עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 816/11

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

בשם המבקשת:                      עו"ד ענת בן שלמה-רחובי

                                           עו"ד יעקב אבימור

 

בשם המשיב 1:                      עו"ד אסף פוזנר

 

 

 

1.        בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ר' יעקובי). בהחלטה נדחתה בקשת המבקשת, קופת חולים שירותי בריאות כללית (להלן – קופת החולים), לדחות על הסף תביעה שהוגשה נגדה על-ידי המנוחה מרים ברנשטיין ז"ל (להלן – המנוחה). בפתח הדברים יצוין, כי המנוחה הלכה לעולמה לאחר הגשת ההליך דנא ולאחר שהוגשה מטעמה תשובה לבקשת רשות הערעור. בהתחשב בהודעת בא-כוח המנוחה מיום 21.9.2011, ובהתאם לתקנה 38 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – תקנות סדר הדין), הנני מורה כי מר משה ברנשטיין, יורשה של המנוחה על-פי צוואה מיום 26.5.2011, יהיה לבעל דין בהליך דנא תחת המנוחה (כמשיב 1).

 

 

2.        אפרט עתה בקצרה את הרקע העובדתי הנוגע לבקשה. המנוחה הייתה מבוטחת של קופת החולים. בשנת 2005 הגישה המנוחה לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה נזיקית נגד קופת החולים (להלן – התביעה הראשונה). הטענה העיקרית שעמדה ביסוד התביעה הייתה, כי רופאי קופת החולים התרשלו בכך שלא איבחנו במועד גידול סרטני ממאיר אשר נתגלה, לימים, בגופה של המנוחה. בחודש אוקטובר 2007 הוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה ליתן תוקף של פסק-דין להסכם פשרה שגיבשו הצדדים (להלן – הסכם הפשרה). בהסכם הפשרה הסכימה קופת החולים לשלם למנוחה סכום של 520,000 ש"ח. בהסכם, אשר נשא את הכותרת "כתב ויתור וסילוק", נאמר, בין היתר, כי המנוחה מוותרת על התביעה הראשונה וכן על כל תביעה נגד קופת החולים בגין הטיפולים שניתנו לה, וזאת "הן לגבי נזקים שהיו קיימים, אם היו, בסמוך לאחר הטיפולים והן לגבי נזקים שיתהוו או יתגבשו בעתיד כתוצאה מהטיפולים או בגינם במישרין ובין בעקיפין". ביום 30.10.2007 נתן בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' ענבר) תוקף של פסק-דין להסכם הפשרה (להלן – פסק-הדין).

 

3.        חלפו מספר שנים ובחודש פברואר 2010 הגישה המנוחה לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה חדשה נגד קופת החולים (להלן – התביעה השנייה). הפעם הוגשה התביעה גם נגד המשיבה 2, הסתדרות מדיצינית הדסה. על פי המתואר בתביעה השנייה, נערכו למנוחה לפני כריתת הסכם הפשרה בדיקות שונות על-ידי בית החולים הדסה בירושלים, המופעל על-ידי המשיבה 2 (להלן – בית החולים). זאת, במטרה לבחון את מצבה הרפואי של המנוחה וביתר פירוט, האם הטיפולים הרפואיים שנערכו לה הסתיימו בהצלחה. המנוחה טענה בתביעה השנייה, כי מפיענוח הבדיקות שנערכו על-ידי בית החולים לפני כריתת הסכם הפשרה, עלה כי היא החלימה ממחלתה. דא עקא, המנוחה טענה כי רק לאחר כריתת הסכם הפשרה התברר לה כי בית החולים פיענח בצורה שגויה את תוצאות הבדיקות, וכי בפועל לימדו הן כי היא לא החלימה לפני שנעשה הסכם הפשרה. המנוחה עתרה לכך שהמשיבה 2 תפצה אותה על הנזקים שנגרמו לה בשל האיבחון השגוי. בין היתר טענה המנוחה, כי אילו הייתה יודעת בזמן אמת כי לא החלימה, לא הייתה כורתת את הסכם הפשרה עם קופת החולים. בכל הנוגע לקופת החולים, טענה המנוחה בתביעה השנייה כי יש לבטל את פסק-הדין אשר נתן תוקף להסכם הפשרה. לטענתה, ההסכם נכרת מתוך טעות משותפת של הצדדים, במובן זה שהמנוחה וקופת החולים טעו לחשוב, בעת כריתת ההסכם, כי המנוחה החלימה מן המחלה.

 

 

4.        לאחר הגשת התביעה השנייה עתרה קופת החולים לדחיית התביעה על הסף, בין היתר מחמת היעדר עילת תביעה. טענתה המרכזית של קופת החולים הייתה, כי אין מקום לבטל את פסק-הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה. למעשה טענה קופת החולים,  כי התביעה השנייה אינה מגלה עילת תביעה נגדה, משום שלגישתה לא עומדת למנוחה כל אפשרות לדרוש את ביטול פסק-הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה. במסגרת הסכם הפשרה, כך טענה קופת החולים, ערכו הצדדים חלוקת סיכונים בנוגע למצבה הרפואי של המנוחה. אי לכך נטען, כי הנתון בדבר אי החלמה אינו מצדיק את ביטול פסק-הדין והסכם הפשרה ש"נבלע" בתוכו. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לדחייה על הסף. קופת החולים אינה משלימה עם ההחלטה ומכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

 

5.        דעתי היא, כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור. מקובלת עליי מסקנתו של בית משפט קמא לפיה אין מקום לסלק על הסף את התביעה השנייה נגד קופת החולים.

 

6.        במקרה שלפנינו, טענה המנוחה בתביעה השנייה כי יש לבטל את הסכם הפשרה, אשר קיבל תוקף של פסק-דין, מחמת פגם של טעות. ברי, כי אין מקום  להכריע בשלב הנוכחי בטענה זו. כל שיש לבדוק הוא, האם מגלה התביעה עילת תביעה ולוּ בדוחק. לדעתי, יש להשיב על שאלה זו בחיוב. אכן, כאשר מוגשת לבית המשפט תביעה לביטול פסק-דין הנותן תוקף להסכם פשרה, רשאי הוא לסלק על הסף את התביעה אם מצא כי אין בעובדות המפורטות בכתב התביעה כדי להקים עילה לביטול פסק-הדין (ראו והשוו, ע"א 280/84 עפרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(3) 358, 360-359 (1986)). הלכה היא, כי רק טעמים כבדי משקל עשויים להצדיק ביטול הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק-דין. זאת בראש ובראשונה בשל הרצון לעודד פשרות (ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא(1) 577, 593-591 (1997) (להלן – עניין בן לולו)). אחת מן הטענות הנפוצות בהן נעשה שימוש בניסיון לבטל הסכמי פשרה, הינה כי ההסכם נגוע בטעות או בהטעייה. על מנת לעודד פשרות באופן כללי ועל רקע המגמה שלא לעודד הליכים לביטול הסכמי פשרה (מחמת עקרון סופיות הפשרה), נקבע בפסיקה כי אם מדובר בטעות בחלוקת הסיכונים שנטלו על עצמם הצדדים להסכם, לא יהיה בכך, ככלל, כדי להצדיק ביטול הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק-דין (ראו והשוו, ע"א 9344/04 אנגל נ' עידן מערכות כבלים ישראל בע"מ, פיסקאות 10-8 לחוות-דעתה של השופטת מ' נאור (טרם פורסם, 10.9.2006); ע"א 11750/05 שמר נ' בנק הפועלים בע"מ, פיסקה 9 (15.11.2007)). זאת ועוד, בכל הנוגע לתביעות שהוגשו על רקע נזקי גוף, ואשר נסתיימו בהסכם הפשרה, נקבע בעניין בן לולו כי יש לראות את הצדדים להסכם כמי שלקחו בחשבון את האפשרות של החמרה במצב הרפואי. זאת, במסגרת חלוקת הסיכונים החוזיים. כלומר, אפילו אירעו התפתחויות מאוחרות שהובילו להחמרה במצב הרפואי אשר לא היו ידועות בעת כריתת הסכם הפשרה, הרי במקרה הרגיל לא יהיה בכך כדי להצדיק את ביטול פסק-הדין, שכן מדובר לכל היותר בטעות בהקצאת הסיכונים החוזיים (עניין בן לולו, עמ' 599-598).

 

7.        לצד זאת הודגש בעניין בן לולו, כי ייתכנו "תרחישים קיצוניים ורחוקים מאלה שעמדו לנגד עיניהם של הצדדים לפשרה" בהם ניתן יהיה להעלות טענה של טעות (שם, עמ' 599, ההדגשה במקור – א' ג'). בהקשר זה נאמר על-ידי השופט ת' אור (שם, בעמ' 604), כי:

 

 "..ניתן יהיה לקבל טענה של טעות מקום בו התגלתה בניזוק, בשלב מאוחר לחתימה על הסכם הפשרה, פגיעה אשר (א) היא כה חריגה בעוצמתה ובטיבה עד שלא ניתן לומר כי היא נתונה במסגרת הסיכונים הרגילה של 'אי הוודאות המודעת' אשר הסיכון בגינה מוטל על הצדדים, ו-(ב) אשר גילויה משמיט את הבסיס מתחת להסכם הפשרה כפי שנכרת".

 

           במקרה שלפנינו טענה המנוחה כי בעת כריתת הסכם הפשרה היא כלל לא ידעה כי לא החלימה. ודוקו, אין מדובר על פרוץ המחלה לאחר הסכם הפשרה. ייתכן בהחלט, כי אילו המחלה הייתה פורצת מחדש לאחר ההסכם, היה מקום לקבוע כי הטעות היא בהקצאת הסיכונים. אולם, בענייננו העלתה המנוחה את הטענה כי כבר במועד בו חתמה על הסכם הפשרה עם קופת החולים, עדיין קיננה בה המחלה בלא שהצדדים ידעו על כך. היינו, הטענה היא כי גילוי הטעות השמיט את המסד עליו נשען הסכם הפשרה כולו. טענה זו מתיישבת, לכאורה, עם אחד החריגים שנמנו בעניין בן לולו כמאפשרים, באופן עקרוני, קבלת טענה של טעות. בזהירות המתבקשת בשלב הזה, איני סבור כי טענת המנוחה אינה מגלה, אפילו לא בדוחק, כל עילת תביעה נגד קופת החולים. ברי, כי אין בכוונתי להביע כל עמדה באשר לטענה זו, אשר דינה להתברר בפני הערכאה הדיונית. לא ניתן לשלול את האפשרות כי היא תתקבל בסופו של דבר, וכך גם לא ניתן לשלול את האפשרות ההפוכה. אך בשלב זה של ההליך, איני סבור כי יש מקום לקבל את טענת קופת החולים ולסלק את התביעה על הסף מחמת חוסר עילה.  

 

8.        אוסיף ואציין, כי לא מצאתי פגם דיוני באופן בו עתרה המנוחה לביטול הסכם הפשרה. כידוע, כאשר ניתן תוקף של פסק-דין להסכם פשרה, ואחד מן הצדדים להסכם מבקש לבטלו בשל פגם ברצון (למשל, מחמת טעות או הטעייה), עומדת בפניו האפשרות הדיונית להגיש תביעה לערכאה בה אושר הסכם הפשרה, ולעתור לביטול ההסכם ופסק-הדין בו ניתן להסכם תוקף (ראו לדוגמה, ע"א 1545/08 מוסקונה נ' סולל בונה, פיסקה 11 (טרם פורסם, 4.3.2010), והאסמכתאות שם). בענייננו, כאמור, עתרה המנוחה בתביעה השנייה לביטול הסכם הפשרה, וכן היא ביקשה להורות על המשך ניהול התביעה הראשונה (סעיף 55 לכתב התביעה השנייה). תובענת הביטול הוגשה לערכאה בה ניתן תוקף של פסק-דין להסכם הפשרה. איני סבור כי נפל פגם בכך שסעד זה נתבקש במסגרת אותה תביעה בה טענה המנוחה, כלפי בית החולים, להתרשלותו מחמת אי-פיענוח נכון של הבדיקות הרפואיות שנערכו לה עובר לכריתת הסכם הפשרה. ברור, שהדיון בשאלה אם נפל בהסכם הפשרה פגם של טעות, קשור במידה מסוימת לשאלה האם הבדיקות שנערכו למנוחה פוענחו על-ידי בית החולים בצורה שגויה והאם היה בכך משום רשלנות מצד בית החולים (ברי, כי אין מקום להביע בשלב זה כל עמדה גם לגבי סוגיות אלה).

 

9.        בשולי הדברים יצוין, כי לא ראיתי מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי לדחות את בקשת קופת החולים להורות למנוחה להפקיד ערובה להוצאותיה. צדק בית משפט קמא משקבע כי דרישת קופת החולים בנושא זה הועלתה "באופן לקוני ביותר" (ראו סעיף 49 לבקשה לדחייה על הסף). יוער, כי בית המשפט המחוזי איפשר לקופת החולים להגיש בקשה מנומקת ומתאימה בנושא זה. מטעמים אלה אין צידוק להתערב בהחלטה גם ככל שהיא נוגעת להפקדת הערובה.

 

10.      לפיכך, הנני דוחה את בקשת רשות הערעור. ממילא מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה עמה. המבקשת תישא בשכר טרחת עורך-דין לזכות המשיב 1 בסך של 25,000 ש"ח.

 

 

 

           ניתנה היום, י"ב בכסלו התשע"ב (8.12.2011).

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11008160_S03.doc   גק

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il