עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 9174/11

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

רע"פ 9174/11

לפני:

כבוד השופט ס' ג'ובראן

המבקש:

ישראלי עדיאל

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 24.11.11 בעפ"ת 29310-10-11 שניתן על ידי כבוד השופטת א' כהן

בשם המבקש:

עו"ד עופר חורש

החלטה

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בעפ"ת 29310-10-11 (כבוד השופטת א' כהן), מיום 24.11.11. בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים בתת"ע 277-03-10 (כבוד השופט י' ריבלין) מיום 2.10.11.

המבקש הועמד לדין בגין עבירה של נהיגה בשכרות בכך שסירב למתן דגימת אוויר נשוף לפי דרישת שוטר. בית המשפט לתעבורה הרשיע את המבקש במיוחס לו לאחר שמיעת ראיות, וקבע כי אין מחלוקת שהמבקש לא נשף ולא ניסה לנשוף. כן נקבע כי גרסתו של המבקש, לפיה הוא אינו מסוגל לנשוף בשל בעיה בריאותית אינה אמינה מאחר ולא הובאה כל ראיה התומכת בה, ומאידך, כן הובאה ראיה הסותרת אותה (שירותו הצבאי). בנוסף, נקבע כי סירובו של המבקש למתן דגימת אוויר נשוף נעשה במודע ולאחר שהוסבר לו משמעות הסירוב. לבסוף, קבע בית המשפט כי גם התנהגותו של המבקש כאשר עוכב על ידי המשטרה, מלמדת כי נהג בשכרות או תחת השפעת אלכוהול. בפסק הדין הודגש כי בנסיבות המקרה לא היתה למבקש זכות חוקית להיבדק בבדיקת דם. על המבקש הוטל עונש של פסילת רישיון למשך 3 שנים, פסילה מותנית וקנס.

בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש כנגד הכרעת הדין על יסוד שלושה טעמים: ראשית, אין מקום להתערב בממצא העובדתי שלפיו המבקש אכן סירב לשתף פעולה עם בדיקת הינשוף; שנית, המבקש לא הוכיח כי לא יכול היה לנשוף מחמת בעיה בריאותית, ולא נתונה לו הזכות לבחור באיזה סוג בדיקה תשתמש המשטרה; שלישית, ניתן היה להרשיעו גם לפי בדיקת המאפיינים. עוד נקבע, כי העונש שהוטל עליו אינו חמור בנסיבות, ואינו מצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי בגדרה טוען המבקש, כי שגו הערכאות הקודמות כאשר לא זיכוהו מחמת הספק. הוא חוזר על טענתו, שנטענה בפני הערכאות הקודמות, ולפיה המכשיר שבאמצעותו סירב לכאורה להיבדק לא הוצג במהלך ניהול ההוכחות והמשיבה לא הוכיחה כי בכלל היה קיים. בנוסף הוא טוען כי נפל פגם חמור בהתנהלות השוטרות אשר היו בדרכן לבית החולים "ביקור חולים" יחד עם המבקש על מנת לבצע לו בדיקת דם, ובאורח לא ברור לא הגיעו עמו לשם ולא בוצעה הבדיקה. עוד הוא מדגיש כי מלכתחילה אמר לשוטרות כי אינו מסוגל לנשוף וכי הוא מעדיף בדיקת דם. הדלילות שבפסקי הדין הנעדרים הנמקה מספקת לשיטתו של המבקש, היא שמצדיקה לדבריו מתן רשות ערעור במקרה דנן.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, לרבות פרוטוקול הדיון בבית המשפט לתעבורה, וכן בפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, מסקנתי היא, כי דין הבקשה להידחות אף מבלי לקבל את תגובת המשיבה. שתי טענות בפי המבקש: האחת – כי לא הוכח שאכן התבקש לתת דגימת אוויר נשוף (לא הוכח קיומו של מכשיר הינשוף הרלוונטי) והשניה – כי לא נמצאה הצדקה לכך שהשוטרות לא המשיכו עמו אל בית החולים לצורך עריכת בדיקת דם. טענות אלו אינן מעוררות סוגיה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים המצדיקה מתן רשות ערעור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)).

יוער, כי ללא ספק ראוי היה שהאירוע כולו – במסגרתו עוכב המבקש, התבקש לתת דגימת אוויר נשוף ואף נלקח לבית החולים הקרוב – יתועד באופן המאפשר בחינה בדיעבד והפעלת ביקורת שיפוטית במידת הצורך (ראו והשוו לדרישת התיעוד בחקירה ע"פ 2642/10 איסאקוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 28.11.11)). עם זאת, התשתית הראייתית שעליה נסמכו הערכאות הקודמות להרשעת המבקש, סבירה בעיני ודי בכך שהוכח סירובו לביצוע הבדיקה ללא שהובא לכך כל הסבר המניח את הדעת בצרוף בדיקת המאפיינים בה נכשל, כדי להוכיח את אשמתו במיוחס לו. לאור האמור, לא מצאתי מקום להתערב בפסק הדין של בית המשפט המחוזי.

הבקשה נדחית.

ניתנה היום, י"ד בטבת התשע"ב (9.1.2012).