עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 7878/10

 

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בענינים מנהליים

 

עע"ם  7878/10

 

לפני:  

כבוד השופט א' רובינשטיין

 

כבוד השופט ס' ג'ובראן

 

כבוד השופט  י' דנציגר

 

המערערת:

עיריית רעננה

                                          

 

נ  ג  ד

                                                                                                    

המשיב:

יגאל שמיע

                                          

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת סוקולוב) מיום 19.9.10 בתיק עת"מ 4477-01-10.

                                          

תאריך הישיבה:

כ"ח בטבת תשע"ב

(23.1.12)

 

בשם המערערת:

עו"ד לימור דניאלי-שוסטר

בשם המשיב:

עו"ד ד"ר הנריק רוסטוביץ

 

 

פסק-דין

 

השופט א' רובינשטיין:

 

א.         ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת סוקולוב) מיום 19.9.10 בתיק עת"מ 4477-01-10. במוקד הערעור, שאלת אופן חישובה של תקופת התיישנותו של חוב ארנונה.

 

רקע

 

ב.         אלה תמצית העובדות הנדרשות לצורך הדיון בערעור. עד לשנת 2009 חויב נכס מקרקעין של המשיב בתחומי המערערת בארנונה בעבור שטח בנוי של 110 מ"ר. במסגרת סקר מדידת נכסים אשר ערכה המשיבה בשנת 2009 הסתבר, כי המשיב הוסיף בנכס תוספת בניה בלתי חוקית בשטח 339 מ"ר - לא פחות. בחינת צילומי אויר העלתה, כי תוספת הבניה היתה קיימת כבר בשנת 1997. לא נידרש למכלול הודעות החיוב ששלחה המערערת למשיב, ולענייננו די לציין, כי ביום 19.9.10 דחה בית המשפט המחוזי כמעט את כל הטענות שהעלה המערער כלפיהן במסגרת עתירה שהגיש; טענה אחת התקבלה, לגבי התיישנות החיוב בגין התקופה שקדמה לשנת 2002, קרי מעל שבע שנים אחורנית. בית המשפט הסתמך על הלכת נסייר (רע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית (לא פורסם)), קבע כי דרישות התשלום הנוגעות לתקופה שקדמה 7 שנים לעריכתן התיישנו, וסיכם "החיובים הללו דינם להתבטל".

 

ג.          כלפי פסק דין זה הוגש הערעור שלפנינו, ובו שלוש טענות עיקריות: ראשית, נטען כי שגה בית המשפט בכך שלא דחה את עתירת המשיב על הסף. הוזכרה קביעת בית המשפט, לפיה פעל המשיב בחוסר תום לב מובהק (עמוד 7 לפסק הדין), ונטען כי התנהלותו העבריינית של המשיב בעצם הבניה הבלתי חוקית - יחד עם חוסר נקיון כפיים בהיבטים שונים של ההתדיינות המשפטית - הצדיקו את דחיית עתירתו כולה על הסף; שנית נטען כטענה חלופית, כי שגה בית המשפט בקבלו את טענת ההתיישנות. בין היתר הוטעם, כי המשיב לא דיוח על הבניה הבלתי חוקית בנכס, כי עילת התביעה נודעה למערערת רק בשנת 2009, ולפיכך חל כלל הגילוי המאוחר שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958. נטען, כי בעניין נסייר התקבלה טענת ההתיישנות, מאחר שמחזיק הנכס קיבל רשיון בניה להרחבת דירתו, והעיריה - שהיתה מודעת להרחבת הבניה - נמנעה מחיובו בהתאם לשטח העדכני. לעומת זאת, כך נטען, בענייננו לא ידעה המערערת על עבירות הבניה של המשיב, וזיהתה אותן בתוך שנתיים מן המועד בו החלה לערוך סקרי מדידה נרחבים יזומים - ולפיכך חל כלל הגילוי המאוחר, ויש למנות את תקופת שבע שנות ההתיישנות החל מיום גילוין של עבירות הבניה.

 

ד.         שלישית, לחילופי חלופין, נטען כלפי קביעת בית המשפט קמא, כי החיובים שקדמו לשנת 2002 "דינם להיבטל". הוזכר, כי טענת התיישנות היא טענה דיונית, שהרי "אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה" (סעיף 2 לחוק ההתיישנות). עוד נטען, כי מאחר שטענת התיישנות אינה נוגעת לעצם החיוב, לא ניתן להעלותה במסגרת עתירה שעניינה ביטול החיוב בארנונה - אם כי בעניין זה נפנה לפסק הדין בעניין נסייר. נטען, כי לשימוש במינוח "דינם להתבטל" עלולה להיות נפקות מעשית "ביום פקודה" (סעיף 43 לסיכומים), שכן העיריה תוכל לערוך קיזוז עם המשיב כנגד יתרת החוב, או למנוע ממנו לקבל אישור על היעדר חובות לפי סעיף 324 לפקודת העיריות. מעבר לאלה הוזכר האינטרס הציבורי בגביית מס אמת, אשר יש להעדיפו בנסיבות על פני התנהלות חסרת תום לב של המערער, אדריכל במקצועו ובקי בסוגיות הרלבנטיות, אשר ידע כי הוא צפוי להיות מחויב ביום מן הימים בגין מלוא השטח.

 

ה.         מנגד טוען המשיב, כי התנהלות המערערת - למצער לאחר גילוי עבירות הבניה - היא היא הנגועה בחוסר נקיון כפיים ובחוסר תום לב; והודגש, כי המערערת היא שצריכה להצביע על מקור סמכות לתיקון שומות למפרע. למעשה נטען, כי תיקון השומות הוא שהתיישן, שאם לא כן נמצאת אומר שעירייה יכולה לשנות שומות שנחתמו לפני עשרות בשנים, עד ימי ראשיתה של רעננה. עוד נטען, כי רק בנסיבות חריגות ניתן לשנות למפרע שומות ארנונה, והמערערת לא הסבירה מדוע מתקיימות נסיבות מסוג זה במקרה דנא. נאמר, כי המערערת הוציאה שומות לגבי שטחים שכלל לא נמדדו בזמן אמת (1997) תוך העברת הנטל למשיב להוכיח אחרת. בשורה התחתונה נטען, כי "המשיב אינו מבקש לרחוץ בנקיון כפיו, ומטעם זה לא ערער על פסק דינו של בית המשפט הנכבד קמא", ברם אין לשלול ממנו את מה שהעניק לו בית המשפט קמא. ואולם, בטרם נפנה לדון בטענות המערערת אזכיר, כי המשיב לא הגיש ערעור מטעמו על פסק הדין קמא, ואין צורך איפוא לדון במכלול הטענות שאינן נוגעות ישירות לטענות המערערת לגבי חישוב תקופת ההתיישנות (סוגיה שהמשיב לא הרחיב בעניינה). מעבר לצורך בנסיבות הדיוניות אומר, כי תיקון השומות עמד בנסיבות באופן ברור בקריטריונים שנקבעו בעניין נסייר.

 

ו.          לפנינו מיקדה באת כוח המערערת את טענותיה בהתנהלותו חסרת תום הלב של המשיב, שבנה בניה בלתי חוקית מסיבית, והעירייה אינה יכולה לגלות כל בניה מעין זו, אך מרגע שגילתה - פעלה; ועוד שבה והטעימה, כי טענת ההתיישנות יכולה להיות "מגן" אך לא "חרב", והנפקות ברורה. מנגד טען בא כוח המשיב, כי לא זו בלבד ששולחו היה היחיד ברעננה ש"זכה" לשומה רטרואקטיבית לטווח ארוך כל כך, אלא שלשיטת המערערת אין כל גבול לסמכות החיוב הרטרואקטיבי, בעוד אין כל הסמכה מעין זו בדין. 

 

דיון והכרעה

 

ז.          לאחר העיון אציע לחברי להיעתר לערעור אך בנקודה אחת; קרי, בשאלת ניסוח "השורה התחתונה" של פסק הדין. וככל שיש ספק בדבר אבהיר, תוצאה זו לפיה עבריין בניה אשר משך שנים שילם ארנונה על שטח קטן מהרבה מה שהחזיק בו בפועל, אינה מסבה קורת רוח לבית המשפט, ואדרבה - חוטא יוצא נשכר. ואולם, בנסיבות חוששני כי אין מנוס מתוצאה זו, למעט הקהיה מסוימת של חודה. ומכאן לטענות לגופן. כזכור, טענתה הראשונה של המערערת היתה, כי שגה בית המשפט המחוזי שעה שלא דחה את העתירה על הסף. ואולם, סבורני כי התנהלותו העבריינית של המשיב בעצם הבניה הבלתי-חוקית, וכן התנהלותו הבעייתית לאחר שקיבל את דרישות התשלום - לדוגמה בהגשת העתירה באיחור, ומבלי שמוצו הליכי ההשגה - לא חייבו בנסיבות, הגם שהנטיה בנסיבות היא למיצוי הדין, את דחיית עתירתו בכל הנוגע לטענת ההתיישנות (לצורך לבחון את טיב אי-נקיון הכפיים, וליחס הכללי לעתירות שהוגשו על ידי מי שאינם תמי לב, השוו בג"צ 320/80 קוואסמה נ' שר הביטחון, פ"ד לה(3) 113; רע"א 993/06 מדינת ישראל נ' דיראני (לא פורסם) פסקה 71 לחוות דעתה של השופטת פרוקצ'יה - אף כי לגבי פסק דין זה אושר לאחרונה דיון נוסף (דנ"א 5698/11)).

 

ח.         בית המשפט המחוזי אכן קבע, כי חלקים מסוימים של העתירה ניתן לדחות על הסף (עמוד 5), ואולם החליט לדון ולקבל את טענת ההתיישנות. ככל שהפכתי בדבר, מתקשה אני לראות עילה להתערב בהכרעה זו. בגדרי המשפט המינהלי נקבע, כי "הכללים לפיהם אנו נוהגים בסוגיה זו" - של מתן סעד למי שפנה לבית המשפט בחוסר נקיון כפיים לאחר שעשה דין לעצמו - "לעולם אינם נוקשים וכל ענין נבדק לגופו" (בג"צ 10/80 זילכה נ' ראש עיריית חולון, פ"ד לד(4) 651, 654 - השופטת בן-עתו; השוו גם בג"צ 5445/93 עירית רמלה נ' שר הפנים, פ"ד נ(1) 397; בג"צ 3483/05 די.בי.אס. שרותי לווין  בע"מ נ' שרת התקשורת (לא פורסם) פסקאות 27-26). בפרט כך, שעה שמדובר - כבענייננו - בתביעה כספית בעלת סממנים אזרחיים מובהקים: "ענינים הקשורים בגביית מיסים הם בעלי מאפיין אזרחי בולט. כך בכלל, וכך בגביית ארנונה בפרט" (עניין נסייר, פסקה 27 לחוות דעתה של השופטת פרוקצ'יה). עלינו להשקיף איפוא על הלכות המשפט המינהלי בעניין נקיון כפיים בעדשה מעין-אזרחית, ובכלל זאת הגישה המקובלת במשפט האזרחי שאינה ממהרת לסלק תביעה על הסף מבלי לאפשר את בירורה (ראו ע"א 35/83 חסין נ' פלדמן, פ"ד לז(4) 721, 724; ע"א 2452/01 אורן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(1) 577, 582; ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרוייקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ (לא פורסם); לאפשרות לפסוק הוצאות משפט, או הוצאות לטובת אוצר המדינה ראו גם א' שרגא ור' שחר, המשפט המינהלי - עילות הסף (תשס"ח) 135).

 

ט.         בסופו של יום, גם התנהלות עבריינית של נישום אינה מתירה לרשות גישה חופשית לכיסו, ולא למותר להזכיר כי הסדרי התיישנות קבועים גם בדין הפלילי, וגם ביחס לעבריינים מורשעים (ראו סעיפים 10-9 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב - 1982), והלב נחמץ שבעתיים אם נאשם ברצח לא יובא לדין בשל התיישנות. במקרים רבים טענת התיישנות מועלית מפי מי שאין בידם זכות מהותית לתמיכה בעמדתם (אולי בשונה מהמִשְׁנָה (בבא בתרא ג, ג) הקובעת, "כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה"), ועם כל חוסר האמפטיה הבסיסי מצד בית המשפט למעין אלה, המובנה בעצם היותו של בית המשפט מוסד חוק, אין בעובדה זו כדי לשלול מהם את האפשרות להעלותה. העובדה שהעתירה הוגשה לפני שמוצו הליכי ההשגה, האיחור בהגשתה, וטענת המערערת לחוסר נקיון כפיים, אינן נוגעות ישירות לסוגיית ההתיישנות, ועל כן חוששני כי אין מקום להתערב בהכרעת בית המשפט קמא לדון בה לגופה.

 

תחולת כלל הגילוי המאוחר

 

י.          ומכאן, לדיון בשאלות ההתיישנות לגופן. אכן: "נישום אשר הרשות מפעילה כלפיו הליך גבייה מינהלי רשאי להתגונן בטענה שחוב המס התיישן. טענת התיישנות זו נותרת טענת הגנה, הגם שאופן השמעתה הוא על דרך יזימת הליך" (עניין נסייר, פסקה 40 לחוות דעתה של השופטת ברלינר). מסיבה זו אין המערערת רשאית לחייב את המשיב "בהפרש החיוב בארנונה באשר לתקופה הקודמת לתקופת ההתיישנות" (שם, פסקה 41). ואולם, בענייננו מעלה המערערת את השאלה מתי מתחילה "תקופת ההתיישנות". ככלל מתחילה תקופת ההתיישנות "ביום שבו נולדה עילת התובענה" (כלשון סעיף 6 לחוק) - ובענייננו, במועד חיוב הארנונה בכל אחת מן השנים מאז בניית תוספות הבניה הלא-חוקיות (קונקרטית נדרשת המערערת לחיובים החל משנת 1997). ברם, בצדה של הוראה זו קיים חריג בדמות כלל הגילוי המאוחר, הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות:

 

"8. התיישנות שלא מדעת

 

נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

 

י"א.      בענייננו אין חולק, כי המערערת לא היתה מודעת לבניה הבלתי-חוקית של המשיב בנכס, ולפיכך מתקיים התנאי הקבוע בראש הסעיף: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה". בהקשר זה יתכן גם, כי יש ממש בטענת המערערת, כי ענייננו שונה מעובדות הפרשה שנדונה בעניין נסייר: בעניין נסייר הרחיב הנישום את דירתו לאחר שקיבל את ההיתרים הנדרשים, העירייה - כך נקבע - היא שטעתה במשלוח דרישות התשלום, ורק כעבור "תקופה ארוכה עמדה... על טעותה" (פסקה 2 לחוות דעתה של השופטת ברלינר). מנגד, בענייננו, המשיב מעולם לא יידע את הרשויות על הרחבת הבניה אשר נעשתה בניגוד לדין, ומקורן של דרישות התשלום השגויות אינו בטעות העירייה, שהרי היא לא היתה מודעת כל עיקר להרחבת הבניה. על כל פנים, סוגיית כלל הגילוי המאוחר לא נדונה בעניין נסייר.

 

י"ב.      ואולם, השאלה הטעונה ליבון בהקשר זה היא, האם מתקיים התנאי לפיו היעלם העירייה נבע "מסיבות שלא היו תלויות" בתובע - ובענייננו במערערת - "ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן"?

 

"לעניין הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, לא די בכך שהתובע לא ידע על העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו, אלא, עליו להוסיף ולהוכיח כי אף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. כלומר רק אי ידיעה אשר עומדת במבחני סבירות אובייקטיביים תפעיל את עילת ההשעיה" (ע"א 393/08 שגיא נ' כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ (לא פורסם) פסקה 24 - השופט ג'ובראן).

 

י"ג.       בטרם נפנה לבחון את יישומו של כלל זה בנסיבות התיק שלפנינו, נזכיר את שקבע בית משפט זה אך לאחרונה: "יש להיזהר מהרחבת יתר של כלל הגילוי המאוחר, תוך הפרת האיזון בין התובע לבין הנתבע" (רע"א 901/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל (לא פורסם) פסקה 46 - השופט עמית); וכן את הקביעה, כי אף אם הכרעת התובע שלא לערוך בירורים נוספים סבירה, אין די בכך כדי להחיל את כלל הגילוי המאוחר, ולמעשה עליו להראות - כמעט - כי בירור נוסף היה בנסיבות בלתי סביר:

 

"יש שפרשנות הסעיף נוסחה באופן הדורש התנהגות בלתי סבירה מצד התובע כדי לשלול את תחולת הכלל... ואולם, לפי ניסוח אחר די בעובדה שעריכת בירור היתה אפשרות סבירה ואף על פי כן התובע נמנע ממנה, כדי לשלול את תחולת הכלל...

 

ככלל אם עריכת בירור היתה אפשרות סבירה בנסיבות המקרה שייבחנו בזהירות, אין להחיל את כלל הגילוי המאוחר. הכלל, בנסיבות רגילות, הוא כי אם עריכת בירור נוסף היא סבירה בנסיבות, היא גם מצופה ממי שמבקש להיבנות מכלל הגילוי המאוחר" (ע"א 4381/08 קופת חולים כללית נ' מוסקוביץ (טרם פורסם) פסקאות פסקה י"ז).

 

ומעל הכל יש לזכור, כי הנטל להוכחת התקיימות תנאי כלל הגילוי המאוחר מוטל על הטוען לו: "משהועלתה על ידי הנתבע טענת התיישנות, והתובע מבקש להיבנות מאחד החריגים המאריכים את תקופת ההתיישנות, עליו הנטל לטעון ולהוכיח קיומן של העובדות המצדיקות חריגה כאמור" (ע"א 34/88 רייס נ' עזבון המנוחה אברמן, פ"ד מד(1) 278, 283 - הנשיא שמגר; ע"א 10591/06 יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ (לא פורסם) פסקה 28). דברים אלה אינם נאמרים בקלות, ועליהם להיבחן בקפידה בכל מקרה, אך הם מבקשים "איזוני הגינות" כלפי כולי עלמא.

 

י"ד.    האם כך פני הדברים בנסיבות המקרה, שבו מאזן ההגינות נוטה לטובת המערערת? התשובה אינה פשוטה. "סבירות המאמץ שעל התובע להפעיל לצורך בירור העובדות הינה תלויית-נסיבות, וקשורה, בין היתר, בטיבו ובחומרתו של הנזק שנגרם, ובהשלכתו על מידת היוזמה שהתובע מצופה לנקוט לצורך בירור נסיבות התרחשותו" (ע"א 9788/07 מרמש נ' הסתדרות מדיצינית הדסה (לא פורסם) פסקה 7 לחוות דעתה של השופטת פרוקצ'יה). בענייננו יש לתת את הדעת למספר עובדות משמעותיות: ראשית, בניגוד לתיקי הנזיקין שצוטטו מעלה, עד לגילוי עבירות הבניה בסקר שערכה לא ידעה המערערת כי נגרם לה נזק כל עיקר - אם כי, במציאות הישראלית דומה שצריכה היא להניח כי יש בשטחה גם בניה שאינה חוקית, וגם נישומים אשר אינם מסבים את תשומת ליבה לדרישות תשלום הנשלחות להם, שאין הן משקפות את חבותם המלאה. מבלי להטיל דופי בזולת, הנחות אלה מייסדות עצמן על "יצר לב האדם".

 

ט"ו.    שנית, עובדה משמעותית ביותר בנסיבות היא חובתו החוקית של המשיב לדווח לרשויות על הרחבת הבניה. לא בכדי הפנתה המערערת לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בעניין מעונות מכבי, בו נקבע כי: "מחובתו של הנישום ליידע את העירייה בכל שינוי בנכס ולא לסמוך על כי הרשות תגלה את תוספות השטחים לבד" (עת"מ (ת"א) 2835-08 מעונות מכבי - בית בלב בע"מ נ' עיריית רמת גן (לא פורסם) פסקה 16 - סגנית הנשיאה רובינשטיין), וכן למשקל שיוחס לעובדה זו (אם כי כחלק מדברים שנאמרו "מעבר לצורך") בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין כרמות השקעות:

"לו הקמתו של המבנה היתה מלווה באישורים הדרושים - דרישות התשלום היו נשלחות במועד מוקדם יותר. ענייננו בעותרת שהקימה מבנה ללא היתר כחוק, ועתה עותרת כנגד 'חוקיות' דרישות התשלום שכנגדן אין לה טענות של ממש והיא בבחינת עושה עושר ולא במשפט, תוך הפרת החוק" (עת"מ (ת"א) 2576-05 כרמות השקעות בע"מ נ' עיריית הרצליה (לא פורסם) פסקה 27 - סגנית הנשיאה קובו).

 

ואולם, חוששני כי רשות מקומית המבססת את התנהלותה על הנחה של ציות לחובה חוקית זו, אינה פועלת באופן סביר למיצוי זכויותיה. עובדה זו מקובלת מן הסתם על המערערת, כיון שהיא עצמה נוקטת (למצער החל משנת 2007) סקרים יזומים למדידת נכסים, ויפה היא עושה. אין ספק, כי על מנת להיבנות מכלל הגילוי המאוחר, על רשות מקומית להראות כי פעלה באופן סביר לזיהוי בניה בלתי חוקית, ולא רק מטעמי גביית מס אמת בגדרי הארנונה אלא מטעמים טובים נוספים, כולל שאלות בטיחות, ואין היא יכולה להסתמך ככלל רק על חובת הדיווח.

 

ט"ז.    בענייננו גילתה המערערת את עבירות הבניה בנכס של המשיב בשנת 2009. למפרע הסתבר, באמצעות תצלום אויר שצולם בשנת 1997 - ותיאורטית ניתן לשאול, מדוע לא נעשה בתצלום זה שימוש קודם לכן (והרי עסקינן בתוספת בניה של מאות מטרים, ובכללם בריכת שחיה שניתן בקלות לזהותה), והאם אין בו משום אותו "קצה חוט", שהפסיקה נדרשה לו כנקודת ראשיתה של תקופת ההתיישנות (השוו ע"א 2206/08 סיגמן נ' חב' דובק בע"מ (לא פורסם) פסקה 14 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה; ע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח, פ"ד נב(1) 857).

 

י"ז.     אמנם סבורני, כי בהינתן היקף הנכסים הגדול שעל רשות מקומית - ולמצער רשויות מקומיות רבות - לפקח עליהם, ובהתחשב בחובת הדיווח ובאי החוקיות של עבירות הבניה, ניתן להאריך את תקופת ההתיישנות במידה מסוימת, אשר תביא לידי ביטוי תקופה סבירה לצורך גילוי עבירות בניה (ויתכן שבמסגרתה יינתן משקל גם לנקיטת פעולות להסתרתן). תוצאה מסוג זה, המעוגנת בכלל הגילוי המאוחר, משתלבת היטב בשורה של שיקולי מדיניות - הן מתחום גביית מס אמת וחלוקה שווה של הנטל, והן מתחום המאבק בנגע הבניה הבלתי חוקית (ראו לדוגמה רע"פ 2885/08 הועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב-יפו נ' דכה (לא פורסם); רע"פ 5584/03 פינטו נ' עיריית חיפה, פ"ד נט(3) 577) - וגם עם הקושי המובנה בתוצאה לפיה יוצא חוטא נשכר. נראה לי, כי סביר יהיה לאמץ תקופה כזאת בגדרי כלל הגילוי המאוחר, ואולם קביעת אורך התקופה היא שאלה מורכבת, הטעונה הכרעה נורמטיבית בדבר אמת-המידה להתנהלות מצד הרשות אשר תענה על דרישת הזהירות הסבירה שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות; התאמת אמת המידה העקרונית לרשות מקומית קונקרטית; ובחינת התנהלותה בתיק מסוים בהתאם לאמות מידה אלה. הדעת נותנת כי לכך תידרש הפסיקה במקרים יבואו.

 

י"ח.    ואולם, במקרה הספציפי חוששני, כי נתקשה להיעתר לערעור גם בעניין זה, בעיקר כיון שהמערערת - אשר נטל הוכחת התקיימותם של תנאי כלל הגילוי המאוחר מוטל עליה - לא הציגה נתונים דרושים לצורך החלתו. לדוגמה: איננו יודעים היכן היה תצלום האויר משנת 1997 עד שנעשה בו שימוש בשנת 2009; איננו יודעים אילו צעדים נקטה המערערת בתקופה הרלבנטית לעניין הערעור (2002-1997) לצורך איתור בניה בלתי חוקית וגביית ארנונה בהתאם לשטח האמיתי של הנכס; אף איננו יודעים אלו צעדים מקובל היה לנקוט באותה העת. יתר על כן, המערערת לא הצביעה על תאריך שממנו לשיטתה יש למנות את תקופת ההתיישנות, שעה שאין חולק כי התנהלות סבירה היתה מחייבת לערוך סקרים מהסוג שהמערערת החלה לערוך בשנת 2007. יש טעם באמירת בא כוחו של המשיב - אם כי הוא העלה טענה זו במסגרת הסמכות המינהלית לתקן שומות למפרע, ואני נדרש אליה ביחס להפעלתו של כלל הגילוי המאוחר - כי המתוה אינו יכול להיות ללא גבול כל עיקר לאחור, ולכך נחוצה אמת המידה הנזכרת; מה גם שמקובלנו מקדמת דנא, כי בעוד שלפרט מותר כל מה שלא נאסר, לרשות המינהלית אסור מה שלא הותר (ע"א 1644/04 עיריית רמלה נ' מרכז סליקה בנקאית בע"מ (לא פורסם); בג"ץ 7186/06 מלינובסקי נ' עיריית חולון (לא פורסם) פסקה ל"ט). בכל הנושאים הללו לא נערך דיון בערכאה הראשונה, וממילא גם חסרים ממצאי העובדה הדרושים. גם מבחינה משפטית דומה כי בתיק - שעשויות להיות לו השלכות רוחב משמעותיות בכל הנוגע לגביית מסים מסוגים שונים, ולא רק על נישומים שמניעיהם פליליים - לא נתמצה מכלול הטענות האפשריות, ויש להיזהר מהשלכות רוחב שאינן זהירות.

 

י"ט.    סוף דבר, אף אם במישור העקרוני דומני, כי אין לשלול את תחולתו של כלל הגילוי המאוחר בתיקים שבמרכזם עברייני בניה המסתירים את מעשיהם הפליליים ובכך מכשילים את הרשות, באופן שיאריך את תקופת ההתיישנות במידה המשקפת את פרק הזמן שבמסגרתו ראוי כי רשות מקומית תזהה עבירות בניה (אף אינני שולל את האפשרות שימצאו דרכים אחרות להתגבר על מכשול ההתיישנות במקרים של עבירות בניה). ואולם, חוששני - ותוצאה זו בגדרה יוצא החוטא מאולם בית המשפט שבע רצון אינה יכולה להסב קורת רוח לבית המשפט - כי בנסיבות הספציפיות לא הוצגה תשתית מספקת להחלתו של כלל הגילוי המאוחר.

 

התיישנות החוב לעומת ביטולו

 

כ.       חלקו השלישי של הערעור מכוון, כאמור, כלפי הקביעה כי "החיובים הללו דינם להתבטל" (ההדגשה הוספה - א"ר). בהקשר זה צודקת המערער במישור העקרוני, כי הנוסח הנכון הוא שהחיובים התיישנו. ניסוח זה משקף באופן מדויק יותר את המצב המשפטי, ומבחינה זו אינני רואה מניעה לקבל את הערעור. ואולם, אין בכך להביע עמדה - ומכל מקום, "עמדה אופרטיבית" - לגבי הנפקות המעשית שתולה המערערת בשינוי הנוסח; ואף מסופקני בכל מקרה, אם בהתדיינות עתידית היו בתי המשפט מייחסים משמעות רבה למונח הביטול שננקט בפסקת הסיכום, לאחר דיון מפורט ומנומק, המסביר מדוע מדובר בחובות שהתיישנו, ומבלי שהיתה לבחירה במונח זה או אחר השפעה מעשית באותו התיק.

 

כ"א.     לדוגמה, המערערת מציעה, כי אם יוכרז כי החוב התיישן אך לא בטל, היא תוכל להימנע מהנפקת "תעודה על תשלום חובות לעירייה" לפי סעיף 324 לפקודת העיריות למשיב. למיטב ידיעתנו עניין זה אינו על הפרק, ובכל מקרה אין הוא רלבנטי להליך הנוכחי - ועל מנת שלא ישתמע מקבלת הערעור לגבי ניסוח "השורה התחתונה" כי אנו מאשרים מיניה וביה גם את ההשלכות שתולה בכך המערערת בלא שאלה נדונו כדבעי - נדגיש כי עמדתה אינה מובנת מאליה. בפסק הדין בעניין יצחקי (עע"מ 1164/04 עיריית הרצליה נ' יצחקי (לא פורסם)) נחלקו הצדדים בשאלה השלכות התיישנותו של חוב לרשות המקומית על יכולתה להימנע ממתן תעודה לפי סעיף 324:

 

"בעוד שהמערערת [העירייה - א"ר] סבורה, כי התיישנות החוב מונעת ממנה לפעול לאכיפתו באמצעות פנייה לערכאות משפטיות בלבד, סבור המשיב כי עם התיישנות החוב מנועה הרשות מלפעול לאכיפתו הן באמצעות תביעה בערכאות משפטיות והן באמצעות נקיטת אמצעי גבייה מנהליים המוקנים לה מכוח הדין, לרבות התניית מתן אישור הטאבו המבוקש, מכוח סעיף 324(א) לפקודה" (פסקה 10 לחוות דעתה של השופטת ארבל).

 

כ"ב.     באותו עניין הותירה השופטת ארבל את השאלה בצריך עיון: "ההכרעה בין עמדות אלו היא סוגיה קשה ומורכבת המעלה שיקולי מדיניות אשר להם פנים לכאן ולכאן. איני סבורה כי ניתן לפסול מניה וביה את עמדת המשיב לפיה יש מקום להנחה כי הרשות זנחה דרישתה לתשלום החוב וכי מתקיים אינטרס מוסדי שעניינו חיסכון זמן שיפוטי יקר ב'עניינים שאבד עליהם הכלח'" (שם). ברם, מאז מתן פסק הדין בעניין יצחקי (בשנת 2006) ניתן פסק הדין בעניין נסייר (בשנת 2010), ומבלי לטעת מסמרות נזכיר, כי שם נקבע - ככלל -  שההתיישנות חלה גם על הליכי גבייה מינהליים. מספר פסקי דין בבתי המשפט המחוזיים, נדרשו ישירות לשאלה, אם קיומו של חוב שהתיישן מאפשר לעירייה להימנע ממתן תעודה לפי סעיף 324 לפקודת העיריות:

 

"דברים אלו שנאמרו לגבי הליך גביה מנהלי אקטיבי, נכונים גם לגבי אמצעי גביה פסיבי כדוגמת סעיף 324(א) לפקודת העיריות. ככל שהעירייה אינה רשאית לנקוט בהליך גבייה אזרחי, ואף לא בהליך גביה מנהלי אקטיבי, ברי שאין להכיר בזכותה לשבת באין מעשה ולנצל את הכלים הפסיביים שניתנו לה כדי לגבות מס שאחרת אין בכוחה לגבותו" (עת"מ (חיפה) 476-07-10 יצחק סולומון בע"מ נ' עיריית חיפה (לא פורסם) פסקה 18 - השופט סוקול; ראו גם עת"מ (תל-אביב-יפו) 2064-09 מתנה נ' עירית אור יהודה (לא פורסם) פסקה 2; עת"מ (ת"א) 1710-02-10 ניר נ' עיריית אור יהודה (לא פורסם)).

 

כאמור, איננו באים לטעת מסמרות בעניין זה, אשר אינו מונח לפתחנו; אף לא לגבי אפשרות הקיזוז העתידי לה טוענת המערערת, שגם היא תלויה בשאלות מתחום דיני ההתיישנות (ראו סעיף 4 לחוק ההתיישנות), סברתי איפוא כי יש לומר דברים אלה על מנת שלא יוסקו מקבלת הערעור לגבי ניסוח "השורה התחתונה" מסקנות העלולות לגלות פנים שלא לובנו כדבעי בתיק זה.

 

סוף דבר

 

כ"ג.      סוף דבר אציע לחברי להיעתר לערעור אך בכך שתחת הקביעה, "החיובים הללו דינם להתבטל" שבפסק הדין קמא, תבוא הקביעה "החיובים הללו התיישנו". איננו נעתרים לשאר חלקי הערעור, ואף על פי כן, מסיבות מובנות עד מאוד, אציע כי בנסיבות לא נעשה צו להוצאות.

 

                                                                                                ש ו פ ט

 

השופט ס' ג'ובראן:

 

           אני מסכים.

                                                                                                ש ו פ ט

 

השופט י' דנציגר:

 

           אני מסכים.

                                                                                                ש ו פ ט

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.

 

           ניתן היום, ז' בשבט התשע"ב (31.1.2012).   

 

 

ש ו פ ט

ש ו פ ט

ש ו פ ט

   

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   10078780_T03.doc   רח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

 

-פירמות עורכי דין מובילות-

  • meitar
  • nevo-molson
  • maschit
  • gornitzky
  • yehuda
  • firon
  • firon