עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 7530/12

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

 

השופט ס' ג'ובראן:

 

1.             לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"פ 39810-02-11 (כבוד השופט ר' כרמל) מיום 4.9.2012.

 

2.        המשיבים הורשעו ביום 13.3.2011, בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, על פי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ואיומים, על פי סעיף 192 לחוק העונשין. על פי עובדות כתב האישום, ביום 5.2.2011 נפגש המתלונן עם חברו ס' כאשר בסמוך לכך הגיע למקום המשיב 1. המתלונן הגיש ידו בכדי ללחוץ את יד המשיב 1 אשר לפתע שלף אלה והחל מכה באמצעותה את המתלונן בראשו ובמקומות שונים בגופו. כן, המשיב 1 היכה את עינו השמאלית של המתלונן באמצעות אגרופו. ס' ניסה לתפוס את המשיב 1 בכדי שיחדול ממעשיו בעוד המתלונן נשכב על הארץ. המשיב 2, אחי המשיב 1, הגיע למקום, שלף סכין, החל לדקור את המתלונן ברגליו ולהכות באגרופו בכתפו. המשיב 2 החזיק בין מכנסיו לבטנו חפץ הנחזה להיות אקדח. המשיב 1 אחז במברג והחל דוקר את המתלונן בכל חלקי גופו תוך שהוא אומר לו "אני אראה לך" והמשיב 2 אומר "עכשיו אני אתן לך כדור". בתגובה לכך אמר המשיב 1 למשיב 2 "אל תירה בו נראה לו אחר כך, ניתן לו את הכדור". תוך כדי המאבק נדקר ס' ברגלו הימנית. כתוצאה מהמעשים נגרם למתלונן שבר בראש, חבלות נוספות בראשו וכן פצעי דקירה ברגליו ובמקומות נוספים.

 

3.        טרם מתן גזר דין, הורה בית המשפט המחוזי על הכנת תסקיר שירות מבחן בעניינם של המשיבים. לעניין המשיב 1, מתסקיר שירות המבחן עלה כי הוא מסייע בפרנסת משפחתו ומביע מוטיבציה לנהל אורח חיים נורמטיבי. המשיב 1 הכחיש כל מעורבות לאירוע ועל כן לא ניתן היה להעריך דפוסים עברייניים בעניינו. על כן, נמנע שירות המבחן ממתן המלצה טיפולית. לעניין המשיב 2, עלה כי הוא נתון ללחצים עקב ההליכים המשפטיים וברצונו לסיימם. ביחס לעבירה הכחיש אף הוא את מעורבותו ועל כן לא ניתן היה להתייחס לנסיבות ברקע העבירה. על כן, נמנע שירות המבחן ממתן המלצה טיפולית בעניינו.

 

4.        בגזר דינו, קבע בית המשפט כי מבחינת נסיבות לקולה עומד למשיבים גילם הצעיר ועברם הפלילי הנקי. לחומרה שקל בית המשפט את נסיבות העבירה, במסגרתה נעשה שימוש בכלי משחית אשר פגע קשות בגוף המתלונן. כן צוין כי נסיבות ביצוע העבירה מעידות כי המשיבים הוכיחו שמורא החוק אינו חל עליהם משום שזו בוצעה לאור יום ובלב הכפר. משכך, גזר על כל אחד מהם עונש של  20 חודשי מאסר בפועל, שמונה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, והתנאי הוא שלא יעברו עבירת מסוג פשע, ופיצוי למתלונן בסכום של 5,000 ש"ח.

 

5.        מכאן הערעור שלפנינו. במסגרת הערעור טוענת המערערת כי גזר הדין אינו מגלה יחס הולם בין חומרת העבירות ונסיבות ביצוען לעונש שהושת, הן מבחינת עונש המאסר והן מבחינת הפיצוי. לטענתה, העונש אינו מבטא את האינטרס הציבורי אשר מחייב ענישה מרתיעה כנגד אלימות המתבצעת תוך שימוש בנשק קר ואיומים. כמו כן, לטענתה, יש לתת משקל ניכר לנסיבות ביצוע העבירה וביניהן העובדה כי המשיבים תקפו את המתלונן באופן מתמשך ותוך גרימת חבלות קשות. עוד טוענת היא כי בית המשפט המחוזי שגה משלא נתן משקל ראוי לתסקירי שירות המבחן לפיהם המשיבים מכחישים את מעורבותם במעשים.

 

6.        במענה, טוענים המשיבים כי האירוע הוא נקודתי ואין חשש להישנותו. בהקשר זה טוענים הם כי אינם בעלי עבר פלילי, וכי הם בעיקרם נורמטיביים ולא בעלי דפוסים אלימים. עוד טוענים הם כי שהו במעצר בית ארוך ויש להתחשב בכך, וכי הם החלו בהליכי שיקום בכלא והדבר מעיד על חרטה מצידם. לבסוף טוענים הם כי אין להתערב בעונש כיוון שהוא לא סוטה ממדיניות הענישה הראויה, וכי בית המשפט המחוזי שקל את כלל השיקולים הרלוונטיים וביניהם תסקירי המבחן אשר הצביעו על הסכנות שבחשיפתם לסביבה עבריינית.

 

7.        טרם הדיון הוגש לנו תסקיר שירות מבחן משלים בעניינו של המשיב 1. לגישת שירות המבחן, התנהגותו ותפקודו בכלא חיוביים והוא שולב בעבודה ובלימודים והחל בקשר טיפולי. כמו כן עולה כי הוא מודה כיום בביצוע העבירה והוא מביע חרטה אך להערכתם זו נובעת בעיקר בשל עונש המאסר. לעניין המשיב 2 שמענו את קצינת המבחן בעל פה. לגישתה, מדובר באסיר חיובי וחרוץ אשר מבקש פעמים רבות להשתתף בטיפול.

 

8.        לאחר שעניינו בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור על נספחיה ושמענו את טיעוני הצדדים ואת עמדת שירות המבחן, מצאנו כי דין הערעור להתקבל.

 

           כידוע, ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים שבהם ניכרת סטייה של ממש ממדיניות הענישה הראויה או מקום בו מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות זאת (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, בפסקה 11 (29.1.2009)). במקרה שלפנינו, בית המשפט המחוזי בפסק דינו שקל את כלל השיקולים הרלוונטיים. יחד עם זאת, וחרף הנסיבות לקולה, לרבות ההליך השיקומי לאחר מתן גזר הדין, מצאנו כי לא ניתן בהליך הנוכחי די משקל לחומרת העבירה בנסיבותיה. זאת, בפרט נוכח הצורך בהרתעת הרבים מפני אלימות רחוב וסכינאות, תופעה הפושה בחברתנו.

 

9.        במסגרת זאת, העבירות שביצעו המשיבים הן עבירות חמורות. עבירת החבלה בכוונה מחמירה, המנויה בסעיף 329, דורשת כוונה "להטיל באדם נכות או מום, או לגרום לו חבלה חמורה" וזו מאבחנת אותה מעבירת "חבלה חמורה" המנויה בסעיף 333 לחוק העונשין. עונשה המקסימאלי של הראשונה הוא 20 שנה בעוד של השניה הוא שבע שנים. על כך נכתב:

 

"עינינו הרואות, שכאשר לחבלה החמורה מתווספת כוונה כיסוד עובדתי – גדל העונש המקסימאלי בכמעט פי שלוש, ועומד בשורה אחת עם עבירות חמורות דוגמת הריגה ונסיון לרצח. פער זה מבטא את ההבדל בין כוונה פלילית רגילה לבין כוונה פלילית מיוחדת. יש בכך כדי לבטא את סלידת המחוקק מהתעוזה הקיימת בפגיעה מכוונת בגופו של הפרט" (ע"פ 6296/11 מדינת ישראל נ' אגבאריה (13.11.2012)).

 

10.      את חומרת העבירה מקצינות נסיבות ביצועה. התנהגות המשיבים מצביעה על אלימות קשה וחמורה שנבעה מפרץ אכזריות. החבלות בוצעו באמצעות מספר כלי נשק, ביניהם סכין ומברג. יש לתת משקל לכך שהחבלות נגרמו באמצעות כל נשק אלו. לא פעם הדגשנו את הצורך להלחם ביד חזקה נגד פתרון סכסוכים בדרכים אלימות ובפרט נגד תופעת "תת תרבות הסכין" ואין צורך להכביר במילים על חומרתה של עבירה זו ועל הסכנה שהיא מציבה לקיום חיי חברה תקינים. עוד יש להדגיש כי מדובר בתקיפה של שניים יחדיו אשר לא חדלו ממעשיהם במשך זמן רב, אף לאחר שהמתלונן נפל על הארץ. מדובר במעשים קשים ומפחידים אשר על בית משפט זה לשלוח אמירה חד משמעית לשוקלים לבצעם.

 

11.      אמנם, כאמור לעיל, נראה כי המשיבים, בעיקר המשיב 1, עושים מאמצים כנים בהליך השיקום. שקלנו איזה משקל יש לתת להליך שיקומי זה, יחד עם זאת, הליך השיקום, חרף חשיבותו, אינו יכול לאיין את החובה שהעונש יהלום את חומרת העבירה. משכך, מצאנו כי האיזון בין השיקולים השונים מוביל למסקנה כי יש להחמיר את עונש המאסר שהוטל על המשיבים ולהעמידו על 28 חודשים. יצוין, כי לו לא היו המשיבים בהליך שיקומי ממשי, אפשר שהיינו שוקלים החמרה משמעותית יותר בענישה.

 

12.      סוף דבר - על בסיס כל האמור, אנו מחליטים כי עונש המאסר בפועל שהוטל על המשיבים יעמוד על 28 חודשי מאסר. יתר רכיבי גזר הדין של בית המשפט המחוזי יעמדו על כנם. אנו תקוה כי המשיבים ימשיכו בדרך השיקומית בה החלו כך שישיבו את חייהם למוטב, למענם ולמען משפחתם.

 

ניתן היום, ד' בסיון התשע"ג (13.5.2013).

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12075300_H01.doc   שצ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il