עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 9962/03

 

 

בבית המשפט העליון

 

 

רע"א  9962/03

 

 

לפני:  

כבוד המשנה לנשיא (בדימ')  א' ריבלין

 

כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור

 

כבוד השופט ס' ג'ובראן

 

המבקש:

רו"ח יצחק שיפר

                                          

 

נ  ג  ד

                                                                                                    

המשיב:

רו"ח אבי בורשטיין

                                          

 

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 01.10.2003 בתיק בש"א 8382/03 שניתנה על ידי כבוד השופטת ד' קרת-מאיר

 

 

המבקש:

בעצמו

 

בשם המשיב:

עו"ד דוד גולדבלט-לוי

 

 

פסק דין

 

המשנָה לנשיא מ' נאור:

 

1.        לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ד' קרת-מאיר), בה נדחתה בקשתו של המבקש כאן להתנגד להתראת פשיטת רגל שהומצאה לו על ידי המשיב. הבקשה הועברה לדיון בפני הרכב.

 

           דין הבקשה להידחות. עם הצדדים הסליחה על העיכוב במתן פסק הדין.

 

 

 

רקע עובדתי והליכים קודמים

 

2.        רו"ח יצחק שיפר (להלן גם: המבקש) ורו"ח אבי בורשטיין (להלן גם: המשיב), שהיו שותפים במשרד רואי חשבון, הסתכסכו וניטשה מחלוקת כספית ביניהם. על פי הסכם השותפות, הועברה המחלוקת להכרעת בורר, שקבע את מועד סיום השותפות בין השניים והכריע במחלוקות הכספיות בין הצדדים.

 

           באשר לכספים להם זכאי בורשטיין, קבע פסק הבורר כי "על שיפר לשלם לבורשטיין סך של 35,000 ש"ח" בגין "דמי שימוש" במשרד; וכי "זכאי בורשטיין לקבל" כספים שונים, המסתכמים ל-177,242 ש"ח (בגין משיכת יתר, שכר טרחה בגין הכנת מאזנים והנהלת חשבונות, שירותי משרד, שירותי לקוחות ותשלום לעו"ד).

 

           באשר לכספים להם זכאי שיפר, קבע פסק הבורר כי "שיפר זכאי לתשלום מבורשטיין בסך של 13,794 ש"ח" (בגין תשלומים שביצע שיפר); וכי "שיפר זכאי לקבל 1600 שקל מבורשטיין" (בגין מכונת צילום). על פי פסק הבורר, אם כן, הסכומים להם זכאי שיפר מסתכמים ב-15,394 ש"ח.

 

           בפסק הבורר צוין עוד כי "הבוררות התארכה לשנים רבות תוך עינוי דין בלתי מוצדק. הריני קובע כי התארכות הליכי בוררות נבעה בעיקרה מפעולות השהייה מכוונות של שיפר ומייצגיו בבוררות". לאור קביעה זו, פסק הבורר כי "על שיפר לשלם לבורשטיין סך של 95,000 ש"ח" עבור הוצאות הבוררות ושכר טרחת עו"ד. 

 

3.        מסירת פסק הבוררות לצדדים הותנתה בתשלום שכרו של הבורר. המבקש לא שילם את חלקו בשכר הבורר ובכך גרם לעיכוב במסירת פסק הבוררות לצדדים. פסק הבוררות נמסר רק לאחר שהתחייב המשיב לשלם את מלוא שכר הבורר.

 

4.        המשיב הגיש בקשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב לאישור פסק הבוררות (ה"פ 544/01 ו-ה"פ 485/01). המבקש התנגד לבקשה זו. בית המשפט דחה את טענות המבקש ואישר את פסק הבורר, תוך חיוב המבקש בהוצאות.

 

           לאחר שניתן אישור זה, המשיב פנה לבית המשפט בבקשה לאישור פסיקתא. המבקש התנגד גם לבקשה זו, בטענה כי בטופס הפסיקתא שהוגש לבית המשפט נרשם סכום שונה מהסכום שנפסק בפסק הבורר. לטענת המבקש, פסק הבורר הבדיל בין הסכומים שזכאי המשיב לקבל מהמבקש, לבין הסכומים שזכאי המשיב לקבל מקופת השותפות. על פי פסק הבוררות, לפי הטענה, על המבקש לשלם אישית למשיב רק את "דמי השימוש" בסך 35,000 ש"ח, ואת הוצאות הבוררות בסך 95,000 ש"ח, ומסכום זה יש לקזז את הסכומים שעל המשיב לשלם למבקש, בסך 15,394 ש"ח. חובו האישי של המבקש, אם כן, עומד לטענתו רק על 114,606 ש"ח, ויתרת הסכום תשולם מתוך קופת השותפות. בית המשפט לא אישר את הפסיקתא, ובהחלטתו קבע כי "פסק בוררות אינו פסק דין שעליו חלה תקנה 198 לתקנות סדר הדין האזרחי".

 

5.        במקביל להליך דנן הגיש המבקש בקשה לראש ההוצאה לפועל להכריז עליו כחייב מוגבל באמצעים. בבקשה זו טען המבקש כי "על פי פסק הבורר חב המבקש סך של 196,848 ש"ח בערכי קרן וכן סך של 95,000 ש"ח בגין שכ"ט עו"ד והוצאות". כלומר, בבקשתו זו הכיר המבקש בחובתו האישית לשלם את כלל הכספים שנפסקו לחובתו בפסק הבורר, בניגוד לטענתו בבית המשפט המחוזי לפיה חב הוא באופן אישי רק בחלק מכספים אלו.

 

6.        המשיב פתח תיק הוצאה לפועל על מנת לגבות את הכספים להם הוא זכאי על פי פסק הדין מאת המבקש, אשר עמדו לטענתו על 430,000 ש"ח, לאחר צירוף מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית לסכומים שנקבעו בפסק הבורר. המבקש פנה לראש ההוצאה לפועל בבקשה לסגור את תיקו בטענת "פרעתי" לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967. בבקשתו זו, חזר המבקש על טענתו לפיה מפסק הבוררות עולה כי יש לזקוף לחובתו האישית רק 130,000 ש"ח, וכי מסכום זה יש לנכות את חובות המשיב אליו. המבקש שב וטען כי המשיב זכאי ליתר הכספים מקופת השותפות. בנוסף לכך, ציין המבקש כי בית המשפט המחוזי לא אישר את הפסיקתא שהוגשה לו, "ובכך דחה למעשה את פרשנותו של המשיב לפסק הבורר".

 

           המוציא לפועל הורה על "עיכוב ביצוע פסק הדין עד לקבלת תגובת ב"כ הזוכה ומתן החלטה אחרת כנגד הפקדת 5,000 ש"ח במזומן". סכום זה לא הופקד.

 

7.        ביום 14.4.2003 נשלחה למבקש התראת פשיטת רגל בגין סכום של 481,456 ש"ח על יסוד פסק הדין שאישר את פסק הבוררות. המבקש הגיש התנגדותו להתראה זו. הוא חזר, בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, על טענתו כי אין המשיב זכאי לקבל את כל הסכומים שנפסקו לו באופן אישי ממנו. נושא זה, ציין המבקש, עומד להכרעה בפני ראש ההוצאה לפועל ולכן "יש לדחות כל דיון בהתראה עד אשר תהיה פסיקה סופית בעניין שיעור החוב". עוד טען המבקש כי ביצוע פסק הדין שאישר את פסק הבורר מעוכב כדין בהחלטתו של ראש ההוצאה לפועל, ולכן אין לאשר את המשך הליך פשיטת הרגל כנגדו.

 

8.        בית המשפט המחוזי (השופטת ד' קרת-מאיר) דחה את טענותיו של המבקש. לעניין אי בהירותו של פסק הבורר, קבע בית המשפט כי "במסגרת פסק הבורר נקבעו קביעות ברורות בעניין התשלומים אשר הצדדים חייבים אחד לשני". באשר לקיומן של טענות קיזוז או כנגד, קבע בית המשפט כי טענות אלה הוכרעו כבר, הן על ידי הבורר עצמו והן על ידי ערכאות קודמות, וכי אין מקום להעלותן שוב.

          

           בית המשפט עמד על ההבדל בין סכומי החוב בהם הכיר המבקש בבקשתו לביטול ההליכים כנגדו בהוצאה לפועל (114,606 ש"ח), לבין הסכומים אותם ציין בבקשה להכריז עליו כחייב מוגבל באמצעים (196,848 ש"ח, ועוד 95,000 ש"ח הוצאות), וציין כי המבקש "משנה את סכומי החוב לפי מטרת הבקשה". עוד ציין בית המשפט כי המבקש לא ידע לנקוב בדיון בסכום שהוא חייב, לטענתו, למשיב, אולם קבע כי בסופו של יום אין מחלוקת כי המבקש חייב למשיב "כספים על פי פסק הבורר, אותם הוא אינו משלם".

 

           באשר לעיכוב ביצוע פסק הדין בהליכים בפני ראש ההוצאה לפועל, קבע בית המשפט כי המבקש זנח הליכים אלו. נוכח קביעות אלו כולן, דחה בית המשפט את התנגדותו של המבקש להתראת פשיטת הרגל.

 

9.        על החלטה אחרונה זו נתבקשה רשות ערעור. יחד עם הבקשה לרשות ערעור הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי, אשר נדחתה (השופט א' ריבלין). הבקשה הועברה לדיון בפני הרכב.

 

טענות הצדדים

 

10.      בבקשת רשות הערעור, חוזר המבקש על טענתו לפיה אין הוא חייב בכלל הסכומים שנפסקו למשיב, וכי קופת השותפות חייבת בחלק מסכומים אלו. לטענתו, יש בסירובו של בית המשפט המחוזי לחתום על בקשת אישור הפסיקתא כדי לתמוך בטענה זו. לפי הטענה, "פרט לסכום של 114,000 ש"ח בהם מכיר החייב, אין פסק הבורר משית עליו כל חובה נוספת לתשלום כלשהו". על כן, בסופו של יום פסק הדין עליו מבוססת ההתראה איננו תומך בסכום המצוין בהתראה, ובכך די לשיטת המבקש כדי להביא לקבלת התנגדותו להתראה כנגדו. המבקש ממשיך וטוען כי המשיב לא הוכיח כי המבקש זנח את ההליכים בפני ההוצאה לפועל, וכי כל עוד ההליכים שם תלויים ועומדים – החוב איננו קצוב ומועד תשלומו איננו ברור, ומשכך יש להמתין לתוצאות ההליך שם. עוד טוען המבקש כי לבית המשפט שיקול דעת בין המסלולים השונים לגביית החוב – פשיטת רגל או הוצאה לפועל – וכי עליו לבחור בדרך הצודקת והיעילה בנסיבות העניין, היא לשיטתו הוצאה לפועל. המבקש סבור כי יש לבטל את התראת פשיטת הרגל, אולם איננו חולק על זכותו של המשיב להגיש התראה חדשה ובה מצוין הסכום הנכון.

 

11.     המשיב טוען כי המבקש מנסה למעשה לפתוח החלטות קודמות וחלוטות של הערכאות הקודמות בנוגע לתוכן פסק הבוררות. לטענתו, גם בהליכים בפני ההוצאה לפועל מנסה המבקש "למחזר" טענות קודמות, ואגב כך מכיר בסכומים סותרים בהם הוא חייב. באשר לחוב הנטען, מצביע המשיב, ראשית, על כך שהליך הבוררות נערך בינו לבין המבקש, וכי השותפות לא הייתה צד להליך, ושנית, על כך שהמבקש עצמו, בבקשתו לפני ראש ההוצאה לפועל להכרזתו כחייב מוגבל אמצעים, נקב בסכום הנטען על ידי המשיב כאן. כן הוא טוען כי בית המשפט המחוזי סירב לחתום על הפסיקתא רק מטעמים טכניים, ולא משום שלא הסכים לתוכנה המהותי. המשיב מפנה לקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה זנח המבקש את ההליך בפני ראש ההוצאה לפועל, וממילא טוען הוא כי אין מניעה לנקוט בהליכי הוצאה לפועל ופשיטת רגל במקביל. על כן טוען המשיב כי יש לדחות את הבקשה, תוך חיוב המבקש בהוצאות.

 

דיון והכרעה

 

12.     האם התראת פשיטת הרגל ששלח המשיב למבקש ממלאת אחר הוראות הדין, או שמא בצדק התנגד לה המבקש? זוהי השאלה העומדת להכרעתנו בבקשת רשות ערעור זו. נעמוד בקצרה על דרישות החוק והפסיקה למתן התראת פשיטת רגל, ולאחר מכן נראה אם עמד בהן המשיב בענייננו.

 

13.      המסגרת הנורמטיבית למתן התראת פשיטת רגל קבועה בסעיפים 5-3 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה). וכך מורות אותנו הוראותיהן העיקריות של סעיפים אלו:

 

התראת פשיטת רגל

 

 

 

 

 

 

 

תכנה של התראת פשיטת רגל

 

 

 

 

 

מעשה פשיטת רגל

3.       נושה שהשיג נגד חייב פסק דין חלוט לתשלום סכום כסף, והוצאתו לפועל לא עוכבה כדין, זכאי לבקש להמציא לחייב בישראל, או ברשות בית המשפט בחוץ לארץ, התראת פשיטת רגל. [...]

 

4.       (א)     בהתראת פשיטת רגל יידרש החייב לשלם את החוב הפסוק בהתאם להוראות פסק דין חלוט, או להבטיחו או להתפשר עליו להנחת דעת הנושה או דעת בית המשפט, ויפורשו התוצאות של הפרת הנדרש בה. [...]

 

5.       מעשה פשיטת רגל הוא לחייב, אם עשה או נעשתה לו אחת מאלה: [...]

 

(6)        לא מילא אחר הדרישות שבהתראת פשיטת רגל לפי פקודה זו תוך שבעה ימים לאחר שהומצאה לו בישראל, או תוך הזמן שנקבע לכך בצו בית המשפט שהתיר את ההמצאה אם הומצאה בחוץ לארץ, ולא הניח את דעת בית המשפט כי יש לו תביעה שכנגד או קיזוז או דרישה שכנגד שאינם פחותים מסך החוב הפסוק ושלא היה בידו לעוררם בתובענה שניתן בה פסק הדין.

 

 

 

           אם כן, התראת פשיטת רגל מאפשרת לנושה אשר השיג פסק דין חלוט לפיו על החייב לשלם לו סכום כסף, לדרוש מן החייב לשלם לו הסכום האמור, להבטיח את החוב, או להתפשר עליו להנחת דעתו של הנושה או בית המשפט. חייב אשר לא מילא אחר הדרישות הקבועות בהתראת פשיטת רגל, ולא עלה בידו לשכנע את בית המשפט כי יש לו תביעה שכנגד, דרישה או תביעה לקיזוז בסכום שאיננו פחות מהסכום אותו הוא חייב ושלא ניתן היה לעוררן במסגרת התובענה בה נפסק החוב לחובתו – הרי הוא עושה מעשה פשיטת רגל. פסק הדין עליו מייסדת עצמה התראת פשיטת הרגל חייב להיות חלוט, קרי: פסק דין אשר קובע באופן סופי את זכויותיהם של בעלי הדין. אם עוכב ביצוע פסק הדין כדין, לא ניתן להגיש התראת פשיטת רגל על בסיסו. שונים הם הדברים באשר לערעור: עצם הגשת ערעור על פסק הדין עליו מבוססת ההתראה איננה מונעת כשלעצמה מבית המשפט להיעתר לה, אולם נוכח תוצאותיה הקשות של פשיטת רגל – על בית המשפט לגלות זהירות מיוחדת במצבים אלו (לדיון מורחב בעניינים אלו, ראו: סעיפים 7-3, 15 לפקודה; שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 81-69 (מהדורה שלישית, 2010) (להלן: לוין וגרוניס); ע"א 8492/09 גזאוי נ' בנק מסד בע"מ – סניף ירושלים (טרם פורסם, 27.10.2010); רע"א 1332/05 רוזנצוויג נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם, 22.11.2005)).

 

14.      תשומת לב מיוחדת ניתנה בפסיקה לחשיבות נכונותו של סכום החוב המצוין בהתראה. נקודת המוצא לעניין זה היא לשון הפקודה, אשר קובעת בסעיף 4(ד) כי נקיבה בסכום העולה על גובה החוב הפסוק אין בה די, כשלעצמה, להביא לפסילת ההתראה:

 

תכנה של התראת פשיטת רגל

 

 

 

4.       (ד)     לא יראו התראה כנטולת תוקף מחמת זאת בלבד שהנקוב בה כסכום מגיע עולה על הסכום המגיע למעשה, אלא אם תוך הזמן הניתן לתשלום הודיע החייב לנושה שהוא חולק על תקפות ההתראה על סמך הטעות האמורה; אולם אם החייב לא הודיע כך לנושה יראו כאילו מילא אחרי התראת פשיטת הרגל אם תוך הזמן שניתן הוא נקט אמצעים שהיו מביאים למילויה אילו ננקב בה הסכום המגיע למעשה.

 

      

           ברוח זו אף קובע אף סעיף 238 לפקודה כי פגמים טכניים אינם צריכים להביא לפסילתה של התראת פשיטת רגל:

 

פגם פורמלי לא יפסול

 

 

 

238.    (א)    שום הליך בפשיטת רגל לא ייפסל מחמת פגם שבצורה או שיבוש בו, אלא אם בית המשפט שהוגשה לפניו התנגדות להליך היה סבור שהם גרמו עיוות דין ממשי אשר אינו ניתן לתיקון בהוראה של אותו בית משפט.

 

 

          עם זאת, בתי המשפט לא ראו טעויות בגובה החוב המצוין בהתראה כפגמים טכניים או שוליים, ונטו לעמדה לפיה אי דיוק משמעותי בסכום החוב הינו פגם מהותי בהתראה, המחייב את פסילתה. כפי שציין חברי השופט רובינשטיין בפרשת גזאוי הנזכרת, לגישה זו שלושה טעמים מרכזיים: ראשית, מנקודת מבטו של החייב, הרי שהתראת פשיטת רגל מאיימת על כל נכסיו. היא מבהירה לו כי תמו אפשרויות המילוט, וכי חוב סופי רובץ לפתחו. בנסיבות אלו, יש חשיבות רבה לא רק לעצם ידיעתו כי כל נכסיו עומדים בסכנה, אלא גם ליכולתו "לקרוא את המפה" כראוי: החייב מעוניין לדעת מהו הסכום אותו עליו לשלם כדי שעולו של הנושה יוסר מעליו. שנית, פריצת גבולות באשר לסכום המצוין בהתראה עלולה להביא לשימוש "טקטי" בהתראת פשיטת רגל. כאמור, התראת פשיטת רגל היא מכשיר רב עוצמה, שהשפעתו על חייבים ניכרת. ההלימה בין החוב שנפסק לזכותו של נותן ההתראה לבין הסכום אותו ציין בהתראה עצמה, מצמצמת את האפשרות לשימוש באמצעי זה כדי להלך אימים על חייבים וליצור מצגים לפיהם חייבים הם בסכומים גדולים יותר מאלו שנפסקו לחובתם. שלישית, ציון סכום גבוה מן הסכום האמיתי שנפסק לחובת החייב עלול להביא להטעיית בית המשפט. עוד ציין חברי, וגם בכך דעתי כדעתו, כי השימוש בהתראת פשיטת רגל צריך להיות בתום לב, וחובה זו חלה, כמובן, אף על ציון גובה הסכום בהתראה (ראו שם, בפסקאות ט-י"ב; כן ראו: בש"א (תל אביב) 8360/01 בנק דיסקונט נ' יקותיאלי (לא פורסם, 24.4.2002); בש"א (תל אביב) 2024/01 כץ נ' בנק לאומי לישראל (לא פורסם, 13.6.2002)).

 

15.      הוראותיו של סעיף 4(ד) לפקודה, אם כן, יפות הן לטעויות בתום לב, לטעויות בסכומים זניחים וסבירים, ולמחלוקות בין הנושה לחייב שעניינן גובהו המדויק של החוב נוכח חלוף הזמן וההליכים המשפטיים – כדוגמת מחלוקות על חישוב ההצמדה, על גובה הריבית או על ההוצאות. עמדה על כך השופטת ו' אלשיך:

 

"אימתי חל הסעיף? כאשר בהתראה נפלה טעות בתום לב, והנושה הכליל במסגרתה, נוסף לסכומים שנפסקו כדין, סכומים סבירים וזניחים יחסית לחוב המרכזי, אשר בגינם לא ניתן פס"ד חלוט.

 

ההקלה בסעיף זה נועדה למניעת מחלוקת של חייבים בגין סכומים זניחים הנובעים מויכוח לגבי חישובי ריבית והצמדה, או הוצאות. מחלוקות אלו תהיינה שכיחות במיוחד במקרה בו פסה"ד לא הוגש לביצוע בהוצאה לפועל. המחוקק איננו מעוניין לפסול הליך אך בשל מחלוקת חישובית קלה, והוא מתיר לביהמ"ש לתקן פגם שנפל בהתראה. ביהמ"ש מוסמך להפחית מהסכום הנקוב בהתראה, או להורות לנושה להגיש התראה מתוקנת" (פרשת יקותיאלי, בפסקאות 13-14). 

 

           

          שונים הם פני הדברים כאשר גובה הסכום המופיע בהתראה שונה משמעותית מהסכום שנפסק לזכות הנושה בפסק הדין. איננו קובעים מסמרות בדבר גודלו של הפער בין גובה החוב הפסוק לגובה הסכום המצוין בהתראה המצדיק פסילה של תוקף ההתראה. עם זאת, השיקולים שהובאו לעיל עשויים לסייע בקביעת סבירותו של פער מסוג זה על ידי בתי המשפט. הפער בין החוב הפסוק לסכום המצוין בהתראה איננו יכול להיות כזה המביא למראית עין של שינוי ב"סדר הגודל" של החוב אותו חב החייב (השוו: עניין יקותיאלי הנ"ל, בו עמד גובה החוב בהתראה על כ-5.5 מיליון ש"ח, בעוד החוב הפסוק עמד על כ-300,000 ש"ח). גודלו של הפער אשר איננו מחייב פסילה של ההתראה צריך ללמד כי הוא אכן נוצר בתום לב, או אגב שגגה שמהותה לחוב העיקרי שולית. 

 

16.      הנטל להראות כי קיים פער בלתי סביר בין גובה החוב הפסוק לסכום המצוין בהתראה מוטל על שכמו של החייב. ההליך המתאים להרמת נטל זה הוא התנגדות להתראת פשיטת רגל, הקבועה בתקנה 5 לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985:

 

התנגדות להתראה

 

 

5.        (א)    לפני תום המועד שנקבע בהתראה לתשלום החוב, רשאי החייב להגיש לבית המשפט התנגדות להתראה; ההתנגדות תוגש לפי טופס 3 ותאומת בתצהיר; בית המשפט ידון בהתראה בנוכחות הצדדים.

 

           (ב)    כל עוד לא החליט בית המשפט בהתנגדות, לא יהיה באי-מילוי אחר דרישת ההתראה, מעשה פשיטת רגל.

 

          מה צריך להיות משקלן של הטענות המועלות במסגרת ההתנגדות? הלכה היא עמנו כי טענות בדבר קיומו של חוב נגדי, טענות קיזוז או תביעה שכנגד, המועלות במסגרת התנגדות בהתאם לסעיף 5(6) לפקודה, צריכות להיות טענות בעלות משקל. הגישות השונות בעניין זה סוכמו על ידי השופט א' גרוניס, בפרשת רוזנצוויג הנזכרת:

 

"הטענה בדבר החוב הנגדי צריכה לעמוד בדרישה מסוימת מבחינת משקלה וסיכוייה להתקבל. בעניין אחד שנדון באנגליה נאמר, כי על החייב להראות שתביעתו הינה אמיתית (genuine) וכי על בית המשפט להשתכנע שיש לו סיכוי סביר להצליח ("reasonable probability of success"; כך נאמר ב- Re a Debtor [1957] 2 All ER 551, 562; וכן, ראו והשוו: Lloyds V. Bowman [2003] All ER 393). בעניין אחר נאמר שאין מקום לקבוע נוסחה באשר לרמת ההוכחה הנדרשת מן החייב, שכן כל מקרה יוכרע על פי נסיבותיו (Re a Debtor [1963] 1 All ER 85, 87-88; וכן ראו, Williams & Muir Hunter, Bankruptcy (London, 19th ed., 1979) pp. 38-37). באוסטרליה נקבע, כי על החייב להראות קיומה של זכות לכאורה ("prima facie case"; כך נאמר ב-Ebert V. Union Trustee Co of Australia Ltd (1960) 104 CLR 346, 350; וכן, ראו: J. Duns, Insolvency - Law and Policy (Oxford University Press, 2002) 143-142)). בית משפט זה פסק כי החייב אינו נדרש להוכיח שהדיון בתביעתו "מוכרח להיגמר בהצלחתו" (ע"א 103/64 באבי נ' עושרי, פ"ד יח(3) 543, 549; וכן ראו, ע"א 92/76 בן-ציון נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(1) 164). יחד עם זאת, נאמר כי הערכת סיכויי תביעתו של החייב נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט הדן בהתנגדות להתראה (ע"א 103/64 הנ"ל). יש להבהיר, כי בית המשפט של פשיטת הרגל ייתן את החלטתו על יסוד התצהירים שהוגשו בפניו בעניין החוב הנגדי ועל בסיס חקירותיהם של המצהירים (אם הדבר נדרש).

 

            מן המבחנים השונים שהוצבו בפסיקה עולה בבירור, כי אין די בטענה סתמית של חייב שמגיע לו חוב העולה על החוב הפסוק לטובת הנושה שפתח בהליכי פשיטת רגל. תביעת סרק או תביעה מופרכת על פניה, בוודאי שלא תוביל את בית המשפט לקביעה שדין ההתנגדות להתראה להתקבל. אין לקבל שחייב יוכל לעצור הליכי פשיטת רגל שנפתחו נגדו, על יסוד טענה חסרת בסיס בדבר חוב נגדי." (שם, בפסקה 12; ראו גם: רע"א 10858/05 משולם נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, פסקה 7 (לא פורסם, 1.3.2006)). 

 

          בסוגיה העומדת לפתחנו – טענה לפער בין החוב הפסוק לבין גובה החוב שצוין בהתראה – דומה כי הדברים פשוטים יותר. ככל שטענתו של החייב ממוקדת בכך שקיים פער כזה, והוא פער בלתי סביר, די שיעמיד בפני בית המשפט את המצב האמיתי, לשיטתו, על דיוקו. עליו לפרט מהו החוב שנפסק לחובתו בפסק הדין מושא ההתראה, ומהו החוב אותו ציין הנושה בהתראה שהמציא לידי החייב. על החייב להסביר מדוע סבור הוא כי הפער בין סכומים אלו איננו פער סביר, הנובע מטעויות בתום לב או טעויות סבירות וזניחות, כמפורט לעיל. בית המשפט לא יתקשה לברר את טענותיו, שהרי ההתראה כולה נסמכת על פסק דין חלוט, תוצאתו של הליך שיפוטי אשר חותך את זכויות הצדדים באופן ברור. ככל שיש לחייב טענות נוספות, לקיומו של חוב נגדי, טענות קיזוז וכיו"ב, הרי שעליו להראות כי מדובר בטענות "אמיתיות", שאינן סתמיות, הכל כאמור בפסק דין רוזנצוויג.

         

          לא למותר להזכיר בהקשר זה, כי התנגדות להתראת פשיטת רגל איננה בגדר "ערעור נוסף" על פסק הדין עליו מבוססת ההתראה, וממילא אין מקום לפתוח במסגרת הליך זה סוגיות שהוכרעו בפסק הדין החלוט (ראו: ע"א 4972/06 בבכנוף נ' קמי, פסקה 5 (טרם פורסם, 17.2.2008)).   

 

מן הכלל אל הפרט

 

17.      פסק הדין עליו מבוססת ההתראה שהומצאה למבקש בענייננו הוא פסק דין חלוט. אין כל מניעה לבסס התראת פשיטת רגל על פסק דין שאישר פסק בוררות, שהרי דינו של פסק דין שכזה הינו ככל פסק דין אחר, למעט ערעור (סעיף 23(א) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968; ראו גם: לוין וגרוניס, בעמ' 71).

 

           טענותיו של המבקש בדבר עמימותו של פסק הבורר בקביעת הסכומים שחייבים הצדדים זה לזה ובדבר קיומן של טענות קיזוז וטענות שכנגד, נדונו ונדחו על ידי בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קבע כי פסק הבורר קבע קביעות ברורות בדבר חובותיהם של הצדדים, וכי טענות הקיזוז והטענות האחרות נדונו זה מכבר על ידי ערכאות קודמות. אף לגופן, לא מצא בית המשפט המחוזי כי הן מחייבות בירור נוסף. לקביעות אלו אנו מסכימים. ממילא אף לא הצביע המבקש על טענות קיזוז או טענות המקיימות את תנאי סעיף 5(6) לפקודה, קרי: "שאינם פחותים מסך החוב הפסוק ושלא היה בידו לעוררם בתובענה שניתן בה פסק הדין".

 

           אף בטענת המבקש כי סירובו של בית המשפט המחוזי לאשר את הפסיקתא תומך בעמדתו אין ממש. החלטה זו הייתה החלטה טכנית, והיא איננה מעלה ואיננה מורידה לענייננו.

 

18.      אשר לחובו של המבקש, קבע בית המשפט המחוזי כי "אין מחלוקת כי המשיב חייב למבקש כספים על פי פסק הבורר, אותם הוא אינו משלם". ואולם, בית המשפט לא ציין ברחל בתך הקטנה מהו גובהו של חוב זה, ואם הסכום המצוין בהתראת פשיטת הרגל שהגיש המשיב אכן תואם את חובו הפסוק של החייב בהתאם לפסק הבורר. כפי שראינו, לחייב זכות להתנגד להתראת פשיטת הרגל שהומצאה לו, בטענה כי קיים פער בלתי סביר בין הסכום המצוין בה לבין חובו הפסוק. טענה שכזו נשמעה מפי החייב בענייננו. מה דינה?

 

           על יסוד פסק הבורר, פסק הדין שאישר אותו והחלטתו של בית המשפט המחוזי עליה הוגשה בקשת רשות הערעור שלפנינו, אנו קובעים כי המבקש חייב למשיב את מלוא הסכומים שנקבעו בפסק הבוררות, וכי אין יסוד לטענת המבקש כי קופת השותפות חייבת בחלק מחובו. חוב זה עמד בהתאם לפסק הבורר שאושר כפסק דין על 177,242 ש"ח, בניכוי 15,394 ש"ח חובו של המשיב למבקש: סך של 161,848 ש"ח. זאת, בתוספת 95,000 ש"ח אותם חייב המבקש למשיב בגין הוצאות הבוררות.

 

           אשר לאופן תשלום החוב, פסק הבורר קבע כי "תשלומים שחייב שיפר לשלם לבורשטיין בקיזוז כל סכום שנפסק לטובת שיפר ולמעט התשלום בגין הוצאות משפט ושכ"ט עורך דין על פי פסק בורר זה ישולמו ע"י שיפר ב-24 תשלומים חודשיים שווים. התשלומים יהיו צמודי מדד וישאו ריבית צמודה של שמונה אחוז בשנה. חישוב הריבית וההצמדה יעשה במועד ביצועו של כל תשלום". כן נקבע כי "לכל הסכומים בפסק זה יש להוסיף מע"מ כחוק". פסק הבורר ניתן ביום 31.12.1999. כאשר הוגש פסק דין שאישר את פסק הבורר להוצאה לפועל ביום 23.1.2003, טען המשיב כי על המבקש לשלם לו 430,000 ש"ח, לאחר צירוף מע"מ, הפרשי ההצמדה והריבית שנקבעה. המשיב הודיענו כי על פי החלטתו של ראש ההוצאה לפועל סכום זה הוא סכום החוב הנכון, והמבקש לא הודיע על כל החלטה אחרת.

 

           בהתחשב בתוספת המע"מ, הפרשי הריבית וההצמדה, נראה כי הסכום אותו ציין המשיב בהתראה שהמציא למבקש ביום 14.3.2003, אשר עמד אז על 481,456 ש"ח, תואם את הסכומים להם היה זכאי על פי פסק הבורר שאושר כפסק דין. לא נפל בסכום זה אי דיוק משמעותי או בלתי סביר, המחייב את פסילת ההתראה. 

 

19.      באשר ליתר ההליכים שהתנהלו בפני ההוצאה לפועל, איננו סבורים כי יש להם השפעה של ממש על ענייננו. מקובלת עלינו קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה המבקש זנח את ההליכים בפני ההוצאה לפועל נכון למועד מתן פסק הדין מושא בקשת רשות הערעור, וממילא ניתנה זה מכבר החלטתו של ראש ההוצאה לפועל המאשרת את גובה החוב בו חב המבקש. מעבר לדרוש נזכיר כי "ככלל... להליכי פשיטת הרגל קיום משפטי עצמאי, ואין הם תלויים וכבולים בהליכי ההוצאה לפועל (אף כי בגדרי השכל הישר יש מקום כי בתי המשפט הרלבנטיים יידעו את הנעשה במכלול)." (פרשת גזאוי הנזכרת, בפסקה י"ח; ראו גם: ע"א 92/76 בן-ציון נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(1) 164, 167 (1976)). מכל מקום, בעניינו אין כל הליך בפני ההוצאה לפועל אשר יש לו השפעה על התראת פשיטת הרגל שהומצאה למבקש.

 

20.      כללם של דברים, הבקשה נדחית. לא יהיה צו להוצאות.

 

המשנָה לנשיא

המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין:

 

           אני מסכים.

המשנה לנשיא (בדימ')

 

השופט ס' ג'ובראן:

 

           אני מסכים.

 

 

ש ו פ ט

 

 

           הוחלט כאמור בפסק דינה של המשנָה לנשיא מ' נאור.

 

           ניתן היום, ה' אלול, תשע"ב (‏23.8.2012).

 

 

המשנה לנשיא (בדימ')

המשנָה לנשיא

ש ו פ ט

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   03099620_C08.doc   עע

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

 

-פירמות עורכי דין מובילות-

  • meitar
  • nevo-molson
  • maschit
  • gornitzky
  • yehuda
  • firon
  • firon