עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 8354/11

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

בשם המבקש:                        עו"ד ד"ר קובי קפלנסקי

בשם  המשיבים:                    עו"ד יובל ראובינוף

 

 

 

1.        בקשת רשות הערעור שלפנינו נסבה אודות ההסכם רב השנים (להלן: ההסכם) שבין המבקש, המוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד) לבין חברות הביטוח (להלן: המבטחות). כידוע, נחתם הסכם זה בשנת 1979 ונדון בפסיקה בעשור האחרון פעמים רבות, על היבטיו השונים. בשלהי שנת 2008 החליט המוסד לבטל את ההסכם. אשר על כן, שלחה היועצת המשפטית של המוסד דאז, ביום 25.11.2008, מכתב למנכ"ל המשיבה 2 ובו הודיעה על כוונת המוסד לבטל את ההסכם (להלן: מכתב הביטול). מכתבים דומים נשלחו למבטחות האחרות, החתומות על הסכמים זהים עם המוסד. במכתב הביטול צוין כי מטרת ההסכם הייתה "למנוע התדיינויות וחסכון במשאבים", אלא שגם "מסמך ההבהרות" משנת 1991 לא הביא לייתור "ההתדיינויות הרבות והמחלוקות שנתגלעו במהלך השנים אשר הובאו לפתחם [כך במקור – א' ר'] של הערכאות המשפטיות". מן האמור עולה, כך נרשם במכתב, כי "מטרתם העיקרית של ההסכם ומסמך ההבנות סוכלה, בעוד ויתור המל"ל על כספי ציבור ניכרים נותר בעינו. ניסיונות לשינוי ההסכם בדרך של מו"מ לא צלחו עד כה". לפיכך, הודיע המוסד על ביטול ההסכם.

 

           הצדדים הגיעו להסכמה בנוגע למועד כניסתו לתוקף של ביטול ההסכם (כששה חודשים לאחר משלוח מכתב הביטול). עם זאת, ניטשה ביניהם מחלוקת בשאלת נפקות ביטולו של ההסכם על תאונות דרכים שאירעו לפני מועד הביטול: המוסד טען כי  הביטול חל באופן מיידי, כך שאין להסכם תחולה עוד, ואילו המבטחות טענו לעומתו כי הוראות ההסכם ממשיכות לחול על תאונות שאירעו קודם לביטול ההסכם על ידי המוסד.

 

2.        הסוגיה הובאה לפתחו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט ר' וינוגרד), במסגרת תביעה שהגיש המוסד כנגד המשיבות, לשיפוי בגין גמלאות ששילם וישלם לנפגע (המשיב 1) בתאונת דרכים. המוסד לא שלח למבטחות דרישה לשיפוי מכוח ההסכם, על אף שהתאונה אירעה לפני שבוטל ההסכם בין הצדדים, שכן טען, לעניין תחולת ההסכם, כי אין נפקות לשאלת מועד קרות התאונה, אלא למועד דרישת התשלום. המוסד טען כי מאחר שדרישת התשלום נעשתה לאחר מועד ביטול ההסכם, אין היא יכולה להישען עוד על הוראות ההסכם, אלא על הוראת סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי).

3.        בית משפט השלום דחה את התביעה בפסק דין מפורט ומנומק, בקובעו כי ביטול ההסכם אינו חל על תאונות שהתרחשו לפני המועד בו נכנס הביטול לתוקף. נקבע כי בנוגע לתאונות אלה – אין למוסד זכות לתבוע את מבטחת השימוש ברכב על פי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, אלא עליו לדרוש שיפוי לפי ההסכם.

 

           בית המשפט דחה את טענת המוסד לפיה המבטחות הפרו את ההסכם על דרך של סיכול הגשמת מטרתו. המוסד טען בהקשר זה, כי מטרת ההסכם הייתה להסדיר בחוזה כולל את מערך היחסים שבין הצדדים, הנובע מזכות השיפוי הסטטוטורית המוקנית למוסד, אלא שמטרה זו סוכלה (כלשון מכתב הביטול) עקב ריבוי התביעות שנגזר על המוסד להגיש בנוגע ליישום ההסכם. לפיכך, כך נטען, זכאי היה המוסד לבטל את ההסכם בשל הפרתו על דרך של סיכול. הטענה נדחתה כאמור, תוך שנקבע כי המוסד שלח את הודעת הביטול דווקא בתקופה בה היקף התביעות שנגעו לפרשנות ההסכם קטן באופן משמעותי, ובין הצדדים נוצר סטטוס קוו משפטי חדש, שנשען על ההלכות הרבות שנפסקו בנוגע להסכם. נקבע כי המאורע המסכל לו טען המוסד היה התנהגות הצדדים להסכם, ואין מדובר באירוע מסכל שהוא חיצוני להסכם או כזה שהצדדים להסכם לא יכלו לחזותו מראש.

          

4.        בית משפט השלום ציין כי מכתב הביטול לא כלל אמירה כלשהי ממנה ניתן להבין שהמוסד מייחס לצד שכנגד הפרה של ההסכם. לאור האמור, נקבע כי יש לראות את הודעת הביטול ככזו המושתתת על זכותו החוזית של צד לבטל את ההסכם, כפי שזו נקבעה במפורש בסעיף 9 להסכם בין הצדדים. ההסכם בוטל, אפוא, לפי המנגנון שנקבע בו כ"תחנת יציאה" אפשרית ולא עקב הפרתו על ידי המבטחות. בית המשפט הוסיף וקבע כי עילת התביעה של המוסד כלפי המבטחות קמה במועד קרות התאונה (ולא במועד משלוח הדרישה). משכך הם פני הדברים, והיות והביטול חל רק על חיובים מכאן והלאה, עומד ההסכם בתוקפו לכל אותן עילות תביעה שהתגבשו טרם ביטולו, קרי: הוא חל על כל התאונות שהתרחשו עד למועד כניסת הביטול לתוקף. לאור האמור, נקבע כי פועלו של הביטול הוא אך על תאונות שיתרחשו מעת כניסת הביטול לתוקף ואילך. לבסוף, עמד בית המשפט על הפרשנות הראויה מקום בו מדובר בביטול של הסכם ארוך-טווח, וציין כי יש להעדיף פרשנות התומכת בניתוק הדרגתי של הקשר החוזי, במיוחד במקרה זה, לאור הוודאות המשפטית היחסית ששררה בעולמם המשפטי של הצדדים ערב הביטול. בכך, כך נקבע, "יש כדי להטות את כפות המאזניים לפירוש המקיים את הקשר ההסכמי בגין אותן תובענות שעילתן התגבשה עד למועד הביטול, ולא לזה המאיינו כליל". לאחר הדברים האלה, קבע בית המשפט את זכותו של המוסד לשיפוי בהתאם לתנאי ההסכם במקרה מושא התביעה שבפניו. 

5.        המוסד ערער על פסק-דינו של בית משפט השלום. בערעורו חזר המוסד וטען כי מטרתו העיקרית של ההסכם סוכלה בשל ריבוי ההתדיינויות בין הצדדים, ועל כן הוא נאלץ לבטלו. בנוסף, טען המוסד כי היה זכאי לבטל את ההסכם מחמת הפרתו היסודית על-ידי המבטחות, אשר סירבו לשלם את הדרישה ההסכמית לשיפוי ששלח אליהן בטרם בוטל ההסכם. עוד טען המוסד כי הצדדים להסכם לא התכוונו להתקשר בהסכם שיחייבם לצמיתות, ועל כן קבעו כי כל אחד מהם יוכל לבטלו בהודעה לצד השני בתוך פרק זמן סביר מראש.

 

           בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטים א' אפעל גבאי, א' פרקש ור' כרמל) דחה את הערעור. הטענה לפיה ההסכם בוטל בשל הפרתו לא נתקבלה, שכן  מכתב הביטול ששלח המוסד למשיבות לא ייחס להן כל הפרה. בית המשפט חזר על הקביעה לפיה המוסד ביטל את ההסכם בהתאם למנגנון שנקבע בסעיף 9 להסכם, במסגרת "תחנת יציאה" אפשרית, ולא עקב הפרתו על ידי המשיבות. לאור האמור, אושרה גם קביעת הערכאה הדיונית, לפיה הביטול – בנסיבות אלה – חל על תאונות שיתרחשו מכאן ואילך, היינו לאחר כניסתו לתוקף של ביטול ההסכם. בית המשפט הבהיר בהקשר זה כי: "הכלל הוא, כפי שקבע בית משפט קמא, כי במקרים בהם מביע צד לחוזה ארוך טווח רצון לבטלו, אכן עומדת זכות הביטול למבקש לעשות כן, אולם יש להביא בחשבון במכלול השיקולים את משך הזמן בו חל ההסכם, ובענייננו מדובר בתקופה בת עשרות שנים, וההתנתקות מצרכיה היערכות של שני הצדדים. בנסיבות אלה מושם דגש על הצורך בהפרדה הדרגתית של הקשר רב השנים, והפרשנות הטבעית של ההסכם בדבר המשך תחולתו על עילות התביעה שקמו למערער [המוסד] עד לביטולו אף תומכת בכך. לצד זכויות המערער [המוסד], יש להגן על הציפייה הסבירה וההסתמכות של המשיבות, לפיהן מקום בו ההסכם מופסק – ההפסקה לא תחול על תאונות שקדמו למועד ההפסקה". לאור האמור, נדחה הערעור.

 

6.        המוסד אינו משלים עם פסק דינה של ערכאת הערעור ומכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו. המוסד חוזר על הטענה לפיה ריבוי ההתדיינויות אשר נכפה עליו היה בבחינת הפרה יסודית של ההסכם, וכי הפרה זו היא שעמדה בבסיס הודעת הביטול שנשלחה למבטחות השונות. הביטול, אליבא דידו, הוא מיידי ואין עוד תחולה להסכם. המוסד טוען כי הגם שבהודעת הביטול נרשם כי "מטרתם העיקרית של ההסכם ומסמך ההבהרות סוכלה" [הדגשה הוספה – א' ר'], הרי שטענת המוסד הייתה להפרה יסודית של ההסכם. טענה זו, כך סבור המוסד, עולה בבירור ממכתב הביטול. המוסד מלין על שלא נשמעו ראיות ועדויות על-ידי הערכאה הדיונית. עוד טוען הוא כי משנקבע כי ההסכם בוטל כדין, לא היה מקום לכבול את הצדדים אליו לשבע שנים נוספות. בכך, כך נטען, נוצר מצב אבסורדי בו, מחד גיסא גוררות המבטחות את המוסד להליכים משפטיים ארוכים ויקרים, בניגוד לתכלית ההסכם, אך מחד גיסא ממשיכות הן בסיומם של הליכים אלה ליהנות מאחוזי ההנחה שנקבעו להן בהסכם. המוסד מוסיף וטוען כי הביטול אינו פוגע באינטרס ההסתמכות של המבטחות. הוא מדגיש כי בהסכם נקבע כי ניתן יהיה לבטלו בתוך פרק זמן של 60 יום, ואילו בית המשפט העניק למבטחות פרק זמן של שבע שנים להיערך לביטול. עוד מציין הוא בהקשר זה כי המבטחות עומדות על כך שבתביעת הנפגע, ינוכו מלוא גמלאות המוסד הנובעות מהתאונה, בלא שההנחה ההסכמית לה הן זוכות מול המוסד תילקח בחשבון. לבסוף מפרט המוסד כי במסגרת יחסיו עם קרנית, מתנהלים הצדדים מיום ביטול ההסכם בשנת 2009 אך ורק בהתאם לזכויות המוסד לפי חוק הביטוח הלאומי בנוגע לכל תאונות הדרכים שאירעו לפני ביטול ההסכם ולאחריו. המוסד סבור כי יש ליתן לו רשות לערער שכן מדובר בשאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית, המשפיעה על אלפי תביעות המתנהלות בערכאות השונות בבתי משפט שונים בישראל.    

 

7.        המשיבות סומכות ידיהן על החלטות הערכאות הקודמות וסבורות כי אין מקום ליתן רשות ערעור. ראשית, יוצאות הן כנגד הטענה בדבר אי שמיעת ראיות במסגרת הדיון בערכאה המבררת וטוענות כי ניתנה לצדדים הזדמנות להביא ראיותיהם בעניין ביטול ההסכם ולחקור את עורכי המסמכים. המשיבות טוענות כי אין לאפשר למוסד, במסגרת רשות ערעור בגלגול שלישי, להציג ראיות נוספות, אשר ניתנה הזדמנות להגישן במסגרת ההליך בערכאה המבררת. לגופו של עניין טוענות המשיבות כי אין להתערב בקביעה לפיה ביטול ההסכם נעשה שלא על רקע סיכול או הפרה של ההסכם, אלא על רקע רצונו של המוסד להביאו אל סופו. המשיבות מדגישות כי המוסד עצמו חסך כספים ומשאבים רבים, כאשר במרוצת השנים שולמו וסולקו אלפי דרישות שלו למבטחות, ללא כל התדיינות משפטית. ההסכם, כך נטען, שירת את שני הצדדים ושניהם נהנו ממנו במשך שנים רבות. לאור האמור, סבורות הן כי יש לאשר את הקביעה לפיה ימשיך ההסכם לחול על כל התאונות שאירעו עד למועד ביטולו. עוד טוענות המשיבות כי אין לגזור גזירה שווה מעניינה של קרנית, שכן טעמיה של זו האחרונה שונים משל שאר המבטחות. המשיבות מפנות גם לפסיקה נוספת התומכת במסקנה כי ההסכם חל על כל התאונות שאירעו עד מועד ביטולו (החלטת השופט א' רובין בת"א 5006/09 המוסד לביטוח לאומי נ' ביטוח ישיר איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, 19.9.2010) והחלטת השופטת ג' כנפי שטייניץ לדחות בקשת רשות לערער על החלטה זו – רע"א 34626-11-10 המוסד לביטוח לאומי נ' ביטוח ישיר איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, 2.12.2010)).

 

8.        לאחר שבחנתי היטב את טענות הצדדים, לרבות תגובתו של המוסד לתשובת המשיבים, הגעתי למסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

 

           ההסכמים שנחתמו בין המוסד לבין המבטחות בשנת 1979 זכו, לא בכדי, לכינוי "ההסכמים רבי השנים". הסכמים אלה, אשר באו להסדיר את מערכת היחסים שבין המוסד, המשלם גמלאות לנפגעי תאונות דרכים, לבין המבטחות, האחראיות לפיצוי הנפגעים מכוח פוליסת ביטוח בת תוקף, נועדו "לייעל את הליך השיפוי בדרך של קביעת הסדר מוסכם כללי מראש, שיבוא תחת ההתדיינויות העתידיות שהיו נדרשות בכל פעם שהמל"ל היה חפץ להפעיל את הזכות המוקנית לו בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי" (דנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד ס(4) 132 (2006)). בתי המשפט עמדו תכופות על תכליתם של ההסכמים – למנוע התדיינויות ולחסוך במשאבים – ועל חשיבותם הרבה: "תכליתו הכללית של ההסכם היא להביא לפתרון מחלוקות עתידיות בין הצדדים לו ולהגיע להסכמה מראש כדי לחסוך התדיינויות בעתיד בכל תביעה ותביעה בנפרד..." – כך שנה המשנה לנשיא ת' אור – "הסדר זה יש לברך עליו. חשיבותו היא במניעת התדיינויות בין הצדדים להסכם, על כל הזמן, האנרגיות והעלויות הכרוכות בכך" (ע"א 9946/01 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, פס"ד נח (1) 103, 110-109 (2003)). באופן דומה ציינה השופטת א' חיות באותה פרשה כי "ההסכם... נועד להסדיר מראש ובהסכמה את כל אותן תביעות שיפוי פוטנציאליות שהיו מתנהלות בין הצדדים לאורך השנים, מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, אלמלא נקשר ההסכם. מדובר אפוא בהסדר יעיל בין גופים שווים בעוצמתם, שביסודו מונחים שיקולים כלכליים של חיסכון במשאבים וכן 'קניית' סיכונים וסיכויים הכרוכים, מטבע הדברים, בהתדיינויות משפטיות" (שם, בעמ' 115).

           ואמנם, ההסכמים שירתו את הצדדים להם במשך תקופה ארוכה של למעלה משלושים שנה. אכן, לא היה בהם כדי למנוע לחלוטין התדיינויות; סוגיות רבות הנוגעות לפרשנותם הובאו במרוצת השנים לפתחן של הערכאות השונות, ובתי המשפט הכריעו במחלוקות השונות, כשלעתים הם מקבלים את עמדת המוסד, ולעתים – את עמדת המבטחות. דומה היה כי הסוגיות המשפטיות שהיו שנויות במחלוקת בין הצדדים הוסדרו ברובן (לסקירה מפורטת של הסוגיות שהוכרעו על ידי הערכאות השונות, ראו סעיפים 27-22 לפסק דינו של בית משפט השלום), אלא שאז נטרפו הקלפים עם ביטולו של ההסכם על-ידי המוסד. זהו הרקע להתדיינות ועתה – לגופם של דברים.

 

9.        לא שוכנעתי כי יש מקום להתערב בקביעת הערכאות הקודמות לפיה ההסכם לא בוטל מחמת סיכול או הפרה יסודית, אלא מכוח זכותו של המוסד, כצד להסכם, להביאו לסיום. הסוגיות החוזיות לובנו בהרחבה על-ידי הערכאה הדיונית, נבחנו פעם נוספת בקפידה על ידי ערכאת הערעור, ואינן מצדיקות דיון בגלגול שלישי. אציין רק כי בהתחשב בכך שברבות מן ההתדיינויות המשפטיות התקבלה עמדת המבטחות, ספק אם ניתן היה לקבל טענה לפיה המבטחות דווקא הן שהפרו את ההסכם; אך מכל מקום, וכפי שנקבע, טענה כזו ממילא לא הועלתה על הכתב במסגרת מכתב הביטול.

 

           משנפסק כי ההסכם בוטל כדין על ידי המוסד, שומה היה על בית המשפט להוסיף ולקבוע מה דינן של כל אותן תביעות, שעילתן התגבשה במועד קרות התאונה (ע"א 1577/97 המוסד לביטוח לאומי נ' עמית, פ"ד נז (4) 433 (2001)), כאשר התאונה ארעה קודם למועד ביטול ההסכם. מצאתי טעם רב בפיתרון המעשי שהעמידו הערכאות הקודמות, המביא בחשבון את דבר היותו של "ההסכם רב השנים" הסכם ארוך-טווח. אכן, הסכם מסוג זה אין לקטוע באבחה אחת, אלא יש להפסיק את ההתקשרות על פיו באופן הדרגתי. בית משפט השלום ציין לעניין זה כי "אף שלכל צד להסכם שבין המל"ל למבטחות ניתנה הזכות לבטלו באופן חד-צדדי, כפי שנקבע במפורש בסעיף 9 להסכם, נראה שיש להפעיל זכות זו בדרך שתשקף באופן ראוי את העובדה שהקשר החוזי שרר כשלושים שנה, והקיף אלפי, וככל הנראה אף עשרות אלפי, דרישות לתשלום שנשלחו, התקבלו ושולמו" (סעיף 51 לפסק הדין). בית המשפט פירט את מכלול השיקולים הצריכים לעניין, בעומדו על כך ש"התנתקות מהסכם מעין זה מצריכה היערכות של שני הצדדים גם יחד, ויתכן שגם של גורמים נוספים. הערכות זו תבוא לידי ביטוי בצורך בהגדלה ממשית של כח האדם המשפטי העוסק בליטיגציה אצל שני הצדדים להסכם; בהקצאת משאבים מטעם שני הצדדים, זו הפעם ביחידה שתרכז את התביעות, לצורך התמודדות עם תביעות רבות שיוגשו כנגד מבטחות בבתי-המשפט; בהתדיינויות משפטיות ארוכות ומורכבות בנוגע לדרך בה ינוהלו התובענות מכאן ואילך, ביחד עם תביעת הנפגע או בנפרד ממנה..., תוך אפשרות לניגוד אינטרסים בין השניים; בעומס רב שיתווסף על מערכת המשפט, ויפגע הן בציבור ככלל והן בצדדים להסכם כפרט; בפגיעה בתכנון הפיננסי של המבטחות, שהן גופים כלכליים לכל דבר ועניין, ויש להניח שהסתמכו בעריכת המאזנים ובצפיית תזרים המזומנים גם על הוודאות המשפטית הנובעת מהפעלת ההסכם; וככל הנראה גם לפגיעה כלכלית במל"ל שספק אם הוא ערוך לניהול כמות אדירה של תובענות בכל שנה, ומכאן החשש ששינוי דרך ההתנהלות יביא לאובדן זכויות תביעה רבות בשל התיישנות עילתן" (שם). אכן, דומה כי תיאור זה משקף היטב את השלכתו של ביטול ההסכם על כל הגורמים הנוגעים בדבר, ונוכח האמור אין לשנות מן התוצאה המאוזנת אליה הגיעו הערכאות שדנו בעניין. אשר על כן, לא שוכנעתי כי יש מקום לקיים דיון בגלגול שלישי בסוגיות הנדונות.

 

           בקשת רשות הערעור נדחית. המוסד יישא בשכ"ט עו"ד המשיבות בסך 15,000 ש"ח.

 

           ניתנה היום, כ"ז בניסן התשע"ב (19.4.2012).

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11083540_P04.doc   גח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il