עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 254/07

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

בשם המערערים בע"א 254/07:                                               בעצמם

בשם המערערים בע"א 5187/08:                                              עו"ד י' ביינרט

בשם המשיבה 1

בע"א 254/07 ובע"א 5187/08:                                               עו"ד דידי רוטשילד

 

 

 

1.        זוהי בקשה לעיכוב ביצוע הליכי הוצאה לפועל, לרבות הליכי פינוי דירתם של המבקשים, עד להכרעה בערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ר' רונן).

 

2.        ביום 15.11.1978 נחתם הסכם קומבינציה (להלן: ההסכם) בין בעלה המנוח של המשיבה 1 ואנשים נוספים (להלן: בעלי הקרקע) אשר החזיקו בנכס מקרקעין בעיר גבעתיים (להלן: הקרקע) לבין המשיבה 2 (להלן: הקבלן). בהסכם נקבע כי הקבלן יקים שני בנייני מגורים בקרקע ויעביר את זכות החכירה לדורות בשש דירות לידי בעלי הקרקע. עוד קובע ההסכם כי שלוש דירות נוספות (להלן: דירות הביטחון) יועברו לרשות הקבלן רק לאחר שהוא יעמוד בחיוביו החוזיים שנקבעו בהסכם. בשנת 1983 מכר הקבלן שתיים מדירות הביטחון – דירה אחת למבקשים ודירה אחת לבני הזוג ציפורה וחיים רביבו (להלן: רביבו). בשנת 1990, הגישה המשיבה 1 (להלן: סמואל) תביעה לבית משפט השלום ובמסגרתה דרשה כי המבקשים ורביבו יסלקו את ידם מדירותיהם וישלמו דמי שכירות ראויים בסך של 192,000 ש"ח. עילת התביעה עליה התבססה סמואל הייתה כי הקבלן לא עמד בחובותיו לבעלי הקרקע על-פי החוזה ולכן לא הייתה לו כל זכות בדירות הביטחון, וממילא לא היה רשאי להעבירם למבקשים ולרביבו. בית משפט השלום (כבוד השופטת ד' אבניאלי) דחה את תביעתה של סמואל.

 

3.        סמואל ערערה לבית המשפט המחוזי (כבוד השופטים ר' שטרנברג-אליעז, ע' פוגלמן, ר' לבהר-שרון) והצדדים הסכימו ביניהם שבית המשפט יפסוק בערעור בדרך של פשרה, על-פי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984 (להלן: פסק הדין בפשרה). פסק הדין בפשרה קבע כי:

 

א.    אלי רונן וזהבה רונן, (משיבים 1-2) ישלמו למערערת ביחד ולחוד, סך השווה ל- 105,000$, עבור הדירה בת 5 חדרים ("דירת רונן").נ

 

ב.    צפורה וחיים רביבו (משיבים  3-ו-4) ישלמו למערערת ביחד ולחוד, סך השווה ל-95,000 $, עבור הדירה בת 4.5 חדרים ("דירת רביבו").ב

 

2.    הסכומים ישולמו בחמישה תשלומים חודשיים, שווים ורצופים, החל מ-1.12.2004, לפי שער הדולר היציג בעת התשלום בפועל.ו

לא ישולם תשלום אחד במועדו, תעמוד כל היתרה לפרעון מיידי. איחור שלא יעלה על 10 ימי עסקים, לא ייחשב כאי פרעון התשלום במועד.נ

 

3.    לא יסולקו כל הסכומים במועדם, יפנו המשיבים את הדירות מכל אדם וחפץ, תוך 30 יום מקבלת הודעה בכתב, במסירה אישית או על ידי הדבקה על דלת הדירות.

דינו של פסק דין זה כדין צו פינוי וסילוק יד, אם אמנם לא יעמדו המשיבים בחיוביהם.

 

4.    לא תפונה אחת הדירות כאמור לעיל, ישלמו המשיבים הרלבנטיים למערערת, פיצוי בגין אי פינוי הדירה במועד, בסך השווה ל-60 $ ארה"ב לכל יום של איחור בפינוי הדירה.ב

 

5.    מתמנה כונס נכסים לצורך רישום הדירות על שמות הרוכשים, עו"ד אילן בר-חנין מרח' המסגר 59 תל-אביב. שכרו של הכונס הנכבד, ישולם על ידי רוכשי הדירות, בחלקים שווים.  המינוי יכנס לתוקפו ביום ה-15 לסילוק כל התשלומים, על פי פסק הדין.

 

 

נראה כי מגמת פסק הדין בפשרה הייתה להעניק פיצוי כלכלי לסמואל, אך להותיר את הדירות עצמן בידי המבקשים ובידי רביבו. רביבו שילמו לסמואל את התשלומים שנקבעו בפסק הדין ובכך נסתיים הסכסוך בינם ובין סמואל. באשר למבקשים, למרבה הצער, פסק הדין בפשרה היה רחוק מליצור פשרה ושלום בין הצדדים, והוביל לשבע שנים נוספות (עד כה) של דיונים משפטיים. המבקשים סירבו להשלים עם תוצאת פסק הדין וביקשו לבטלו בדרכים שונות. המבקשים פנו לבית משפט זה בבקשת רשות ערעור (רע"א 9311/04) בטענה כי סכום התשלום שקבע פסק הדין בפשרה גבוה מערך הדירה ומשווי הנזק שגרם הקבלן לסמואל כפי שנתברר בתביעה ביניהם. בית המשפט העליון (כבוד השופט א' רובינשטיין) קבע כי אין הצדקה למתן רשות ערעור "בגלגול שלישי" במקרה שכזה, שכן לא עולה ממנו שאלה עקרונית החורגת מעניינם של שני הצדדים.

 

4.        גם לאחר דחיית בקשת רשות הערעור, סירבו המבקשים להשלים עם הכרעת פסק הדין בפשרה. בתחילה, פנו המבקשים בהמרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ר' רונן) בבקשה לביטול פסק הדין בפשרה. המבקשים טענו כי פסק דין נוסף שניתן בבית המשפט המחוזי בסכסוך שבין סמואל לבין הקבלן, מורה כי הסכום שחויבו לשלם לסמואל עולה בהרבה על סכום חובות הקבלן לסמואל, ועל כן אין הצדקה שיפצו את סמואל בסכום כה גבוה. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה משני נימוקים עיקריים. ראשית, קבע בית המשפט המחוזי כי כאשר צדדים מסכימים לפסק דין בדרך של פשרה, הם לוקחים על עצמם גם את הסיכון כי פסק הדין יוותר בתוקפו על אף שעובדות מסוימות יתגלו בעתיד. שנית, קבע בית המשפט המחוזי כי פסק הדין המדובר העוסק בסכסוך שבין סמואל ובין הקבלן נוגע רק בחלק מחיובי הקבלן לסמואל; לפיכך, טוען בית המשפט המחוזי כי אין בסיס לטענה כי המבקשים חויבו לשלם לסמואל סכום גבוה מזה שחייב לה הקבלן. כנגד פסק דין זה, הוגש הערעור בגדרו מתבקשת בקשת עיכוב הביצוע שבפנינו.

 

5.        במקביל, פנו המבקשים ללשכת ההוצאה לפועל, בבקשה לביטול חובם למשיבה בטענת "פרעתי". עובר להגשת הבקשה הפקידו המבקשים בקופת בית המשפט חלק מהחוב בסך 105,000$ בו חויבו בפסק הדין בפשרה, והיתרה הופקדה כתנאי מקדים להמשך הדיון בבקשה. כלומר, אין חולק כי החל מהתאריך 13.7.2006 מלוא סכום החוב המקורי בו חויבו המבקשים בפסק הדין בפשרה, מופקד בקופת בית המשפט. כמו כן, מוסכם כי המשיבה מסרבת למשוך את הסכום המדובר מקופת בית המשפט, שכן לטענתה, הוראות פסק הדין בפשרה מורות כי לאחר שהמבקשים איחרו בפירעון התשלום הראשון שחויבו לשלם – השתכלל צו לפינוי הדירה ולסילוק יד המבקשים ממנה. רשמת ההוצאה לפועל (ש' הינדה) דחתה את בקשת המבקשים, מכיוון שהוראות פסק הדין בפשרה קבעו במפורש כי במקרה של איחור בתשלום דינו "כדין צו פינוי וסילוק יד"; אין חולק כי המבקשים איחרו בתשלום, ועל כן פסק הדין בפשרה משמש כצו פינוי מן הדירה. ערעור שהגישו המבקשים לבית משפט השלום על החלטת רשמת ההוצאה לפועל, נדחה. המבקשים אף ביקשו רשות ערעור מבית משפט המחוזי כנגד דחיית ערעורם בבית משפט השלום, וכן ביקשו כי פינוי הדירה יעוכב עד להחלטה בבקשת רשות הערעור. טרם התקבלה החלטה בבקשת רשות הערעור, אך בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע.

 

           אגב, מן הראוי לציין כי סקירת ההליכים המשפטיים שננקטו במסגרת הסכסוך בין הצדדים היא סקירה חלקית בלבד. עיון במגוון פסקי הדין שצורפו לבקשה ולתגובה לבקשה, מורה כי הצדדים פנו לבתי המשפט שוב ושוב, בעילות שונות. בין השאר, אחד מפסקי הדין הרשיע את המבקש 1 בכך שאיים על סמואל ועל ילדיה כי המשך הסכסוך המשפטי ביחס לדירה, יוביל לפגיעה פיזית בהם.

 

6.        המבקשים טוענים כי עיקר עניינו של פסק הדין בפשרה הוא כספי; בית המשפט חייב את המבקשים ואת רביבו בתשלום כסף לסמואל ולא בהעברת הדירה לידיה. המבקשים מפרשים את קביעת פסק הדין בפשרה ביחס לפינוי מהדירה כסנקציה שנועדה להבטיח את תשלום החוב הכספי. דהיינו, לטענתם, פסק הדין בפשרה קובע כי אם החיוב הכספי לא ישולם, יהיה מקום למכור את הדירה, לשלם את החוב הכספי לסמואל מכספי המכירה ולהעביר את יתרת הסכום בחזרה למבקשים. לפיכך, טוענים המבקשים, אין שחר לדרישת המשיבה להעברת הדירה לידיה, שכן מוסכם כי שווייה גבוה פי כמה וכמה מן החיוב הכספי בפסק הדין בפשרה (105,000$). יתר על כן, המבקשים טוענים כי סכום חובם לסמואל הופקד במלואו בקופת בית המשפט ולכן אין כל צורך בהעמדת הדירה כערובה לביצוע התשלום. המבקשים מצטטים את אמרתה של סמואל באחד הדיונים המשפטיים שניהלו הצדדים לפיה היא מעריכה את שווי הדירה בכ-3 מיליון ש"ח ועל כן היא מעדיפה לקבל לידיה את הדירה ולא למשוך 105,000$ שהופקדו בבית המשפט. המבקשים טוענים כי אין כל בסיס לרצונה של סמואל לזכות בדירה, ומדובר בפרשנות מעוותת של פסק הדין בפשרה. עוד טוענים המבקשים כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתם, שכן המבקש 1 מתגורר בדירה בפועל והוא אדם בן 75 שנים, אשר מצוי במצב בריאותי קשה בשל סכרת קשה וניתוח לב פתוח שעבר. לעומת זאת, המבקשים טוענים כי סמואל מצויה בחובות כבדים ותלויים נגדה עיקולים רבים. לפיכך, אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין, חוששים המבקשים כי הדירה תעוקל או תוברח מנושיה של סמואל על-ידי העברתה לילדיה. כך או כך, סבורים המבקשים כי הימנעות מעיכוב הביצוע תהפוך את הדיון בערעור לתיאורטי בלבד, שכן כל עניינו הוא גורלה של הדירה וקשה להניח כי המבקש יוכל לזכות בדירה מחדש אם יפונה ממנה כעת. במקביל, מכל הסיבות האמורות לעיל, סבורים המבקשים כי סיכויי הערעור טובים מאוד ועל כן יש לעכב את פינוי הדירה עד להכרעה בערעור.

 

7.        בהחלטה מיום 26.10.2011 נתבקשה תגובתה של המשיבה 1 (סמואל) לבקשה. סמואל טוענת כי הבקשה דנן היא שלב נוסף במסגרת הליכי הסרק בהם פותחים המבקשים במשך למעלה משבע שנים, בכדי להתחמק מביצוע חובותיהם שנקבעו בפסק דין חלוט – פסק הדין בפשרה. סמואל טוענת כי מדובר בדירה אליה פלשו המבקשים שלא כדין לפני כ-28 שנים, והגיעה העת להשבת הדירה לידיה לאחר תקופה כה ארוכה. ביתר שאת, טוענת סמואל כי הערעור דנן הוא ערעור "בגלגול חמישי" לפחות, שכן כל טענות המבקשים נדונו בבקשת רשות הערעור שהגישו על פסק הדין בפשרה ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי נשוא הערעור, וכולן נדחו. לפיכך, טוענת סמואל כי סיכויי הערעור הם אפסיים ואין כל טעם לעכב את ביצוע פסק הדין. סמואל ממשיכה וטוענת כי פסק הדין בפשרה לא הורה על פינוי הדירה כערובה לחיוב כספי, אלא עשה כן בגלל שהצדדים הסכימו כי הזכויות הקנייניות בדירה שייכות לה ולכן אין להעבירם למבקשים מבלי שישלמו עבורן. בנוסף, טוענת סמואל כי המבקש 1 מצוי בהליכי פשיטת רגל, ועדיין לא הומצא אישור בית משפט של פשיטת רגל לעצם קיום הערעור. סמואל מדגישה כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה, שכן היא אישה בת 77 שנים, אשר מנהלת הליכים משפטיים במשך שנים ארוכות על מנת לזכות מחדש בדירה ששייכת לה, בזמן שהיא וילדיה גרים בדירות שכורות. לבסוף, טוענת סמואל כי הבקשה הוגשה בשיהוי של מספר חודשים, כי סכומי הכסף שהופקדו בקופת בית המשפט נועדו לפצות אותה על האיחור בתשלום ולא לשמש כתשלום המקורי, וכי הבקשה הוגשה בחוסר ניקיון כפיים.

 

8.        דין הבקשה להתקבל. הכלל הוא כי הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע ההחלטה עליה מערערים (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). למרות זאת, רשאי בית המשפט להורות על עיכוב הביצוע, בהתקיים שני תנאים מצטברים – סיכויי הערעור טובים ומאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקש (ראו למשל: ע"א 7221/01 י.ג. רובינשטיין יצור וסחר בע"מ נ' שובל שיווק מוצרים והפצתם בע"מ, פ"ד נו (4) 178, 180 (2002)). כמו כן, הפסיקה הכירה בכך שמאזן הנוחות נוטה לעיתים קרובות לטובת בעל דין שמבקש שפינויו מדירת מגוריו יעוכב שכן מדובר בצעד קשה ובלתי הפיך (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 678-676 (מהדורה עשירית, 2009); ע"א 2679/06 חן נ' פז (לא פורסם, 5.7.2006)). לפיכך, נראה כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת המבקשים, ובייחוד לטובת המבקש 1, אשר מתגורר בדירה וצפוי לאבד את קורת גגו במקרה שבקשת עיכוב הביצוע תידחה. אלמלא יעוכב הביצוע, לא תהיה כל אפשרות להחזיר את המצב לקדמותו במקרה שהמבקשים יזכו בערעור, שכן יש להניח כי הדירה תועבר לידי דיירים חדשים ולא תהיה כל הצדקה לפנותם ממנה. לעומת זאת, ניתן אמנם להניח כי עיכוב העברת הדירה לידי סמואל גורמת לה אי-נוחות, אך לא נטען כי מדובר בנזק בלתי הפיך.

 

9.        באשר לסיכויי הערעור, יש להפריד בין טענותיהם השונות של המבקשים. יש רגליים לטענה כי חלק מטענות המבקשים כבר נטענו ונדחו בבתי המשפט השונים, וכן בבית משפט זה. מאבקם המשפטי של המבקשים התמקד עד כה בתקיפת סכום הכסף שנתחייבו לשלם לסמואל (105,000$) אשר לטענתם היה גבוה מן הראוי וזאת בשל עילות משפטיות שונות. עם זאת, בגדרי בקשה זו, אין צורך להעריך את סיכויי הערעור באפיק הטיעון הזה, שכן די בסיכוי הקיים בטיעון החלופי של המבקשים בכדי להטות את הכף לטובת עיכוב הביצוע. טענתם החלופית של המבקשים היא כי הם הפקידו את כלל חובם לסמואל בקופת בית המשפט המחוזי, לפני כחמש שנים, ועל כן אין הצדקה לפינויים מן הדירה. טענה חלופית זו נטענה אמנם במסגרת הדיון בטענת "פרעתי" בלשכת ההוצאה לפועל ובערעור שהגישו המבקשים על החלטת רשמת ההוצאה לפועל; אולם בכדי שתתקבל טענת "פרעתי" בלשכת ההוצאה לפועל, נדרש החייב להוכיח כי עמד בכל חיובי פסק הדין כלשונם (ראו למשל: רע"א 6856/93 חוטר נ' מוקד, פ"ד מח(5) 785 (1994); דוד בר-אופיר הוצאה לפועל הליכים והלכות 290-289 (מהדורה שביעית, 2011)). לעומת זאת, טענת המבקשים היא כי פרשנות פסק הדין בפשרה מורה כי הוא לא קבע שצו הפינוי נגדם ימומש במקרה שישלמו את מלוא חובם, אף אם עשו כן באיחור. דיון בטענה פרשנית כזו, הנסמכת על "לאקונה" שמצאו המבקשים לטענתם בפסק הדין בפשרה, אינו בגדר סמכותה של רשמת ההוצאה לפועל; אשר על כן, טרם התקיים דיון ממצה בטענה. על פניו, בזהירות המתבקשת, לא מדובר בטענה מופרכת מן היסוד, שכן ניתן לפרש את פסק הדין בפשרה כמתייחס לדירה כערובה לביצוע התשלום. מספר פסקי דין, הן מבית משפט זה הן מבתי המשפט המחוזיים, קבעו כי התעקשות על הוצאה לפועל של סנקציה מוסכמת שנקבעה בהסכם פשרה, במקרה של הפרה מינורית, היא חסרת תום לב ולכן אין לאוכפה (רע"א 5682/07 רוני ר. הנדסה ופיתוח בע"מ נ' דנים השקעות בע"מ (לא פורסם, 10.3.2008); ע"א (מחוזי ת"א) 1029/06 אברהם נ' קיבוץ המעפיל (לא פורסם, 18.4.2007); עש"א (מחוזי ת"א) 1621-09 סדן נ' לב אביר הנדסת חשמל בע"מ (לא פורסם, 11.4.2010)). אמנם, הפרות הסכמי הפשרה שנעשו במקרים הללו היו קלות ביחס לאיחור הניכר בתשלום במקרה זה, אך טרם נקבעו קווים מנחים בפסיקה ביחס לחומרה המינימאלית של הפרת תנאי הפשרה שתצדיק הוצאה לפועל של סנקציות גם לאחר שההפרה תוקנה. לפיכך, סיכויי הערעור אינם נמוכים במיוחד שכן קיימת אפשרות כי ההרכב שידון בערעור ימצא כי התעקשותה של סמואל על פינוי הדירה היא חסרת תום לב. עם זאת, כמובן שמידת החומרה שיש לייחס לאיחור המבקשים בתשלום חובם, ובחינת תום ליבה של סמואל, כפופים לשיקול דעתו של ההרכב שידון בערעור ואין באמור לעיל בכדי להביע עמדה כלשהי בנושא.

 

10.      נוכח נטייתו המובהקת של מאזן הנוחות לטובת המבקשים, ומבלי שהתעורר צורך לדון בכל טענותיהם, די בכך שהסיכויים לקבלת אחת מטענותיהם בערעור אינם נמוכים בכדי לעכב את פינויים מהדירה. כמו כן, ראוי להתחשב בכך שהמבקשים אינם אחראיים להיווצרות הסכסוך בין הצדדים, שנבע כתוצאה ממעשי הקבלן שמכר להם את דירתם. אגב, פסק דינו של בית המשפט המחוזי נשוא הערעור שלפנינו אינו עוסק בפינוי הדירה אלא בגובה החוב בלבד. עם זאת, אחד הסעדים שביקשו המבקשים בסיכומי הערעור הוא כי בית המשפט יכיר בכסף שהפקידו בקופת בית המשפט כתשלום חובם לסמואל ובית משפט של ערעור מוסמך לדון גם בנושא זה (תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1985). לפיכך, פסק דינו של ההרכב שידון בערעור יוכל להכריע את כלל הסכסוך בין הצדדים.

 

           סוף דבר, הבקשה מתקבלת. פינוי המבקשים מן הדירה יעוכב עד להחלטה בערעור. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

 

           ניתנה היום, י"ט בחשוון התשע"ב (16.11.2011).

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   07002540_P48.doc   גח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il