנחה שמתקיימים יחסי עו"ד-לקוח, לא ניתן להרחיב את תחולתו של כלל 40(ב) לכללי האתיקה על כספים שהופקדו על ידי הלקוח עצמו. לבסוף נטען, כי עונשו של המבקש הוחמר יתר על המידה ואינו מוצדק בנסיבות העניין.

 

הכרעה

 

ח.             לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, חוששני שלא אוכל להיעתר לה. כידוע, רשות ערעור - בגלגול רביעי, שראשיתו שתי ערכאות משמעתיות - על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים לפי סעיף 71 לחוק לשכת עורכי הדין, נשקלת אך במקרים חריגים שבחריגים, "בגדרי 'מהדורה מחמירה' של הלכת חניון חיפה" (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); בר"ש 1958/09 ברי נ' הועד המחוזי של לשכת עוה"ד בתל אביב (2009); בר"ש 6588/09 דיאמנט נ' לשכת עורכי הדין -ועד מחוז חיפה (2009); בר"ש 5700/09 פודים נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין (2009); בר"ש 10486/09 עוויד נ' לשכת עורכי הדין מחוז חיפה (2010)); אין המקרה שלפנינו מעורר שאלות עקרוניות מהסוג הבא בגדרים אלה. אכן, בחוות דעת מאת פרופ' חמי בן-נון, שהוגשה כנראה בבית המשפט קמא במסגרת בקשה לעיכוב ביצוע אך נושאת תאריך 18.3.13, לאחר פסק הדין קמא (אולי בהדפסה מחודשת לקראת הליך זה), נטען כי יש בענייננו מקום לגלגול רביעי בשל השלכות רוחב על כלל עורכי הדין וההשלכות הקשות על המבקש, אך לא ראיתי מקום לכך. הטעם הוא, כי גם אם נפלה – לכאורה – טעות באשר לכלל 40(ב) בהתאם לפסיקה קיימת, ככל שהתוצאה אינה מצדיקה הידרשות ערעורית נוספת, וזו דעתי, איני רואה מקום לגלגול נוסף.

 

ט.             לגופם של דברים לא מצאתי עילה להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש סבור, כי ההכרעה בבקשה תלויה בשאלה האם התקיימו יחסי עו"ד-לקוח בינו לבין המתלונן. ברם, בית משפט זה קבע כי הוא נוטה "בנסיבות מתאימות, לראות עבירה משמעתית גם בהתנהגות בלתי הולמת את כבוד המקצוע, שנעשתה מחוץ לענייני העבודה המקצועית של עו"ד" (ראו בג"ץ רכטמן נ' לשכת עורכי הדין, מחוז תל-אביב-יפו, פ"ד מא(4) 606 (1987), מפי השופטת נתניהו; על"ע 8/81 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אבי-יפו נ' פלוני, פ"ד לו(1) 756 (1982)); מכל מקום, בנסיבות הספציפיות, סבורני כי נכונה מסקנתם של בית המשפט המחוזי (פסקאות 48-47 לפסק הדין) ובית הדין המשמעתי הארצי (פסקה 26 לפסק הדין), כי גם אילו החזיק המבקש בכספי הפיקדון בנאמנות פרטית – משמע שלא במסגרת יחסי עו"ד-לקוח – עדיין היה ראוי להרשיעו, בשל אי החזרת כספי הפיקדון כמתחייב מהאישור מיום 2.1.04, וזאת הן בעבירות של התנהגות שאינה הולמת את המקצוע והן בעבירות של אי שמירה על כבוד המקצוע. זו היא, כפי שנראה, גם התשובה לטענה בדבר תחולתו של כלל 40 לכללי האתיקה.

 

י.              בתי הדין המשמעתיים הם המופקדים על שמירת כללי האתיקה ההולמת עורכי דין, והלכה היא כי "פסיקתם בשאלה, מהי התנהגות שאינה הולמת עורך-דין, יש בה, בכפוף להתערבות במקרים מתאימים על-ידי בית-משפט זה, כדי להתוות את גבולות המותר והאסור, ההולם ושאינו הולם בהתנהגותו של עורך-דין. באין דבר חקיקה, שייתן מענה לכל מקרה או התנהגות של עורך-דין אם מותר הוא או אסור, יש חשיבות רבה לקביעותיהם של בתי הדין המשמעתיים במקרים המובאים לפניהם, קביעות אשר יש בהן יציקת תוכן וקביעת נורמות בדבר ההתנהגות הראויה של עורך-דין" (ראו על"ע 9/89 יובל נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בבאר-שבע, פ"ד מד(1) 705, 709 (1990), מפי השופט – כתארו אז - אור); בענייננו סברו הערכאות הקודמות, כי יש בהפרת התחייבותו של המבקש באישור מיום 2.1.04 – להחזיר את כספי הפיקדון "ללא תנאי, ביום 20/1/04, לא יחול לגביו כל קיזוז, עיכוב, עיקול או תשלום צד ג' מכל מין וסוג שהוא" – וביצירת המצג הלא אמיתי בפני המתלונן, כאילו הורה המבקש לבנק להחזיר את כספי הפיקדון, משום התנהגות שאינה הולמת בנסיבות את מקצוע עריכת הדין. לא מצאתי מקום לשנות מקביעתם זו.

 

יא.           למעלה מן הדרוש יוער, כי מסכים אני עם עמדתו של בית הדין המשמעתי הארצי הגורסת כי בין המבקש למתלונן התגבשו יחסי עו"ד-לקוח, משלב מסוים, מן הטעמים שפורטו בהחלטתו (פסקאות 25 ו-38 לפסק הדין), בודאי בכל הנוגע להפקדת כספי הפיקדון. האישור מיום 2.1.04 ותוכנו מדברים בעדם, וכך גם הקבלה שניתנה וההוראה (שלא ניתנה בפועל) לבנק להחזיר הכספים.

 

יב.           אכן כפי שטען המבקש, בית משפט זה הכריע בעבר כי אין להרחיב את תחולתו של כלל 40 לכללי האתיקה על כספים שהופקדו בידי עורך הדין על ידי הלקוח עצמו (ראו על"ע 9013/05 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' יהודה, פסקה י(2) לחוות דעתי (2006) (להלן עניין יהודה). אך יודגש, כפי שכתבתי שם, כי פרשנות מרחיבה אינה נצרכת, ואין בדבר כדי למנוע ענישה משמעתית במקרים אלה:

"מטרת ההליך המשמעתי היא שמירה על רמת המקצוע ועל האמון שרוחש ציבור הלקוחות לעורכי הדין. חובת הנאמנות הכללית של עורך דין כלפי לקוחו קבועה בכלל 2 ובסעיף 54 לחוק. מספר הכללים המסדירים חובות ספציפיות של עורך דין כלפי לקוחו הוא קטן, שכן אין ניתן להעלות עלי כתב את כל הסיטואציות  האפשריות במציאות אנושית, בהן עלול עורך דין למעול חלילה באמון לקוחו. חובת הנאמנות הכללית האמורה באה על מנת לפרוש מצודה רחבת היקף על המקרים בהם פועל עורך דין שלא למען אינטרס לקוחו, ויש בה כדי לענות על הנצרך לאכיפה המשמעתית. בתי הדין המשמעתיים הם היוצקים תוכן מוחשי לחובת הנאמנות הכללית, ופסיקתם, יחד עם פסיקתו של בית משפט זה, קובעת את נורמות ההתנהגות האתית של עורכי הדין, את המותר ואת האסור... זו אף דרכו של המחוקק הראשי שהטיל על עורך הדין חובות כלליות נוספות, אלה המעוגנות בסעיף 53 לחוק (שמירה על כבוד המקצוע) ובסעיף 61(3) (התנהגות שאינה הולמת את המקצוע). בתי הדין המשמעתיים הם האמונים ליצוק תוכן אף לחובות הללו. 'סעיף 61(3) מאפשר לבתי הדין המשמעתיים ולבית המשפט העליון ליצוק תוכן להוראות החוק על-ידי הקביעה מהן דרכי התנהגות שאינן הולמות את מקצוע עריכת הדין' (קלינג, שם עמ' 490-489 והאסמכתאות דשם); ד"ר קלינג נדרש (עמ' 491-490) לביקורת שנמתחה בעל"ע 7/73 הנזכר, (השופט – כתארו אז – יצחק כהן, בעמ' 686) על הבעייתיות שבניסוחה הכללי והגמיש של חובת הנאמנות והמסירות אשר להלכה ניתן להחילה למפרע, ומביא הוא את דעתו של פרופ' ברק בספרו פרשנות במשפט: פרשנות החקיקה, 136, כי אין מנוס משימוש ב"מונחי שסתום" – הוראות המסמיכות לקבוע נורמות כדי להתמודד עם צרכי הזמן והמקום; וכדברי פרופ' ברק שם 'מושגי השסתום משרתים מטרה חשובה, ואין הם נוגדים את עקרון שלטון החוק'. כפי שמציין ד"ר קלינג (עמ' 493), 'הוראות עמומות המאפשרות את יישומן על נסיבות משתנות, אופייניות למערכות של דין משמעתי...'"  

 

          פסיקה זו לא נזכרה בהכרעותיהן של הערכאות הקודמות בענייננו, אך איני מרחיב דברים בעניין זה משלא נתבקשה תשובה, כדי שלא להכביר הוצאות, ובעיקר בשל הטעם הבא, שכבר נזכר מעלה: משסברו בית המשפט המחוזי ובית הדין המשמעתי הארצי, כי היו מרשיעים את המבקש הן בעבירות של התנהגות שאינה הולמת את המקצוע והן בעבירות של אי שמירה על כבוד המקצוע, וזאת גם שלא במסגרת יחסי עו"ד-לקוח, אין בעניין זה כדי להועיל למבקש. בעניין יהודה נאמר בפסקה י(3), כי "אין להוציא מקרא מידי פשוטו: עורך דין המעכב את כספי לקוחו שלא על פי דין, מפר את חובת הנאמנות המוטלת עליו; הפרת חובה זו גוררת אחריה ענישה משמעתית הנדרשת גם לחומרת המעשה. לא כלל 40 הוא החל איפוא במקרה דנא". אם כן, לגבי עורך דין המעכב כספים שנמסרו לו על ידי לקוחו, ישנן דרכים אחרות בדין המשמעתי שאינן בהכרח כלל 40 (שאותו – אגב – בידי הלשכה לתקן, כנאמר בעניין יהודה). בכל מקרה, בענייננו, תמים דעים אני עם קביעתו של בית המשפט המחוזי (פסקאות 47-46), כי אין יכולה לעמוד למבקש טענת קיזוז אל מול שכר הטרחה שנדרש על ידיו, וזאת לנוכח האמור בסעיף 88 לחוק, ואי הגשת תביעה.

 

יג.            באשר לעונש, המבקש טען כי אינו מוצדק בנסיבות העניין. ברם, לא אחת בית משפט זה קבע כי חומרת העונש אינה ככלל עילה לדיון בגלגול שלישי (ראו רע"פ 9655/02 פלוני נ' מדינת ישראל (2002); רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' מדינת ישראל (1997)), ומקל וחומר בגלגול רביעי (ראו בר"ש 3504/12 ארבל נ' לשכת עורכי הדין, מחוז תל אביב והמרכז (2012); בר"ש 4660/12 עזריאלנט נ' לשכת עורכי הדין (2012) (להלן עניין עזריאלנט)). הדברים נכונים ביתר שאת, כפי שכתבתי בעבר, כאשר מדובר בהתערבות בתי המשפט בעניינים משמעתיים, שם "הרצוי הוא, כי בתי הדין של לשכת עורכי הדין הם שיתוו את מדיניות הענישה" (ראו פסקה ט"ו, עניין עזריאלנט והאסמכתאות שם); לגופו של עניין, עונשו של המבקש אינו נוטה לחומרה, בשים לב לעבירות אותן עבר המבקש, שבראשן שליחת יד בפיקדון, שלגביה נכתב בעל"ע 6868/06 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו נ' חיים, בפסקה ט' לחוות דעתי (2007):

 

"העבירה של שליחת יד בפקדון לקוח היא מן העבירות החמורות הרובצות לפתחו של עורך דין, וישנם מקרים שבהם תצדיק את סילוקו של עורך הדין משורות המקצוע לצמיתות (ראו על"ע 2935/04 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב נ' שוגרמן (לא פורסם); על"ע 6363/00 פינקל נ' הועדה המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו (לא פורסם). זאת, שהרי היא נוגעת בלב ליבו של המקצוע, שכל כולו אמון הלקוח והציבור במקצועיותו וביושרתו של עורך הדין ששירותיו נבחרו, עד כדי גילוי כל צפונות לב; שעה שעורך הדין שולח יד בפקדונו של הלקוח – הרי אלה תרתי דסתרי במובהק, בחינת נשיכת היד המאכילה."

 

יד.           ודוק, עד כה לא הוחזרו כספי הפיקדון למתלונן ולא הובעה חרטה מצד המבקש.

 

טו.           הערכאות הקודמות נימקו את גזר דינן ושקלו את השיקולים הנוגעים לעונש, בית הדין הארצי אף המתיק את עונשו של המבקש בשל עברו המשמעתי הנקי וגילו המתקדם, והמבקש לא הצביע על טעמים מיוחדים להתערבות בתוצאה. צר לי על שהמבקש כשל בגיל מתקדם, אך אין זה מן המקרים המצדיקים גלגול רביעי, ככזה ולגוף הפרשה.

טז.           סוף דבר, אין בידי איפוא להיעתר למבוקש. עיכוב הביצוע בטל. לוא גם לפנים משורת הדין, נוכח הימשכות ההליכים בערכאות המשמעת זמן רב, תחל ההשעיה מיום 14.7.13.

 

 

           ניתנה היום, ז' בסיון תשע"ג (16.5.13).

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   13025760_T02.doc   רח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il