עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 2368/08

 

 

 

                                          

                                                                                                    

 

 

 

השופטת (בדימ') א' פרוקצ'יה:

 

כללי

 

1.            עובד מדינה נפגע בתאונת דרכים. הוא תובע פיצוי על נזקיו מחברת הביטוח בה רכש ביטוח חובה, ובהמשך מבקש מהמדינה לפרוש פרישה מוקדמת על פי חוק שירות המדינה (גמלאות), התש"ל-1970 (להלן: חוק הגמלאות) עקב פגיעתו בתאונה. המדינה מכירה בזכאותו של העובד לפרוש פרישה מוקדמת משירות המדינה בשל מצבו הרפואי שנגרם עקב התאונה, משנתקיימו התנאים המוקדמים לכך על פי חוק הגמלאות. כתוצאה מכך, נדרשת המדינה לשלם לעובד גמלאות פרישה במועד מוקדם בהרבה מזה שבו היתה נדרשת לשלמן אלמלא התאונה, אילו פרש העובד משירות המדינה בהגיעו לגיל הפרישה הנהוג על פי החוק. בעקבות ארועים אלה, מגישה המדינה תביעה כנגד המזיק באמצעות חברת הביטוח, ובה היא תובעת פיצוי על הנזק שנגרם לה בגין הגמלאות העודפות שהיא נדרשת לשלם לעובד שפרש מהשירות קודם זמנו, וזאת עד לגבול חבותו של המזיק כלפי העובד הניזוק. ממתי מתחיל מירוץ ההתיישנות של תביעת המדינה כלפי המזיק? האם תחילתו בעת קרות התאונה או במועד גיבוש זכותו של העובד לפרוש פרישה מוקדמת, או שמא במועד אחר לצורך ענין זה? ובהקשר לסוגיית ההתיישנות – האם יש לראות בתביעת המדינה כנגד המזיק בתורת מיטיבה, הקשורה בעילת התביעה הנתונה בידי העובד כנגד המזיק בגין נזקי התאונה שנגרמו לו, תביעה תחלופית (סברוגטיבית) או תביעה עצמאית, העומדת על רגליה-היא?

 

רקע עובדתי והליכים קודמים

 

2.            שמעון נחמיה, יליד 1959, עובד משרד האוצר, נפגע בתאונת דרכים ביום 4.3.1997 (להלן: הנפגע ו-התאונה). אבנ"ר – איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ וסלע חברה לביטוח בע"מ (להלן: המבקשות או המבטחות) היו המבטחות של הרכב בפוליסת ביטוח חובה. ביום 28.6.2001, בעקבות פציעתו בתאונה, ביקש הנפגע לפרוש פרישה מוקדמת משירות המדינה עקב מצבו הבריאותי. ביום 6.9.2001 הכירה המדינה בזכותו של הנפגע לפרוש פרישה מוקדמת, והחל ממועד זה החלה לשלם לידיו את הגמלה החודשית.

 

3.            ביום 10.6.2004, למעלה משבע שנים מאז ארוע התאונה, הגישה המדינה תביעה לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו כנגד המבטחות, ובה תבעה שיפוי בגין הגמלאות המוקדמות שנאלצה לשלם, ועוד צפויה לשלם לנפגע עקב פרישתו המוקדמת שנגרמה בעקבות התאונה. המבטחות טענו בתגובה כי עילת התביעה של המדינה התיישנה במועד הגשתה, שכן מירוץ ההתיישנות לתביעתה מתחיל במועד התאונה, וחלפו למעלה משבע שנים מאותו מועד ועד ליום הגשת התביעה. בית משפט השלום (השופט ע' ג' חאג' יחיא) דן בבקשת הדחייה על הסף מטעמי התיישנות, והחליט לדחותה. טעמי החלטתו הינם בתמצית אלה: ראשית, תביעתה של המדינה אינה בגדר תביעת נזיקין רגילה, אלא תביעה שדינה כדין תביעה על פי חוזה, כפי שמורה סעיף 60(ד) לחוק הגמלאות, ומכך יש ללמוד כי יש להבחין בין תביעת המדינה לתביעת הניזוק; שנית, יש לראות בתביעת המדינה כנגד המזיק מכח חוק הגמלאות בבחינת תביעה עצמאית, בדומה לאופן בו מקובל לסווג את עילת התביעה של המדינה כנגד המזיק מכח חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 וחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"י-1950 (להלן, בהתאמה: חוק הנכים, חוק משפחות חיילים, וביחד – חוקי התגמולים). זאת, בשונה מן הפרשנות שניתנה לתביעת המדינה כנגד המזיק מכח חוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי), אשר סווגה כתביעת תחלוף הנובעת מתביעתו של הניזוק. בית משפט השלום מצא, כי אף שלשונו של סעיף 60 לחוק הגמלאות דומה ללשון סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, הרי שמהותו העניינית וסביבתו הטבעית של חוק הגמלאות משייכות אותו לקבוצת חוקי התגמולים. אלה מצביעים על כך כי יש לסווג את עילת התביעה שבידי המדינה מכח חוק הגמלאות כעילה עצמאית, ולא כעילה תחלופית, בדומה לטיבן של העילות בחוקים אלה. בתורת עילה עצמאית, מירוץ ההתיישנות בתביעת המדינה מתחיל ביום בו הוכרה זכות הנפגע לפרוש פרישה מוקדמת עקב התאונה. מאחר שזכות הנפגע לפרוש פרישה מוקדמת הוכרה ביום 16.4.2001, וממועד זה ועד למועד הגשת תביעת המדינה בשנת 2004 טרם חלפו שבע שנים, הרי שתביעת המדינה לא התיישנה. לפיכך, דחה בית משפט השלום את בקשת המבטחות לסלק את תביעת המדינה על הסף מפאת התיישנות.

 

4.            על החלטה זו של בית משפט השלום, הגישו המבקשות בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. הדיון בבקשה צורף לדיון בבקשת רשות ערעור דומה. בהסכמת הצדדים, ניתנה רשות ערעור בשני ההליכים, והצדדים טענו לגופה של המחלוקת. בית המשפט המחוזי (מפי השופטת ד' גנות, ובהסכמת סגן הנשיא ז' המר והשופטת ש' דותן) דחה את שני הערעורים, וקבע, כי חרף הדמיון הקיים בין לשון סעיף 60 לחוק הגמלאות לבין ההוראה המקבילה בחוק הביטוח הלאומי, תכליתו של חוק הגמלאות משייכת אותו לקבוצת החוקים הסוציאליים, ובהם חוק הנכים וחוק משפחות חיילים. בדומה להם, גם חוק הגמלאות מקים למדינה זכות תביעה עצמאית לתבוע את נזקיה, ואין מדובר בתביעה תחלופית שמאפייניה זהים בכל לתביעת הנפגע כנגד המזיק. שונים מכך הם חוק הביטוח הלאומי וחוק ביטוח בריאות ממלכתי, שהינם חוקים בעלי אופי ביטוחי, אשר במסגרת ההסדרים הקבועים בהם, המבוטחים משלמים תשלומים שוטפים כל חייהם על מנת לזכות בהטבות הניתנות מכוחם. באותם חוקים, מוקנית עילת סברוגציה למיטיב הנזק כלפי המזיק הנתפסת כנגזרת ממש מעילת המבוטחים. אולם, לא כך הוא בתביעת המדינה נגד המזיק מכח חוק התגמולים. בית המשפט המחוזי פסק בענייננו כי מירוץ ההתיישנות בתביעת המדינה מתחיל ביום ביצועו של כל תשלום גמלה מוקדמת לנפגע, ולגבי תשלומים עתידיים, ביום בו הוכרה זכאותו של הנפגע לפרוש פרישה מוקדמת. לפיכך, תביעת המדינה בהליך זה לא התיישנה.

 

5.            מכאן בקשת רשות הערעור שבפנינו.

 

טענות הצדדים

 

6.            המבקשות-המבטחות גורסות כי יש מקום ליתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי. זאת, מן הטעם כי בקשתן מעלה שאלה משפטית עקרונית אשר טרם הוכרעה בידי בית משפט זה, ואשר חשיבותה חורגת מעניינם של הצדדים. שאלה זו נוגעת לסיווגה המשפטי הנכון של עילת התביעה של המדינה מכח סעיף 60 לחוק הגמלאות. לגופם של דברים, נטען כי הוראת סעיף 60 לחוק הגמלאות זהה לחלוטין להוראה מקבילה בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, אשר לגביה נקבע בהלכה הפסוקה כי מדובר בעילת תביעה תחלופית, וכי המוסד לביטוח לאומי עומד בנעלי הנפגע לצורך תביעת שיפוי מהמזיק. דין דומה צריך לחול גם ביחס לתביעת המדינה על פי חוקי הגמלאות, ומכך נובע, כי מירוץ ההתיישנות לצורך תביעת המדינה מתחיל בעת קרות התאונה. המבקשות טוענות, כי המבחנים שפותחו בפסיקה לצורך הבחנה בין עילת תביעה עצמאית לעילת תביעה תחלופית מעידים כי עילת התביעה הקמה למדינה על פי סעיף 60 לחוק הגמלאות היא עילה תחלופית. לתמיכה בטענה זו, הן מונות את המאפיינים התחלופיים שבעילת המדינה על פי אותה הוראת חוק, ובהם – הדרישה להוכחת קיומה של עילה לפיצויים בידי הניזוק על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים) או פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין); כפיפות המדינה, בדומה לנפגע, למסגרת האחריות של המזיק, ולא מעבר לכך; חובת הנפגע לסייע למדינה ככל שבידו במימוש התביעה, וסמכות המדינה לשלול או לצמצם את זכאותו של הנפגע לגמלה אם לא יעשה כן.

 

אשר להנמקה שעמדה ביסוד פסק דינו של בית המשפט המחוזי, המבקשות גורסות כי אין מקום להקיש לצורך פרשנות חוק הגמלאות מפרשנות חוק משפחות חיילים וחוק הנכים, הקובעים הסדרים ייחודיים שנועדו להיטיב עם מגזרי אוכלוסיה מסוימים, שאין להם זיקה לחוק הגמלאות. במסגרת הסדרים אלה, נדרש הנפגע לבחור בין מיצוי זכויותיו במסלול של חוקים אלה, לבין מיצוי זכויותיו בתביעה רגילה כלפי המזיק. זאת, בניגוד להסדר בחוק הגמלאות, המאפשר לנפגע למצות במקביל את זכויותיו בשני המסלולים האמורים, כך שאין מדובר בתביעה אלטרנטיבית. לדבריהן, יש מקום לקבוע כי גם העילה הנתונה למדינה מכח חוק הנכים וחוק משפחות חיילים הינה עילת תביעה תחלופית, והערות לתמיכה בדעה זו ניתן למצוא בפסיקה ובספרות. לבסוף הן מעירות, כי קבלת הפרשנות לפיה תקופת ההתיישנות נמנית ממועד ביצוע כל תשלום ותשלום תחשוף את המבטחות לתביעות שיפוי במשך תקופה בלתי מוגבלת. מכך יש להימנע, בפרט לאור הנזק הראייתי העלול להיגרם להן כתוצאה מתביעות שתוגשנה נגדן בחלוף שנים רבות.

 

7.            טוענת המדינה מנגד, כי ההלכה הפסוקה מצביעה על כך כי הוראת סעיף 60 לחוק הגמלאות מקנה למדינה זכות עצמאית כלפי המזיק, העומדת על רגליה-שלה, ולכן מירוץ ההתיישנות לגביה מתחיל רק מהשלב שבו הוכרה זכות הניזוק לפרוש פרישה מוקדמת ונצמחה זכותו לגמלאות מוקדמות. משכך, אין לראות בקשת רשות ערעור זו כעוסקת בענין עקרוני החורג מעניינם של הצדדים, ואין הצדקה למתן רשות ערעור בהליך זה. לגישתה, הדברים אמורים ביתר שאת, משיש לדחות את טענת ההתיישנות על הסף גם מטעם נוסף, והוא – הודאת המבקשות בקיומה של זכות, בהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות: במסגרת ההליכים המשפטיים שהתנהלו בין הנפגע למבקשות, נחתם הסכם פשרה ביום 7.2.2002 או בסמוך לו, אשר במסגרתו הודו האחרונות בקיום זכותה של המדינה, ואף הפחיתו את סכום הפיצוי ששילמו לנפגע בשים לב לסכום אותו הן עתידות לשלם למדינה בגין תשלומי הפנסיה. בהסדר הפשרה, שקיבל תוקף של פסק דין, נקבע כי המבקשות ישלמו לנפגע סך של 1,200,000 ₪ מעבר לתשלומי הביטוח הלאומי ומעבר לגמלאות הפנסיה של המדינה. על כן, לאור הודאה זו בזכות, ממילא יש למנות את מירוץ ההתיישנות החל מיום ההודאה בשנת 2002, על פי הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות. מכאן, שתביעת המדינה לא התיישנה במועד הגשתה. המדינה מוסיפה, כי טענה זו לא נבחנה על ידי הערכאות קמא, אולם לעמדתה, די בה כדי להפוך את בקשת רשות הערעור שהוגשה נגדה לאקדמית גרידא. המדינה טוענת כי נסיונן של המבקשות להתנער מחבותן כלפיה הינו חסר תום לב, נוכח העובדה שהן הכירו בחבותן הן כלפי הנפגע, והן כלפי המדינה, ואף נערכו לכסותה.

 

המדינה מפרטת, כי על פי פסיקת בית משפט זה, יש להבחין בין תשלומי עבר, אשר את מועד ההתיישנות בגינם יש למנות החל ממועד כל תשלום בפועל, לבין תשלומים עתידיים, שאת מירוץ ההתיישנות ביחס אליהם יש למנות כדלקמן: ממועד ההכרה בזכות הנפגע לפרוש פרישה מוקדמת תוך היוון כל הסכומים העתידיים; לחילופין, ממועד כל תשלום עתידי בעת שישולם בפועל. על פי גישה זו, כל תשלום מוליד עימו עילת שיפוי חדשה, ומירוץ ההתיישנות מתחיל עם כל תשלום במועד ביצועו. לטענת המדינה, פרשנות כזו של חוק הגמלאות מתיישבת עם ההסדרים הנהוגים על פיו, ובכלל זה עם הקביעה כי כל עוד לא הוגשה ואושרה בקשת הנפגע לפרוש פרישה מוקדמת, לא מתגבשת חובת המדינה לשלם לעובד קצבה מוקדמת, ששיפוייה נדרש בתביעה. על רקע הסדרים אלה, קביעה משפטית לפיה תביעת השיפוי של המדינה כנגד המזיק מתיישנת בחלוף שבע שנים מיום ארוע התאונה – ולא מיום תחילת תשלום הגמלאות – עלולה להביא למצב שבו בקשת העובד לפרוש פרישה מוקדמת עקב התאונה תוגש שנים לאחר התאונה, ואף לאחר חלוף 7 שנים מיום ארוע הנזק, באופן שירוקן את זכות השיפוי של המדינה מתוכן. הדברים מתחדדים נוכח האפשרות המעשית כי תיקבע לנפגע נכות צמיתה רק שנים מספר לאחר קרות התאונה, בהתחשב בכך שהוועדות הרפואיות נזקקות לעיתים לזמן רב לצורך קבלת החלטתן, או נוכח האפשרות כי העובד הנפגע יבקש לפרוש פרישה מוקדמת מהשירות עקב התאונה רק שנים מספר לאחר התרחשותה, ויביא בכך לסיכול יכולת השיפוי של המדינה מהמזיק. לטענת המדינה, יש לפרש את תביעת השיפוי הנתונה בידה בהתחשב במצבים אלה, ולקבוע כי מדובר בעילה עצמאית שמועד התגבשותה לצורך תקופת ההתיישנות חל לכל המוקדם עם ההכרה בזכות העובד הנפגע לפרוש פרישה מוקדמת מהשירות.

 

           המדינה מוסיפה, כי על פי הוראות סעיף 60(ג)(1) לחוק הגמלאות, מקום שקיימת לנפגע עילת פיצוי כנגד המדינה בגין התאונה, תביעתו כלפי המדינה הינה אלטרנטיבית, במובן זה שעליו לבחור בין גמלה לבין פיצויים. גם טעם זה מחזק את אופייה העצמאי של תביעת השיפוי שבידי המדינה.

 

           המדינה מבקשת לאמץ את עמדת בתי המשפט קמא לפיה מהותו וסביבתו הטבעית של חוק הגמלאות מקרבות אותו לחוקי התגמולים, החלים כולם על אוכלוסיות יעד דומות, המשתייכות לשירות המדינה ושירות הבטחון, שלא בדומה לחוק הביטוח הלאומי. תביעת המדינה לשיפוי על פי חוקי התגמולים הוגדרה כתביעה עצמאית, ובדומה לכך יש לסווג גם את עילת השיפוי על פי חוק הגמלאות כעילה עצמאית, ולא כעילת תחלוף.

 

רשות ערעור

 

8.            רשות ערעור בגלגול שלישי ניתנת במשורה, ושמורה למצבים שבהם הענין הנדון מעלה שאלה עקרונית שחשיבותה חורגת מעניינם של הצדדים לה, וכאשר להכרעה בה עשויה להיות השלכה ציבורית כללית (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). כלל זה נכון במיוחד כשמדובר בגלגול שלישי של החלטת ביניים, וכאשר תוצאת ההחלטה הינה המשך ניהול ההליך המשפטי, באופן שניתן לתקוף את החלטת הביניים גם במסגרת ערעור, ככל שיוגש, על ההכרעה הסופית (רע"א 7095/97 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עזרא (לא פורסם, 13.1.1998); רע"א 23/05 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אלימלך (לא פורסם, 13.9.2005); רע"א 10475/05 עיריית קרית אתא נ' קופת חולים כללית (לא פורסם, 26.12.2005)).

 

סוגיית מועד תחילת מירוץ ההתיישנות של תביעת השיפוי של המדינה נגד המזיק מכח סעיף 60 לחוק הגמלאות טרם לובנה בהלכה הפסוקה. ההכרעה בשאלה זו מקרינה על היקף יכולתה המעשית של המדינה לתבוע שיפוי ממזיק בגין נזקים כספיים שנגרמו לה עקב פרישה מוקדמת של עובד מהשירות בעקבות התאונה. להכרעה בסוגיה זו השלכה על האינטרס הציבורי הכללי מבחינת יכולתה של הרשות הציבורית להחזיר לידיה כספי ציבור ששולמו על ידה כהטבה לנפגע בעקבות עוולה שביצע המזיק כלפיו.

 

           מפאת חשיבותה של השאלה, והמאמץ שהושקע על ידי בעלי הדין והערכאות הקודמות בליבונה, סברנו כי יש מקום ליתן רשות ערעור ולדון בסוגיה לגופה. נדון, אפוא, בהליך כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

 

דיון והכרעה

 

9.             השאלה העומדת לדיון בענייננו היא מאימתי מתחיל מירוץ ההתיישנות בתביעת שיפוי של המדינה כנגד מזיק בגין גמלה 'מוקדמת' שהיא נאלצה לשלם לעובד מדינה שניזוק בתאונת דרכים, אשר פרש פרישה מוקדמת מהשירות בעקבות התאונה. ההנחה לצורך הענין היא כי זכות השיפוי הנתונה למדינה מתפרשת על פני פרק הזמן שממועד הפרישה המוקדמת של העובד ועד לגיל פרישת חובה מכח חוק. השאלה היא האם מירוץ ההתיישנות לצורך ענין זה נפתח עם ארוע התאונה, או שמא רק עם גיבוש זכותו של העובד לפרוש פרישה מוקדמת משירות המדינה, המזכה אותו בגמלה מוקדמת מהמדינה.

 

           עמדתי היא כי מירוץ ההתיישנות נפתח עם גיבוש זכותו של העובד הניזוק לפרוש פרישה מוקדמת משירות המדינה בעקבות התאונה ולא עם קרות התאונה, כטענת המבטחות. לפיכך, תביעתה של המדינה בנסיבות מקרה זה לא התיישנה, ויש לבררה לגופה. אלה הם טעמַי:

 

עילת תביעה לצורך חוק ההתיישנות – מהותה ומרכיביה

 

10.          חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) קובע בסעיף 6:

 

"תחילת ההתיישנות

תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".

 

           סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע כי התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה היא שבע שנים בשאינו מקרקעין.

 

11.          מהי 'עילת תביעה' לצורך מירוץ ההתיישנות? מושכלות יסוד הם כי המונח 'עילת תביעה' במשפט אינו נושא משמעות אחידה לכל דבר ולכל ענין. תוכנו משתנה בהתאם להקשר הדברים, ולתכלית ההסדר המשפטי שבגדרו הוא עולה. זהו 'מונח מסגרת' שתוכנו הספציפי עשוי להשתנות מענין לענין, בהתאם למטרה ולתכלית שלשמן נזקקים להגדרתו (ע"א 217/86 שכטר נ' אבמץ בע"מ, פ"ד מד(2) 846 (1990)).

 

           לצורך התיישנות, המבחן המקובל להגדרת "עילת תובענה" הוא "קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע במובן זה שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להצליח בה ולזכות בסעד המבוקש" (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי, פ"ד נז(5) 166, 175 (2003) (להלן: ענין זיסר); ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח(3) 673, 684 (1984)). לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות, אין די בקיומה של זכות מושגית בידי התובע, אלא יש צורך בקיומה של עילה קונקרטית, אשר מכוחה יכול תובע, הלכה למעשה לפנות לבית המשפט, להגיש את תביעתו ולזכות בה ככל שיעמוד בנטל ההוכחה. מבחינה זו, לצורך מירוץ ההתיישנות, עילת התביעה נוצרת ביום שבו, אילו הגיש התובע את תביעתו לבית המשפט, והיה מוכיח את עובדותיה המהותיות, היה זוכה בסעד: "שהרי ברי כי אין למנות תקופת התיישנות קודם למועד זה, מקום שטרם בשלה זכותו של בעל דין לפנות לבית המשפט בתביעה משפטית ולזכות בסעד" (ענין זיסר, בעמ' 176; ע"א 10192/07 פסגת אשדוד הנדסה אזרחית בע"מ נ' חן גל השקעות ומסחר בע"מ (לא פורסם, 24.5.2010) (להלן: ענין פסגת אשדוד)).

 

           נדרש, אפוא, כי יהא בידי התובע כח תביעה מהותי המאפשר לו לפנות לערכאות, לזכות בבירור תביעתו, ולקבל את הסעד המבוקש. כח תביעה זה מותנה ביכולתו הממשית והדיונית של התובע להעמיד את המחלוקת להכרעה שיפוטית בלא תנאי מוקדם. מירוץ ההתיישנות יחל מאותה נקודת זמן שבה נתון בידי התובע לא רק כח תביעה מושגי אלא גם כח תביעה קונקרטי, אשר ממנו ואילך הבשילה עילת התביעה שבידו להכרעה בידי הערכאות.

 

12.          ארוע תאונת דרכים בו מעורב עובד מדינה, עשוי להוליד בידו עילת תביעה לפיצויים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. לצורך התיישנות, מועד היוולדה של עילת התביעה שבידי העובד מוסדר בסעיף 89 לפקודת הנזיקין, שחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים מפנה אליו בסעיף 4 לו. זו לשון סעיף 89 לפקודה:

 

"תחילת התיישנות

לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות – "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:

(1)     מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך – היום שבו חדל;

(2)     מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק".

 

           כאשר מדובר בעילת תביעה בנזיקין המתבססת על נזק, יום היוולד עילת התביעה לצורך התיישנות הוא מועד ארוע הנזק. אם הנזק לא התגלה ביום הארוע, כי אז לצורך התיישנות, יחל מניין התקופה ביום גילוי הנזק, ובלבד שתקופת ההתיישנות לא תחרוג מעבר לעשר שנים ממועד ארוע הנזק. ענייננו בתאונת דרכים שעילת התביעה בגינה מתבססת על נזק, ולפיכך היא כפופה לסעיף 89(2) לפקודה לענין התיישנות.

 

           גילוי מאוחר של גורם הנזק בעוולת נזיקין על פי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין נשלט על ידי העקרון כי לצורך פתיחת מירוץ ההתיישנות אין הכרח כי מלוא הנזק יתגבש ויתגלה בטרם יחל מירוץ ההתיישנות. מצד שני, לא כל נזק פעוט יצדיק את תחילת מנין התקופה. המבחן לתחילת מירוץ ההתיישנות לצורך פקודת הנזיקין הוא מבחנו של האדם הסביר, קרי: באלו נסיבות היה אדם סביר עשוי להגיש תביעה על בסיס הנזק שהתגלה (ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554, 559 (1984); ע"א 7707/01 צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פסקה 10 (לא פורסם, 24.11.2005); ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, פסקאות 29‑30 (לא פורסם, 22.6.2008)). המבחן לגילוי הנזק הוא אובייקטיבי (ע"א 2206/08 סיגמן נ' חב' דובק, פסקה 17 (לא פורסם, 11.7.2010)).

 

13.          מניתוח זה עולה כי מבחינתו של העובד הניזוק, עילת התביעה הנתונה בידו מכח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים נולדת, על פי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, במועד התאונה שבו ארע הנזק העיקרי שנגרם לו, ככל שנזק זה היה ידוע וגלוי באותו מועד. זאת, אפילו אם הנזק הנילווה, אשר הביא לאחר זמן לבקשתו לפרוש פרישה מוקדמת משירות המדינה, התגלה מאוחר יותר ולא היה ידוע במלוא היקפו במועד התאונה או בסמוך לאחריה. נקודת המוצא לצורך ענייננו היא, אפוא, כי תקופת ההתיישנות שחלה על תביעתו של הניזוק הינה שבע שנים מארוע התאונה, בהנחה שהנזק העיקרי התגלה במועד התאונה, גם אם הנזק שבעטיו נדרש העובד לפרוש פרישה מוקדמת מהשירות לא התגבש עדיין במלואו בעת הארוע.

 

14.          העובד פונה לאחר זמן למדינה ומבקש, בעקבות פגיעתו בתאונה, לפרוש פרישה מוקדמת ולקבל תשלומי גמלה מוקדמת. המדינה נעתרת לפנייה, מכירה בזכאותו לפרוש פרישה מוקדמת, ומתחילה בתשלומי גמלה מוקדמת. אולם בינתיים חולפות שנים מאז הארוע התאונתי. למדינה כמיטיבת נזק עומדת זכות תביעה כלפי המזיק לשיפוי על נזק שנגרם לה בגין תשלומי גמלה מוקדמת שנאלצה לשלם לעובד הפורש. מאימתי יש למנות את תקופת ההתיישנות של תביעת המדינה כמיטיבה? האם תחילתה במועד התאונה, או שמא בעת גיבוש זכותו של העובד לפרוש פרישה מוקדמת משירות המדינה? התשובה לשאלה זו נגזרת משאלה רחבה יותר, והיא, מה אופייה של תביעת השיפוי של המדינה כנגד המזיק – האם תביעת תחלוף, הנגזרת כל כולה מתביעתו של העובד הניזוק, או שמא תביעה עצמאית, העומדת על רגליה-היא? או שמא מדובר בתביעה מעורבת – שיש בה יסודות תחלופיים ויסודות עצמאיים משולבים זה בזה? אם התביעה היא תביעת תחלוף טהורה, כי אז, לכאורה, מדובר בתביעה הנגזרת מתביעת העובד, ולכן בדומה להתיישנות בתביעת העובד, מירוץ ההתיישנות יחל במועד הארוע התאונתי. ככל שמדובר בתביעה עצמאית טהורה, מירוץ ההתיישנות עשוי להתחיל בעת הכרת המדינה בזכות העובד לפרוש פרישה מוקדמת מהשירות, המצמיחה לעובד זכות לגמלה מוקדמת, ולמדינה – זכות שיפוי על תשלומי הגמלה המוקדמת כלפי המזיק. ושמא מדובר בתביעה מעורבת, שאפשר שיש בה יסודות תחלופיים ועצמאיים משולבים, אשר יש לראות בה לצורך טענת ההתיישנות – ולא בהכרח לצורך עניינים אחרים – תביעה בעלת יסודות עצמאיים.

 

15.          השאלה מה אופי תביעת השיפוי של המדינה היא, ביסודה, שאלה של פרשנות, הנגזרת מתכליתו של ההסדר החקיקתי, כפי שהיא משתמעת מנוסחו וממכלול הנסיבות שברקעו.

 

זכות התביעה של המדינה מכח חוק הגמלאות

 

16.          סעיף 60 לחוק הגמלאות מעניק למדינה עילת תביעה כנגד מזיק לשיפוי על נזקים שנגרמו לה כתוצאה מתשלומי גמלה מוקדמת לעובד המדינה:

 

"60. תביעות נגד צד שלישי

(א) היה המקרה שחייב את אוצר המדינה לתשלום גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי בתשלום פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין) או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975, רשאי אוצר המדינה לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילם או שהוא עתיד לשלמה, עד לשיעור הפיצויים שחייב בהם הצד השלישי.

(ב) הזכאי לגמלה לפי חוק זה חייב להושיט כל עזרה ולעשות כל פעולה סבירה כדי לסייע לאוצר המדינה במימוש זכותו לפי סעיף זה, ולא יעשה כל פעולה העלולה לפגוע בזכויות אוצר המדינה לפי סעיף זה או למנוע בעד מימושה; עבר הזכאי לגמלה על איסור לפי סעיף זה, או לא עשה את המוטל עליו לפיו, רשאי הממונה לשלול ממנו את הזכות לגמלה, כולה או מקצתה.

(ג)   (1) היה אוצר המדינה חייב בפיצויים האמורים, הברירה בידי הזכאי לבחור בגמלה או בפיצויים.

       (2) הגיש הזכאי תובענה לפי פקודת הנזיקין או לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, נגד המדינה, תהיה הברירה כאמור בפסקה (1) בידי הזכאי עד לאחר מתן פסק הדין שאין עליו ערעור, ובפסק דין שיש עליו ערעור ולא הוגש – עד לאחר תום תקופת הערעור.

(ד) לענין סעיף 86 לפקודת הנזיקין רואים גמלה כזכות הנובעת מחוזה" (ההדגשות אינן במקור).

 

          נוסחו המילולי של סעיף 60 אינו מרמז דבר על מעמדה של תביעת השיפוי של המדינה כנגד המזיק מבחינת מידת עצמאותה של תביעה זו בזיקה לתחילת מירוץ ההתיישנות. יש להיזקק, אפוא, לפרשנות החוק על פי תכליתו לצורך ענין זה.

 

חוק הגמלאות

 

17.         חוק הגמלאות הוא חוק סוציאלי שנועד לתת מענה למחסור העלול להיגרם לעובד המדינה הפורש מן השירות הציבורי, בין בשל הגיעו לגיל הפרישה, ובין בשל מצב בריאותו. זאת, מתוך דאגה לבטחונו הכלכלי של העובד, ובכוונה למנוע פגיעה ממשית ברמת חייו ובאיכות חייו עקב פרישתו והפסקת תהליך השתכרותו, ומתוך הכרה בתרומתו למערכת הציבורית (בג"ץ 6784/06 שליטנר נ' הממונה על תשלום גמלאות, פסקה 3 לפסק דינו של השופט מלצר (לא פורסם, 12.1.2011); בג"ץ 6460/02 אליאב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד ס(4) 411 (2006)). על כן, קובע החוק כי המדינה תשלם לעובד הפורש קצבת פרישה חודשית. מטרת החוק היא לאפשר לעובד לקיים רמת חיים דומה לזו בה חי קודם לפרישה. לפיכך, קובע סעיף 8 לחוק הגמלאות כי שיעור הגמלה ייגזר משכרו של עובד פעיל בדרגתו ובתפקידו של הגמלאי, וכך נשמרת זיקה בין הגמלה לבין שכר העובד טרם פרישתו, ונמנעת שחיקה בערך הגמלה וירידה משמעותית ברמת החיים (בג"ץ 5580/94 מירוז נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נב(1) 252, 260‑261, 268‑269 (1998); בג"ץ 5572/92 זכאי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מז(3) 602, 611 (1993); בג"ץ 571/81 הפטקה נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד לו(3) 477, 482‑483 (1982); דב"ע מד/2-7 מדינת ישראל – סטרן, פד"ע טו 452, 458 (1984); דב"ע לד/3-7 מדינת ישראל – ביטמן, פד"ע ה 421, 428‑429 (1974)).

 

18.          חוק הגמלאות מגדיר בהוראותיו מתי עובד מדינה רשאי לפרוש משירות המדינה ולקבל קצבה, ומתי הוא חייב לעשות כן. כן הוא קובע מצבים שבהם יהיה עובד רשאי לפרוש מהשירות ולקבל קצבה אפילו לא הגיע לגיל פרישה. אחד המצבים הוא כאשר ועדה רפואית קבעה כי עובד זכאי לפרוש פרישה מוקדמת ולזכות בגמלה מוקדמת, בהתקיים תנאים מסוימים שאין צורך לפרטם כאן.

 

19.         בענין שלפנינו, מדובר בנפגע יליד 1959, אשר היה כבן 42 במועד פרישתו לגמלאות בשנת 2001. אין חולק, כי ועדה רפואית קבעה ביום 6.9.2001 כי נכותו של הנפגע מקנה לו זכאות לפרוש פרישה מוקדמת ולקבל קצבה מוקדמת החל ממועד זה; אכן, במועד זה, פרש הנפגע פרישה מוקדמת משירות המדינה, והחל לקבל גמלה מהמדינה.

 

20.         חוק הגמלאות מטיל, אפוא, על המדינה חובה לשלם גמלה מוקדמת לעובד מדינה שנאלץ לפרוש לגמלאות לפני הגיל הקבוע לכך בשל מצב בריאותו לאחר שעמד בתנאים הקבועים בחוק לצורך פרישה מוקדמת. סעיף 60 לחוק הגמלאות מקנה למדינה זכות שיפוי כנגד המזיק בגין הגמלאות המוקדמות שנאלצה לשלם לעובד הניזוק בגין פרישתו המוקדמת עקב התאונה. זכות השיפוי הנתונה למדינה נוגעת לאותן גמלאות עודפות שהיא נאלצת לשלם לעובד עקב פרישתו המוקדמת בשל פגיעה בתאונה, וברי כי אין היא זכאית לשיפוי בגין גמלאות שהיתה נדרשת לשלם לעובד מכח החוק בגין פרישתו במועד המיועד הרגיל (ע"א 60/82 בן יוחנן נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 431, 433‑434 (1986) (להלן: ענין בן יוחנן); ע"א 282/88 פול חברות הביטוח הישראליות בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(2) 709, 714 (1990); ע"א 779/98 מדינת ישראל נ' גנטוס, פ"ד נו(6) 469, 479 (2002) (להלן: ענין גנטוס)).

 

21.          על רקע דברים אלה, שאלה היא כיצד יש לסווג את עילת השיפוי שניתנה בידי מדינת ישראל כנגד מזיק עקב כך שנאלצה לשלם גמלאות מוקדמות לעובד המדינה שנאלץ לפרוש פרישה מוקדמת בשל פגיעה שנפגע בתאונת דרכים; האם מדובר בהסדר תחלוף – סברוגציה, או בתביעה עצמאית לצורך ענין ההתיישנות, או שמא בתביעה מעורבת, הכורכת יסודות תחלוף ויסודות עצמאיים אלה עם אלה?

 

תחלוף

 

22.          תחלוף – או סברוגציה – משמעו מצב שבו עילת תביעה שהיתה בידי נושה כנגד חייב מועברת לידיו של אדם שלישי, באופן שאותו אדם שלישי יכול לתבוע את החייב כשהוא עומד בנעליו של הנושה (יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 369 (מהדורה שלישית, 2005) (להלן: אנגלרד); דניאל פרידמן ביטוח רכב מנועי 375‑376 (1972)).

 

           כך, למשל, בתביעת נזיקין, במסגרת תחלוף, עשוי מיטיב נזק לקבל לידיו זכות תביעה כלפי המזיק בגין הטבת נזק שהעניק לניזוק. זכות תביעה כזו בידי המיטיב עשויה לקום בין מכח הסכמה חוזית שבין הניזוק והמיטיב, ובין מכח הוראה שבדין (שלום לרנר "המחאת חיובים" דיני חיובים: חלק כללי 21, 44‑46 (דניאל פרידמן עורך, 1994); דניאל פרידמן ונילי כהן "ריבוי חייבים" דיני חיובים: חלק כללי 155, 183‑185 (דניאל פרידמן עורך, 1994) (להלן: פרידמן וכהן); אולם השוו: שחר ולר חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 כרך ב הערת שוליים 7 בעמ' 251 (2007) (להלן: ולר); כן ראו: Charles Mitchell & Stephan Watterson, Subrogation: Law and Practice 3 (2007) (להלן: מיטשל ו-ווטרסון)); Lord Goff of Chieveley & Gareth Jones, The Law of Restitution §3-001 (6^th ed. 2002) (להלן: גוף וג'ונס); להמחאת זכות באופן כללי ראו: ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ (לא פורסם, 9.5.2011)).

          

           על פי אחת הגישות, העברת זכות התביעה מהנושה למיטיב נעשית באמצעות שימוש בפיקציה משפטית, לפיה "חיוב שפקע עקב מילויו על ידי אדם שלישי כאילו המשיך להתקיים לטובת אותו אדם שלישי, הבא תחת הנושה שנפרע, בכל הנוגע לזכויות, לסעדים ולשעבודים שעמדו לנושה כלפי החייב" (יהושע ויסמן חוק המשכון, תשכ"ז-1967 287 (1974); פרידמן וכהן, בעמ' 183). הפיקציה המשפטית האמורה תיושם כך שחרף העובדה שנזקו של הנושה כבר הוטב, ומצבו הושב לקדמותו עקב תשלום המיטיב, עדיין תעמוד לו, לנושה, זכות תביעה כלפי החייב לפיצוי בגין נזקו, וזכות זו תועבר לידי המיטיב. נראה כי ניתן להגיע לתוצאה דומה גם בלא שימוש בפיקציה משפטית, כאשר קיום החיוב על ידי צד שלישי אינו נתפס כמפקיע את זכות הנושה, אלא שמסיבות של מניעת כפל פיצוי, מנוע הנושה מלעשות שימוש בזכות התביעה הנתונה לו כלפי החייב, וזכותו 'השורדת' מועברת לידי המיטיב (ראו: ע"א 1577/97 המוסד לביטוח לאומי נ' עמית, פ"ד נז(4) 433, 440 (2001) (להלן: ענין עמית); מיטשל ו-ווטרסון, בעמ' 12‑13; ולר, כרך ב, בעמ' 251‑252). בכל מקרה, המיטיב תובע את החייב 'בנעליו של הנושה'. בפועל, משמעות הדבר היא כי למיטיב מוקנית זכות תביעה כלפי החייב הזהה במהותה לזו שעמדה לנושה כלפי החייב (פרידמן וכהן, בעמ' 183).

 

בתביעה תחלופית קלאסית, זכות התביעה של הניזוק מועברת אל המיטיב רק לאחר ששילם בפועל לניזוק, והיא מועברת כמות שהיא. המיטיב אינו רוכש זכות טובה יותר מכפי שעמדה לניזוק. על כן, כדי לזכות בתביעתו, הוא נדרש להוכיח את מלוא יסודות העילה של הניזוק כלפי המזיק. ככלל, כל טענת הגנה שהמזיק יכול היה להעלות כנגד הניזוק, רשאי הוא להעלותה גם כלפי המיטיב, בין טענות הגנה מהותיות, כגון אשם תורם והסתכנות מרצון, ובין טענות דיוניות, כגון מעשה בית דין, התיישנות, ושיהוי, אשר יש מביניהן הנוגעות לדרך התנהלותו של הניזוק מהבחינה הדיונית. כמו כן, המיטיב יכול להיפרע מן המזיק רק עד להיקף אחריותו של המזיק כלפי הניזוק ולא מעבר לכך, שכן אין לחייב את המזיק מעבר לתחומי חבותו. באותה מידה, תביעת המיטיב מוגבלת לגובה סכום ההטבה שהוא שילם לניזוק, שהרי אף הוא אינו זכאי להתעשר על חשבון המזיק מעבר לנזקו שלו. מכאן, שאם הטבת נזקו של הניזוק בידי המיטיב היתה מלאה, מועברת זכות התביעה של הניזוק לידי המיטיב במלואה; אך אם ההטבה היתה חלקית, עשויה התביעה כלפי המזיק להתפצל בין הניזוק לבין המיטיב על פי שיעור התביעה שבידי כל אחד מהם (ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 724, 749 (1997) (להלן: ענין סהר); ע"א 9946/01 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד נח(1) 103, 113 (2003) (להלן: ע"א אררט); דנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ' "אררט" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד ס(4) 132, 143 (2006) (להלן: דנ"א אררט); ע"א 61/55 מגן צ'טווד בע"מ נ' גרוסברג, פ"ד י(1) 190, 195 (1956) (להלן: ענין מגן צ'טווד)).

 

           עקרון התחלוף נועד להסדיר בצורה הוגנת את מערך הזכויות והחובות במשולש היחסים שבין הניזוק, המזיק והמיטיב. הוא נועד להבטיח את מלוא זכויותיו של הניזוק לפיצוי על פגיעתו, ולא למעלה מכך; הוא מכוון לממש את חיובו של המזיק לפצות על הנזק, אך לא מעבר לגבולות אחריותו הוא; והוא נועד לאפשר למיטיב לקבל שיפוי מהמזיק על הטבת הנזק שהעניק לניזוק, אשר לא כוסה על ידי המזיק, והכל בגבולות אחריותו של המזיק. בדרך זו, הניזוק זוכה בפיצוי מלוא נזקו, בין מן המזיק בלבד ובין מן המיטיב בלבד, ובין משניהם כחלקיהם; המזיק מחוייב בגדרי אחריותו כלפי הניזוק והמיטיב, לפי הענין; והמיטיב זוכה בשיפוי בגין הטבתו בגבולות אחריות המזיק. תביעת התחלוף מאפשרת למיטיב לבוא בנעליו של הניזוק לצורך תביעת השיפוי כלפי המזיק על הטבת הנזק שהעניק לניזוק. הכפפת תביעת המיטיב לתביעת הניזוק נועדה להגן על המזיק שלא תיפרץ מסגרת אחריותו בשל התערבות המיטיב, וכדי שלא יחוייב בסופו של יום בפיצויי נזק החורגים מגדר אחריותו כלפי הניזוק (רע"א 7817/99 אבנ"ר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' קופת חולים מכבי, פ"ד נז(3) 49, 62‑63 (2003) (להלן: ענין קופ"ח מכבי); ירון אליאס דיני ביטוח כרך ב 1085‑1087 (2009) (להלן: אליאס); Malcolm A. Clarke, The Law of Insurance Contracts 801 (2^d ed. 1994); גוף וג'ונס, סעיפים 3-001, 3-007; מיטשל ו-ווטרסון, בעמ' 22‑26).

 

עילה עצמאית

 

23.         ככלל, עילת תביעה הנתונה לאדם מכח חיקוק נתפסת כעילה עצמאית שאינה תלויה ואינה נגזרת מעילת תביעה של הזולת. כדי שעילת תביעה תיחשב עילת תחלוף, הנגזרת מעילת תביעה אחרת בהיקף כזה או אחר, נדרש טעם מבורר העולה מתכלית החיקוק או ההסכם המהווים מקור לעילה. השאלה אם עילת תביעה היא עצמאית או תחלופית מתעוררת במצבים של ריבוי חיובים (ענין עמית, בעמ' 440; אנגלרד, בעמ' 367). היא עולה במשולש היחסים מזיק-ניזוק-מיטיב, ונתונה לפרשנות על רקע נסיבות הענין והקשר הדברים.

 

הבדלים בין עילה עצמאית לעילה שבתחלוף

 

24.         ניתן להבחין במספר הבדלים בין עילה עצמאית לעילה שבתחלוף המתמקדים בעיקר ביסודות העילה; באופי הזכות הנותרת בידי הניזוק לאחר שנזקו הוטב; בהיקף וסוג טענות ההגנה שיכול מזיק להעלות כנגד המיטיב; ובמועדי גיבושן של עילות התביעה (דניאל פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך א 269 (מהדורה שנייה, 1998) (להלן: פרידמן)). נפרט:

 

25.         ראשית, היסודות הנדרשים להוכחת עילה שבתחלוף אינם בהכרח זהים לאלה שבעילה עצמאית. להוכחת תביעה שבתחלוף, נדרש המיטיב התובע להוכיח את מלוא יסודות עילתו של הניזוק כנגד המזיק, ואינו נדרש להוכיח דבר בנוגע למערכת היחסים המיוחדת שבינו לבין המזיק. לעומת זאת, עילת תביעה עצמאית של מיטיב כלפי מזיק היא עילה הצומחת במישור היחסים שבין שניהם, שיסודותיה עצמאיים, ואינה מחייבת בהכרח הוכחה של מלוא יסודות עילתו של הניזוק כלפי המזיק (פרידמן, כרך א, ה"ש 48 בעמ' 269‑270; ע"א 166/59 אפריאט נ' היועץ המשפטי, פ"ד טו(2) 1134, 1146 (1961) (להלן: ענין אפריאט)).

 

26.         שנית, לענין אפיון הזכות הנותרת בידי הניזוק לאחר שנזקו הוטב בידי המיטיב, על פי אחת הגישות, בהסדר תחלוף, עילת התביעה של הניזוק נותרת בעינה ועוברת למיטיב. "התביעה שעומדת לניזוק אינה תביעה אלטרנטיבית, ואין היא מוציאה מפניה את זכות התביעה שלו כנגד המזיק. ומשבא [המיטיב] לתבוע שיפוי, הוא בא בנעלי הניזוק שתביעתו שרירה וקיימת" (ענין עמית, בעמ' 440). על פי גישה זו, בתחלוף, ההטבה אינה מפקיעה את זכותו של הניזוק כלפי המזיק, וזו מועברת כמות שהיא לידי המיטיב, בגבולות ההטבה שבה היטיב את נזקו של הניזוק (ענין אפריאט, בעמ' 1145; ע"א 709/80 פרלמן נ' לוזון, פ"ד לו(4) 273, 277 (1982)).

 

בעילה עצמאית, לכאורה אין משמעות לשאלה האם נשתיירה בידי הניזוק זכות תביעה כלפי המזיק, שכן לעילת התביעה של הניזוק אין השלכה על עילתו של המיטיב, אלא ככל שהיא נוגעת לגבולות חבותו של המזיק, וזאת נוכח העקרון לפיו בכל מצב, אין לחייב את המזיק בתשלום החורג מעבר לאחריותו. אף-על-פי-כן, יש הטוענים כי עילה עצמאית בידי המיטיב קמה משפקעה זכות הניזוק כלפי המזיק, כתוצאה מהטבת נזקו בידי המיטיב (מיטשל ו-ווטרסון, בעמ' 19‑20, 26‑32; ענין עמית, בעמ' 440).

 

27.         שלישית, במוקד עילת תביעה עצמאית הנתונה למיטיב עומדת זכותו לשיפוי בגובה ההטבה שניתנה (רע"א 1193/90 מדינת ישראל נ' הפול – חברות הביטוח הישראליות בע"מ, פ"ד מה(4) 230, 240 (1991) (להלן: ענין מדינת ישראל נ' הפול)). לעומת זאת, בעילת תביעה שבתחלוף, נקודת המוצא היא גובה הנזק שנגרם לניזוק, שבגינו אחראי המזיק. עם זאת, הבחנה זו עשויה להימצא שולית מבחינה מושגית: ממילא, ככלל, בשני המצבים זכות התביעה של המיטיב מוגבלת עד לגובה ההטבה בפועל, וכן עד לגבול אחריותו של המזיק כלפי הניזוק; והניזוק אף הוא אינו זכאי לקבל מהמזיק ומהמיטיב יחדיו פיצוי החורג מעבר לשיעור נזקו (ראו: סעיף 77 לפקודת הנזיקין; ענין בן יוחנן, בעמ' 433‑434; ע"א 1162/96 וייס נ' מאק, פ"ד נג(2) 79, 90‑92 (1999) (להלן: ענין וייס); ענין עמית, בעמ' 440; ענין סהר, בעמ' 749; פרידמן, כרך א, בעמ' 268).

 

28.         רביעית, טענות ההגנה שמזיק יכול להעלות כנגד התובע בתביעת תחלוף שונות מאלה שניתן להעלות בתביעה עצמאית. ככלל, בתביעת תחלוף חשוף המיטיב לכל טענת הגנה שהמזיק עשוי היה להעלות כלפי הניזוק אילו היה תובע בעצמו. בכך נכללות טענות מהותיות לצד טענות דיוניות, לרבות טענות בעלות סממנים אישיים המופנות כלפי הניזוק (ענין סהר, בעמ' 749; דנ"א אררט, בעמ' 143; ענין מגן צ'טווד, בעמ' 195; אהרן ברק "פיצויים" דיני הנזיקין: תורת הנזיקין הכללית 566, 657‑658 (גד טדסקי עורך, 1974) (להלן: ברק); קציר, כרך ב, בעמ' 1491‑1492; פרידמן, כרך א, בעמ' 267‑268; ולר, כרך ב, בעמ' 267‑269; גוף וג'ונס, סעיף 3-010). תובע בעילה עצמאית עשוי אף הוא להיחשף לטענות הגנה מפי המזיק הנוגעות לעצם חבות המזיק כלפי הניזוק ולהיקף חבות זו, שהן העומדות ברקע דרישת השיפוי. עם זאת, הוא אינו חשוף בהכרח לטענות הגנה הנוגעות לדרך התנהלותו של הניזוק בענין עילת התביעה שבידו, כדוגמת שיהוי או התיישנות, שכן המיטיב בתביעה עצמאית אינו בא בנעליו של הניזוק.

 

29.         חמישית, נוכח ההבדל בין יסודותיהן של עילת התביעה שבתחלוף לעילת התביעה העצמאית, עשוי להיווצר שוני במועדי גיבושן של עילות תביעה אלה, וממילא בתחילת מירוץ ההתיישנות ביחס לכל אחת מהן. בנזיקין, עילת תביעה שבתחלוף תיוולד במועד שבו נתגבשו העובדות המהותיות המהוות את עילת התביעה העיקרית של הניזוק כלפי המזיק. מועד זה חל, בדרך כלל, ביום גרם הנזק (אנגלרד, בעמ' 425; אליאס, כרך ב, בעמ' 1125; פרידמן, כרך א, ה"ש 48 בעמ' 269; פרידמן וכהן, בעמ' 321; אולם השוו לעמדתה של השופטת שטרסברג-כהן בענין קופ"ח מכבי, בעמ' 63‑64). בשונה מכך, עילת תביעה עצמאית הנתונה למיטיב עשויה להיוולד לצורך התיישנות משהתגבשו יסודותיה-היא. ככלל, מתן ההטבה ומועד נתינתה עשויים להוות מרכיבים מהותיים בעילת התביעה של המיטיב, שבלעדיהם לא יהיה בידי המיטיב כח תביעה ממשי, ושרק בהתקיימם יחל מירוץ ההתיישנות (ענין אפריאט, בעמ' 1146).

 

תביעת מיטיב משולבת

 

30.          עד כה עסקנו באיפיונים של תביעת תחלוף ותביעה עצמאית של מיטיב במשולש יחסים מזיק-ניזוק-מיטיב. אולם בצד תביעת תחלוף ותביעה עצמאית, יתכן מצב ביניים שבו עילת תביעה בידי מיטיב תהיה בעלת מאפיינים תחלופיים ועצמאיים במשולב (ברק, בעמ' 649‑650; ראו הערתו של אנגלרד, בעמ' 426). כך, למשל, יתכן כי במשולש היחסים מזיק-ניזוק-מיטיב, תביעתו של המיטיב כלפי המזיק תהיה בעלת מאפיינים תחלופיים ככל שהדבר נוגע ליסודות האחריות של המזיק כלפי הניזוק ולגובה הנזק שנגרם, ובה בעת, יהיו בה מאפיינים עצמאיים, למשל, ככל שהדבר נוגע לטענות הגנה דיוניות מסוימות שיש בידי המזיק כלפי הניזוק, אך אשר לא תעמודנה לו כלפי תביעת המיטיב. כך למשל נותחו מאפיינים שונים בזכות התביעה של המיטיב על פי חוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), התשכ"ד-1964 (להלן: חוק הטבת נזקי גוף) ונמצא כי זו זכות משולבת, העשוייה יסודות עצמאיים ותחלופיים במשולב: "בידי המיטיב זכות עצמאית, אשר תכנה והיקפה במישור הסובסטנטיבי – להבדיל מהמישור הפרוצסואלי – כתכנה והיקפה של זכות הניזוק" (ברק, בעמ' 650; הערתו של הנשיא ברק בענין קופ"ח מכבי, בעמ' 72; כן ראו: אנגלרד, בעמ' 428; פרידמן וכהן, בעמ' 185‑186: מיכאל צלטנר "תאונות דרכים – זכויות החזרה של מפצים" הפרקליט לט(ב) 319, 324 (1991) (להלן: צלטנר); ע"א אררט, בעמ' 113‑114).

 

31.          בתי משפט פדרליים בארצות הברית פירשו את ה-Federal Medical Recovery Act, המעניק לממשלת ארצות הברית זכות תביעה כנגד מזיק, אשר בשל עוולה שביצע נאלצה לממן שירותי בריאות למי שניזוק מהעוולה (42 U.S.C. § 2651 (2006); United States v. York, 398 F.2d 582 (6th Cir. 1968)). הם פסקו כי תכלית החוק הינה להקנות למדינה זכות תביעה עצמאית, בהתייחסם, בין היתר, להיסטוריה החקיקתית, המעידה כי המטרה העיקרית של הקונגרס בחקיקת החוק היתה לאפשר למדינה לגבות החזר כספים שהוציאה, ושמן הראוי היה לחייב את המזיק לשאת בהם (שם; United States v. Housing Authority of Bremerton, 415 F.2d 239, 241 (9th Cir 1969); United States v. Merrigan, 389 F.2d 21 (3rd Cir. 1968); United States v. Fort Benning Rifle and Pistol Club, 387 F.2d 884 (5th Cir. 1967)). ואכן, בשנת 1996 תוקן החוק והובהר במסגרתו כי זכות התביעה של המדינה הינה עצמאית מזכויותיו של הניזוק. בהקשר דומה, נפסק כי זכות המדינה לתבוע שיבוב בגין נשיאתה בעלות טיפול רפואי מכח ה- Medical Secondary Payer Act (42 U.S.C. § 1395(b)(2)(B) (2006)) אף היא עצמאית. בתי המשפט הניחו בפרשנותם כי נוכח תכלית החוק, והעובדה שהמדינה, בתביעתה, מייצגת את האינטרס הציבורי, אין זה סביר כי זכותה תוגבל על ידי טענות הגנה כלפי הניזוק, כגון טענת התיישנות החלה כלפיו (Provident Life & Accident Ins. Co. v. United States, 740 F. Supp. 492, 495 (E.D. Tenn. 1990); In re: Dow Corning Corporation, 250 B.R. 298, 344 (Bankr. E.D. Mich. 2000)). חשוב לציין כי בפסק דינו בענין Dow Croning העיר בית משפט לחדלות פרעון כי עצמאותה של עילת התביעה של המדינה אינה שוללת, בה בעת, את היבטיה התחלופיים:

 

“Both of these courts appear to have been laboring under the misconception that a subrogation claim cannot also be an independent claim. But as explained supra Part V.A.2, a subrogation claim, by its nature, is an independent claim belonging solely to the subrogee. In addition, both courts obviously misunderstood the separate and important functions served by the relevant MSPA provisions. Section 1395y(b)(2)(B)(ii) identifies the entity against whom the Government may pursue recovery under the MSPA – the "primary plan." And in so doing, the statute affords the Government with a direct right of action against the insurer that would not otherwise be available under the law. See supra Part V.B.2.c (The MSPA is a "direct action" statute which overrides the common law rule prohibiting lawsuits against insurers). Section 1395y(b)(2)(B)(iii) then explains how the Government can enforce this direct, independent right of action against the insurer – by standing in the shoes of the Medicare beneficiary. The two provisions work together in a clear and logical manner and no part of either provision renders any part of the other superfluous” (ההדגשות אינן במקור).

 

32.          להכרעה בשאלה האם עילת תביעה של מיטיב הינה עצמאית, תחלופית, או בעלת מאפיינים משולבים כאמור "יכולה להיות השלכה על שורה של שאלות הנוגעות למערכת היחסים שבין המזיק, הניזוק והמיטיב" (הנשיא ברק בענין קופ"ח מכבי, בעמ' 72).

 

תביעת השיפוי של המדינה – תביעה בעלת סממנים עצמאיים ותחלופיים במשולב

 

33.         עילת שיפוי של מיטיב כנגד מזיק אינה בהכרח בעלת אופי מונוליטי טהור; היא אינה בהכרח תביעת תחלוף טהורה או תביעה עצמאית טהורה; היא עשויה להיות תביעה בעלת אופי מורכב שיש בה אלמנטים מפה ומשם: מרכיבים שעל פי אופיים נגזרים ותלויים בעילת תביעתו של הניזוק כלפי המזיק, ומרכיבים בעלי אופי עצמאי. מורכבות זו של תביעת המיטיב עשויה להילמד מהתכלית הטמונה בהסדר החקיקתי, על רקע הקשר הדברים המיוחד. בענייננו ניתן לומר, כי מדובר בתביעה בעלת סממנים מעורבים – תחלופיים ועצמאיים, וזאת, למצער, בכל הקשור לטענת התיישנות שאנו נדרשים לה לצורך הליך זה.

 

נבחן את תביעת השיפוי של המדינה על פי חוק הגמלאות, על מרכיביה. נפתח במרכיבי התביעה שהם בעלי סממנים תחלופיים.

 

34.         ראשית, סעיף 60 לחוק הגמלאות, על פי לשונו, מקנה למדינה זכות תביעה כנגד המזיק או מבטחו לפיצוי על גמלה עודפת שהיא חייבת לשלם לניזוק, הזכאי לפיצוי מהמזיק על פי פקודת הנזיקין או חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. תנאי מהותי זה להקמת זכות השיפוי של המדינה כנגד המזיק קושר את עילת התביעה של המדינה במישרין למעשה הנזיקין או לתאונת הדרכים, המקימים לניזוק זכות לפיצוי. במובן זה, תביעת השיפוי של המדינה אחוזה ושלובה בעילת הפיצוי שיש לניזוק כלפי המזיק, ומותנית בה. ככל שלא קמה לניזוק עילת תביעה כלפי המזיק, כך לא תקום עילת תביעה בידי המדינה כלפי המזיק לשיפוי על הגמלה המוקדמת שנדרשה לשלם לניזוק.

 

שנית, סעיף 60(א) לחוק הגמלאות מגביל את זכות התביעה של המדינה "עד לשיעור הפיצויים שחייב בהם הצד השלישי" כלפי הניזוק; הווה אומר, גם אם הגמלה המוקדמת תשולם לעובד שפרש בסכומים העולים על הנזק שנגרם לעובד כתוצאה מהעוולה הנזיקית או מתאונת הדרכים, תביעת השיפוי של המדינה כלפי המזיק תוגבל מראש למסגרת אחריותו של המזיק כלפי הניזוק, ולא תעלה עליה.

 

           במשולש היחסים מזיק-ניזוק-מיטיב, הניזוק אינו זכאי לפיצוי מעבר לנזקו;  המיטיב זכאי לקבל שיפוי מהמזיק בגבולות ההטבה שניתנה ובגדרי אחריות המזיק לנזק; ואילו המזיק אחראי לפיצוי בגבולות אחריותו, בין לניזוק בלבד, בין לניזוק ולמיטיב כשיעור חלקו בהטבה, ובין כלפי המיטיב בלבד, על פי הענין, ולא מעבר לגבולות אלה (ע"א 5690/98 מוניס נ' עאמר, פ"ד נו(3) 562, 567 (2002); קציר, כרך ב', בעמ' 1383‑1386). תביעת המדינה מותנית, אפוא, בקיום אחריות משפטית של המזיק כלפי הניזוק, ובשיעורה של אחריות זו (השוו: סעיף 2 לחוק הטבת נזקי גוף וסעיף 22 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994; נינה זלצמן "הטבת נזק גוף לפי חוק הטבת נזקי גוף: יחסי מזיק – מיטיב – מוטב" עיוני משפט ד 621, 630‑633 (תשל"ו)).

 

35.          כפיפותה של תביעת השיפוי של המדינה כלפי המזיק לעצם קיום אחריות המזיק כלפי הניזוק, ולשיעורה של אחריות זו, נושאת עמה יסודות תחלופיים. עם זאת, יסודות תחלופיים אלה אינם שוללים אפשרות כי יהיו בתביעת השיפוי של המדינה גם סממנים עצמאיים, שאינם תלויים ואחוזים בהכרח ביחסי הניזוק-מזיק, ובטיב עילת התביעה של הניזוק כנגד המזיק. להוראת שיפוי דומה בסעיף 22 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 התייחס הנשיא ברק באומרו:

 

"אבקש להשאיר בצריך עיון את קביעותיה של השופטת שטרסברג-כהן לעניין סיווגה המדויק של הזכות העומדת לקופת החולים מכוחו של סעיף 22 לחוק ביטוח בריאות. מדובר בסיווג שהשלכותיו מרחיקות לכת לאור העובדה שפריט ההוצאות בטיפולים רפואיים הוא 'פריט נזק שאליו נזקק בית-המשפט כמעט בכל תביעת נזיקין על נזקי גוף'... הקביעה כי זכותה של קופת חולים להיפרע מהמזיק מכוחו של סעיף 22 לחוק היא זכות תחלוף אינה נקייה מספיקות. זאת לאור המאטריה של ביטוח הבריאות הממלכתי, השונה מדיני הביטוח הכלליים... להכרעה בשאלה האם לפנינו זכות תחלוף, או זכות שיפוי בעלת סממנים עצמאיים, יכולה להיות השלכה על שורה של שאלות הנוגעות למערכת היחסים שבין המזיק, הניזוק והמיטיב. בין אלה ניתן למנות את שאלת נפקותו של מעשה בית דין בין הצדדים, שאלת ההתיישנות ועוד... השלכות אלה הן בעלות תחולה כללית, החורגת מתחומי המקרה הנדון. לכן, נוכל להותיר את ההכרעה בהן לעת מצוא" (ענין קופ"ח מכבי, בעמ' 71‑72).

 

           וכך עולה השאלה האם יתכן, כי בצד מאפייניה התחלופיים של תביעת השיפוי של המדינה עשויים להיות לתביעה זו סממנים עצמאיים שאינם תלויים ואחוזים ביחסי המזיק-הניזוק, למשל – בכל הקשור בטענות הגנה שעשוי המזיק-הנתבע לטעון כנגד תביעת המיטיב. שאלת מידת עצמאותה של תביעת המיטיב עשויה להתייחס, למשל, לטענות הגנה דיוניות כגון התיישנות ומעשה בית דין. מצד שני, גם כאשר עילת המיטיב נתפסה כעילת שיפוי עצמאית, עדיין היא הוחזקה כעילה שבתשתיתה מונחת אחריות משפטית של המזיק כלפי הניזוק, שבלעדיה לתביעת השיפוי אין קיום (ענין וייס, בעמ' 86‑87; ענין קופ"ח מכבי, בעמ' 62; ענין אפריאט; ענין מדינת ישראל נ' הפול, בעמ' 239).

 

36.          בענייננו, אין צורך לנקוט עמדה החלטית באשר לאיפיון מלוא מרכיביה של תביעת השיפוי של המדינה כנגד המזיק על פי חוק הגמלאות, ואיננו נדרשים לסווג את מלוא מרכיביה של תביעה זו לתחלופיים או עצמאיים. די לצורך ענייננו לבחון את מידת עצמאותה של עילת השיפוי בהקשר לטענת ההתיישנות שהועלתה כלפי המדינה ושהיא מענייננו בהליך זה. די לומר לצורך ענייננו, כי, בצד המאפיינים התחלופיים של תביעת המדינה, המתבטאים בכפיפות התביעה לאחריות המזיק כלפי הניזוק ולהיקפה של אחריות זו, נילווה לתביעת השיפוי של המדינה סממן עצמאי ככל שהדבר נוגע לגיבוש עילת התביעה לצורך מירוץ ההתיישנות. בהקשר זה, אין תביעת המדינה נגזרת מתביעת הניזוק כלפי המזיק, והיא עומדת על רגליה-היא (השוו: ברק, בעמ' 649‑650). מסקנה זו נלמדת מתכלית ההסדר החקיקתי בחוק הגמלאות, הן נוכח זכות הגישה לערכאות והאיזון הקיים בינה לבין מוסד ההתיישנות, והן נוכח האינטרס הציבורי החשוב הטמון ביכולתה של המדינה לממש את עילת השיפוי המוקנית לה בחוק כדי להיטיב את נזקה, שהוא נזקו של הציבור הרחב, שנגרם לה בנסיבות של תשלום הגמלה המוקדמת לניזוק. נעמוד על טעמים אלה בפירוט:

 

37.          זכות הגישה לערכאות הוכרה זה מכבר כזכות יסוד במשפט הישראלי. מכוחה, ככלל, לא יינעלו שערי בית המשפט בפני מבקש סעד אלא מטעמים כבדי משקל. שהרי זכות הגישה משמשת כלי חיוני למימוש זכויות תביעה העומדות לפרט או למדינה, ובלעדיה גם זכויות מהותיות קיימות אינן ניתנות לאכיפה. עוצמתה של זכות הגישה לערכאות מצמיחה חזקה פרשנית כי המחוקק לא התכוון לשלול את הזכות או לצמצמה, אלא לתכלית חשובה ומיוחדת (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433, 445 (2003) (להלן: ענין תלמוד תורה)).

          

38.          מוסד ההתיישנות הוא ביטוי לאיזון שבין זכות הגישה של התובע לערכאות לבין טעמים כבדי משקל המורים כי, חרף חשיבותה של זכות זו, יש להגביל את משך הזמן שבו יכול תובע להגיש את תביעתו. מוסד ההתיישנות נועד להגשים מספר תכליות: מצד אחד, מחייב עניינו של נתבע כי משך הזמן בו יהיה חשוף לתביעה אפשרית, ויאלץ לשמור את ראיותיו, יוגבל, כדי שיוכל להגן על עצמו כיאות מפני תביעה. כמו כן, הזנחת התביעה על ידי תובע לאורך זמן עשויה להעלות ציפייה אצל הנתבע כי התובע ויתר על זכותו. ציפייה זו תיפגע אם התובע יגיש תביעה זמן רב לאחר שנולדה עילתו. מאידך, יש להעניק לתובע שהות מספקת לאסוף את ראיותיו ולהיערך להגשת תביעתו, ואף, קודם להגשתה, לנסות להגיע לפתרון הסכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט. היבט שלישי נוגע לאינטרס הציבורי כי מערכת המשפט תתפנה לעסוק בענייני דיומא, ולא תיאלץ לטפל בעניינים שזמנם עבר (ענין פסגת אשדוד, פסקאות 14‑15; ענין תלמוד תורה, בעמ' 444‑445; ד"נ 32/84 עזבון וויליאמס נ' Israel British Bank (London), פ"ד מד(2) 265, 282 (1990); הצעת חוק ההתיישנות, התשס"ד-2004, הצעות חוק – הממשלה חוברת 125, מיום 28.7.2004, בעמ' 611, 616).

 

39.          על רקע ההתנגשות בין זכות הגישה לערכאות לבין חשיבותו של מוסד ההתיישנות, הגישה הנוהגת מבקשת שלא להרחיב את תחום התפרשותה של ההתיישנות מעבר לצורך החיוני הנדרש להשגת מטרותיה המוגדרות, תוך איזון ראוי ביניהם.

 

40.          כאשר מדובר ביחס שבין תקופת ההתיישנות החלה על תביעת הניזוק כלפי המזיק, לבין זו החלה על תביעת השיפוי של המדינה כלפי המזיק, יש להעיר, ראשית, כי טענת התיישנות בפי המזיק, בין כלפי הניזוק ובין כלפי המדינה, היא טענה בעלת אופי דיוני, שאינה קשורה בליבת משולש האחריות מזיק-ניזוק-מיטיב. זו טענה הקשורה מטיבה בדרך ההתנהלות הדיונית של התובע, בין הניזוק ובין המיטיב, והיא אינה חלק ממהות האחריות של המזיק כלפי הניזוק.

 

           שנית, בפועל, הכפפתה של תביעת השיפוי של המדינה לטענות התיישנות שיש בפי המזיק כלפי הניזוק הנוגעת להתנהגותו הדיונית עלולה לפגוע פגיעה קשה בתכליתה של תביעת השיפוי הנתונה למדינה מכח החוק, ואף לסכל את האינטרס הציבורי עליו נועדה תביעת השיפוי להגן. ארוע תאונתי בו סבל עובד מדינה נזק מגבש, אמנם, עילת תביעה בידי העובד, וככלל, מירוץ ההתיישנות על תביעה זו יחל במועד הארוע התאונתי. מירוץ ההתיישנות מתייחס לעילה על כל מרכיביה, לרבות נזק העשוי להיגרם לעובד מבחינת כושר עבודתו וכשירותו להמשיך ולעבוד בשירות המדינה, וזאת גם אם מרכיב נזק זה טרם התגבש באופן מלא בסמוך לאחר התאונה. תהליך בירורה של השפעת התאונה על כושר העבודה והיכולת של העובד להמשיך בעבודתו בשירות המדינה עשוי להיות ממושך, ואף להימשך מספר שנים. המדינה, כמעסיקתו של אותו עובד, אינה בהכרח מודעת לעצם קיומה של התאונה, ואף לא לנזק שנגרם לעובד, או לתוצאות העלולות לנבוע מהארוע התאונתי ביחס להמשך עבודתו של העובד בשירות המדינה. לעיתים, תוצאות הפגיעה בעובד הן עצמן מתגבשות רק כעבור זמן ניכר, שאז לראשונה מוגשת בקשתו של העובד לפרוש פרישה מוקדמת מסיבות בריאות לקויה, ונפתח הליך ממושך של בדיקת התנאים הנדרשים לצורך כך. התוצאה בנסיבות אלה עשויה להיות, כי המדינה תתוודע לתמונת המצב רק זמן רב לאחר הארוע התאונתי, ועד למועד גיבוש זכותו של העובד לפרוש פרישה מוקדמת מהשירות לא יהיו בידה העובדות והנתונים המצטברים, המגבשים את עילת תביעתה בגין תשלומי גמלה מוקדמת, המאפשרים לה למצות באופן מעשי את עילת השיפוי כלפי המזיק.

 

41.          יתר על כן, בטרם הכירה המדינה בזכות העובד לפרוש פרישה מוקדמת מהשירות, ובטרם נתקבלה החלטתה לשלם לו גמלה מוקדמת, אין בידה עדיין עילת תביעה בעלת יסודות מגובשים המאפשרת לה לתבוע שיפוי מהמזיק. בכל אותו זמן שחלף מאז הארוע התאונתי ועד לגיבוש זכותו של העובד לפרוש פרישה מוקדמת ולקבל גמלה מוקדמת, אין בידי המדינה 'כח תביעה' שאותו היא יכולה לממש בפועל בדרך של הגשת תביעת שיפוי כנגד המזיק. לשם קביעה כי עילת השיפוי התגבשה בידי המדינה, נדרש כי יהיה בידיה כח תביעה מהותי, במובן יכולת לפנות לערכאות, לברר את תביעתה, ולקבל את הסעד המבוקש ככל שתביעתה תוכח. מצב זה מתקיים רק כאשר יש בידיה את מלוא הנתונים הנדרשים לקיומה של עילת תביעה בשלה לדיון. במקרה זה, כח התביעה המהותי שבידי המדינה לתבוע שיפוי מהמזיק מתגבש רק עם מתן ההחלטה על פרישתו המוקדמת של העובד, וזכותו לגמלאות מוקדמות (ענין פסגת אשדוד, פסקאות 17‑18; ענין זיסר, בעמ' 175‑176; ע"א 9382/02 בולוס ובניו – חברה לאירוח ותיירות בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, פסקה 41 (לא פורסם, 10.6.2008)).

 

42.          טעמים אלה מצביעים על כך כי תכלית חוק הגמלאות במתן זכות השיפוי למדינה כנגד המזיק מתיישבת עם ראיית עילת השיפוי כמתגבשת החל ממועד ההכרה של המדינה בזכות העובד הנפגע לקבל גמלה מוקדמת בגין פרישה מוקדמת הנובעת מן התאונה, ותחילת מירוץ ההתיישנות ממועד זה. מסקנה אחרת, המשקיפה על עילת השיפוי כחופפת כולה לעילת התביעה של הניזוק, ומכפיפה את תביעת השיפוי של המדינה לטענת ההתיישנות שבפי המזיק כלפי הניזוק, עלולה להביא בנקל לסיכולה של תביעת השיפוי הנתונה למדינה ולגרימת נזק לציבור. שהרי, עשויים אכן להתרחש מצבים שבהם המדינה תתוודע לראשונה לחובתה לשלם גמלה מוקדמת לניזוק רק לאחר שחלפו שנים רבות ממועד גרם הנזק, ואף כאשר תביעתו של הניזוק עצמו התיישנה. בכך נמצא טעם להכיר בעצמאות תביעת השיפוי הנתונה למדינה, ולו מבחינת מועד גיבוש עילת התביעה הנתונה לה לצורך מירוץ ההתיישנות (השוו: United States v. Merrigan, 389 F.2d 21, 24 (3rd Cir. 1968)).

 

43.          הנחה וירטואלית לפיה ניתן היה לממש את זכות תביעת השיפוי הנתונה למדינה החל ממועד ארוע התאונה, בדומה לתביעת הניזוק, כאשר נסיבות הפרישה המוקדמת של העובד טרם באו לעולם אז, ואפשר שבאו לעולם רק שנים לאחר מכן, אינה עומדת במבחן המציאות, ומערערת את האיזון בין השיקולים השונים הפועלים במוסד ההתיישנות. הנחה זו שאינה מתממשת בהכרח במציאות דוחקת את אינטרס המיטיב לפינה, פוגעת פגיעה קשה בעקרון זכות הגישה לערכאות, ונותנת מעמד-על בלתי מאוזן לאינטרס המזיק. במקום זאת, יש להניח כי כח התביעה המהותי בתביעת השיפוי נקנה בידי המדינה מעת ההכרה בזכות העובד לפרוש פרישה מוקדמת ולקבל גמלה מוקדמת, ומאותו מועד מתחיל מירוץ ההתיישנות לענין תביעת המדינה.

 

44.          מסקנה זו מקדמת את האינטרס הציבורי הכללי, ומונעת מצב של התעשרות שלא כדין של המזיק, שהיה נגרם אילו ניתן היה להדוף את תביעת המדינה בטענת התיישנות על בסיס הנחה כי מירוץ התקופה מתחיל ביום התאונה. המדינה, כמיטיבת נזק של העובד הפורש, מייצגת את האינטרס הציבורי בדרישת השיפוי של הטבה שניתנה מכספי ציבור להטבת נזקו של העובד. אין להניח למזיק להפיק טובת הנאה ולהשתחרר מתשלום הנזק עקב כך שהליך פרישתו המוקדמת של עובד המדינה עשוי להבשיל רק זמן רב לאחר התאונה. יש אינטרס ציבורי מובהק לאפשר למדינה לממש את תביעת השיפוי תוך מנין התיישנות מציאותי מהמועד שבו הבשילה עילתה למעשה, שאם לא כן יוטל נטל כבד על הקופה הציבורית, העשוי שלא להיפרע על ידי המזיק, האחראי לגרימתו. באיזון בין האינטרסים הפועלים בענין זה יש להעדיף את זכותה של המדינה להיפרע מהמזיק, על פני אינטרס המזיק ומבטחו להשתחרר מנטל השיפוי בטענת התיישנות היפה לתביעתו של הניזוק, ולקבוע כי עילת השיפוי שבידה נולדת, לצורך מירוץ ההתיישנות, ביום בו נגרם לה הנזק, ולא ביום היגרם הנזק לניזוק (השוו: United States v. York, 398 F.2d 582, 584 (6th Cir. 1968); In re: Dow Corning Corporation, 250 B.R. 298, 349 (Bankr. E.D. Mich. 2000)).

 

45.          מהדברים האמורים יש להסיק, כי לצורך מירוץ ההתיישנות, יש לראות את עילת השיפוי של המדינה בגין תשלומי הגמלה המוקדמת לעובד שפרש כעילה הנושאת אופי עצמאי, המתגבשת החל משלב הכרתה של המדינה בזכות העובד לפרוש פרישה מוקדמת, ולקבל גמלה מוקדמת.

 

           קביעה זו ביחס לעצמאות תביעת השיפוי של המדינה מצטמצמת להיבט ההתיישנות, ואין בה כדי לקבוע דבר באשר למידת עצמאותה של תביעה זו ביחס להיבטים אחרים שלה, ובכלל זה, לענין טענות הגנה אחרות העשויות לעלות בפי המזיק, שהכרעה אם מדובר במאפיינים תחלופיים או עצמאיים אינה נדרשת לצורך הענין.

 

46.          גישה פרשנית זו משתלבת השתלבות הרמונית עם ההסדרים הקיימים בחוקי התגמולים – חוק הנכים וחוק משפחות חיילים, כפי שפורשו בהלכה הפסוקה. בעניינם, נפסק כי מדובר בעילות שיפוי של המדינה בעלות סממנים עצמאיים, בדומה לעילת השיפוי בענייננו.

 

חוק משפחות חיילים וחוק הנכים

 

47.          חוק הנכים וחוק משפחות חיילים – הם 'חוקי התגמולים' – משתייכים לחקיקה סוציאלית עניפה במדינה שנועדה להיטיב עם משרתי ציבור שתרמו בשירותם תרומה למדינה ולחברה. חוק משפחות חיילים מעניק לבני משפחתו של חייל נספה זכות לתגמולים בנסיבות מסוימות המפורטות בחוק. על פי סעיף 21(א)(2) לחוק זה, אם שולמו לבן משפחה תשלומים לפי חוק זה, זכאית המדינה לפיצוי מידי האדם שעליו מוטלת חובת פיצוי כלפי אותו בן משפחה לפי חוק אחר, עד לסכום אותם פיצויים. בית המשפט בפרשת אפריאט פסק בענין אופייה של תביעת שיפוי זו כך: "משנוכחנו לדעת, שאין לבן-משפחת החייל שגבה מהמדינה כל זכות גביה מהמזיק, על כרחך אתה אומר, שלא על דרך של סוברוגציה באה המדינה תחתיו, שאילו היה הדבר כך, היה המזיק רשאי להשיב על תביעת המדינה: "אין אני חייב לך יותר מאשר הייתי חייב לו, וכלפיו אני פטור"" (ענין אפריאט, בעמ' 1146).

 

           בהמשך לכך נקבע כי מירוץ ההתיישנות ביחס לתביעת המדינה מתחיל רק במועד תשלום הגמלה, שאז נולדת העילה, "ולא עוד אלא כל תשלום ששילמה המדינה מוליד עילת שיפוי חדשה הניתנת לביצוע על-ידי תביעה חדשה, וממילא אין מונים את תקופת ההתיישנות לגביה אלא למן אותו תשלום" (ענין אפריאט, בעמ' 1147).

 

48.         חוק הנכים מעגן את אחריות המדינה כלפי המשרתים בשירותי הבטחון, אשר נפגעו במהלך השירות ועקב השירות. הוא משקף את העמדה לפיה תרומתם הרבה לטובת החברה "מחייבת את הציבור לשאת בנזקי אלה שנפגעו בשירותם למען הכלל, כמידת פגיעתם" (רע"א 7678/98 קצין התגמולים נ' דוקטורי, פסקה 14 לפסק דיני (לא פורסם, 20.6.2005) (להלן: ענין דוקטורי)).

 

          סעיף 36(א)(2) לחוק קובע כי אם שולמו לחייל תשלומים לפי חוק זה, זכאית המדינה לשיפוי על תשלומים אלה מידי האדם שעליו מוטלת חובה לשלם לו פיצויים לפי חוק אחר, ועד לאותו סכום. עילתה של המדינה מכח חוק הנכים סווגה אף היא בפסיקה כעילת תביעה עצמאית. כך נפסק בפרשת כדורי (ע"א 340/86 מדינת ישראל נ' כדורי, פ"ד מג(4) 195, 199 (1989); ע"א 75/87 אלחמד נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 277, 280‑281 (1991) (להלן: ענין אלחמד)). הפרשנות המוצעת לתביעת השיפוי של המדינה על פי חוק הגמלאות מתיישבת עם התפיסה הטמונה בחוקי התגמולים, אף כי שלא כמותם, לא נדרש בענייננו לאפיין את מלוא מרכיבי העילה על פי חוק הגמלאות ודי להתמקד במאפיינים הרלבנטיים לטענת ההתיישנות.

 

חוק הביטוח הלאומי

 

49.          שונה הדבר בחוק הביטוח הלאומי. חוק הביטוח הלאומי הוא חוק סוציאלי מרכזי במדינה שתפקידו לקדם עזרה הדדית על בסיס סולידריות חברתית ולהעניק ביטוח סוציאלי לכלל תושבי המדינה (בג"ץ 6304/09 לה"ב – לשכת ארגוני העצמאים והעסקים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקאות 42‑45 (לא פורסם, 2.9.2010); ענין דוקטורי, פסקה 24 לפסק דיני; רע"א 9823/02 "המגן" חב' לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקאות 14, 17 (לא פורסם, 27.12.2004); יצחק אליאסוף "הביטוח הלאומי בישראל" שנתון משפט העבודה ד 7, 12 (1994)). זכות השיבוב שהוקנתה למוסד לביטוח לאומי מעוגנת בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, שזו לשונו:

 

"328. זכות לתביעה

(א) היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה..." (ההדגשות לא במקור).

 

           עילה זו סווגה בפסיקה כעילה שבתחלוף, ולא כעילת תביעה עצמאית (ענין מגן צ'טווד, בעמ' 194‑195; ענין סהר, בעמ' 749; ענין עמית, בעמ' 438‑441; ברק, בעמ' 650‑652), אף שהיו שהצביעו על כך כי גם לתביעת שיפוי זו מאפיינים מסויימים שאינם תחלופיים (ע"א אררט, בעמ' 114). נפסק, כי מירוץ ההתיישנות בגין עילת השיפוי הנתונה למוסד לביטוח לאומי מתחיל ביום גרם הנזק לניזוק, וכל טענת התיישנות שהיתה עומדת למזיק כלפי הניזוק, עומדת לו גם כלפי המוסד לביטוח לאומי, הבא בנעליו:

 

"התוצאה הרגילה המתבקשת מקיומה של הסוברוגציה היוצרת זיקה וזהות במקרה זה בין טענת ההתיישנות העומדת למזיק כנגד הניזק לבין הזכות העומדת לו למזיק בעניין זה כנגד המוסד (פרשת מגן צ'טווד [2], בעמ' 194)" (ענין עמית, בעמ' 441).

 

           תפיסה זו מצביעה, לכאורה, על שוני באופייה של תביעת השיפוי של המוסד לביטוח לאומי לעומת תביעות השיפוי של המדינה על פי חוקי התגמולים.

 

50.         קשה למתוח אבחנה ברורה בין חוקי התגמולים לבין חוק הביטוח הלאומי על פי מהותם, ולמקד את הרציונל לשוני בגישת ההלכה הפסוקה לפיה תביעת השיפוי על פי חוק הביטוח הלאומי היא תחלופית, בעוד שזו על פי חוקי התגמולים הוכרה כעצמאית. אפשר, כי נקודת אבחנה מסוימת מצויה בעובדה כי בחוקי התגמולים, האחריות המוחלטת למימון הקצבאות נופלת על המדינה וכך גם בחוק הגמלאות, ולכן, לכאורה, נדרש לתת עוצמה מיוחדת לתביעות השיפוי של המדינה על ידי ניתוקן מתביעת הניזוק. לעומת זאת, במערכת הביטוח הלאומי משתתפים המבוטחים עצמם במימון הגמלאות, ואפשר כי עקב כך ראתה הפסיקה אפשרות להצר את היקפה של תביעת השיפוי של המיטיב על ידי ראייתה כתביעה תחלופית גם לענין ההתיישנות. מכל מקום, בענייננו, די בהתחקות אחר תביעת השיפוי על פי חוק התגמולים לצורך טענת ההתיישנות ובבירור תכליתו של ההסדר לענין זה (ראו: ענין גנטוס, בעמ' 476). ואכן, כבר נשמעו קולות לפיהם יש לפרש את עילת השיפוי על פי חוק הגמלאות בדומה לחוק הנכים, ולראות בה עילה עצמאית הנולדת בביצוע כל תשלום על ידי המדינה (ענין אלחמד, בעמ' 282 (השופט מצא)), אולם כנגד זה, בפסיקה ובספרות יש התומכים בסיווג זכות התביעה של המדינה מכח הגמלאות כעילה שבתחלוף (אנגלרד, בעמ' 425, 427; רונן פרי אופקים חדשים במשפט: ריקושטים כלכליים 436 (2002); פרידמן וכהן, בעמ' 222, ה"ש 280; כן ראו: ברק, ה"ש 54 בעמ' 650).

 

51.          דעתי היא, כי ראוי לשבץ את חוק הגמלאות בקרבה עניינית לחוקי התגמולים, אשר לגביהם נקבע כי תביעת השיפוי של המדינה היא עצמאית, ואינה נגזרת מתביעת הניזוק. בענייננו, באשר לתביעת המדינה על פי חוק הגמלאות די לקבוע כי מדובר בתביעת שיפוי בעלת מאפיין עצמאי המתייחס למועד גיבוש העילה לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות, ואין צורך להכריע מעבר לכך. רוצה לומר, כי מועד גיבוש העילה הוא יום ההכרה בזכות העובד לפרוש פרישה מוקדמת, וממועד זה מתחיל מירוץ ההתיישנות של התביעה.

 

מן הכלל אל הפרט

 

52.         הנפגע ניזוק בתאונת דרכים ביום 4.3.1997. ביום 28.6.2001 הגיש תביעה להכרה בזכאותו לגמלה מוקדמת, אשר נתקבלה על ידי המדינה ביום 6.9.2001. ממועד זה ואילך, החלה המדינה לשלם לידיו את הגמלה. ביום 10.6.2004 הגישה המדינה את תביעת השיפוי שלה כנגד המבטחות. על פי הניתוח שהובא לעיל, עילת השיפוי לצורך התיישנות נולדה במועד ההכרה בזכות העובד לפרוש פרישה מוקדמת ולקבל גמלה מוקדמת. לפיכך, עילת התביעה נולדה ביום 6.9.2001, בו אושרה הבקשה לגמלה ואשר החל ממנו בוצעו תשלומי הגמלה המוקדמת. מכאן, שתביעת המדינה לא התיישנה בעת הגשתה, כשלוש שנים בלבד לאחר שנולדה. יש, אפוא, לאמץ את החלטות בתי המשפט בערכאות הקודמות לדחות את טענת ההתיישנות, ויש לדון בתביעה לגופה. לפיכך, דין הערעור להידחות.

 

           לאור התוצאה האמורה, אין צורך להיזקק לטענה נוספת אותה העלתה המדינה, לפיה המבקשות הודו בקיום זכותה של המדינה במסגרת הסכם פשרה ביניהן לבין הנפגע מיום 7.2.2002, וכי לכן יש למנות את מנין ההתיישנות החל ממועד זה, בהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות. משנקבע כי מירוץ ההתיישנות מתחיל במועד ההכרה בזכות העובד לפרוש פרישה מוקדמת, ממילא התייתר הצורך בהכרעה בטענה זו.

 

התוצאה

 

53.         תביעת השיפוי של המדינה כנגד המבטחות לא התיישנה בעת הגשתה, ולפיכך דין טענת ההתיישנות להידחות. הענין יחזור לבית משפט השלום לצורך דיון בתביעה לגופה.

 

המבקשות תשאנה בשכ"ט עו"ד המדינה בסך 25,000 ₪.

 

ש ו פ ט ת  (בדימ')

 

השופט ס' ג'ובראן:

 

אני מסכים.

 

     ש ו פ ט

 

השופט י' דנציגר:

 

אני מסכים.

 

     ש ו פ ט

 

         

לפיכך, הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת (בדימ') פרוקצ'יה.

 

          ניתן היום, ח' בתמוז התשע"א (10.7.2011).

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   08023680_R04.doc   יט

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il