עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 8360/08

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בענינים מנהליים

 

 

עע"ם 8360/08

בפני:  

כבוד השופטת מ' נאור

 

 

כבוד השופט י' דנציגר

 

 

כבוד השופט י' עמית

 

 

המערער:

משרד הפנים

 

 

נ ג ד

 

המשיבים:

1. היברו יוניון קולג' מכון למדעי היהדות

 

2. עיריית ירושלים

 

ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים בתיק עת"מ 854/06 שניתן ביום 6.8.2008 על ידי כבוד השופט מ' סובל

 

תאריך הישיבה:

א' באדר ב התשע"ה

(7.3.2011)

 

בשם המערער:

עו"ד שוש שמואלי

בשם המשיב 1:

עו"ד אורלי ארז-לחובסקי

בשם המשיבה 2:

עו"ד נעמה כליף-חזרתי

 

פסק-דין

השופט י' עמית:

 

           פטור מארנונה ל"סמינר" של מוסד חינוך או מוסד דתי – על כך נסב פסק הדין שבפנינו.

 

           ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (כב' השופט מ' סובל) בעת"ם 854/06, בגדרו התקבלה עתירתו של המשיב 1 (להלן: המשיב) להכיר בו כ"מוסד חינוך" ו"כמוסד דתי" המשתמש בנכס למטרת "סמינר" על פי סעיפים 4(א)(IV)(א) ו-4(א)(II)(ד) לפקודת מסי העיריה ומסי הממשלה (פיטורין), 1938 (להלן: פקודת הפיטורין או הפקודה), לצורך זכאות להנחה בשיעור הארנונה.

 

רקע עובדתי והשתלשלות ההליכים

 

1.        המשיב הינו הקמפוס הירושלמי של היברו יוניון קולג', המשמש כמוסד על-תיכוני להכשרת רבנים של התנועה ליהדות מתקדמת בארצות הברית ובישראל. לקולג' שלשה קמפוסים בארצות הברית ואחד בישראל. מרבית הסטודנטים הלומדים בקמפוס שבירושלים הם סטודנטים זרים, אשר באים לישראל לשנת לימודים אחת, בסיומה הם שבים לארצות הברית למשך שנתיים עד ארבע שנים להשלמת לימודיהם לרבנות, חזנות או חינוך יהודי (להלן: התכנית האמריקאית). יתר הסטודנטים לומדים בקמפוס בירושלים במשך ארבע שנים בתכנית להכשרת רבנים (להלן: התכנית הישראלית).

 

           לצד פעילותו האקדמית מקיים המשיב פעילויות שונות לטובת הציבור הרחב, וחלקן הוכרו על ידי המשיבה 2 (להלן: עיריית ירושלים או העירייה) או על ידי המערערת (הממונָה על מחוז ירושלים במשרד הפנים, להלן: הממונה) כמזכות את המשיב בפטור מתשלומי ארנונה: כך, שטחי בית הכנסת, גן הילדים והחניון העילי השוכנים בנכס בו פועל המשיב זכו לפטור מלא, ושטח הספריה הפועלת בנכס זכה להנחה בשיעור של שני שלישים.

 

2.        המשיב סבר כי הוא זכאי להנחה בשיעור של שני שלישים גם על יתר חלקי הנכס, המשמשים לפעילות הקולג' במסגרת התכנית האמריקאית והתכנית הישראלית. בשאלה זו התנהלה תכתובת בינו לבין הממונה ולבין העירייה, וזו תמציתה:

          

           בקשתו של המשיב לפטור מכוח סעיף 5(י) לפקודה הקובע פטור מארנונה ל"כל רכוש שמוסד-מתנדב לשירות הציבור משתמש בו אך ורק לשירות הציבור בתנאי שאותו מוסד יתאשר על ידי שר הפנים לצורך פיטורין לפי סעיף זה", נדחתה על ידי הממונה ביום 8.11.05, בנימוק שהמשיב אינו עומד בקריטריון לפיו מפעילי המוסד ופטרוניו אינם מפיקים כל הנאה כלכלית אישית מלבד שכר סביר.

 

           המשיב ביקש כי בקשתו תיבחן מחדש והוסיף וטען כי הוא זכאי לפטור מתשלומי הארנונה בהיותו "מוסד דתי" ומוסד חינוך" על פי סעיפים 4(א)(II)(ד) ו-4(א)(IV)(א) לפקודה.

 

           בעקבות החלטת הממונה מיום 8.11.05 קיבל המשיב מהעירייה הודעת חיוב ארנונה. בתגובה לפניה זו פנה המשיב לעירייה וטען כי בקשת הפטור נסמכת גם על היות המשיב מוסד חינוך המנהל סמינר, ומוסד דת המנהל סמינר. על כך השיבה העירייה ביום 22.12.05 כי לשם בחינת הטענה על המשיב להמציא אישור מטעם משרד החינוך המכיר בו כסמינר.

 

           בהחלטתה מיום 22.1.06 דחתה הממונה את בקשת המשיב להכיר בו כמוסד חינוך, בנימוק שרשימת המטרות המנויות בסעיף 4(א)(IV)(א) היא רשימה סגורה שהמשיב אינו נכנס בגדרה, בין היתר נוכח העובדה שהוא פועל להכשרה מקצועית של בגירים. כן נקבע כי החלטה בנוגע למעמדו של המשיב כמוסד דת תינתן לאחר קבלת חוות דעת מהלשכה המשפטית במשרד הפנים, ואילו באשר לטענת המשיב לקבלת פטור בגין היותו סמינר, הופנה המשיב לעיריית ירושלים.

 

           בתגובה להחלטת הממונה, הבהיר המשיב כי בקשתו היא לקבל הנחה מכוח היותו "מוסד חינוך" המשמש כ"סמינר" – אשר ככלל תלמידיו הם בגירים, ולא מכוח היותו "בית ספר מקצועי". במקביל פנה המשיב לעיריית ירושלים כי זו תכיר בו כסמינר, וזו הפנתה אותו בשנית לקבל אישור מטעם משרד החינוך, אשר לו הכלים לקבוע האם המשיב הוא סמינר, אוניברסיטה או כל רשות חינוכית אחרת (מכתב העירייה מיום 6.3.06).

 

           ביום 2.4.06 פנה המשיב לעירייה והבהיר כי אין בידי משרד החינוך להעניק לו אישור על היותו סמינר, הואיל והעמותה במסגרתה הוא פועל אינה כפופה למשרד החינוך, אולם תשובה זו לא סיפקה את העירייה, אשר עמדה על הצורך בקבלת אישור ממשרד החינוך (מכתבה מיום 24.4.06).

 

           ביום 16.7.06 נתקבלה החלטתה של הממונה אשר דחתה את בקשת המשיב. בהתייחסה לטענת המשיב כי הוא עונה על הגדרתו של מוסד חינוך, הממונה לא ראתה לשנות מהחלטתה לעיל מיום 22.1.06. באשר לטענתו כי יש להכיר בו כמוסד דת, הממונה קבעה, בדומה להחלטתה בבקשת המבקש להכיר בו כמוסד חינוך, כי רשימת המטרות הכלולות בסעיף 4(א)(II)(ד) לפקודה היא רשימה סגורה וממצה, אשר המשיב אינו נכנס בגדרה.

 

           נוכח סירובן של הממונה ושל העיריה ליתן למשיב פטור, הגיש המשיב עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים, היא העתירה עליה נסב הערעור שבפנינו.

 

פסק דינו של בית משפט קמא

 

3.        בית המשפט קבע כי עמדת הממונה אינה יכולה להתקבל נוכח העובדה שאחת המטרות המזכות בהנחה מארנונה כמוסד דת לפי סעיף 4(א)(II)(ד) וכמוסד חינוך לפי סעיף 4(א)(IV)(א) לפקודה היא "סמינר". נקבע כי הנוסח המחייב של הפקודה הוא נוסחה המקורי באנגלית, וכי פירוש המונח "seminary" הוא גם מכון הכשרה לרבנוּת. נקבע כי העובדה שמרבית הסטודנטים לומדים בקולג' בירושלים רק במהלך השנה הראשונה מבין שלוש עד חמש שנות התכנית, אינה משנה את אופי המוסד כ"סמינר", שהרי אותה שנה היא חלק בלתי נפרד מהכשרתם של הרבנים, החזנים והמחנכים.

 

           עוד ציין בית המשפט כי כשליש מהסטודנטים של המשיב הלומדים בתכנית הישראלית מקיימים את כל ארבע שנות הלימוד שלהם לרבנוּת בקמפוס הירושלמי, ולגביהם, לכל הדעות, המוסד מהווה "סמינר".

 

           בית משפט קמא הוסיף כי הכשרת אדם לכהונת מנהיג או מחנך דתי אינה הכשרה טכנית הכרוכה בהעברת ידע גרידא, ולפיכך, משצלחו התכנית האמריקאית והתכנית הישראלית את משוכת ה"סמינר", אך מתבקש לראות במשיב כ"מוסד חינוך" בזיקה לתכניות אלו, זאת גם לשיטת המערערת המגבילה מונח זה למוסד שהתהליך המתקיים בין כתליו תורם בין היתר לגיבוש אישיותו של אדם. כן ציין בית המשפט כי המשיב קיבל הנחה בארנונה בגין שטח הספריה המצויה בו, הנחה אשר ניתנה על פי סעיף 4(א)(IV)(ג) לפקודה, החוסה אף הוא תחת הכותרת "מוסד חינוך", באופן המעיד גם כן על היות המשיב מוסד חינוך.

 

4.        למעלה מן הצורך, בית המשפט הביע דעתו גם בנוגע לשאלת סיווגו של המשיב כמוסד דת לצורך סעיף 4(א)(II) לפקודה. בית המשפט ציין כי מוסד המכשיר רבנים, חזנים ומחנכים יהודיים עונה על הגדרתו של "מוסד דתי", וכי בהיות שתי התכניות המדוברות בגדר "סמינר", זכאי המשיב לפטור גם בהיותו "מוסד דתי".

 

           בית המשפט קבע כי הממונה שגתה בהפנותה את המשיב לעיריית ירושלים על מנת שזו תברר את הטענה בדבר היות המשיב "סמינר", בציינו שהסמכות לכך נתונה בידי הממונה, בהתאם להוראת סעיף 14 לפקודה. כן נקבע כי החלטת העירייה להפנות את המשיב למשרד החינוך על מנת שזה יאשר כי מדובר בסמינר שגויה אף היא, שכן הסמינר מכשיר בעיקר רבנים וחזנים, להבדיל מאנשי הוראה (ואילו באשר למסלול הכשרת המחנכים היהודיים, הרי שזה מסתיים רק לאחר השלמת הלימודים במשך כשנתיים נוספות בארה"ב, שם הוא מוכר על ידי המועצה להשכלה גבוהה).

 

5.        בית המשפט קיבל את טענת הממונה והעירייה כי ההנחה המוענקת למשיב בגין היותו "סמינר" אינה יכולה לחול על פעילויות נוספות המתקיימות בנכס, שאינן חלק מהתכנית האקדמית. עם זאת, נקבע כי אין בכך כדי למנוע מלהעניק למשיב את ההנחה בגין חלקי הנכס המשמשים לתכנית האמריקאית והתכנית הישראלית, שכן הממונה והעירייה הן אלו שיצרו את התקדים של הענקת פטור או הנחה לחלקים מסוימים בלבד מהנכס, כפי שנהגו במתן הפטור מארנונה לבית הכנסת, לגן הילדים, ולחניון העילי, ובמתן ההנחה בארנונה לספריה. אשר לתיחומם המדויק של שטחים אלה, נקבע כי משימה זו מוטלת על מנהל הארנונה, אשר טרם נתן את החלטתו בעניין.

 

           אשר לטענת המשיב כי הוא זכאי לפטור גם בגין החלקים המשמשים את הפעילויות החורגות מהתכנית האמריקאית והתכנית הישראלית, בהיותו מוסד מתנדב לשירות הציבור לפי סעיף 5(י) לפקודה, נקבע כי בירור הטענה אינו בגדר סמכותו העניינית של בית המשפט, בהיותה החלטה בענייני ארנונה הנתונה לסמכותו של שר הפנים, אשר בהתאם לפרט 1 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, תש"ס-2000 (להלן: חוק בתי משפט לענינים מינהליים), אין לבית המשפט לעניינים מנהליים סמכות לדון בה.

 

6.        סיכומו של דבר, שעתירת המשיב התקבלה, במובן זה שנקבע כי בכל הנוגע לפעילותו האקדמית במסגרת התכנית האמריקאית והתכנית הישראלית – המשיב זכאי להנחה בארנונה בהתאם להוראת סעיף 4 לפקודה, הן כמוסד חינוך המשתמש בנכס למטרת סמינר והן כמוסד דתי המשתמש בנכס למטרת סמינר.

 

           מכאן הערעור שבפנינו.

 

עיקר טענות הממונה

 

7.        הממונה טוענת כי שגה בית משפט קמא בפרשנות הרחבה שנתן למונח "סמינר", בניגוד לפרשנותו של בית משפט זה בעע"ם 10673/05 מכללת הדרום נ' מדינת ישראל-משרד הפנים (לא פורסם, 31.12.2007) (להלן: עניין מכללת הדרום). לטענתה, בית משפט קמא הסתפק בניתוח לשוני של המונח "סמינר", מבלי שנתן דעתו על הניתוח התכליתי בהגדרת המונח "מוסד חינוך", המוביל למסקנה כי הפטור נועד למוסדות חינוך והוראה בסיסיים, שאינם מוסדות להשכלה גבוהה, המקיימים סמינר המיועד להכשרת מורים וגננות הנושאים בעול החינוך הבסיסי. לכן, וכדרישת העירייה, היה על המשיב לקבל אישור משרד החינוך, שכן בהתאם לפרשנות שניתנה בעניין מכללת הדרום, הפטור נוגע למוסדות חינוך והוראה בסיסיים, אשר מטבע הדברים משרד החינוך הוא האמון עליהם. אלא שהמשיב אינו מוכר על ידי משרד החינוך כסמינר, והוא אינו מזכה את תלמידיו בתעודת הוראה בסיום לימודיהם.

 

           הממונה מוסיפה וטוענת כי מתן פטור במקרה דנן אינו מתיישב עם הפסיקה לפיה נדרש פטור ברור ומפורש; כי הפטור הוא החריג, באשר משמעותו הטלת נטל המס על אחר והכבדת עול הארנונה על התושבים האחרים או קיצוץ בשירותים הניתנים לתושבים או יצירת גרעון בתקציב העירייה. בהקשר זה מוסיפה הממונה כי פסק דינו של בית משפט קמא עשוי להיות בעל השלכות רוחב מרחיקות לכת מההיבט התקציבי, שכן מוסדות רבים עשויים לטעון כי מאחר שמתנהלים בהם לימודי דת (בין של הדת היהודית ובין של דתות אחרות), יש בכך כדי להכניסם תחת הפטור הקבוע בסעיף 4 לפקודה.

 

           עוד טוענת הממונה כי בית משפט קמא לא ייחס משקל לעובדה שמרבית תלמידי המשיב ישמשו רבנים או חזנים בחו"ל ולא בקהילה המקומית.

 

           לטענת הממונה, בעניין מכללת הדרום נקבע כי הפטור הרלוונטי למוסד להשכלה גבוהה או השכלה מקצועית גבוהה הוא הפטור הקבוע בסעיף 5(י) לפקודה.

 

           אשר לסיווגו של המשיב כ"מוסד דתי", לטענת הממונה כל טענותיה לגבי הגדרת המונח "סמינר" בהקשר של מתן פטור ל"מוסד חינוך" יפות גם לכאן, ומכל מקום, מבנהו של סעיף 4(א)(II) לפקודה מלמד שס"ק (ד) מתייחס כולו למוסדות חינוך, וכי בהתאם לפרשנותו של בית המשפט בעניין מכללת הדרום, "סמינר" פירושו מוסד הכשרה להוראה.

 

           סיכומו של דבר, שהממונה טוענת כי אין לומר שההחלטה לא להעניק למשיב פטור היתה בלתי סבירה באופן קיצוני אשר חייבה התערבות מצד בית המשפט.

 

עיקר טענות העירייה

 

8.        העירייה הצטרפה לטענות הממונה והוסיפה כי אין בעובדה שהעניקה למשיב פטור בגין הספריה כדי להעיד כי מדובר במוסד חינוך. הסמכות להחליט אם מדובר במוסד דתי או במוסד חינוך נתונה לממונה, כך שהחלטת העירייה לתת פטור בגין הספריה אינה מלמדת על היות המשיב מוסד דתי או מוסד חינוך. מכל מקום, גם אם הספריה פטורה כדין בהיותה ספריה המופעלת על ידי מוסד חינוך, אין פירוש הדבר כי יתר פעולות המוסד מזכות גם הן בפטור.

 

           עוד טענה העירייה כי גם אם ניתן היה לומר שסמינר לרבנים חוסה תחת הפטור, עדיין יש לבחון האם אותם רבנים ישרתו את הקהילה, ואילו במקרה דנן רוב התלמידים חוזרים לקהילותיהם בחו"ל בתום לימודיהם בישראל, לאחר שלמדו בישראל במשך שנה אחת בלבד.

 

           לבסוף, העירייה טענה כי גם אם היה מקום להכיר במשיב כמוסד חינוך המפעיל סמינר, הרי שעל מנת להעניק פטור עדיין נותר לבחון אם הבנין משמש לצורך שתכליתו הפקת רווח כספי, כאמור בסעיף 4(א) סיפא ו-4(ב) לפקודה. כאמור, בקשת המשיב לפטור מכוח סעיף 5(י) נדחתה משלא הוכח כי מדובר בפעילות שאינה לצורך הפקת רווח כספי, ומטעם זה אין להעניק לו פטור גם אם הוא בגדר מוסד חינוך.

 

עיקר טענות המשיב

 

9.        המשיב תומך יתדותיו בפסק דינו של בית משפט קמא. לטענתו, הוא מהווה "מוסד חינוך" גם על פי הגישה המצמצמת אשר אומצה בעניין מכללת הדרום, לפיה על המוסד להעניק מטען ערכי מוסף התורם לגיבוש אופיו של האדם, להבדיל מהשכלה פורמאלית גרידא. המשיב טוען כי תכנית הלימודים כוללת הקניית ידע נרחב ביהדות, הכשרה בתחום סיוע רוחני, פעילות לטובת הקהילה והתמודדות ערכית עם סוגיות בתחום האמונה והדת, וכי אין מדובר בלימוד מקצועי בלבד.

 

           המשיב מפנה לדברי בית המשפט בעניין מכללת הדרום לפיהם "סמינר" פירושו בית מדרש למורים או רבנים, כמו גם להגדרות מילוניות למונח האנגלי "seminary", התומכות, לטענתו, בפרשנות זו. לשיטת המשיב, בפסק הדין בעניין מכללת הדרום לא נקבע כי תכלית החקיקה הינה לתמוך רק בסמינר במובן של מוסד להכשרת מורים, אלא הדברים נאמרו מבלי שניתנה הכרעה בנקודה זו. כחיזוק לדבריו מפנה המשיב לטענות הממונה בפרשה אחרת מלפני מספר שנים, שם נטען על ידה כי סמינר פירושו, בין היתר, מוסד להכשרת אנשי דת.

 

           לדברי המשיב, כמחצית מהתלמידים לומדים בישראל במשך 3-4 שנים במסגרת התכנית הישראלית. אשר לתלמידי התכנית האמריקאית, שנת הלימודים בישראל היא חלק אינטגראלי בלתי נפרד מתכנית ההכשרה של התלמידים כרבנים, חזנים או מחנכים, ולפיכך אין בעובדה שהתלמידים מסיימים את לימודיהם בחו"ל כדי לשנות מהמסקנה כי מדובר ב"סמינר". המשיב מדגיש כי התלמידים מוכשרים לרבנות, להבדיל מהוראה, ולפיכך אין כל צורך באישור משרד החינוך לכך שמדובר בסמינר, מה גם שאילו היה המחוקק מבקש להתנות את הפטור באישור רגולטורי, הוא היה עושה כן במפורש, כמו בסעיף 5ג(ה)(8) לפקודה העוסק בפטור למדרשה ציונית.

 

             אשר לסיווג המשיב כ"מוסד דתי", המשיב מפרט את הפעילויות המתקיימות בו הכוללות הפעלת בית כנסת, סדנאות לאנשי חינוך בנושאי יהדות, קונצרטים של מוזיקה יהודית וחזנות, המעידות כי מדובר במוסד דתי, ואשר ככזה מפעיל סמינר, ומכאן שהוא נכנס בגדרו של הפטור.

 

           עוד טוען המשיב כי הוא אינו מפיק רווח כספי מהנכס, וכי הוא מוכר כמלכ"ר, כאשר רוב הפעילויות בו מוצעות ללא תשלום.

 

           לבסוף, המשיב טוען כי טענות הממונה והעירייה מבטאות מדיניות של הפליה מטעמי השקפה דתית, שכן עיריית ירושלים נוהגת להעניק פטור מתשלומי ארנונה לפי סעיף 5(י) לפקודה לישיבות המקיימות סמינרים להכשרת רבנים אורתודוכסים.

 

דיון והכרעה

 

10.      השאלה המונחת לפתחנו היא האם המשיב זכאי להנחה בשיעור הארנונה מכוח היותו "מוסד דתי" המפעיל סמינר או "מוסד חינוך" המפעיל סמינר, בהתאם להוראות סעיפים 4(א)(II)(ד) ו-4(א)(IV)(א) לפקודת הפיטורין.

 

           כפי שתואר לעיל, בית משפט קמא קיבל את העתירה בקובעו כי המשיב הוא "מוסד חינוך" המפעיל סמינר, ולמעלה מן הצורך נקבע כי המשיב הוא גם "מוסד דתי" המפעיל סמינר. אף הצדדים התמקדו בערעור שבפנינו בחלופה של "מוסד חינוך", וכשלעצמי, דומני כי דווקא המשבצת של "מוסד דתי" היא המתאימה יותר לסיווגו של המשיב. למרות זאת, אלך בעקבות הצדדים ובעקבות פסק דינו של בית משפט קמא, ואבחן תחילה את השאלה אם יש לראות את המשיב כ"מוסד חינוך" המפעיל סמינר, ומשם אפנה לבחון את סיווגו כ"מוסד דתי" המפעיל סמינר.

 

           אקדים ואומר כי להשקפתי, אף שאין לראות במשיב משום "מוסד חינוך" המפעיל "סמינר", הרי שיש לראותו כ"מוסד דתי" המפעיל "סמינר", באופן המזכה אותו בהנחה בשיעור הארנונה בהתאם להוראות פקודת הפיטורין, ולפיכך דין הערעור להידחות.

 

           אך תחילה, אקדמות מילין קצרות על פרשנות דיני המס ותכליתם של דיני הארנונה.

 

פרשנות דיני המס ודיני הארנונה

 

11.      רבות כבר נאמר ונכתב על כללי הפרשנות המשמשים את בית המשפט בבואו לפרש דברי חקיקה, יהא זה הדין הכללי ויהיו אלה דיני המס, ואיני רואה לשוב ולפרט את המוכר והידוע. אסתפק אפוא בציון העקרון המקובל כי כללי הפרשנות הרגילים יפים גם לפירושם של דיני המס, כך שנקודת המוצא של הפרשן תהא תמיד לשון החוק, כאשר מבין האלטרנטיבות הפרשניות שניתן לחלץ מלשון החוק יש לבחור בזו המגשימה את תכלית החקיקה, זו האובייקטיבית וזו הסובייקטיבית (ראו, בין היתר: ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד השומה רחובות, פ"ד לט(2) 70, 75 (1985) (להלן: עניין קיבוץ חצור); ע"א 900/01 קלס נ' פקיד שומה תל-אביב 4, פ''ד נז(3) 750, 759 (2003) והאסמכתאות שם; ע"א 2308/08 פקיד שומה ירושלים 1 נ' שלו (לא פורסם, 18.11.2010); אהרן ברק "פרשנות דיני המסים" משפטים כח 425 (תשנ"ז)).

 

12.      ענייננו במתן הנחה בתשלומי הארנונה, היא "המס העירוני" שגובות רשויות מקומיות לשם כיסוי הוצאותיהן (ע"א 6741/99 יקותיאלי נ' שר הפנים, פ"ד נה(3) 673, 683 (2001) (להלן: עניין יקותיאלי)). בעניין יקותיאלי עמד כב' השופט חשין בהרחבה על מהותה של הארנונה העירונית, אשר נועדה ביסודה לאפשר לרשות לשאת בהוצאות הכרוכות בניהול הקהילה ובאספקת שירותים לבני הקהילה בתחומיה. זאת, להבדיל מהמס המוטל על ידי המדינה, אשר נועד לשמש כלי להשגתם של יעדים חברתיים-כלכליים כלליים ולשם מימון פעילויות הממשלה.

 

           מיקודה של מטרת גביית הארנונה והגבלתה לטובת תחומי הרשות המקומית בלבד מתיישבים היטב עם מהותו של השלטון המקומי ועם הגיונם של דברים, שהרי סמכויותיה של העירייה והחובות המוטלות עליה נסבות בעיקרן על מתן שירותים אורבניים כלליים לתושביה (וראו פרק י"ב לפקודת העיריות [נוסח חדש]), ואילו ההצדקה העקרונית להטלת החיוב בתשלום ארנונה טמונה בהנאה שמפיקים התושבים מהשירותים שהרשות המקומית מספקת להם (ע"א 9368/96 מליסרון בע"מ נ' עיריית קרית ביאליק, פ"ד נה(1) 156, 164 (1999); ע"א 1130/90 חברת מצות ישראל בע"מ נ' עיריית פתח-תקוה, פ"ד מו(4) 778, 785 (1992); עניין יקותיאלי, עמ' 685-682 והאסמכתאות שם).

 

13.      הנה כי כן, "מתוך שתושבי הרשות המקומית כולם נהנים משירותיה של העירייה, הדעת נותנת כי הכול יחויבו אף בתשלום ארנונה על-פי אמות-מידה מסוימות שתיקבענה" (עניין יקותיאלי, בעמ' 685). הטלת חיוב בתשלומי ארנונה הינה אפוא בגדר הכלל, ומתן פטור או הנחה – החריג, כאשר מטבע הדברים, לצדו של כל פטור או הנחה הניתנים לנישום פלוני ניצב "מחיר" בו נאלצים יתר הנישומים תושבי העיר לשאת, שהרי "שמיכת התקציב" לעולם תהא קצרה מדי. עמד על הדברים השופט חשין:

 

"אכן, פטור או הנחה כי יינתנו לתושב או לתושבים, יחייבו אותם פטור והנחה – על דרך העיקרון – אחת משתי אלה: הכבדת עולה של הארנונה על התושבים האחרים; קיצוץ בשירותים הניתנים לתושבים, גם לאלה הנושאים בעול הארנונה במלואה או יצירת גירעון כרוני בתקציבי העירייה" (שם, בעמ' 685).

 

           על רקע האמור, נקל להבין את העיקרון העומד בבסיס כללי פרשנותם של דיני המס, ודיני הארנונה בכללם, ולפיו כשם שהטלת מס מחייבת הוראת חוק "צחה וברורה", כך הדבר לגבי מתן פטור או הנחה, שהרי, כאמור, "הקלה מתמשכת בארנונה על פלוני פירושה, על דרך העיקרון, הכבדה בארנונה על פלמוני" (כדברי השופט ריבלין בבג"ץ 26/99 עיריית רחובות נ' שר הפנים, פ"ד נז(3) 97, 122 (2003) (להלן: עניין עיריית רחובות) והאסמכתאות שם; וראו עוד: בג"ץ 4140/95 סופרפארם (ישראל) בע"מ נ' מנהל המכס ומע"מ, פ''ד נד(1) 49 (1999), בעמ' 83-82, סעיף 6 לפסק דינו של השופט חשין (אשר היה בדעת מיעוט לגבי תוצאת פסק הדין) והאסמכתאות שם; בג"ץ 4725/07 מרכז משען בע"מ נ' שר הפנים (לא פורסם, 7.8.2008), סעיף 8 לפסק הדין (להלן: עניין משען); עניין יקותיאלי, בעמ' 689-688). משכך, לא די לו לנישום הטוען להנחה או פטור להצביע על זיקה בין תכונותיו ומאפייניו לבין התנאים המזכים באותה הנחה או פטור, אלא עליו להימצא בבירור בתחום תנאי הפטור או ההנחה, בהתאם ללשונם ולתכליתם. ודוק: העיקרון הפרשני המדובר אינו בבחינת כלל פרשנות חיצוני, לבר-מהותי, המסייע לפרשן לבצע את מלאכתו, כי אם "נגזרת מעקרון של מהות באשר לצורך לקיים שוויון ולמנוע הפליה בעול המוטל על מי שחבים או אמורים להיות חבים במס" (עניין יקותיאלי, בעמ' 689; עניין מכללת הדרום, סעיף ו לפסק הדין והאסמכתאות שם).

 

           משהקדמנו את הדרוש הקדמה, נפנה לדון בטענותיהם הקונקרטיות של הצדדים. ותחילה לסיווגו של המשיב כ"מוסד חינוך" המפעיל סמינר.

 

"מוסד חינוך" שהנכס שלו משמש כ"סמינר"

 

14.      נפתח הילוכנו בלשונו של סעיף החוק הרלוונטי, הוא סעיף 4(א)(IV)(א) לפקודת הפיטורין (ההדגשות שלי – י.ע.):

 

4.    למרות כל האמור בפקודת העיריות, 1934 –

(א)   ארנונה כללית לא תוטל על כל בנין או קרקע תפושה אשר:

[...]

(IV) הבעלות והחזקה עליהם הן בידי כל מוסד חינוך, בתנאי שהבנין או הקרקע התפוסה משמשים לאותו מוסד-חינוך:

(א)   כגן-ילדים, בית-ספר, סמינר או בית-ספר מקצועי, או

(ב)   כבית חינוך לעוורים, לאילמים או לחרשים, או

(ג)   כספריה ציבורית;

 

 

           בהתאם להוראת סעיף 24 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981, בהיות הפקודה דבר חקיקה מנדטורי, נוסחהּ המחייב הוא הנוסח האנגלי, אשר זו לשונו:

 

)a) the municipal property rate, general rate and education rate shall not be levied in respect of any building or occupied land of which:

(iv) any educational institution is the owner and occupier, provided that such building or occupied land is used by such educational institution either as:

(A) a kindergarten, school, seminary or professional school, or

(B) a blind, dumb or deaf institution, or

(C) a public library.

 

 

(ונזכיר, כי על פי סעיף 5ג לפקודה, כי על פי סעיף 5ג לפקודה (תיקון מס' 10 משנת 2002), אין המדובר בפטור מלא, כי אם בהנחה, אשר נכון להיום עומד שיעורה על שני שלישים. מכל מקום, למען הנוחות, אתייחס להלן לסעיפים אלו כאל סעיפי "פטור").

 

           כאמור, המשיב טען – וטענתו התקבלה על ידי בית משפט קמא – כי פעילותו במסגרת התכנית הישראלית והתכנית האמריקאית חוסה תחת המונח "סמינר", ומשכך הוא זכאי להנחה בשיעור הארנונה.

 

           לטעמי, פרשנות הסעיף לאור תכליתו מובילה למסקנה שונה.

 

15.      על המשיב להראות כי הוא עומד בארבעה תנאים מצטברים: היותו מוסד חינוך; הבעלות וההחזקה בנכס הן בידי מוסד החינוך; הנכס משמש את מוסד החינוך לאחת המטרות המנויות בסעיף; השימוש בנכס אינו לשם הפקת רווח כספי (רע"א 8879/99 עיריית תל אביב-יפו נ' המכללה לביטוח, פ"ד נז (2), 577, 583 (2003) (להלן: עניין המכללה לביטוח)). הסמכות לקבוע אם המשיב הוא בגדר "מוסד חינוך" נתונה לממונה (סעיף 14 לפקודה).

 

           המשיב מבקש להיבנות מהגדרתו המילונית של המונח "סמינר", כפי שצוטטה בפסק הדין בעניין מכללת הדרום ואשר עליה ביסס בית משפט קמא את פסק דינו, והיא: "בית מדרש למורים או לרבנים, בית ספר תיכון או למעלה מתיכון, המכשיר את תלמידיו להוראה" (מילון אבן שושן, מהדורה תשיעית, תשכ"ב). כן מפנה המשיב לפירושה הלועזי של התיבה "seminary" "a training college for priests or rabbis" (מילון אוקספורד המקוון), ו-"an institution for the training of candidates for the priesthood, ministry or rabbinate" (מילון מרים-וובסטר). אליבא דמשיב, בהיותו מוסד להכשרת רבנים, ברי כי הוא משמש כ"סמינר" בהתאם להגדרות אלו.

 

           כאמור, בהיות הפקודה דבר חקיקה מנדטורי, הנוסח המחייב הוא אכן הנוסח האנגלי, ובדין הפנה המשיב להגדרות מילוניות לועזיות. ברם, הממונה הפנתה אף היא להגדרות מילוניות שונות, בכללן "an institution of secondary or higher education" (מילון מרים-וובסטר), "an educational institution, such as college, academy or other school" (Black's Law Dictionary), ו-"academy; secondary school for girls" (New Webster's Dictionary and Thesaurus). כן הפנתה הממונה להגדרה העברית "בית ספר תיכון או גבוה המכשיר את תלמידיו להוראה" (מילון לועזי-עברי המורחב (עמיחי)), ובפסק הדין בעניין מכללת הדרום הוזכרה גם ההגדרה "בית ספר גבוה המכשיר בעיקר מורים וגננות להוראה" (יעקב שויקה רב מילים, המילון השלם לעברית החדשה (תשנ"ז), כמובא בסעיף ט(1) לפסק הדין).

 

           עולה מהאמור, כי ניתוח לשוני צר של המונח "סמינר" יש בו כדי לשמש תימוכין הן לעמדת המשיב, הן לעמדת הממונה, ומשכך אין בו, כשלעצמו, כדי לספק פתרון ממצה לסוגיה שבפנינו. אשר על כן, נצעד אף אנו בדרכו של השופט רובינשטיין בעניין מכללת הדרום, ונפנה לפרשנותו התכליתית של המונח, בהתחשב בסביבתו החקיקתית.

 

16.      המונח "סמינר" מופיע תחת הקטגוריה של "מוסד חינוך", וניצב בס"ק (א) לצד "גן-ילדים", "בית-ספר" ו"בית-ספר מקצועי". כפי שכבר הובהר בעבר, רשימה זו מהווה רשימה סגורה וממצה, ולא בכדי נקט המחוקק האנגלי במילים "either as" בבואו לפרט אלו מוסדות ייכנסו בגדר הפטור, לאמור: "אחד מאלה – ומאלה בלבד" (עניין מכללת הדרום, סעיף י' לפסק הדין; כן ראו: הנריק רוסטוביץ ארנונה עירונית ספר ראשון 623 (2001) (להלן: רוסטוביץ)).

 

17.      אין חולק כי הניסיון לתחום את משמעותו הלשונית של המונח "מוסד חינוך" הוא משימה סבוכה. בפסק דינו בפרשת מכללת הדרום – שם נידונה השאלה האם בית ספר ללימוד ראיית חשבון וייעוץ מס לתלמידים מבוגרים הוא "מוסד חינוך" כמשמעו בפקודה – העמיק השופט רובינשטיין והרחיב בשאלת פרשנותו של המונח "חינוך", בסקרו שורה ארוכה של מקורות והגדרות. בתום חלקו הראשון של מסעו הפרשני, סיכם השופט רובינשטיין את ממצאיו בהאי לישנא:

 

"העצים רבים ותמונת היער אינה ברורה. לדעתי קשה מאוד להסיק מסקנה חדה מן הניתוח הלשוני ככל שהמדובר במונח מוסד חינוך, וגם במונח בית ספר. דומני איפוא כי אין מנוס מבדיקת תכלית החקיקה, תוך הסתייעות בשימושי הלשון הרווחים" (שם, סעיף ט(2) לפסק הדין).

 

 

           השופט רובינשטיין פנה אפוא לתכלית החיקוק, והסיק מרשימת המוסדות המנויים בסעיף כי מטרת כולם היא מתן פטור למוסדות חינוך והוראה בסיסיים, שהם מאושיות הקהילה. בנקודה זו התייחס השופט רובינשטיין למונח "סמינר" המנוי אף הוא בסעיף, בציינו:

 

"חריג לכאורי הוא הכללת סמינר במניין המוסדות – אך אולי יש להבינו על רקע היות הסמינר מיועד דווקא להכשרת מורים וגננות, הנושאים בעול החינוך, והכשרה זו באותן שנים שונה היתה ונפרדת מאוניברסיטה".

 

           ובהמשך הדברים:

 

"זאת – גם נוכח ציון 'סמינר' כמוסד חינוך: מכלל הן למד אתה על הלאו: מתוך שצויין פרטנית 'סמינר' דווקא – שהוא, כאמור, בית ספר גבוה המכשיר מורים, ולא הסתפק במונח 'בית ספר', למדים אנו כי לא היתה כוונה לכלול 'בתי ספר גבוהים'..." (שם, סעיף י' לפסק הדין).

 

           אמור מעתה: "מוסד חינוך" פירושו אותם מוסדות "שתכליתם חינוך והוראה בסיסיים, שככלל מיועדים לילדים ונוער" (שם, סעיף י"א לפסק הדין), ואילו "סמינר" הוא החריג, אשר יש לפרשו כמתייחס למוסדות להכשרת מורים וגננות (לפרשנות לפיה יש לראות "מוסד חינוך" כמתייחס לחינוכם של ילדים מתחת לגיל 18 בהיות מרביתם תושבי הרשות המקומית, ראו גם עת"מ (ת"א) 2748/04 אתגר-מכללה לקידום החינוך הטכנולוגי נ' משרד הפנים–הממונה על מחוז תל אביב (לא פורסם, 24.8.2006) (להלן: עניין אתגר)).

 

18.      בעניין מכללת הדרום השאלה שעמדה במוקד פסק הדין היתה האם המונח "מוסד חינוך" כולל גם מוסדות שעיקרם הקניית השכלה גבוהה או השכלה מקצועית גבוהה. דברי השופט רובינשטיין ביחס לתיבה "סמינר" לא נדרשו אפוא להכרעה ונאמרו למעלה מן הצורך. עם זאת, איני סבור כי יש בכך כדי לגרוע מתוקפם לענייננו, ולא ראיתי סיבה לסטות מהם. פרשנותו של השופט רובינשטיין מתיישבת היטב עם תכליתו של החוק ועם מאפייניו של ה"סמינר" בימים ההם – "מקום שדובר על החינוך העברי בתקופת המנדט, דובר ביסודם של דברים על גני הילדים, בתי הספר היסודיים והסמינרים למורים" (אליקים רובינשטיין "מיישוב למדינה: מוסדות ומפלגות" בתוך היישוב בימי הבית הלאומי (בנימין אליאב עורך, תשל"ו), 213, 217 לשם מפנה השופט רובינשטיין בעניין מכללת הדרום, סעיף ח לפסק הדין) (ההדגשה שלי – י.ע.)).

 

           בעניין מכללת הדרום נקבע כי לאור תכליתו של הסעיף אין לומר כי מוסדות להשכלה גבוהה חוסים תחת הפטור למוסדות חינוך (משאין לראות בהם "בית ספר" או "בית ספר מקצועי"). על רקע דברים אלה, ונוכח פרשנותה התכליתית של לשון הסעיף, אני סבור כי אין לראות בפעילותו של המשיב במסגרת התכנית האמריקאית והתכנית הישראלית - המשמשת בעיקרה להכשרת רבנים, לצד הכשרת חזנים ואנשי חינוך יהודי - ככזו הנכנסת בגדרי הפטור הניתן למוסד חינוך המפעיל "סמינר", משאין מדובר במוסד להכשרת מורים או גננות. והלוא "ככל שמתרחקים ממובנם 'הגרעיני' של מוסדות החינוך – היינו, מוסדות שתכליתם חינוך והוראה בסיסיים, שככלל מיועדים לילדים ונוער – כך קטן הבסיס הרעיוני של הסכמת הציבור בכלל, ובפרט ברשות המקומית, לגבי השתתפות במימונם" (עניין מכללת הדרום, סעיף יא(1) לפסק הדין).

 

19.      אף איני רואה לקבל את קביעתו של בית משפט קמא, כי עצם זכאותו של המשיב להנחה בארנונה בגין הספריה המצויה בשטחו מהווה ראיה להיותו "מוסד חינוך" גם ביחס לפעילותו כסמינר. אכן, הממונה והעירייה בחרו להעניק למשיב הנחה בגין אותו חלק בנכס המשמש כספריה ציבורית, בהתאם לפטור החקוק הקבוע בסעיף 4(א)(IV)(ג) לפקודה, החוסה אף הוא תחת הפטור למוסדות חינוך. ואולם, מכאן ועד המסקנה כי כל "מוסד חינוך" המפעיל ספריה הופך מניה וביה ל"מוסד חינוך" הזכאי לפטור מארנונה גם בפעילויותיו האחרות, ארוכה הדרך. ובקיצור, הקביעה כי המשיב בכובעו כמוסד חינוך המפעיל ספריה ציבורית זכאי לפטור בגין אותו חלק מהנכס המשמש כספריה ציבורית, אינה פוטרת את הרשות מלבחון אם גם פעילויותיו האחרות בחלקים אחרים של הנכס נופלות בגדר הפטור (וראו גם עת"מ (חי') 589-08 הרשות לחינוך והכשרה ימיים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.11.2009), סעיף 25 לפסק הדין) (להלן: עניין הרשות לחינוך והכשרה ימיים).

          

20.      משהגעתי למסקנה כי אין לראות במשיב "מוסד חינוך" המפעיל "סמינר", איני רואה צורך להידרש לשאלה האם היה מקום לדרוש אישור מטעם משרד החינוך על מנת ליתן פטור כאמור.

 

           אפנה אפוא לבחון את החלופה השניה – האם המשיב חוסה תחת הפטור הקבוע בסעיף 4(א)(II)(ד) לפקודה, בהיותו סמינר של "מוסד דתי".

 

"סמינר" של "מוסד דתי"

 

21.      סעיף 4(א)(II) לפקודה קובע כדלקמן (ההדגשות שלי – י.ע.):

 

(II)  הבעלות והחזקה עליהם הן בידי כל עדה דתית או מוסד דתי, בתנאי שהבנין או הקרקע התפושה משמשים לאותה עדה דתית או לאותו מוסד דתי:

(א)   כמקום תפילה, מקווה טהרה, או

(ב)   כמנזר, או

(ג)   כבית-חולים, מרפאה או בית-הבראה, או

(ד)   כגן-ילדים, בית-ספר, בית-יתומים, סמינר או בית-ספר מקצועי, או...

 

           ובנוסחו האנגלי:

 

(ii) any religious community or body is the owner and occupier, provided that such building or occupied land is used by such religious community or body either as:

(A)  a place of religious worship, or

(B)  a monastery or convent, or

(C)  a hospital, clinic or sanatorium, or

(D)  a kindergarten, school, orphanage, seminary or professional school, or…

 

           כפי שניתן להיווכח, למעט התוספת של "בית יתומים", קיימת זהות בין לשונם של ס"ק (II)(ד) הנ"ל ושל ס"ק (IV)(א) לעיל שעניינו פטור למוסדות חינוך, ובדומה ל"מוסד חינוך", גם הסמכות לקבוע אם המשיב הוא בגדר "מוסד דתי" נתונה לממונה (סעיף 14 לפקודה). כאמור, בית משפט קמא קיבל טענת המשיב כי הוא נכנס בגדרו של הפטור גם בהיותו "סמינר" של "מוסד דתי".

 

           אפתח ואומר, כי בשונה מהמסקנה אליה הגעתי, ולפיה המשיב אינו חוסה תחת הפטור הניתן למוסד חינוך המפעיל "סמינר", דעתי היא כי ניתן לראותו כמוסד דת המפעיל "סמינר".

 

22.      כאשר הוראות שונות באותו דבר חקיקה נוקטות במונחים זהים בלשונם, קיימת חזקה של הרמוניה נורמטיבית כי קיימת זהות גם במובנם (אהרן ברק פרשנות במשפט כרך ב – פרשנות החקיקה 600-599 (תשנ"ג) (להלן: ברק)). עם זאת, "מקובל עלינו משכבר הימים, שאין לפרש דיבור, המופיע בדבר חקיקה, אלא בהקשר הדברים הראוי, שבו מופיע אותו דיבור" (בג"ץ 310/82 בן צבי נ' ראש הממשלה, פ"ד לו(4) 191, 194 (1982); ברק, בעמ' 105-104). לכן, אף ש"מילים זהות עשויות אמנם ללמד על זהות בתוכן – ולהפך", הרי ש"בתחילת-כל-התחילות ובסוף-כל-הסופות פירושה של הוראת-חוק – פירושה ותחום התפרשׂותה – לעולם ייקבעו על-פי תכליתה" (ע"א 8265/00 שופרסל בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, מחוז מרכז, פ"ד נו(ג) 885, 907 (2002)). הקשרם של דברים והגשמת תכלית החקיקה יכול שיובילו אפוא למתן משמעות שונה לביטויים זהים באותו דבר חקיקה (ברק – פרשנות החקיקה, בעמ' 601-600 והאסמכתאות שם).

 

23.      כפי שראינו לעיל, התיבה "סמינר" זוכה לשורה של פירושים והגדרות, חלקם בדגש על ההקשר החינוכי-פדגוגי של המילה (בית ספר תיכון לבנות, וכיוצא בזה), ואחרים בדגש על ההקשר הדתי-תיאולוגי של המילה (מוסד להכשרת כמרים, רבנים וכו') (לעיל, סעיף 15). כאשר דנתי בפטור הניתן ל"מוסד חינוך", בחנתי את תכלית החקיקה והגעתי למסקנה כי הפטור מתייחס למוסדות אשר מטרתם, ככלל, מתן חינוך והוראה בסיסיים, בעוד ש"סמינר" משמש כחריג לכך, בהיותו מיועד למוסדות להכשרת מורים וגננות.

 

           האם פירוש הדבר כי באותו אופן יש לפרש את התיבה "סמינר" גם תחת הקטגוריה של "מוסד דתי?

 

           איני סבור כך.

 

24.      כאמור, אין לפרש דיבור בדבר חקיקה אלא בהקשר הדברים הראוי. בחירתו של המחוקק לנקוט ברשימה זהה של מוסדות, הן בפטור שניתן למוסד חינוכי והן בפטור שניתן למוסד דתי (להוציא, כאמור, "בית יתומים"), אין משמעה בהכרח כי יש לערוך גזרה שווה לגבי אותם מוסדות, אך גם לא להיפך. כך, למשל, פשוט בעיניי שאין לתור אחר משמעות נסתרת למונח "גן ילדים" בהקשר של מוסדות דת, השונה ממשמעותו בהקשר של מוסדות חינוך, שהרי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" (בבלי, שבת ס"ג, ע"א).

 

           ואולם, לא הרי "גן ילדים" כהרי "סמינר", וכבר נוכחנו לדעת שמנעד הפרשנויות וההגדרות להן זכה המונח סמינר רחב הוא. בנסיבות אלו, מקום בו מונח מסוים סובל יותר מפירוש אחד, עלינו לפנות להקשר בו הוא נאמר ולבחון האם ניתן לפרשו כפשוטו על פי ההקשר הרלוונטי.

 

25.      כפי שכבר צוין, הפרשנות המילולית של התיבה "seminary" כוללת גם "a training college for priests or rabbis" ו-"an institution for the training of candidates for the priesthood, ministry or rabbinate" (לעיל, סעיף 15). הנה כי כן, פשוטו של מקרא תומך בסיווג של מוסד דתי להכשרת רבנים כדוגמת זה שבפנינו, כמוסד דתי המפעיל סמינר. ולא זו בלבד שפרשנות זו מתיישבת עם לשון החוק כפשוטה, היא אף עולה בקנה אחד עם פרשנות המונח "סמינר" כפי שאומצה בהקשר של "מוסד חינוך" ועם תכליתם של דברים.

 

           נזכיר, כי במסגרת הדיון בפטור הניתן למוסד חינוך, המסקנה היתה כי "סמינר" פירושו מוסד להכשרת מורים וגננות. לטעמי, ניתן להקיש מפטור זה לפטור הניתן למוסדות דת. כך, כשם ש"סמינר" בהקשר הצר של חינוך פירושו מוסד להכשרתם של "הנושאים בעול החינוך" (עניין מכללת הדרום, סעיף י(1) לפסק הדין), הוא הדין לגבי "סמינר" בהקשר הצר של דת, המתייחס להכשרתם של כהני דת, יהיו אלה רבנים, כמרים או כהני דתות אחרות. ובמילים אחרות, כשם שמוסדות להכשרת מורים וגננות קרובים למובנם ה"גרעיני" של "מוסדות חינוך", כך גם מוסדות להכשרת כהני דת הם חלק ממובנם ה"גרעיני" של "מוסדות דת".

 

           ודוק: בהתאם לאמור בפסק הדין בעניין מכללת הדרום בשאלת הפטור למוסדות חינוך, אף כאן – מכלל הן למד אתה את הלאו, ומתוך שהמחוקק נקב במונח "סמינר", ולא הסתפק במונח "בית ספר", אנו למדים כי לא היתה כוונה לכלול "בתי ספר גבוהים" ללימודי דת (להבדיל, כמובן, מסמינר להכשרת כהני דת. והשוו שם, סעיף י(2) לפסק הדין). ובמילים אחרות, "בתי ספר", קרי מוסדות דת המקבילים לבתי ספר יסודיים ותיכוניים. ואולם, מקום בו המוסד הדתי הוא מקבילו של "בית ספר גבוה", וייעודו לבגירים, הוא יצא מגדר הפטור.

 

26.      סיכומו של דבר, שיש להבחין בין "סמינר" בהקשר של מוסד חינוך לבין "סמינר" בהקשר של מוסד דתי. "מוסד דתי" העוסק בהכשרת רבנים כמוהו כמי שמפעיל "סמינר" וזכאי לפטור הקבוע בסעיף 4(א)(II)(ד) לפקודה. זאת, הן על פי פשוטו של מקרא, הן על פי הגיונם של דברים, והן בהיקש לפרשנות התכליתית של הפטור הניתן למוסדות חינוך.

 

בין פטורים מנדטוריים לבין פטורים שבשיקול דעת

 

27.      כפי שתואר בפתח הדברים, מרבית הסטודנטים הלומדים אצל המשיב הם סטודנטים זרים השייכים לתכנית האמריקאית, המגיעים לישראל לשנת לימודים אחת, בסיומה הם שבים לארצות הברית. יתר הסטודנטים הם ישראלים הלומדים במשך ארבע שנים בתכנית הישראלית להכשרת רבנים. נעיר כי בשנת תש"ע למדו אצל המשיב 73 תלמידים, 49 מתוכם בתכנית האמריקאית ו-24 בתכנית הישראלית.

 

           בהקשר זה הועלתה טענה על ידי הממונה והעירייה, כי בהתחשב בעובדה שרוב תלמידי המשיב הם תושבי חו"ל השוהים בישראל למשך שנה אחת בלבד, הרי שמתן פטור למשיב מתשלומי הארנונה אינה עולה בקנה אחד עם תכליתם של דיני הארנונה.

 

           טענה זו שובת לב היא, והגיונה בצידה. עם זאת, לטעמי, אף אם במישור העקרוני אכן רצוי היה להגביל את הפטורים מארנונה הקבועים בסעיף 4 לפקודה למוסדות התורמים בעיקר לקהילה המקומית, הרי שלאור לשונם של סעיפי הפטור, אין הדבר אפשרי.

 

           אבהיר את עמדתי. ותחילה לפירוט הטענה האמורה.

 

28.      עמדתי לעיל בקצרה על כך שגביית תשלומי הארנונה נועדה ביסודה לאפשר לרשות המקומית לשאת בהוצאות הכרוכות בניהול הקהילה ובאספקת שירותים לבני הקהילה בתחומיה, כאשר ההצדקה העקרונית להטלת החיוב בתשלום ארנונה טמונה בהנאה שמפיקים התושבים מהשירותים שהרשות המקומית מספקת להם, ומטבע הדברים, לכל פטור או הנחה הניתנים לנישום פלוני צמוד "תג מחיר" בו נאלצים יתר הנישומים תושבי העיר לשאת, שהרי "שמיכת התקציב" לעולם תהא קצרה מדי (לעיל, סעיפים 13-12).

 

           ברוח דברים אלו, השווה השופט רובינשטיין בפסק דינו בעניין מכללת הדרום בין הפטור מתשלום ארנונה הניתן למוסדות חינוך על פי פקודת הפיטורין, לבין הפטור ממס למוסדות ציבור כמשמעם בסעיף 9(2) לפקודת מס הכנסה, ובסכמו את הרציונאל הניצב בבסיס מתן הפטור אמר את הדברים הבאים:

 

"עלינו לנוע במסענו הפרשני בזהירות יתירה לאור 'המטרות שמן הראוי כי הציבור יחפוץ במימונן באמצעות מערכת המס' (גליקסברג, 203) – ובענייננו, בשינויים המחייבים, הארנונה העירונית. דומה שהפטור למוסדות-חינוך יסודו בתחושה, שהם מאותם מוסדות שהקהילה חפצה בהם ומעוניינת בקיומם ועל כן נכונה היא כקולקטיב, כציבור, לסייע בהחזקתם גם על-ידי הקלת הנטל בנושאים כמו הארנונה" (שם, סעיף ו(3) לפסק הדין).

 

 

          על רקע האמור, יכול הטוען לטעון כי בבואנו לבחון האם מוסד מסוים חוסה תחת כנפיו של פטור זה או אחר, אין להסתפק בקיומה של התאמה בין פעילותו לבין משמעותו המילולית של הפטור, ושומא עלינו לבחון אם הענקת הפטור מתיישבת עם הרציונאל האמור. במילים אחרות, לא די בכך שהמשיב משמש כ"מוסד דתי" המפעיל "סמינר", ועלינו לוודא שהמדובר ב"אותם מוסדות שהקהילה חפצה בהם ומעוניינת בקיומם", קרי מוסד שהקהילה המקומית נכונה לטול על עצמה את עול הארנונה בשיעור הפטור בו יזכה המשיב.

 

           ובהשלכה לענייננו, מאחר שעיקר קהל היעד של המשיב (כשני שלישים), בכובעו כמוסד להכשרת רבנים, מורכב מתושבי חו"ל הלומדים במסגרת התכנית האמריקאית, אשר שבים לחו"ל בתום שנת הלימודים, הרי שאין המדובר במוסד אשר מטרתו העיקרית לפעול להכשרתם של בני המקום (והשוו לפטור הניתן למוסדות חינוך, ולהיגיון העומד בבסיסו בהתייחס לקידום חינוכם של תושבי הרשות, להבדיל ממוסדות המיועדים לתלמידים מעל גיל 18: פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין אתגר, לעיל). יתרה מזו, אותם שני שלישים מתלמידיו כלל לא נשארים בישראל בתום שנת הלימודים, והם שבים לחו"ל להשלים את לימודיהם למשך שנתיים עד ארבע שנים נוספות, במטרה לשמש כרבנים, חזנים ואנשי חינוך יהודי בקהילות ברחבי העולם. מכאן, שרוב תלמידיו של המשיב כלל לא ישרתו בעתיד את הקהילה בה נמצא הנכס (בענייננו – ירושלים), וככל שיינתן פטור למשיב מתשלומי הארנונה, הרי שהקהילה, אשר תאלץ לשאת בעצמה בעול הארנונה עבורו, לא תקצור את פירות החזקתו של הנכס (וראו עת"מ (י-ם) 1150/07 עטרת בנות ירושלים נ' הממונה על מחוז ירושלים משרד הפנים (לא פורסם, 27.4.2008), אשר ערעור עליו תלוי ועומד בפני בית משפט זה, שם נקבע כי העותרת, המפעילה סמינר להכשרת בנות המתגוררות דרך קבע בחו"ל להוראה במוסדות יהודים בחו"ל – אינה זכאית לפטור הניתן למוסדות חינוך המפעילים סמינר, שכן אינה מקיימת את תכלית הפטור של תמיכה במוסדות שהלומדים בהם צפויים לשאת בעול החינוך באותה קהילה).

 

           על פי טענה זו, במצבים כגון דא, קשה להלום כי חרף העובדה שהמוסד משרת בעיקרו תושבי חו"ל, הקהילה תיאות, כקולקטיב, לסייע בהחזקתו באמצעות הקלת נטל הארנונה.

 

29.      חיזוק לדברים אלה ניתן לכאורה למצוא גם בקריטריונים אשר נקבעו על ידי מנכ"ל משרד הפנים למתן פטור מארנונה מכוח סעיף 5(י) לפקודה ("מוסד מתנדב לשירות הציבור"), ולפיהם הפטור יחול, בין היתר, כאשר "המוסד פועל בתוך קהילת הרשות המקומית ופעילותו משרתת בעיקר את תושבי אותה הרשות המקומית" (חוזר מנכ"ל משרד הפנים מס' 2/99, נספח א', סעיף 5) (להלן: חוזר המנכ"ל). (וראו בג"ץ 1675/02 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' שר הפנים (לא פורסם, 18.11.2002), שם נדחתה עתירתה של העותרת כנגד הקריטריון האמור שקבע שר הפנים לגבי סעיף 5(י), ונקבע כי מאחר שעיקר עיסוקה של העותרת נוגע לנושאים בעלי חשיבות כללית בנושאים של איכות הסביבה ברמה הלאומית ובעלי נפקות כלל קהילתית, היא אינה עומדת בקריטריונים שקבע השר. כן ראו את פסק דינה של השופטת שטרסברג כהן בעניין עיריית רחובות, אשר החילה את הוראות חוזר המנכ"ל גם על הפטור הקבוע בסעיף 5(ז) לפקודה ("כל רכוש השייך לאגודה או למוסד שיתופי שמטרתם העיקרית היא לספק שלא על מנת לקבל פרס, עזרה רפואית ולהחזיק בתי-חולים, בתי-הבראה, מרפאות או קליניקות..."), משלא מצאה שוני בין סעיף 5(ז) לסעיף 5(י) המצדיק אי החלתם של הקריטריונים (שם, בעמ' 118, סעיף 7 לפסק דינה). (והשוו לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) ביניש בבג"ץ 4339/04 עיריית פתח-תקוה נ' שר הפנים (לא פורסם, 13.7.2005) (להלן: עניין עיריית פתח תקוה), עליו אעמוד בהמשך הדברים).

 

30.      כאמור, טענה זו הגיונה בצידה, ולטעמי, היא אף משקפת את הדין הרצוי בנושא ארנונה. עם זאת, "כמו כל חוק אחר, גם לעניין חוק מס, נקודת המוצא היא לשון החוק, והשאלה היא, אם לאפשרויות השונות יש עיגון, ולו מינימאלי, בלשון ההוראה" (עניין קיבוץ חצור, בעמ' 56). אלא שבחינה של לשון הפקודה מעלה כי סעיפי הפטור הקבועים בסעיף 4 לפקודה מונים במפורש מהם התנאים אשר בהתמלאם ייכנס הנישום בגדרם, ובלשונם של תנאים אלה אין עיגון לקיומו של קריטריון נוסף הבוחן האם המוסד תורם בעיקר לתושבי הרשות המקומית.

 

           אי לכך, משעה שנישום פלוני נכנס בגדרו של אחד הפטורים הקבוע בסעיף 4, לא ניתן להקיש לגביו מתנאי הפטור של סעיף 5(י) – ובכללם הקריטריון המחייב כי פעילות המוסד תשרת בעיקר את תושבי אותה הרשות המקומית – אף אם יש טעם בסברא כי זהו הדין הרצוי.

 

           להלן פירוט הדברים.

 

31.      ראשית, עיון בלשון הפקודה מלמד על קיומם של פטורים אשר מעצם טיבם ומהותם אינם קיימים בהכרח בזיקה לקהילה המקומית. כך הם, למשל, הפטור הניתן לנכס הנמצא בבעלות מדינה המשתמשת בו לצרכי קונסוליה (סעיף 4(א)(I)); הפטור הניתן למצבה היסטורית או מקום היסטורי (סעיף 5(א)); הפטור הניתן לבתי קברות (סעיף 5(ג)); הפטור הניתן למוזיאונים (סעיף 5(ט) – הנוקט במונח "בית נכאת ציבורי"); והפטור הניתן למדרשה תורנית ציונית ליהדות וללימודי ארץ ישראל (סעיף 5ג(ה)(8)).

 

           עולה מהאמור, כי אף אם ביסודה גביית הארנונה נועדה לאפשר לרשות המקומית לספק שירותים לבני הקהילה המצויים בתחומיה, הרי שאין לומר כי התנאי הבלעדי לכך הוא שעל המוסד מבקש הפטור לפעול בקרב הקהילה המקומית ולשרת בעיקר את תושבי הרשות המקומית. ממילא, הטענה לפיה ניתן "לייבא" תנאי זה אל כלל הפטורים המנויים בפקודה, ובכללם הפטורים הקבועים בסעיף 4, אינה חפה מקשיים (וראו: עניין עיריית פתח תקוה, סעיף 11 לפסק הדין).

 

32.      שנית, ועיקרו של דבר, קיים שוני מהותי בין הפטורים הקבועים בסעיף 4 לפקודה (ובכללם הפטורים למוסד חינוך ולמוסד דתי) לבין הפטור הספציפי הקבוע בסעיף 5(י) לפקודה (לגביו נקבעה ההוראה האמורה בחוזר מנכ"ל). וזו לשונו של סעיף 5(י) (ההדגשה שלי – י.ע.):

 

(י)   כל רכוש שמוסד-מתנדב לשירות הציבור משתמש בו אך ורק לשירות הציבור בתנאי שאותו מוסד יתאשר ע"י שר הפנים לצורך פיטורין עפ"י סעיף זה.

 

           וראו בדומה את הפטור הקבוע בסעיף 5(ז):

 

(ז)   כל רכוש השייך לאגודה או למוסד שיתופי שמטרתם העיקרית היא לספק שלא על מנת לקבל פרס, עזרה רפואית ולהחזיק בתי-חולים, בתי-הבראה, מרפאות או קליניקות, בתנאי שרכוש זה משמש אך ורק לאחת מאותן המטרות או ליותר מאחת, ובתנאי שאותה אגודה או אותו מוסד שיתופי אושרו מטעם שר הפנים לצרכי פיטורים עפ"י סעיף זה;

 

 

           עינינו הרואות, "גבולות הגיזרה" של הפטורים האמורים מסורים לשיקול דעתו של שר הפנים, בניגוד לפטורים הקבועים בסעיף 4, אשר תנאיהם מפורטים בלשון החוק. אמור מעתה: בעוד ששר הפנים רשאי, ואף צריך, לקבוע קריטריונים ברורים ולהפעיל שיקול דעת בבואו לתת פטור למוסדות המנויים בסעיפים 5(ז) ו-5(י), הרי שבכל האמור בפטורים הקבועים בסעיף 4, המדובר בפטורים המותנים בהתקיימותם של מספר תנאים מנדטוריים, אשר משעה שנישום פלוני נכנס בגדרם הוא זכאי לפטור במישרין. זאת, להבדיל ממוסדות אחרים שהמחוקק הותיר את זכות ההכרעה לגביהם בידי שר הפנים (וראו: עניין עיריית רחובות, בעמ' 112, סעיף 23 לפסק דינו של השופט אנגלרד (אשר היה בדעת מיעוט לגבי תוצאת פסק הדין), ובעמ' 115, סעיף 3 לפסק דינה של השופטת שטרסברג כהן; כן ראו: עניין הרשות לחינוך והכשרה ימיים, סעיף 20 לפסק הדין; עת"מ (ת"א) 1576/06 עמותת יתד - ילדי תסמונת דאון נ' הממונה על מחוז מרכז - משרד הפנים (לא פורסם, 22.2.2007), משם עולה כי אף שהעותרת אינה נכנסת בגדרי סעיף 5(י), בהיותה גוף אשר אינו מספק שירות בעיקר לתושבי הקהילה, אין בכך כדי לשלול את תחולתו של סעיף 4(א)(IV)(א) לפקודה).

 

           לא למותר לציין כי ההבחנה בין סעיפים 5(ז) ו-5(י) לפקודה לבין סעיפים אחרים בפקודה, באה לידי ביטוי גם בנושא הסמכות העניינית. בעוד שתקיפת שיקול דעתו של שר הפנים במסגרת סעיפים אלה מסורה לסמכותו של בג"ץ, הרי שתקיפת החלטות העירייה והממונה לעניין פטור מארנונה לפי סעיף 4 לפקודה, כמו במקרה שבפנינו, מסורה לבית המשפט לעניינים מינהליים. זאת, בהתאם להוראת סעיף 5(1) ופרט 1 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, הקובע כי בית המשפט לענינים מינהליים מוסמך לדון בעתירה ב"עניני ארנונה לפי כל דין, למעט החלטות שר הפנים, שר האוצר או שניהם יחד" (וראו עניין משען, סעיף 6 לפסק הדין).

 

           אין זה מקרי, אפוא, שחוזרי מנכ"ל פורסמו ביחס לסעיפים אלה, וביחס אליהם בלבד (ראו: ביחס לסעיף 5(י) – חוזרי מנכ"ל 2/99, 1/05, 2/2002; ביחס לסעיפים 5(ז) ו-5(י) – חוזר מנכ"ל 4/2004; ביחס לסעיף 5(ז) – חוזר מנכ"ל 2/05). מקום בו ביקש המחוקק להותיר את מלאכת הגדרת גבולות הפטור לשר הפנים הוא עשה כן מפורשות בסיפא של סעיפים 5(ז) ו-5(י), המותירה את סמכות הגדרת גבולות הפטור לשר הפנים. כאמור, אחד הקריטריונים שנקבעו על ידי שר הפנים במסגרת שיקול דעתו ביחס לסעיף 5(י) הוא כי המדובר במוסד הפועל בתוך הקהילה המקומית ופעילותו משרתת בעיקר את תושבי הרשות המקומית. ברם, קריטריון זה, אינו מופיע כאחד מארבעת התנאים המנדטוריים המצטברים בהם נדרש לעמוד מוסד חינוך או מוסד דתי במסגרת סעיף 4 לפקודה (עניין המכללה לביטוח, סעיף 15 לעיל), ואיני סבור כי ניתן להוסיף קריטריון זה בדרך של פרשנות.

 

33.      הנה כי כן, סעיפים 5(י) ו-5(ז) הם בעלי מכנה משותף המייחד אותם אל מול יתר הפטורים (ולענייננו – הפטורים הקבועים בסעיף 4), בהיותם מסורים לשיקול דעתו של שר הפנים. על אף האמור, יש להעיר כי בשונה מהפטור הקבוע בסעיף 5(י), הרי שבכל האמור בפטור הקבוע בסעיף 5(ז), אין השיקולים המנחים את שר הפנים מוגבלים לשיקולים מקומיים פנים-קהילתיים בלבד (הגם שיש לקחתם בחשבון). במילותיה של השופטת ביניש בעניין עיריית פתח תקוה:

 

"לא מצאנו בסיס לטענה כי שיקול דעתו של שר הפנים במתן פטור לפי סעיף 5(ז) לפקודה מוגבל לשיקולים מקומיים בלבד. הפקודה אינה מגבילה, מבחינת לשונה או תכליתה, את שר הפנים לשיקולים מקומיים, והפטורים השונים הקבועים בה בהחלט עשויים לשרת גם תכליות מערכתיות" (שם, סעיף 11 לפסק הדין).

 

           עולה מהאמור, כי אף שהקריטריונים לפיהם ייקבע אימתי יהא מוסד זכאי לפטור על פי סעיף 5(ז) מסורים לשיקול דעתו של שר הפנים, אין שיקולים אלה תחומים למישור המקומי בלבד. אם כך הדבר לגבי פטור אשר הסמכות להגדיר את תנאיו מסורה לשר הפנים, קל וחומר לגבי פטור מנדטורי אשר תנאיו מפורטים עלי חוק, שאין לכלול בהם בדרך של פרשנות את הקריטריון של שיקולים מקומיים, קרי, תרומתו של המוסד לקהילה המקומית.

          

34.      ודוק: בעניין מכללת הדרום פנה השופט רובינשטיין לתכלית הפקודה ביחס לסעיף 4(א)(IV). יכול הטוען לטעון כי בדומה, ובדרך של פרשנות תכליתית, יש לקרוא לתוך סעיף 4(א)(II)(ד) תנאי נוסף המחייב כי תרומת המוסד תהא בעיקר לתושבי הקהילה.

 

           אלא שההבדל בין עניין מכללת הדרום לבין המקרה דנן נעוץ במטרה לשמה מתבקשת הפניה לתכלית הפקודה. כך, בעוד שבעניין מכללת הדרום בית המשפט בחן באופן תכליתי אם נתמלאו ארבעת התנאים המצטברים הנדרשים לצורך מתן הפטור למוסד, הרי שבענייננו הגענו למסקנה כי נתמלאו ארבעת התנאים המצטברים. ובמילים אחרות: בעניין מכללת הדרום, השאלה שעמדה על הפרק היתה האם העותרת כלל ממלאת אחר ארבעת התנאים הנדרשים לשם קבלת הפטור הקבוע בסעיף 4(א)(IV)(א), והפניה לתכלית הפקודה נעשתה על מנת להבהיר אלו סוגי מוסדות כלל נכנסים בגדר הסעיף. לעומת זאת, במקרה דנן אנו ניצבים בפני מצב בו המשיב עונה על תנאֵי הפטור כלשונם, בהיותו מוסד דתי המפעיל סמינר. במצב דברים זה, אין בידינו לקרוא ללשון הסעיף תנאי חמישי אשר לא נכלל בו ולפיו על המוסד לפעול בתוך הקהילה המקומית ולשרת בעיקר את תושבי הרשות המקומית.

 

35.      לא אכחד כי דעתי אינה נוחה מהתוצאה אליה הגעתי, ולפיה ידיהן של הרשויות המקומיות כבולות ואין בכוחן לשלוט על היקפם של הפטורים מארנונה הניתנים למוסדות בתחומיהן. עמד על כך השופט אנגלרד בעניין עיריית רחובות:

 

"מצב שבו הרשות המקומית נקראת לתת שירותים ממשאביה העצמאיים (המצומצמים) בלי שתהיה לה שליטה על מתן פטורים, מוסיף על חוסר האיזון הכלכלי הקיים בלאו הכי בין השלטון המרכזי לרשויות המקומיות. יש לזכור כי השלטון המרכזי הוא אשר קובע גם את תקרת הארנונה הכללית. נמצא כי מצבן של הרשויות המקומיות הוא בבחינת 'תבן אין נִתָּן לעבדיך ולבנים אומרים לנו עשוּ'" (שם, בעמ' 110, סעיף 15 לפסק דינו).

 

וראו גם דברי השופטת ביניש בעניין עיריית פתח תקוה, עמ' 16, סעיף 11 לפסק דינה.

 

           ברם, הפה שהתיר הוא הפה שישלול, והסמכות לשנות מכך מסורה כאמור בידי המחוקק, ובידיו בלבד, ולדידי, טוב יעשה המחוקק אם יוסיף לחוק את התנאי לפיו על פעולתו של מבקש הפטור לשרת בעיקר את תושבי הרשות המקומית.

 

36.      לסיכום, הפטורים הקבועים בסעיף 4 לפקודה הם פטורים המנוסחים בצורה מנדטורית, אשר אין לממונה ולעירייה סמכות להוסיף עליהם תנאים. משכך, אין בעובדה שמרבית תלמידי המשיב הם תושבי חו"ל השבים לחו"ל בתום לימודיהם, כדי להוציא את המשיב מגדרי הפטור. ממילא, גם אין באסמכתא שביקשה הממונה לצרף (בג"ץ 9786/07 עמותת אור תורה סטון נ' שר הפנים (לא פורסם, 1.8.2011)) כדי לשנות ממסקנתנו, באשר העתירה שם נסבה על אי מתן פטור מכח סעיף 5(י) לפקודה, ולפיכך אין להקיש ממנה לענייננו.

 

הערות לפני סיום

 

37.      שימוש לשם הפקת רווח כספי – שאלה אשר לא זכתה לליבון עניינה בתנאי הרביעי הנדרש לשם זכאות בפטור, הקבוע בסעיפים 4(א) סיפא ו4(ב) סיפא, והוא שהמוסד אינו משתמש בנכס "לאיזה צורך שתכליתו הפקת ריווח כספי". לטענת העירייה, בקשת המשיב לפטור מכוח סעיף 5(י) נדחתה משלא הוכח כי מדובר בפעילות שאינה לצורך הפקת רווח כספי, ומטעם זה אין להעניק לו פטור גם אם הוא בגדר "מוסד חינוך" או "מוסד דתי" המפעיל "סמינר". אף הממונה טענה לעניין זה, בציינה כי בחינת התנאי האמור לא מוצתה, וכי אין בעצם היות הגוף מלכ"ר די לעניין זה, כך שככל שיידחה הערעור, יש צורך בבדיקת הכנסותיו של המשיב.

 

            טענה זו אמנם הוזכרה בפסק דינו של בית משפט קמא בין יתר טענות הצדדים, אך בית המשפט לא דן בה, וממילא אין בפסק דיננו כדי להביע עמדה בנושא.

 

38.      יתר פעילויות המשיב – המשיב טען כי הוא מקיים פעילויות רבות המשרתות את תושבי העיר ירושלים, אשר רובן מוצעות ללא תשלום, כגון מוזיאון, בית כנסת, ספריה ועוד שלל פעילויות. על פני הדברים, אין להתעלם מתרומתו של המשיב לקהילה, ואכן, בכל האמור בפעילויות החוסות תחת הפטורים החקוקים (כגון ספריה ובית כנסת), הממונה והעירייה העניקו למשיב את הפטור לו הוא זכאי על פי הפקודה, בהתאם לשטח המשמש לפעילויות אלה, ובדין עשו כן. עם זאת, כפי שהובהר לעיל, אין בכך כדי להרחיב את הפטור גם לגבי פעילויות אשר אינן נכללות בפקודה.

 

           אשר למוזיאון המופעל על ידי המשיב, הרי שמפסק דינו של בית משפט קמא עולה כי בין הצדדים הושגה הסכמה לפיה המשיב יפעל לקבל הכרה ממשרד החינוך כי מדובר במוזיאון מוכר על פי חוק המוזיאונים, תשמ"ג-1983, או-אז תקבל העירייה החלטה אם המשיב נכנס בגדר סעיף 5(ט) לפקודה, כך שאיננו נדרשים לסוגיה זו.

 

           אשר לטענת המשיב כי יתר פעילויותיו (החורגות מהתכנית האמריקאית והישראלית) חוסות תחת סעיף 5(י) לפקודה, הרי שזו נמחקה על ידי בית משפט קמא בשל חוסר סמכות עניינית. הצדדים לא טענו לעניין זה במסגרת הערעור שבפנינו, ומשכך אין צורך להידרש גם לכך.

 

39.      טענת ההפליה – המשיב טען בסיכומיו כי גופים דומים, כגון ישיבות המהוות סמינרים להכשרת רבנים אורתודוכסים, מקבלים מהעירייה פטור על פי סעיף 5(י) לפקודה, באופן המהווה הפליה מטעמי השקפה דתית. בהקשר זה אשוב ואבהיר כי שאלת מתן פטור למשיב מכוח סעיף 5(י) לפקודה לא עמדה לדיון במסגרת ערעור זה, ואין בפסק דין זה כדי להביע עמדה בסוגיה זו. על כל פנים, חזקה על הממונה והעירייה כי הן מפעילות את סמכותן על פי אמות מידה שוויוניות, ומבססות את החלטתן כדין, על פי שיקולים ראויים. לא למותר לציין כי ככל שתהיינה אינדיקציות להפליה מצד מי מהן, הדרך פתוחה בפני המשיב לפנות בעניין לערכאות המתאימות.

 

40.      דיני הארנונה – פקודת הפיטורין היא פקודה מנדטורית משנת 1938, ומהווה טלאי אחד מיני רבים ביריעת דברי החקיקה של הארנונה הכללית, אשר יש שכינוה "תוהו ובוהו של דברי חקיקה" (רוסטוביץ, בעמ' 67). ההתמצאות בשלל הפקודות, החוקים והצווים עשוי להידמות לעתים למסע חפירה ארכיאולוגי, שלא לומר מסע חקר גיאולוגי, הבוחן שכבה גיאולוגית אחת מעל רעותה. בנימה זו, אין לי אלא להצטרף למשאלת לבה של חברתי הנשיאה, בה סיימה את דבריה בעניין מכללת הדרום:

 

"אולי לא למותר להוסיף, כי ראוי הוא שהחקיקה בעניין פיטורים מארנונה שאנו מתחבטים בפרשנותה מדי פעם תזכה ללבוש עדכני ומודרני על ידי המחוקק, אשר כבר הנהיג ביחס אליה תיקונים מסויימים להתאימה לימינו (ראו: ע"א 975/97 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד נד(2) 433 (2000); בג"ץ 26/99 עיריית רחובות נ' שר הפנים, פ"ד נז(3) 97, 122-121 (2003); בג"ץ 4339/04 עירית פתח-תקוה נ' שר הפנים (לא פורסם, 13.7.2005); רע"א 9813/03 מדינת ישראל – משרד הבריאות נ' עיריית ראשון לציון, פסקה 10 לפסק הדין (לא פורסם, 4.2.2007)). דומה, שהגיעה העת להשלים את המלאכה".

 

           אכן, הגיעה העת.

סוף דבר

 

41.      אין לראות בפעילותו של המשיב במסגרת התכנית האמריקאית והתכנית הישראלית כחוסה תחת הפטור הקבוע בסעיף 4(א)(IV)(א), שכן אין מדובר ב"סמינר" המופעל על ידי "מוסד חינוך".

 

           לעומת זאת, פעילותו של המשיב להכשרת רבנים נכנסת בגדר "סמינר" המופעל על ידי "מוסד דתי", בהתאם לסעיף 4(א)(II)(ד) לפקודה, ומשכך, עומד המשיב לכאורה בארבעת התנאים המצטברים לצורך הפטור וזכאי הוא להנחה המתאימה בשיעור הארנונה (זאת בכפוף להערה בסעיף 37 לעיל לגבי שאלת התקיימותו של התנאי הרביעי, ולפיו המשיב אינו משתמש בנכס "לאיזה צורך שתכליתו הפקת ריווח כספי"). לא מצאתי להוסיף, בדרך של פרשנות תכליתית, תנאי נוסף לפיו על המשיב להראות כי הסמינר פועל בתוך הקהילה המקומית ומשרת בעיקר את תושבי הרשות המקומית, באשר תנאי זה לא בא זכרו בהוראת הסעיף.

 

42.      אשר על כן, דין הערעור להידחות. הממונה והעירייה ישאו בשכר טרחת עורכי דינו של המשיב בסך 25,000 ₪.

 

ש ו פ ט

 

השופט י' דנציגר:

           אני מסכים.

ש ו פ ט

 

השופטת מ' נאור:

 

           אני מצטרפת לפסק דינו המשכנע של חברי השופט עמית על כל חלקיו. השתכנעתי מדבריו שאף שראוי היה שהמחוקק ייקבע תנאי לפטור לפיו על פעולתו של מבקש הפטור לשרת בעיקר את תושב הרשות המקומית, אין להוסיף תנאי כזה בדרך של פרשנות במקום שהפטור ניתן בהתקיים תנאים מנדטוריים. אני מצטרפת גם לקריאתו לשקול חקיקה מודרנית שתסדיר מחדש, ובצורה ברורה, את נושא הפטורים. ראוי לעשות כן על דרך הצמצום.

 

ש ו פ ט ת

 

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית.

 

 

           ניתן היום, ד' בכסלו התשע"ב (30.11.2011).

 

 

 

ש ו פ ט ת                               ש ו פ ט                                ש ו פ ט

 

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08083600_E12.doc עכב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il

 

-פירמות עורכי דין מובילות-

  • meitar
  • nevo-molson
  • maschit
  • gornitzky
  • yehuda
  • firon
  • firon