עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 7938/11

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

 

ע"פ  7938/11

ע"פ  8366/11

ע"פ  8367/11

ע"פ  8368/11

 

לפני:  

כבוד השופטת ע' ארבל

 

כבוד השופט נ' הנדל

 

כבוד השופטת ד' ברק-ארז

 

המערער בע"פ 8366/11:

פלוני

המערער בע"פ 8367/11:

פלוני

המערער בע"פ 8368/11:

פלוני

(והמשיבים בע"פ 7938/11):

 

                                                                                         

 

נ  ג  ד

                                                                                                    

המשיבה בע"פ 8366/11, 8367/11 ו-8368/11  והמערערת בע"פ 7938/11:

מדינת ישראל

 

ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 27.9.2011 בתיק פ' 201-02-10 שניתן על ידי כבוד השופט כמאל סעב

                                          

תאריך הישיבה:

ט"ו בתמוז התשע"ב      

(5.7.2012)

 

בשם המערער

והמשיבים בע"פ 7938/11:

עו"ד שלומי שרון

 

בשם המשיבה

והמערערת בע"פ  7938/11:

עו"ד שאול כהן

 

בשם שירות המבחן לנוער:

גב' שלומית מרדר

 


 

פסק-דין

 

השופטת ד' ברק-ארז:

 

1.       חבורת צעירים חדרה באישון לילה לביתו של קשיש בודד. כלבו של הקשיש נקרה על דרכם של הפורצים, והוסר מן הדרך ככלי אין חפץ בו על דרך הכנסתו למקפיא. אז נותרה הדרך פתוחה למטרה שלשמה חברו – השוד. משלא קיבלו מענה לגבי מקום הימצאם של כסף או דברי ערך אחרים הטיחו את הקשיש על הרצפה. בסופו של דבר, לא הצליחו לממש את זממם ונתפסו על-ידי המשטרה במנוסתם. זהו גרעינו של סיפור המעשה שנפרש בפנינו במסגרת הערעורים.

 

הרקע העובדתי

 

2.        ביום 22.1.2010 בשעה 00:15 נפרץ ביתו של קשיש בגיל 96 (להלן: המתלונן), על מנת לגנוב ממנו רכוש. המדינה מייחסת את המעשה לשלושה – שהם המשיבים שבפנינו בערעורה של המדינה, והמערערים (כל אחד בנפרד) בערעורים שהגישו. לצורך המשך הדיון הם יכונו להלן, בהתאמה, המשיב 1, המשיב 2 והמשיב 3. אין עוד מחלוקת כי המשיבים 2 ו-3 נכנסו לדירתו של המתלונן, אך כפי שיובהר, המשיב 1 טוען כי לא נכנס עמם לדירה עצמה. במהלך האירוע, נתקלו הפורצים תחילה בכלבו של המתלונן. הם תפסוהו והכניסוהו לתא המקפיא של המקרר. או אז הם ניגשו אל המתלונן, אשר התעורר מהרעש, ואיימו עליו שיפגעו בגופו על מנת שימסור להם כספים. כאשר השיב להם המתלונן שאין לו כסף, המשיכו הפורצים לאיים עליו עם חפץ חד, וכן הודיעו לו כי יפגעו בקרובת משפחתו תוך שהם מציגים בפניו תמונתה, על מנת להחליש את התנגדותו. משעמד על כך שאין לו כספים, המשיבים השליכוהו על הרצפה, חבלו בו וערכו חיפוש בדירתו, תוך שהם עוקרים דלתות מארונות הבית, מוציאים את תכולת הארונות וגורמים לאי סדר בדירה. כשסיימו את חיפושיהם, עזבו המשיבים את דירת המתלונן ונטלו עמם את לחצן המצוקה שלו. בשלב זה הגיע למקום כוח משטרתי אשר מנע את בריחתם של המשיבים מהמקום ועצר אותם. 

 

3.       המשיבים 2 ו-3 ניסו להימלט מהשוטרים ולהתנגד למעצרם. המשיב 2 פגע בגופו ובאצבעו של אחד השוטרים ואילו המשיב 3 השליך עצמו על חזהו של שוטר אחר וגרם לו לשברים בשתי צלעות.

 


ההליכים בפני בית משפט קמא

 

4.         נגד המשיבים הוגש כתב אישום שייחס להם עבירות של שוד חמור (לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)); כניסה והתפרצות למקום מגורים כדי לבצע פשע (לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין); תקיפת זקן (לפי סעיף 368ו(א) לחוק העונשין); איסור התעללות בבעל חיים (לפי סעיף 2(א) ו-17(א) לחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), התשנ"ד-1994); תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות (לפי סעיף 274 לחוק העונשין) והיזק בזדון (לפי סעיף 452 לחוק העונשין).

 

5.       ביום 11.3.2010 כפרו המשיבים בעובדות כתב האישום והתיק נקבע לשמיעת ראיות ביום 23.3.2010. באותו מועד הודיעו הצדדים כי הם הגיעו להסדר טיעון, המשיבים חזרו בהם מכפירתם והצדדים ביקשו שתינתן להם הזדמנות להציג את הסדר הטיעון בפני שופט מגשר. המשיבים הודו במסגרת הסדר הטיעון, בכתב אישום מתוקן, בפני השופטת ח' הורוביץ. בסופו של דבר, המשיבים ביקשו לחזור בהם באופן חלקי מהודאותיהם – בכל הנוגע לחלקו של המשיב 1 במעשי העבירה. לטענתם, הוא לא נכנס לדירה אלא נותר מחוץ לה כדי לסייע בתצפית והתרעה. בנסיבות אלה, משפטם של המשיבים החל להתנהל לפי כתב האישום המקורי.

 

פסק הדין של בית משפט קמא

 

6.       בית המשפט קמא (בית המשפט המחוזי בחיפה, השופט כ' סעב) הרשיע את המשיבים ברוב העבירות שיוחסו להם, ובכלל זה את המשיב 1. הם זוכו מן העבירה של שוד והורשעו במקומה בעבירה של ניסיון לשוד (לפי סעיף 403 לחוק העונשין). המשיבים 2 ו-3 הורשעו גם בעבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות.

 

7.       באשר למשיב 1, קבע בית המשפט קמא כי הוא היה בדירת המתלונן, ולכן הרשיע אותו במכלול העבירות הקשורות באירועים שהתרחשו בה, כמו את חבריו. בית המשפט סמך את הכרעתו בעניין זה בעיקר על עדויות השוטרים שנכחו במקום. הוא ביסס את קביעתו על שלושה אדנים: הראשון, השוטרים העידו כי ראו את המשיב 1 יורד מסולם מחלון דירתו של המתלונן. מכאן הסיק בית המשפט קמא כי המערער היה בתוך דירת המתלונן בעת קרות האירוע. שנית, השוטר שתפס את המשיב 1 העיד כי הלה שאל אותו אם "הזקן מת או לא", עובדה שאינה מתיישבת לכאורה עם הטענה שלא היה בדירה. שלישית, בית המשפט קבע כי המשיב כבש את עדותו זמן רב ללא הסבר משכנע. למעלה מן הצורך הוסיף בית המשפט קמא כי גם מבלי להכריע כי המשיב 1 נכח בדירת המתלונן בצוותא עם מערערים 2 ו-3, ניתן לראות בו מבצע בצוותא, על סמך הודאתו ששימש שומר שאמור היה להתריע על הגעת שוטרים או אחרים לדירה במהלך ביצוע ההתפרצות.

 

8.       ביום 27.9.2011 לאחר שהוצגו בפני בית המשפט קמא תסקירי שירות מבחן הנוגעים לכל אחד מן המשיבים וכן תסקיר קורבן העבירה, גזר בית המשפט קמא על כל אחד מהם חמש שנות מאסר בפועל. ביחס למשיב 1 הופעל גם עונש מאסר מותנה בן 12 חודשים, כך שסך כל עונשו היה שש שנות מאסר. ביחס למשיב 3 הופעל עונש מאסר מותנה של שבעה חודשים כך שסך כל עונשו היה חמש שנים ושבעה חודשי מאסר.

 

הערעורים שבפנינו

 

9.       בפנינו ארבעה ערעורים – ערעורה של המדינה על קולת עונשם של שלושת הנאשמים, המשיבים בפנינו; שלושה ערעורים נוספים של המשיבים – המשיב 1 מערער על הרשעתו כמבצע בצוותא של העבירות שבוצעו על-ידי חבריו בדירת הקשיש (להוציא העבירה של סיוע לפריצה שעל ההרשעה בה אינו חולק); המשיבים 2 ו-3 שהיו קטינים בעת האירוע מערערים על חומרת עונשיהם. על-פי הגיון הדברים, אדון תחילה בערעורו של המשיב 1 על הכרעת הדין ואחר כך בערעורים (משני צדי המתרס) על העונשים שהוטלו על המשיבים.

 

ערעורו של המשיב 1 על הכרעת הדין: שאלה של מקום

 

10.     המשיב 1 טוען כי לא היה בדירה בעת ביצוע המעשים האלימים וכן לא יכול היה לצפות אותם. לטענתו, הוצב כשומר בלבד ולא ידע על הימצאותם של המתלונן וכלבו בבית. באופן יותר ספציפי, טען המשיב 1 כי שגה בית המשפט קמא בכך שלא נתן את דעתו למכלול העובדות המצביעות על כך שלא היה בדירה ואף לא היה מתוכנן להיות בה. עובר לאירוע הוא החליף חולצת פייטים אדומה שלבש במסיבה לחולצה שחורה משום שיועד לתפקיד השומר על הפריצה כך שלא יבלוט בשטח. בשונה מחבריו, הוא לא עטה כיסוי פנים וכן לא נמצא בזירה או בסביבתה שום פריט בד שיכול היה לשמש אותו לכיסוי פניו. בשונה מהם הוא אף נעצר ללא כפפות וכן לא נמצאו כפפות בזירת העבירה או בסביבתה שיכלו לשמשו. אמנם, המשיב 1 נעצר בעת שירד מן הסולם המוביל לחלון דירת המתלונן. אולם, לטענתו, הוא נמצא על הסולם מאחר שביקש להזהיר את חבריו שבדירה מבואם של השוטרים. הוא הוסיף וטען בעניין זה שבעת שנעצר היה המשיב 2 בתהליך של יציאה מן החלון, ולא היה עושה כן אילו היה מודע לכך שהמשיב 1 נמצא במקום ואף נופל לזרועותיהם של השוטרים. המשיב 1 הוסיף וביסס את טענותיו על כך שהמתלונן ציין בעדותו שהיו עמו בחדר בו ישן שני אנשים. כמו כן, טען המשיב 1 כי נשא עמו טלפון סלולארי המכוון למצב של צלצול (ללא השתקה), שוב בשונה מחבריו שלא נשאו מכשירי טלפון כלל. המשיב 1 הדגיש כי דו"חות השוטרים שהתייחסו לאירוע לא הזכירו את עובדת יציאתו מן הדירה אלא רק את הימצאותו על הסולם. לטענת המשיב 1, ההתייחסות ליציאתו מן הדירה הופיעה לראשונה בעת שאחד השוטרים העיד על כך בבית המשפט.

 

11.     בעיקרו של דבר, הטענות שהעלה המשיב 1 בערעורו זכו להתייחסות בהכרעת הדין של בית המשפט קמא. אני סבורה שבדין נדחו על-ידו.

 

12.     בטיעונו בפנינו התמקד בא-כוח המערער בעיקר בכך שהגרסה בדבר יציאתו של המשיב 1 מן החלון (להבדיל מירידתו בסולם) הופיעה לראשונה בעדותו של השוטר בבית המשפט, כ"הרחבת" גרסה מאוחרת. לא מצאתי טענה זו משכנעת. דו"ח השוטר המקורי התייחס לכך שהמשיב 1 נראה יורד מסולם "מתוך דירה" ומשמעותו הפשוטה של מונח זה היא שהמשיב 1 לא רק ירד בסולם אלא הגיע לסולם מתוך הדירה – היינו נצפה יוצא מן הדירה ולא רק יורד בסולם. דברים אלה מתיישבים באופן מלא עם העדות במשפט.

13.     בא-כוח המדינה ציין כי המתלונן התייחס בדבריו לאפשרות שהיו בדירה יותר משני אנשים, ורק סיפר שעמו בחדר היו שניים. בא-כוח המדינה הפנה במיוחד את תשומת הלב לשאלתו של המשיב 1 במהלך מעצרו, עוד לפני שפגש את חבריו, לשלומו של "הזקן" – האם הוא "מת". על-פי הטענה, שאלה זו מעידה על כך שהמשיב 1 היה בדירה, או לכל הפחות ידע על כך ששותפיו למעשה העבירה נכנסו לדירה שבה נמצא אדם קשיש, על כל המשמעויות הכרוכות בכך באשר להתפתחותו של האירוע. אני תמימת דעים עם ניתוח זה של המצב. אכן, שאלתו של המשיב 1 מעידה לכל הפחות על ידיעתו שהמתלונן נמצא בדירה. שאלה זו מעמידה אותו בדרגה של מבצע בצוותא למעשים שהתרחשו בה, אף אם לא נכח בה בפועל.

14.     בסיכומו של דבר, שוכנעתי כי הרשעתו של המשיב 1 מבוססת היטב, וכי דין ערעורו להידחות.

 


הערעורים בסוגית העונש: ענישה הולמת וענישת קטינים

 

15.     הן המדינה והן המשיבים ערערו על גזרי הדין שעליהם החליט בית המשפט קמא.

 

16.     המדינה התמקדה בחומרה החברתית של העבירות שיוחסו למשיבים. הם תקפו קשיש, ניצול שואה, פגעו בו והשפילו אותו. זוהי עבירה שבתי המשפט מייחסים לה, בצדק, חומרה יתרה. יש בה כדי להשליך על תחושת הביטחון של אוכלוסיית הקשישים בישראל. כמו כן, המשיבים נטלו מן המתלונן את לחצן המצוקה שלו ונהגו באכזריות יתרה גם בכלבו. הם נכנסו לביתו של אדם בשעה שבה ניתן היה לצפות שיהיה נוכח בו, ולכן יתפתח עימות עימו.

 

17.     המדינה הוסיפה וטענה כי המשיבים 2 ו-3 אכן היו קטינים בעת ביצוע המעשה, אך היו למעשה קטינים על סף הבגירות. בא כוח המדינה טען גם כי מכלול התנהגותם מלמד על היכרות קודמת עם "תרבות עבריינית", ובכלל זה האופן שבו צעקו זה לזה לשמור על זכות השתיקה בעת שנעצרו ומעורבותם בתקיפת השוטרים.

 

18.     כל אחד מן המשיבים, מצידו, מצביע על נסיבות לקולא בעניינו. המשיב 1 ביקש לזקוף לזכותו את מעורבותו העקיפה בלבד באירוע, לטענתו. המשיבים 2 ו-3 סומכים את ערעוריהם בעיקר על כך שהיו קטינים בעת האירוע. בא-כוחם טען שניסוח דבריו של בית המשפט קמא מעיד על כך שעובדה זו לא הובאה, למעשה, בחשבון בהחלטתו, והא ראייה: הושת עליהם עונש זהה לזה שהוטל על המשיב 1, שהיה בגיר. בעניין זה טענה המדינה כי חרף מראית העין הנוצרת מן הענישה הזהה, עונשו של המשיב 1 היה למעשה חמור יותר באופן ששיקף את עובדת היותו בגיר, בהתחשב בכך  שלא הורשע בעבירה החמורה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות. תסקירי המבחן שהוגשו בעניינם העידו בכללותם על כך שהם משפרים את דרכיהם, מודעים לחומרת מעשיהם ומוכנים להביא לשינוי בחייהם, ולכן ממליצים שלא להתערב בעונשים שהוטלו עליהם.

 

19.     התלבטתי מאד בנושא עונשם של המשיבים. העבירות שבהן הורשעו הן עבירות חמורות ומכוערות. הן כרוכות באכזריות ובערלות לב – לאדם ולחי. יתר על כן, בית משפט זה התייחס לא אחת לחומרה היתרה שנודעת לעבירות של תקיפת קשישים לשם שוד ולחשיבות הנודעת להרתעה בהקשר זה. כדברי המשנה לנשיאה א' ריבלין:

 

"המעשה של שוד קשישים, תוך שימוש באלימות, הוא מעשה אלימות מן החמורים ביותר. מדובר בניצול חמור, בזוי, של חוסר הישע של הקורבן, נטילת מעותיו ורכושו והותרתו מצולק בגופו ובנפשו. לא רק קורבן השוד נפגע. נפגעים עמו כל הנמנעים על שכבות הגיל האלה – המאבדים את הביטחון ביכולתם לקיים חיים עצמאיים, ונפגעים באיכות חייהם בשל עצם החרדה שמוטבעת בהם בעת שהם לומדים על ביצוע העבירות מסוג זה" (ע"פ 2800/08 מדינת ישראל נ' דוידוב (לא פורסם, 21.7.2008)).

 

           על כך הוסיף השופט (כתוארו אז) א' גרוניס באומרו:

 

 "תפקידו של בית המשפט להגן על בני החברה, ובמיוחד כך כאשר מדובר באנשים חלשים וחסרי ישע" (ע"פ 8788/08 זיאד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.4.2011), בפסקה 8).

 

          אני מזדהה בכל לב עם דברים אלה, ועם הגישה העקרונית שלה הם נותנים ביטוי.

 

20.     יחד עם זאת, העונש שהוטל על המשיבים אינו חורג מרף הענישה שנקבע על-ידי בית משפט זה. אכן, היו מקרים שבהם נגזרו גם עונשים חמורים מאלה שהוטלו על המשיבים בגין עבירות מסוג זה כנגד קשישים שהותקפו בבתיהם (ראו, למשל: ע"פ 5429/01 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 656; ע"פ 2163/05 אלייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.12.2005); עניין זיאד שנזכר לעיל; ע"פ 3559/11 מדינת ישראל נ' הוואשלה (לא פורסם, 30.10.2011); ע"פ 2013/11 ג'בארין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.5.2012)). אולם, הדבר היה תלוי תמיד במכלול הנסיבות של ביצוע העבירות ושל העבריינים שהורשעו בהן, ויש בפסיקתו של בית משפט זה גם דוגמאות לענישה מקלה יותר (ראו, למשל: ע"פ 3307/08 מדינת ישראל נ' טועמי (לא פורסם, 4.3.2009); ע"פ 2800/11 מועמר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.12.2011); ע"פ 6202110 מדינת ישראל נ' ישראילוב (לא פורסם, 15.3.2011)).

 

21.     בסופו של דבר, הגעתי לכלל דעה שאין מקום לקבל את ערעורה של המדינה על עונשיהם של המשיבים משלושה טעמים עיקריים: גילם הצעיר של המשיבים; ההערכות החיוביות לגבי התהליך השיקומי שבו הם מצויים; וכן מדיניותו העקרונית של בית משפט זה בכל הנוגע להחמרה בענישה בשלב הערעור (שנעשית רק במקרים שבהם נמצאת חריגה משמעותית מרף הענישה הנוהג).

 

22.     במקביל, לא מצאתי כל הצדקה לקבל את ערעוריהם של המשיבים, בהתחשב בחומרה היתרה של המעשים שביצעו. הפחתה נוספת מעונשם היתה מערערת לחלוטין את האיזון העדין בין חומרת המעשים לבין העונש שהוטל בגינם, אף כאשר מביאים בחשבון את נסיבותיהם האישיות של המשיבים, את גילם הצעיר ואת סיכויי השיקום בעניינם, וכן שיקולים נוספים שלהם ניתן מלוא המשקל.

 

23.     אשר על כן, דעתי הינה שדין כל הערעורים להידחות ויש להותיר את פסקי דינו של בית המשפט קמא ללא שינוי.

 

 

 

ש ו פ ט ת

 

השופט נ' הנדל:

 

           מסכים אני לדעתה של חברתי השופטת ד' ברק-ארז לפיה יש לדחות את הערעורים כולם. באשר לערעורו של משיב 1 על הכרעת הדין, שנסובה סביב השאלה העובדתית האם נכח בדירה בזמן ביצוע העבירה או שמא היה מחוצה לה, מקובל עלי שבמכלול המארג הראייתי, שני הממצאים בעניינו בעלי משקל רב לצורך ביסוס הקביעה בדבר מיקומו הפיזי בדירה במהלך האירוע. האחד – דו"ח השוטר המקורי אשר התייחס לכך שמשיב 1 נראה יורד מסולם "מתוך הדירה". האחר – שאלת משיב 1 "הזקן מת או לא?". משיב 1 "תירץ" את ידיעתו בדבר נוכחותו של זקן בדירה בכך ששמע מעורב אחר מדבר על "הזקן", אך לא היה הסבר בפיו הכיצד ידע שהאחרון נפל קרבן לאלימות עד כדי תהייה בדבר חשש לחייו.

 

           ממצאים פליליים אלה גוברים על החסר בהכרעת הדין. צודק בא כוחו של משיב 1 בכך שבהכרעת הדין הציג בית המשפט המחוזי את העובדות והמחלוקת בין הצדדים, ברם לא הרחיב כנדרש בדבר טעמי מסקנתו לפיה בנושאים שונים יש לקבל את גרסת התביעה. אולם, כאמור, גם בהתחשב בחסר בהנמקה, ה"יש" בהכרעת הדין – על הממצאים האמורים ועוד – עונה בנסיבותיו של תיק זה על דרישת ההנמקה אל מול הטענה בדבר קיומו של ספק סביר במחלוקת המצומצמת בין הצדדים בשאלת נוכחותו של משיב 1 בדירה. בל נשכח כי דרישת ההנמקה בהכרעת הדין אינה עניין פורמאלי, אלא נועדה ככלי הבהרה לערכאה המבררת ולא רק לערכאת הערעור.       

 

 

 

   ש ו פ ט

 

השופטת ע' ארבל:

 

           אודה כי התלבטתי לא מעט האם אין מקום לקבל את ערעור המדינה ולהחמיר בעונשיהם של המשיבים. נסיבותיהן החמורות של העבירות בהן הורשעו המשיבים מצדיקות התייחסות עונשית חמורה מזו שהוטלה על המשיבים. ביצוע עבירת שוד בביתו של אדם תוך שימוש באלימות כלפיו מערער את תחושת הביטחון של הנפגע וגורם לו לנזקים פיזיים ונפשיים כאחד. לצערנו אנו עדים לתופעה בה מבוצעות עבירות אלו כלפי החלשים ביותר בחברתנו, הקשישים, תוך ניצול חולשתם הפיזית והנפשית. תופעה זו מחייבת הרתעה ממשית ומשמעותית מפני ביצוע עבירות מעין אלו; עבירות המלמדות על העדר גבולות של המבצעים אותן, אשר אינם בוחלים בבחירת הקורבנות החלשים ביותר, ונוקטים כלפיהם באלימות, הכל לשם מימוש תאוות הבצע שלהם. כבר הדגשתי בעבר כי-   

 

"הענישה במקרים מעין זה ראוי לה שתשקף הגנה על כבודם, גופם וקניינם של קשישים, תבטא את הצורך בהקניית ביטחון אישי גם למי שבערוב ימיהם אינם נהנים עוד מחוסן גופני מלא ולא תהפכם הפקר למעשי בריונות. האלימות הננקטת כלפי קרבן תמים, חלש וחסר אונים, שנבחר לצורך ביצוע העבירה משום מאפייניו אלה... לא כל שכן כאשר מטרתה של התנהגות זו היא בצע כסף, כל אלה מלמדים על חומרת המעשים, ומצדיקים ומחייבים כי יינתן משקל משמעותי בגזירת העונש למטרות ההרתעה והגמול" (ע"פ 7961/07 מדינת ישראל נ' שכטר, פסקה 8 (לא פורסם, 19.3.08)).

 

           אם בסופו של יום החלטתי להצטרף לחברַי הרי שהדבר נעשה לפנים משורת הדין על מנת ליתן למשיבים הזדמנות אחרונה לחזור לדרך הישר, וזאת על בסיס העובדה ששניים מהמשיבים היו קטינים בעת ביצוע העבירות, וכי תסקירי שירות המבחן המעודכנים בעניינם של כל השלושה מצביעים על תהליך חיובי וסיכויי שיקום גבוהים. ברי כי החברה תצא נשכרת משיקום מוצלח של המשיבים אשר יניע אותם מלחזור ולבצע עבירות כגון אלו. מקווה אני כי המשיבים יפנימו שחזרתם לדרך העבריינית תלווה בתגובה חמורה בהרבה מזו שזכו לה במקרה דנן, שכאמור לשיטתי הינה לפנים משורת הדין.

 

 

 

 

ש ו פ ט ת

 

 

           אשר על כן הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ד' ברק-ארז.

 

           ניתן היום, ‏כ"ו בתמוז תשע"ב (16.7.2012).

 

 

 

ש ו פ ט ת

 ש ו פ ט

ש ו פ ט ת

         

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11079380_A02.doc   אמ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

;

-פירמות עורכי דין מובילות-

  • meitar
  • nevo-molson
  • maschit
  • gornitzky
  • yehuda
  • firon
  • firon