עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 2010/11

 

 

 

 

 

 

 

השופט י' עמית:

 

הרקע לעתירות

 

1.        בעיר הבירה עיה"ק ירושלים, בשכונת קרית משה, ניצבים מספר בנייני מגורים ובהם 239 דירות ושלושה מבני ציבור (להלן: המקרקעין), בבחינת שכונה-זוטא בתוך שכונה. הדיירים בבניינים מאוגדים באגודה שיתופית לשיכון, היא העותרת מס' 1 בבג"ץ 2010/11 (להלן: האגודה), שהיא גם החוכרת הראשית של הדירות והמבנים  כאשר הדיירים הם חוכרי משנה של הדירות. אין חולק כי האגודה היא גוף ארכאי שאבד עליו הכלח, זכר לימים עברו בהם שכונות היו מתאגדות כאגודה שיתופית, ואין חולק כי חלק נכבד מהבעלים הרשומים של הדירות אינו מתגורר בפועל בשכונה והדירות מושכרות לצדדים שלישיים.

 

2.        על גורלה של האגודה ניטשת מחלוקת עזה בין  העותר 2 (להלן: העותר) המשמש – ולטענת אחרים מתיימר לשמש – כיו"ר ועד האגודה, לבין חברי אגודה אחרים. ברקע הדברים ניצבת מחלוקת לגבי גורל המקרקעין שייוותרו לאחר "הפרטת" האגודה, קרי, לאחר העברת החכירה הראשית מהאגודה לחברי האגודה ולאחר תיקון צו רישום הבית המשותף של הבניינים. בקליפת אגוז, בעוד העותר מוביל מהלך של הקמת חברה שתיכנס בנעלי האגודה ותנהל את המקרקעין, טוענים מתנגדיו כי מטרתו של העותר היא להשתלט על המקרקעין, וכי כבר כיום הוא עושה באגודה כבתוך שלו למרות שאינו מתגורר בשכונה (כפי שאכן ניתן להיווכח ממענו להמצאת כתבי בי-דין), תוך ניצול העובדה שדיירים רבים אינם מתגוררים בדירות.

 

3.        הסכסוכים באגודה הגיעו לפתחו של המשיב 2, הוא רשם האגודות השיתופיות (להלן: הרשם), שהורה על עריכת חקירה באגודה, בהתאם לסעיף 43 לפקודת האגודות השיתופיות. עו"ד אלקלעי, החוקר שהתמנה, הגיע למסקנות שאינן נוחות לעותר, ובין היתר, כי האגודה הגיעה לסוף דרכה. כל אלה הביאו להחלטת הרשם לפרק את האגודה בהתאם לסעיף 46 לפקודת האגודות השיתופיות. בהתאם לכך, פורסם ביום 6.6.2011 צו פירוק של האגודה.

 

4.        הסכסוך בין העותר למתנגדיו בענייני האגודה הוליד עשרות הליכים שאת רובם יזם העותר. אין מדובר בזרזיף, אף לא בנחל, אלא בנהר שוצף, שטפון של הליכים בבחינת "כמים לים מכסים" (ישעיהו יא, ט), ושופטים רבים בבית המשפט המחוזי בירושלים וגם בבית משפט זה כבר נדרשו ליתן דעתם לפן זה או אחר של הסכסוך. נוכח כמות ההליכים לא אתיימר לטעון להיכרות מעמיקה של פרטי הסכסוך באגודה, אך די בחומר שנגלה לעיני כדי להגיע למסקנה כי העותר – המייצג את עצמו ואת האגודה – מטריח את מתנגדיו ואת בתי המשפט לדון באותם עניינים תחת הליכים שונים ותחת מחלצות שונות.

 

5.        הארכנו מעט באקדמות מילין אודות הרקע לסכסוך על מנת שנוכל לקצר בהמשך ולהתייחס לשתי העתירות שבפנינו. למרות שכל עתירה עוסקת בנושא אחר, מצאנו להורות על איחוד הדיון בעתירות, באשר הסכסוך באגודה הוא העומד ברקע שתי העתירות. למרות החומר הרב בו הטביעו אותנו הצדדים, נעשה כמיטב יכולתנו להתמקד בסעדים האופרטיבים בשתי העתירות, מבלי לסטות לנתיבים צדדים.

 

בג"ץ 2010/11

 

6.        העותר והאגודה (באמצעות העותר) עתרו להורות למשיב 1, שר התמ"ת (להלן: השר), לבטל את מינויו של המשיב 4 (להלן: המשיב) לתפקיד עוזר הרשם ולמנוע את "קידומו המיועד" לתפקיד של מנהל יחידת הפיקוח ברשם האגודות השיתופיות. בד בבד עם הגשת העתירה, נתבקש בית משפט זה ליתן צו ביניים למנוע את קידומו של המשיב, בקשה שנדחתה בהחלטתי מיום 13.3.2011.

 

           בעתירה נטען, בתמצית, כי המשיב הטריד מינית עובדת פלונית, כי נפתח כנגדו הליך משמעתי ולכן, בהיותו ממלא תפקיד מעין-שיפוטי, יש להדיחו ממשרתו ולמנוע את קידומו. עוד נטען כי יש לפתוח בחקירה נגד רשם האגודות השיתופיות.

 

           מהחומר שהוגש לנו על ידי הצדדים עולה כי הפרשיה מושא העתירה עניינה בתלונה שהוגשה על ידי עובדת במשרד הרשם בשנת 2006, שבעקבותיה התנהלה חקירה על ידי נציבות שירות המדינה. המתלוננת סירבה אמנם לחזור על התלונה ולשתף פעולה, אך בסופה של חקירה, ננקט הליך פנים-משרדי לפי סעיף 31 לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963. בעקבות הליך זה, הוחלט ליתן למשיב התראה בגין התנהגות בלתי הולמת (להלן: ההתראה) בשל כך שקיים שיחות בעלות אופי אינטימי עם עובדת הכפופה לו. אציין כי המשיב העלה טענות רבות כנגד ההתראה, בין היתר, כי המתלוננת ביקשה לבטל את התלונה והתייעצה כיצד לבטלה; כי נמצאו ממצאים הקשורים באמינותה של המתלוננת; כי המתלוננת נאלצה לעזוב עבודתה לאחר שנתברר כי מסרה פרטים לא נכונים לגבי עברה התעסוקתי; כי לא התנהל כלל הליך משפטי שבאפשרותו לקבוע ממצא עובדתי לגבי נכונות התלונה; כי אפילו לא קיבל לידיו את העתק התלונה; כי לא רק שלא התנהלה חקירה נגדית אלא שהמתלוננת אפילו לא עומתה עם תלונתה; ועוד כהנה וכהנה טענות מטענות שונות. אין בדעתי להידרש לכל אלה, ולצורך העתירה אעמיד בפני את העובדה, עליה אין מחלוקת, כי בסוף שנת 2007 ניתנה התראה למשיב.

 

7.        אקדים ואומר, כי דין העתירה להדחות.

 

           כפי שעולה מתשובת משרד התמ"ת, המשיב נמצא בתפקידו הנוכחי כעוזר רשם כבר משנת 2008, לאחר 16 שנים בהן כיהן בתפקיד מרכז פיקוח ירושלים והדרום במשרד רשם האגודות השיתופיות. מאחר שתפקיד עוזר הרשם התבטא בתוספת סמכויות למשיב, שכאמור כבר עבד שנים רבות במשרדי רשם האגודות השיתופיות, הרי שלא נתקיים מכרז, המשיב אף לא נתבקש למלא שאלון בטרם מינויו כעוזר רשם, וממילא השר לא ידע בשעתו אודות ההתראה שקיבל המשיב.

 

           בהתחשב בנסיבות ההתראה, בהתחשב בחלוף הזמן, בהתחשב בכך שמדובר במעשה עשוי ובהתחשב בשיהוי האובייקטיבי והסובייקטיבי בו הוגשה העתירה (יש הגורסים ארבע שנים לאחר שהמבקש "חשף" את הפרשה – ראו סעיף 13 להחלטת השופט מלצר בבר"ם 2012/11 מיום 4.4.2011 – ויש הגורסים "רק" כשנתיים לאחר מכן), הרי שאין מקום כיום להעביר את המשיב מתפקידו. ואילו באשר למכרז העומד להתפרסם, הרי שהמדובר בעתירה מוקדמת לגבי מכרז שטרם פורסם, ומכל מקום, בבוא העת והשעה הצריכה לכך, עניין ההתראה יעמוד בפני השר אשר ישקלל נתון זה בין יתר הנתונים הצריכים לעניין. בבוא היום וככל שהמשיב יזכה במכרז, הדרך לתקוף את תוצאות המכרז אינה בבית משפט זה ואינה במסגרת עתירה לבג"ץ.

 

8.        יכול הייתי לסיים בנקודה זו ואידך זיל גמור, אך יש להניח כי הקורא מוטרד בשאלה מה לעותר – שאישר בדיון בפנינו כי אינו מתיימר להיות עותר ציבורי שטוהר המידות בשירות הציבורי נגד עיניו – ולהטרדה מינית במשרדי התמ"ת?

 

           התשובה לשאלה נמצאת בסעיף 6 לעתירה, שם נכתב כי המשיב והרשם "מנצלים את מעמדם השיפוטי לרעה, הם משתמשים בו על מנת להתנכל לעותרים שוב ושוב, וזאת על רקע פרשיית ההטרדה המינית נשואת עתירה זו". ואם יתמה הקורא מה הקשר בין פרשיה זו לבין העותר והאגודה, הסביר לנו העותר את דרך הילוכו כלהלן: העובדת, שנטען כי הוטרדה מינית, נתמכה על ידי עובד במשרד התמ"ת בשם בן זקרי. בשל כך, נוצר סכסוך בין המשיב לבין בן זקרי; בשל כך, פסל המשיב דו"ח שערך בן זקרי ובו אישר את התנהלותה של האגודה; ובשל כך מינה המשיב את עו"ד אלקלעי  כחוקר תחתיו על מנת שיחבר דו"ח לפיו האגודה אינה מתנהלת כהלכה. מאחר שהרשם מעוניין ביקרו של המשיב, מעלים הרשם עין מפרשת ההטרדה המינית ונותן יד לקידומו של המשיב. עד כאן "החד-גדיא" לשיטתו של העותר, ממנה נובעת המסקנה שביסוד העתירה ולפיה  המשיב והרשם מתנכלים לעותר. 

 

           נוכח תסריט "החד-גדיא" הספקולטיבי שפורט לעיל, הרי שאפילו הייתה מתקבלת העתירה דנן, לא היה בכך כדי לפסול את ההחלטות שניתנו על ידי המשיב במהלך תפקידו, על אחת כמה וכמה שלא היה מקום לפסול החלטות שניתנו על ידי הרשם עצמו. מכאן, שהעותר והאגודה לא היו "מרוויחים" דבר מקבלת העתירה.

 

9.        כפי שהקדמנו ואמרנו, העותר מנהל את מלחמותיו במספר חזיתות, במספר הליכים ובמספר בתי משפט, ועותר לסעדים דומים תחת מחלצות שונות, בבחינת אותה גברת בשינוי אדרת. כך, פנה העותר בערעור מינהלי לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים כנגד מספר החלטות של הרשם הקשורות באגודה, לרבות החלטה המורה לעותר להפיץ בין חברי האגודה את דו"ח החוקר. במסגרת הערעור המינהלי ביקש העותר סעדים זמניים לעיכוב ביצוען של כל ההחלטות של הרשם, ובבקשה חזר ושטח את משנתו מדוע על הרשם לפסול את עצמו וכיצד הדברים קשורים ל"פרשיית ההטרדה המינית". בית המשפט דחה את הבקשה לסעדים זמניים (החלטת השופטת נ' בן אור מיום 10.3.2011 בעמ"ן 16703-03-11) ועל כך הגיש העותר בר"מ לבית משפט זה. הבקשה נדחתה בהחלטתו של כב' השופט מלצר מיום 4.4.2011 (בר"ם 2012/11) מנימוקים שונים. בין היתר, נאמר בהחלטה : 

 

"המהלך שיזם המבקש 2, לפסילתו של הרשם, אף הוא איננו מצדיק את עיכוב ביצוען של החלטות הרשם. המבקשים לקו בחוסר ניקיון כפיים, עת נמנעו מלצרף לבקשתם שבפניי את הבקשה לפסילה, ונמנעו מלציין כלל כי בקשה זו נדחתה כשבוע קודם להגשת הבקשה הנוכחית. בנוסף, עיתוי הגשת הבקשה – כארבע שנים (עד כמה שניתן להבין) לאחר שהמבקש 2 כבר "חשף", כך לטענתו, את הפרשה הנטענת ופעל לעיכוב קידומו של עוזר הרשם – מותיר חשש כבד כי כל תוחלתה של הבקשה הוא לייצר יש מאין עילה לעיכוב נוסף במיצוי החקירה בעניין התנהלות האגודה. יוער, כי במקביל להגשת הבקשה שבפניי הגיש המבקש 2 עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק, שאף עניינה שלה הוא בקידומו של עוזר הרשם (בג"ץ 2010/11), והדבר רק מחזק את החשש שלא בלוחם לטוהר המידות עסקינן, כי אם במלחמת מנע של המבקש 2 נגד בירור התלונות של חברי האגודה נגדו". 

 

 

[במאמר מוסגר: ביני לביני הוסר "החשש" שהעלה השופט מלצר, שמא העותר אינו לוחם לטוהר המידות, שהרי העותר העיד על עצמו בדיון בפנינו כי אינו מתיימר למעמד של עותר ציבורי].

 

           במקביל לעתירה דכאן ולערעור המינהלי שנדון בפני השופטת בן אור, ולאחר שהרשם דחה את בקשת העותר מלפסול את עצמו מהמשך הדיון בהליכים הקשורים באגודה, הגישו העותר והאגודה (באמצעות העותר) ערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים על החלטת הרשם שלא לפסול את עצמו. בערעור העלה העותר טענות רבות, ובין היתר, את הטענה שהרשם מחפה על המשיב. העתירה נדחתה בפסק דינו של כב' השופט י' מרזל מיום 5.5.2011 (עמ"ן 41523-03-11). על פסק דין זה הגישו העותר והאגודה (באמצעות העותר) בקשת רשות ערעור לבית משפט זה שנדחתה בהחלטת כב' השופט מלצר מיום 14.9.2011 בבר"מ 3899/11, שם נאמר (בפסקה 12):

 

"אף לגוף הדברים, המבקשים אינם מצביעים על טענה כנגד הרשם, שתהא מפורטת ומבוססת כנדרש, המלמדת על קיומן של אילו מאמות המידה לפסלותו של נושא תפקיד כרשם, עליהן עמד בית המשפט הנכבד קמא, הכל כמבואר בפסק הדין, מושא הבקשה".

 

 

           בנוסף לכל אלה, פנה העותר ביום 11.8.2011 ליועץ המשפטי של משרד התמ"ת בבקשה כי השר ימנה אדם אובייקטיבי שישמש כרשם האגודות השיתופיות ואשר אליו יהיה ניתן לפנות בבקשה דחופה כנגד המפרק.

 

           הנה כי כן, עניין "הפסלות" של הרשם והמשיב בגין הפרשיה מושא ההתראה, מצא מקומו בבתי המשפט בהליכים שונים תחת כותרות שונות, ואיני משוכנע כי כל ההליכים שניהל העותר בנושא זה נגלו נגד עיני. יש בכך כדי להעיד על דפוס התנהלותו של העותר הנוקט בהליכים שונים בפני בתי משפט שונים ושופטים שונים, מתוך תקווה שמא אולי באחד ההליכים יינתן "קצה חוט" באמירה שיפוטית כזו או אחרת, אשר תשמש כמקפצה להליכים נוספים.

 

10.      בעוד שבתחילת הדרך טען העותר כי המשיב והרשם מתנכלים לו בשל "חשיפת" הפרשייה (בתהליך "החד-גדיא" שנזכר לעיל), הרי שכעת נטען כי בשל ההליכים שהעותר מנהל כנגד השניים, עליהם לפסול את עצמם. בכך נוקט המשיב בטקטיקה של נבואה המגשימה את עצמה, תוך פגיעה בעובדי ציבור במטרה להניא ולהרתיע אותם מלעשות את מלאכתם. הדברים אמנם עולים מאליהם, אך במקרה דנן אף יש למסקנה זו תימוכין בכתב. המשיבים הפנו למייל שהעותר צירף מבלי משים לאחד מהמסמכים, שבו הוא כותב למר בן-זקרי, העובד במשרד הרשם: "רפי שלום, אני שוקל להגיש לבית המשפט את העתירה המצ"ב. מה דעתך? האם זה באמת יכול להועיל? אולי זה לפחות ירתיע את זרח (המשיב – י.ע.) מלקבל החלטה נגד?"

 

11.      העתירה שבפנינו גדושה תיאורי קנוניות ומזימות שמייחס העותר לאנשים רבים, על סמך קטעי רכילויות וספקולציות, תוך שימוש בביטויים חריפים, ואצטט ממקצת הדברים:

 

"גם במשך החקירה שערכה נציבות שירות המדינה, ניכרה ידו הארוכה והמושחתת של המשיב 2 (הרשם – י.ע.): ראש אגף החקירות בנציבות הינו מר נתי לויט. מר לויט והמשיב 2 הינם ידידים נאמנים, עוד מימי שירותם הצבאי המשותף. המשיב 2 ניצל לרעה את קשריו הטובים עם מר לויט, וביקש ממנו לטייח את החקירה ולהוציא את מקורבו ובן טיפוחיו המשיב 4 (המשיב – י.ע.) זך ונקי ללא כל אשמה" (סעיף 26 לעתירה).

 

"'החוקר' שמינה המשיב 4 אכן הגיע למסקנות אותן ביקש המשיב 4 מראש, ופסל את ההצבעות. המשיב 4 מיהר לאמץ את 'מסקנותיו'" (סעיף 96 לעתירה).

 

           הנה כי כן, גם הרשם וגם המשיב מושחתים, גם לויט מהנציבות מושחת וגם עו"ד אלקלעי שהתמנה כחוקר כבר נתן ידו לחבורת הזוממים, וכפי שהתבטא העותר במהלך הדיון בפנינו, גם לא ניתן לסמוך על מפרק האגודה, שהרי זה קיבל את המינוי מהרשם. מנהג חדש בא למדינה - תקיפה אישית של עובד ציבור במטרה להניאו ולהרתיעו ממילוי תפקידו - תוך "פשפוש" בעברו, הדלפת תכתובות דוא"ל פנימיות ממשרדו (נספחים א' לבקשה להגשת ראיות נוספות) ואף הפעלת חוקרים פרטיים (כפי שמשתמע מסעיף 40 לעתירה). לטעמי, שומה על בית המשפט לצאת חוצץ נגד התופעה של הכפשת עובדי ציבור והטלת מורא עליהם במסווה של חשיפת שחיתות ולוחמה למען טוהר המידות (השוו בג"צ 6259/10 העמותה לקידום דרך אחרת נ' שר האוצר (לא פורסם, 13.12.2010), בפסקה 8 לפסק דינו של השופט גרוניס).

 

12.      סיכומו של דבר, שדין העתירה להידחות. העותר ישא – אישית – בשכר טרחת עורכי דינו של המשיב 4, בסכום של 15,000 ₪.

 

בג"ץ 5559/11

 

13.      הרקע לעתירה הוא החלטת הרשם להורות על פירוק האגודה. ביום 6.6.2011 פורסם כאמור הצו לפירוק האגודה. ביום 16.6.2011 פנה העותר ליועץ המשפטי למשרד התמ"ת בערעור על צו הפירוק לפי סעיף 51 לפקודת האגודות השיתופיות (להלן: הפקודה), ובד בבד עתר לסעד זמני של ביטול הפירוק וביטול מינוי המפרק הזמני. עו"ד אטלן, היועץ המשפטי של התמ"ת – לו האציל השר את הסמכות לדון בערעור על החלטת הרשם – דחה בהחלטתו מיום 24.7.2011 את בקשת העותר לעכב את מינוי המפרק המפעיל לאגודה ואת הבקשה להשיב את הנציגות הנבחרת של האגודה או להאריך את כהונתה. ביום 26.7.2011 הוגשה העתירה דכאן (במסגרתה אף ביקש העותר סעד זמני לעיכוב ההחלטה, בקשה שנדחתה בהחלטתי מאותו היום) בה עתר לסעדים הבאים: להורות על עיכוב ביצוע החלטת הרשם למנות את המשיב 3 כמפרק מפעיל של האגודה; להורות על השבת הוועד הנבחר על כנו; לאפשר לעותר לפנות בשם האגודה לבורר שהתמנה באחד ההליכים שהתנהלו בין הצדדים (ת.א. 8126-06-10).

 

14.      דין העתירה להידחות.

 

           לאחר שמפשיטים את העתירה ממחלצותיה, הרי שענייננו בבקשה לסעד זמני עד להחלטה של היועץ המשפטי של משרד התמ"ת בערעור שהגיש העותר לפי סעיף 51 לפקודה. מן המפורסמות כי אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בסעדים זמניים, קל וחומר שאין דרכו של בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, להתערב בכגון דא.

 

           ומזוית אחרת: ענייננו בעתירה מוקדמת, באשר היועץ המשפטי של התמ"ת, בפניו מתנהל הליך הערעור לפי סעיף 51 לפקודה, טרם נתן החלטתו בערעור גופו.

 

15.      מעבר לנדרש אציין כי לא ראיתי ממש גם בעתירה לגופה. ראשית, חזקה על המפרק כי יפעל להגנת האינטרסים של חברי האגודה. שנית, דווקא מינויו של המפרק, יש בו כדי "להקפיא" את הסטטוס-קוו באגודה, בעוד שביטול המינוי והחזרת הועד לכהונתו (למעשה, המדובר בעותר עצמו) מעלה את החשש שמא העותר והאגודה יפעלו לשינוי המצב הקיים. שלישית, הסעד המבוקש נוגד את הוראת סעיף 48(1) לפקודת האגודות השיתופיות לפיה לאחר מתן צו הפירוק ישמש המפרק הרשמי כמפרק זמני אלא אם מונה אדם אחר כמפרק האגודה (ובמקרה דנן התמנה עו"ד טוניק). רביעית, קשה להלום כי בית המשפט יורה לרשם להימנע מלהפעיל את סמכותו על פי דין. חמישית, העותר ניהל הליכים מקבילים בעניינים מושא העתירה, כפי שיפורט להלן, ואין מקום שבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק יידרש לנושאים הנדונים ממילא בערכאות אחרות. ולבסוף, דומה כי די בהליכים הרבים שהתנהלו ומתנהלים בקשר לאגודה, המצביעים על כך שהאגודה אינה יכולה לתפקד, כדי להצדיק מינוי המפרק. איני רוצה לקבוע מסמרות בנושא זה, שעדיין תלוי ועומד בפני היועץ המשפטי של משרד התמ"ת, ומאחר שכבר בשלב זה ברור כי כל החלטה שתינתן על ידו בערעור לפי סעיף 51 לפקודה, תגרור הליך משפטי נוסף.

 

16.      לא למותר לציין כי העותר פנה ביום 28.7.2011 בבקשה דומה לסעד זמני לבית המשפט המחוזי, בקשה שנדחתה בהחלטתו של כב' השופט מ' דרורי מיום 24.8.2011 ובה נמתחה ביקורת על העותר שהסתיר עובדות רלוונטיות ואף לא טרח לשלוח העתק מבקשתו למפרק (החלטת השופט דרורי ניתנה במסגרת ת"א 8126-12-10 שהעותר ביקש את פתיחתו מחדש של התיק, לאחר שניתן בו פסק דין לפיו המחלוקת מושא התיק תועבר לבוררות בפני השופט בדימוס י' עדיאל).

 

           בנוסף, עתר העותר לבית המשפט המחוזי בירושלים בעתירה להצהיר כי שר התמ"ת והרשם לא מוסמכים להורות על פירוק האגודה. בד בבד הגיש העותר בקשה דחופה למתן סעד זמני שיורה לרשם להימנע מלדון בפירוק האגודה, בקשה שנדחתה בהחלטתה של השופטת בן אור בהחלטתה מיום 10.6.2011 (ה.פ. 10565-04-11). מהחלטה זו נמצאתי למד כי בנוסף לכל אלה, הגיש העותר בקשה לסעד דומה גם במסגרת הליך אחר התלוי ועומד (ע"א 3637/09). בנוסף, פנה העותר ביום 11.8.2011 ליועץ המשפטי של משרד התמ"ת בבקשה כי יוציא צו כנגד המפרק בנוגע להליך הבוררות.

 

           הנה כי כן, לפנינו דוגמאות נוספות לכך שהעותר נוקט בשורה של הליכים באותו עניין.  

 

17.      אשר על כן אנו דוחים את העתירה. העותר ישא – אישית – בשכר טרחת עו"ד  המשיבים 2-1 בסכום של 10,000 ₪; בשכ"ט עו"ד המשיב 3 בסכום של 12,000 ₪, בשכ"ט המשיבים 5-12 בסך 12,000 ₪ יחדיו (למרות שהמשיב 12 התייצב כצד נפרד) ובשכ"ט המשיבה 13 בסך 12,000 ₪.

 

           לפני סיום – ומבלי שנעלמה מעיני בקשת ההבהרה שהגיש העותר לאחר הדיון – אציין כי על העותר הושתו הוצאות אישיות על ידי מספר ערכאות במספר הליכים. בדיון שהתקיים בפנינו, הועלתה הטענה כי העותר משית הוצאות אלה על האגודה, בטענה שהוא פועל למען האינטרס של האגודה, והעותר אישר את הדברים. לכן, ולמען הסר ספק, אבהיר כי המדובר בהוצאות המוטלות על העותר באופן אישי בשל התנהלותו, ואין העותר רשאי לגלגל הוצאות אלה על האגודה. מובן כי אין באמור לעיל כדי למנוע מהעותר ומחברי אגודה אחרים לדרוש שיפוי הוצאות מהאגודה, אם וככל שתצלח מלחמתם כנגד גזירת הפירוק או כנגד הליכים אחרים, שלטעמם נוגדים את טובת האגודה.

 

           בנוסף, ועל מנת למנוע התדיינויות סרק ותקלות נוספות, מובהר בזה כי כל עוד מינויו של המפרק עומד על כנו, העותר אינו רשאי לפנות לבתי המשפט בשם האגודה, ועליו לצרף את המפרק לכל הליך שיינקט על ידו בנוגע לאגודה.

 

 

ש ו פ ט

השופט א' רובינשטיין:

 

א.        מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט עמית. אבקש להוסיף דברים קצרים.

 

ב.        באשר לבג"ץ 2010/11, כך יצא שהעותר הוא זה ששימש צינור – צינור "משתתף", ואף בשמחה כמסתבר - במסגרת סכסוכים בתוך משרד רשם האגודות שהגיעו לידיעתו, להעלאת התלונה באשר לאי הבאתה של ההתראה שקיבל המשיב בעתירה זו בגין התנהגות בלתי הולמת לידיעת הגורם שמינהו לתפקיד הנוכחי. ואולם, צר שהדבר בא מפי העותר; לא מפיו יאבה שירות הציבור "בשורת גאולה", במיוחד לאחר ש"זיהם" את טענתו בדוא"ל שציטט חברי בפסקה 10, ומכל מקום מעבר על ריב שאינו ממין עניינו שלו. הדוא"ל הנזכר מערב נושא שאין להקל בו ראש בשירות הציבורי – התראה לעובד בעקבות שיחות עם עובדת בנושאים אינטימיים – עם אינטרסים כלכליים אישיים של העותר. להתראה גופה וללקחים בעקבות מה שאירע, נדרשה הפרקליטות בכתב ובעל פה בדיון, ועל כן לא אוסיף לכך; ומבלי שאטע מסמרות ספציפיים, חזקה עליה שתפעל לכינון נהלים שיבטיחו, כי במשרה מעין זו בה מדובר (עוזר רשם, בעל תפקיד מעין שיפוטי), יובאו כל הנתונים בפני הממנים בטרם מינוי.

 

ג.        ובנתון לזאת אצטרף לדברי חברי באשר לצורך להיזהר ב"תרבות" שקפצה עלינו זה לא כבר, בחינת "מנהג חדש בא למדינה" - ואולי לא לגמרי חדש - שתחת התמודדות עם החלטות לגופן מתעסקים במחליט, ומטילים דופי "בכל מי שזז". הערנו על כך לאחרונה ברע"א 1147/11 צ'רלטון נ' ההתאחדות לכדורגל (לא פורסם), וראו דברי בפסקה מ"ד והערת חברתי השופטת חיות; אך המגמות נראות כמתפרצות למעגלים נוספים, ובתי המשפט לא יתנו לכך יד.

 

ד.        ולא אמנע מהערה נוספת, באשר לבג"ץ 5559/11: ובבג"ץ 861/07 קמחי נ' רשם האגודות השיתופיות (לא פורסם) הערנו במפגיע, בתוך סקירת ההיסטוריה, באשר לצורך להסדיר הליך ערעורי "רגיל" על החלטות רשם האגודות השיתופיות, כעניין מוסדי, והדברים נאמרים מבלי לפגוע בשום אדם. כידוע סעיף 51 לפקודת האגודות השיתופיות, הבנוי על עולם ישן של מהות האגודות הללו כ"איים קואופרטיביים", אינו מאפשר לערער על החלטות הרשם בפני בית משפט אזרחי, אלא פניה לערעור לפני השר - מורשת ארכאית כמעט כמו ארכאיות האגודה השיתופית "מעונות עובדים בקרית משה" בה עסקינן, שאבד עליה ועל שכמותה הכלח, לאמיתם של דברים, כבר לפני שנות דור. די אם נציין כי בראשית שנות החמישים היו חברים בה – לפי החומר שהוגש לנו – פרופ' בן-ציון דינור, שר החינוך והתרבות, ורעייתו עליהם השלום; יתכן כי בעולמם שלהם היתה לשיתוף הסוציאלי-סוציאליסטי משמעות; לא כן בעולם האינדיבידואליסטי דהאידנא, גם אף כי חבל שערכים טובים ויפים רבים של הקואופרציה לא נתקיימו. שר התמ"ס אשר אל נכון אינו רוצה לשבת כערכאת ערעור מעין שיפוטית, האציל את הסמכות לדון בערעורים לפי סעיף 51, בעבר לממונה על יחסי עבודה ואחר כך ליועץ המשפטי של משרד התמ"ס. שוב, מבלי לפגוע באיש מהם אלא כעניין מוסדי, הדברים אינם מתקבלים על הדעת במובן מערכתי-ערכי, בחינת מין בשאינו מינו, ועם כל ההערכה לעובדי הציבור הבכירים הללו, שאין לי ספק כי השתדלו ומשתדלים למלא שליחותם באמונה, צריך הנושא להיות מוסדר בחקיקה לכיוון ערכאה שיפוטית כהלכתה. אינני יודע אם דברינו נקראים ואם הנושא בטיפול, אך יפה שעה אחת קודם לשם הסדרתו.

 

 

ש ו פ ט

 

השופט נ' הנדל:

 

           הנני מסכים שדין העתירה בבג"ץ 2010/11 להידחות משום שהוגשה באיחור, ושדין העתירה בבג"ץ 5559/11 להידחות משום שהוגשה במוקדם. כמו כן מסכים לשיעור ההוצאות שהוצע.

 

ש ו פ ט

 

 

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית.

 

 

           ניתן היום, כ"ב באלול התשע"א (21.9.2011).

 

 

 

 

ש ו פ ט                                ש ו פ ט                                 ש ו פ ט

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11020100_E16.doc   עכב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il