עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 7222/10

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

השופט ס' ג'ובראן:

 

           לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק ע"ו 11346-03-09 מיום 9.7.2010, אשר קיבל את הערעור שהגיש המשיב, ביטל את פסק הדין של ועדת הערעור לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 בבית משפט השלום בחיפה (להלן: ועדת הערעור) והורה למשיב לשלם למבקש "תגמול טיפול רפואי" (להלן: תט"ר) מיום 4.10.2000 ועד ליום 23.9.2003, בניכוי גמול לפי סעיף 5 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים), אם שולם. כן נקבע, כי אין לנכות למבקש תגמולי מל"ל, שכן במהלך התקופה בה קיבל תגמולי מל"ל לא הוכרו לו תגמולי תט"ר או "תגמול חוסר פרנסה" (להלן: חפ"ר).

 

הרקע

 

           המבקש התגייס לצה"ל ביום 10.9.1999. שירותו נדחה בשל היותו עתודאי. בחודש ספטמבר 2000 נשלח המבקש לטירונות בבסיס זיקים, שם לקה במחלת נפש. ביום 27.9.2000 נקבע לו פרופיל 21 והוא שוחרר מהשירות ביום 4.10.2000.

 

           באוקטובר 2001 הגיש המבקש תביעה למשיב לפי חוק הנכים להכיר בו כנכה צה"ל.

 

           ביום 19.11.2002 דחה המשיב את התביעה. על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לועדת הערעור (ע"נ 555/02).

 

           ביום 15.9.2005 ניתן פסק דין על ידי ועדת הערעור בבית משפט השלום במסגרתו נקבע, כי מחלת המבקש הוחמרה עקב השירות, בשיעור של שליש.

 

           על פסק דין זה של ועדת הערעור הוגשו ערעור וערעור שכנגד לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 1993/05 ו- 1975/05).

 

           בית המשפט המחוזי קיבל, ביום 17.1.2007, את ערעור המבקש וקבע, כי שיעור ההחמרה עולה כדי 50%, כך שנכותו עומדת כיום על 35% מתוך 70%.

 

           בתחילת שנת 2004, הגיש המבקש למוסד לביטוח לאומי תביעה לקבלת תגמולי נכות כללית. במוסד לביטוח לאומי נקבעו למבקש 100% אחוזי נכות זמנית, הוכרה זכאותו לקבל תגמולי נכות כללית החל מיום 24.9.2003 ואילך והוא קיבל אותם עד ליום 1.6.2007. 

 

           ביום 5.2.2006 ועדה רפואית מטעם המשיב קבעה למבקש 50% נכות רפואית מתוכם 17% (שליש) על חשבון השירות עקב "סכיזופרניה עם ליקוי והגבלה תפקודית בצורה קשה". לאחר קביעת בית המשפט המחוזי בערעור, הועמדה זמנית נכותו המוכרת על 25% (מחצית מהנכות הנ"ל).

 

           ביום 9.3.2006 פנה המשיב למבקש והודיע לו כי עליו להבהיר באיזה מסלול הוא בוחר, המוסד לביטוח לאומי או חוק הנכים, שכן בהתאם להוראות סעיף 36א לחוק הנכים, לא יחולו הוראות החוק על מי שבחר בזכויות לפי חוק אחר.

 

           ביום 6.6.2006 הגיש המבקש באמצעות בא-כוחו תביעה למשיב לקבלת תגמולי חפ"ר. בתגובה, חזר והודיע המשיב למבקש, ביום 7.9.2006, כי עליו להודיע באיזה מסלול הוא בוחר וכי אינו זכאי לתגמולים, לרבות תגמולי חפ"ר "כל עוד מוכר במל"ל וכל עוד אינו מודיענו בחירתו".

 

           ביום 2.11.2006 הודיע המבקש באמצעות בא-כוחו, כי זמנית הוא בוחר במסלול המוסד לביטוח לאומי מאחר שנכון לאותו מועד קיבל תגמול גבוה יותר מהמוסד לביטוח לאומי וביקש כי במקביל תיבחן תביעתו לתגמולי חפ"ר לגופה. הוא ציין, כי הוא "שומר לעצמו את הזכות לבחור בקצבה לתגמול למחוסר פרנסה בגין אותה תקופה אם ולאחר שתאושר תביעתו בעקבות דיון בה לגופה...".

 

           ביום 30.11.2006 סגנית היועץ המשפטי של אגף השיקום במשרד הביטחון השיבה למבקש בכתב, כי בחירה "זמנית" איננה מוכרת בדין ועליו להודיע אם ברצונו לבחור במסלול לפי חוק הנכים, שכן תשלום תגמול חפ"ר משמעו "מיצוי זכויות בפועל על פי חוק הנכים... ועל כן [המשיב] לא יוכל להתחיל לבחון זכאות לקבלת תגמול מחוסר פרנסה ולשלם תגמול שכזה למי שעדיין לא הצהיר בפניו כי הוא בוחר בזכויות על פי חוקי השיקום הצהרה שהינה הכרחית לצורך מימוש הזכויות באגף השיקום".

 

           ביום 30.4.2007 ובמכתבים נוספים במהלך חודש מאי 2007, הודיע אבי המבקש בשמו, כי ברצונו לבחור במסלול חוק הנכים בכפוף לכך שהפסקת התגמולים מהמוסד לביטוח לאומי תעשה לא לפני ה- 1.6.2007, שכן המבקש עמד לקבל הפרשי תשלומים מהמוסד לביטוח לאומי. אבי המבקש טען במכתביו, כי יש לשלם למבקש תגמולי חפ"ר וכן הטבות נוספות באופן רטרואקטיבי החל מספטמבר 1999.

 

           ביום 3.6.2007 הודיע המשיב למבקש כי החל ממועד הגשת התביעה, 10.10.2001 ועד ה- 23.9.2003 (מועד תחילת קבלת תגמולי מל"ל) ומיום 1.6.2007 (מועד הפסקת קבלת תגמולי המל"ל) יקבל תגמולים לפי דרגת נכות של 25% עד לבדיקה חוזרת שנקבעה לחודש פברואר 2008.

 

           בהתאם למכתב המשיב מיום 31.7.2007, קיבל המבקש תשלומים לפי הפירוט הבא:

 

"1. מ- 16.10.01 ועד 31.12.02 שולם לך עפ"י תקנות טיפול רפואי 14א'1.

 

2. מ- 1.1.03 ועד 23.9.03 שולם תגמול בסיסי לפי דרגת נכות של 25% נכות בסך של 7,356.71 ש"ח.

 

3. מ- 23.9.03 ועד 31.5.07 קיבלת תשלום באמצעות המוסד לביטוח לאומי בגין אותו מאורע.

 

4. החל מ- 1.6.07 משולם תגמול בשיעור של 25% נכות כמו כן הטבות".

 

           ביום 1.7.2006 פנה בא-כוח המבקש למשיב וטען כי יש להכיר במבקש כ"מחוסר פרנסה" מאז שחרורו ואילך וכן הוא זכאי לתשלום לנכה בגין חונכות וטיפול הוריו במשך כל התקופה הנ"ל.

 

           ביום 19.7.2007 קבע רופא מחוזי מטעם המשיב כי המבקש בלתי כשיר לעבודה לצמיתות. ביום 2.3.2008 ועדה רפואית מטעם המשיב קבעה כי נכותו הרפואית של המבקש הינה 70% עקב סכיזופרניה עם הגבלה בתפקוד בצורה קשה, מחצית, 35% על חשבון השירות.

 

           ביום 4.9.2007 הגיש המבקש ערעור לועדת הערעור במסגרתו טען, כי מאז שחרורו מהשירות, הוא מובטל ונזקק לטיפולים רפואיים ולכן מתקיימים בעניינו התנאים המזכים אותו לפי תקנות הנכים (טיפול רפואי), התשי"ד-1954 (להלן: תקנות הנכים) בתט"ר. כמו כן, בכל התקופה מאז שחרורו הוא מחוסר פרנסה למעט בתקופה בה קיבל גמלאות זמניות מהמוסד לביטוח לאומי ולכן הוא זכאי במשך כל התקופה לתשלום גמלה לנכה מחוסר פרנסה ו/או נצרך. בא כוח המבקש טען, כי יש לשלם לו הפרשי גמלאות שלא שולמו לו בשיעורים ובחלוקה לתקופות, כפי שפירט בהודעת הערעור בפני ועדת הערעור. 

 

           בפסק הדין של ועדת הערעור נקבע, ביום 1.2.2009, כי המבקש זכאי לתגמול לפי נכותו המוכרת החל מיום שחרורו 4.10.2000 והכל בניכוי התגמולים שקיבל מהמוסד לביטוח לאומי בתקופות חופפות. לגבי תגמולים חפ"ר ותט"ר (חוסר פרנסה וטיפול רפואי) נקבע, כי המבקש זכאי לקבל תגמולים החל מיום שחרורו 4.10.2000 בניכוי כל הסכומים אותם קיבל מהמוסד לביטוח לאומי. כן נקבע, כי "אין מקום הגיוני לטלטל את המערער בהגשת בקשות למענק תט"ר וחפ"ר, באשר אין חולק כי אינו מסוגל לפרנס עצמו בגלל מחלתו (ובכך הכיר המשיב), שכן אי אפשר לטעון מצד אחד לאי-מסוגלות ומצד שני לטעון למסוגלות, כך משתמעת עמדת המשיב זו טענה והיפוכה מטעם המשיב".

 

           על פסק הדין של ועדת הערעור ערער המשיב לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"ו 11346-03-09). בערעורו טען המשיב, בין היתר, כי ועדת הערעור שגתה משקבעה כי על המשיב לשלם למבקש תגמולים ותגמולי קיום בתקופות שכלל לא נתבעו על ידו ולא היוו חלק מטענותיו בערעור בפניה. לטענתו, ועדת הערעור טעתה משקבעה כי על המשיב לשלם למבקש תגמולים ותגמולי קיום בתקופות בהן כלל לא טופל על ידו. עוד טען המשיב, כי ועדת הערעור גם לא נתנה דעתה לבחירתו של המבקש במסלול המוסד לביטוח לאומי וחייבה את המבקש לשלם לו תגמולים גם עבור התקופה שבה קיבל תגמולים מהמוסד לביטוח לאומי.

 

           בית המשפט המחוזי (כב' השופטים ש' שטמר, ח' הורוביץ וע' זרנקין) קיבל, ביום 9.7.2010, את ערעור המשיב, ביטל את פסק הדין של ועדת הערעור והורה למשיב לשלם למבקש תגמולי תט"ר מיום 4.10.2000 ועד 23.9.2003 (בתקופה הראשונה והשנייה) בניכוי תגמול לפי סעיף 5 לחוק הנכים. כן נקבע, כי אין לנכות למבקש תגמולי המוסד לביטוח לאומי שכן במהלך התקופה בה קיבל תגמולי המוסד לביטוח לאומי לא הוכרו לו תגמולי תט"ר או חפ"ר.

 

           מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.

 

טענות הצדדים

 

23.      בבקשתו טוען המבקש, כי טעה בית המשפט המחוזי בכך שהתערב בפסק הדין של ועדת הערעור וביטל את זכאותו לתגמולי "קיום" בעבר בתקופה של כמעט 4 שנים. לאור זאת, המבקש, שהינו נכה בדרגה גבוהה ונכותו קשה, מבקש מבית משפט זה להתערב בפסק הדין של בית המשפט המחוזי ולהורות כי הוא יהא זכאי לתגמולי קיום בתקופה הנ"ל שנשללה ממנו בפסק הדין. עוד טוען הוא, כי עד למועד הגשת בקשת רשות הערעור, ביום 2.10.2010, המשיב לא שילם לו מאום וזאת על אף פסק הדין של ועדת הערעור או פסק הדין של בית המשפט המחוזי. לטענתו, מדובר בסחבת בלתי סבירה בהתחשב בכך שמדובר בקצבאות "קיום" לנכה בדרגת נכות גבוהה.

 

           לטענת המבקש, הוא זכאי לקבל תגמולי "קיום" מסוג תט"ר ו/או חפ"ר מהמשיב שהגיעו לו לפי חוק הנכים, כנכה, בגין שלוש תקופות שונות, שהן: התקופה הראשונה, משחרורו מהשירות (4.10.2000) ועד ליום 15.10.2001; התקופה השנייה, מיום 1.1.2003 ועד 23.9.2003; והתקופה השלישית, מיום 24.9.2003 ועד 31.5.2007.

 

           המבקש טוען, כי הוראות חוק הנכים קובעות את עצם הזכאות לקבלת תגמולי תט"ר הן לגבי נכה שהוכר והן ספציפית לגבי התקופה בין הגשת התביעה ועד ההכרה בה, כאשר קיים יסוד סביר להניח שהחייל יוכר כנכה, לפי התנאים ובשיעורים הקבועים בתקנות הנכים. לטענתו, מלשון סעיפי החוק עולה כי נדרשים שני תנאים לצורך קבלת תגמול תט"ר: האחד, היות הנכה מובטל; והשני, הזדקקות לטיפולים רפואיים ולטעמו מתקיימים בעניינו תנאים אלה בתקופה השלישית. לטענתו, בכל התקופה מאז שחרורו מהשירות הצבאי, היה המבקש מובטל ולא עבד אפילו יום אחד. הוא התגורר בבית הוריו והם נשאו בכל ההוצאות הכרוכות בטיפול בו ובכלכלתו. גם רופאה תעסוקתית שבדקה את המבקש קבעה, כי הוא לא כשיר לעבודה לצמיתות. בנוסף, המבקש היה והינו זקוק לטיפול רפואי בקביעות עקב מחלת הנפש. קביעת נכות על ידי ועדה רפואית של המשיב בשיעור של 70% מצביעה על מצב נפשי קשה המצריך טיפולים רפואיים. לפיכך, המסקנה היא, לטענתו, כי התקיימו התנאים הקבועים בחוק ובתקנות הנכים לתשלום גמלת תט"ר למבקש בתקופה השלישית, כאשר ברור שיש לנכות מתשלומים אלה את קצבאות הביטוח הלאומי ששולמו למבקש בתקופה הנ"ל בגין נכות כללית, כפי שקבעה הועדה.

 

           עוד טוען המבקש, בין היתר, כי לשון סעיף 14(2) לתקנות הנכים מתייחסת לטעמו אך ורק לשכר או פיצוי עבור אבטלה ממקום עבודתו או ממקור אחר. כלומר המונח "מקור אחר" קשור בטבורו למונח "פיצוי עבור אבטלה" ואינו עומד בפני עצמו. לפיכך, המסקנה הנכונה לטענתו היא כי אין לראות בתשלומי המוסד לביטוח לאומי בגין קצבת "נכות כללית" כעונים על המונח "מקור אחר" ושגה בית המשפט בפרשנותו את המנוח הנ"ל ובכך שסיווג את תשלומי המוסד לביטוח לאומי בגין נכות כללית ככלולים בו.

 

           מנגד, תומך המשיב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ומבקש לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתו, במקרה דנן לא עולה כל שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת ומשכך מתבקש בית המשפט לדחות את הבקשה.

 

           לגופו של עניין טוען המשיב, כי מאחר ותגמול טיפול רפואי הינו תגמול זמני ומיועד לתקופת הטיפולים הרפואיים, לא ניתן לשלם תגמולים המשולמים מכוח חוק הנכים ותקנותיו למי שאינו חוסה תחת המטריה של חוק הנכים, ובענייננו, מאחר והמשיב דחה את תביעת המבקש להכרה בנכותו, לא היה מקום לשלם לו תט"ר במהלך הליכי הערעור.

 

דיון

 

           לאחר שעיינו בבקשת רשות הערעור, בתגובת המשיב ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, ולאחר ששמענו את טענות הצדדים שהושמעו בפנינו, הגענו לכלל מסקנה, כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

 

           תגמול טיפול רפואי ניתן לנכה לפי סעיף 43 לחוק הנכים ולפי תקנות הטיפול הרפואי שהותקנו על פיו. על הנכה המעוניין לקבל תגמול טיפול רפואי, להגיש בקשה מתאימה וראיות שיתמכו בה. התט"ר ניתן לנכה בכפוף לשיקול דעת קצין התגמולים.

 

           סעיף 43(א) לחוק הנכים קובע:

 

"כל נכה יקבל על חשבון המדינה, בתנאים שייקבעו בתקנות, טיפול במחלה שחלה בה או בחבלה שנחבל או במחלה שהחמירה בתקופת שירותו עקב שירותו בכל עת שיתגלה צורך בטיפול כאמור".

 

           נכה יקבל תגמול עבור טיפול רפואי בתנאים שנקבעו בתקנות הטיפול הרפואי. תגמול זה משולם בדרך כלל לנכה שכבר הוכר, אולם אם לקצין התגמולים יש יסוד סביר להניח כי חייל משוחרר יוכר כנכה, ניתן לשלם לו תגמול זה טרם הכרה בנכותו בהתאם לסעיף 43ב לחוק הנכים, הקובע כך:

 

"טיפול רפואי ותגמולים לחייל משוחרר

 

43ב. (א)     חייל משוחרר יקבל, במשך התקופה שבין הגשת תביעתו לבין הכרתו כנכה, טיפול רפואי על חשבון המדינה.

 

(ב)   היה לקצין התגמולים יסוד סביר להניח שחייל משוחרר יוכר כנכה, יורה שיקבל במשך התקופה שבין הגשת בקשתו לפי הפרק הששי לבין ההחלטה בה, תגמולים המשתלמים לנכה לפי סעיף 43; שולמו התגמולים, יחולו הוראות אלה:.....".

 

           ובהתאם לתקנה 14 לתקנות הנכים, שהותקנו מכוח הוראת סעיף 43 לחוק הנכים, הקובעת כך:

 

 

 

תגמול עבור טיפול רפואי

 

14.  נכה שנתמלאו בו התנאים שלהלן יהיה זכאי לכל יום של ביטול לתגמול יומי עבור טיפול רפואי כאמור בתקנה 14א:

 

(1)   הוא מובטל יום ביטול אחד, מלא או חלקי;

(2)   הוכיח, להנחת דעתו של קצין התגמולים, כי בעד אותו יום הביטול לא קיבל שכר, או פיצוי עבור אבטלה ממקום עבודתו או ממקור אחר;

(3)   אם הוא נכה שעבודתו הרגילה היא בתעסוקה עצמית, הוכיח, להנחת דעתו של קצין התגמולים, כי ביום הביטול לא הפיק מעסקו העצמאי הכנסה העולה כדי החלק השלושים של הכנסתו הרגילה".

 

 

           עולה, כי תגמולי הקיום ותט"ר בכללם נועדו למחייה שוטפת לאחר שצרכי הנכה נבדקו בזמן אמת והזכאות להם נבחנת מעת לעת. לכן, המועד ממנו משולמים תגמולי הקיום הינו מועד פניית הנכה בבקשה לקבלת התגמול. נראה, כי מאחר ואין מדובר בפיצוי נזיקי, גם אין מקום לשלמו רטרואקטיבית מאחר ואין מדובר ב"תכנית חסכון".

 

           במקרה שלפנינו, דורש המבקש כי המשיב ישלם לו תט"ר עבור התקופה מיום 24.9.2003 ועד ליום 1.6.2007 במהלכה ערער על החלטת המשיב שלא להכיר בנכותו. אין חולק, כי בתקופה זו טופל המבקש על ידי המוסד לביטוח לאומי, שנתן מענה לצרכיו הרפואיים והכלכליים.

 

           זכויות והטבות מכוח חוק הנכים משולמות למי שמוכר ומטופל על ידי קצין התגמולים, ולכן לא ניתן לשלם תגמולים המשולמים מכוח חוק הנכים ותקנותיו למי שאינו חוסה תחת חוק הנכים, למעט חייל משוחרר שלקצין התגמולים יש יסוד להניח כי מחלתו תוכר, כאמור בסעיף 43ב. לחוק הנכים. בענייננו, קצין התגמולים דחה את תביעת המבקש להכרה בנכותו ולכן לא היה מקום לשלם לו תט"ר במהלך הליכי הערעור.

 

           זאת ועוד, בתקופה האמורה קיבל המבקש קצבה מהמוסד לביטוח לאומי, קצבה אשר כמוה כתגמול קיום. ברי אפוא, כי אך מטעם זה, כאשר מדובר באותה התקופה, אין המבקש זכאי לקבל גם תט"ר וגם קצבה מהמוסד לביטוח לאומי, שכן כך היה יוצא שהוא מקבל כפל של תגמול קיום.

 

           יתרה מכך. תשלומי תט"ר ניתנים לתקופות קצובות בזמן. הזכאות לקבלת תשלומי תט"ר נבחנת בזמן אמת ועומדת לבחינה מחודשת מעת לעת. כך למשל נקבע בע"נ 32-07 ש.נ. נ' אגף השיקום - קצין התגמולים (טרם פורסם, 1.2.2010):

 

".....שעניינה אי-כיבוד אישורי מחלה לצורך תשלום תט"ר לתקופה קצובה בלבד".

          

           מטעם זה, אין כל עיגון חוקי לדרישת המבקש לשלם לו תט"ר עבור תקופת העבר, באופן רטרואקטיבי. המבקש זכאי לקבל עבור התקופה האמורה תגמול בסיסי המשולם לפי סעיף 5 לחוק הנכים בקיזוז הקצבה שקיבל מהמוסד לביטוח לאומי.

 

           המבקש טוען, כי פנייתו למוסד לביטוח לאומי נעשתה מתוך אילוץ. ברם, טענה זו לא אוכל לקבל וממילא אין בכוחה להוות בסיס לזכאות לפי חוק הנכים, ולהלן אסביר.

 

           בפני בית המשפט המחוזי הוכח, כי המשיב פנה למבקש בראשית שנת 2006 והודיע לו כי עומדת בפניו אפשרות לבחור במיצוי זכויותיו לפי חוק הנכים. המבקש הודיע לו כי הוא מעוניין למצות זכויותיו לפי חוק הנכים, אך זאת לא לפני ה- 1.6.2007. משמע, המבקש העדיף להמשיך לקבל תשלומים מהמוסד לביטוח לאומי מטעמים של כדאיות כלכלית ולא מחוסר ברירה. מטעם זה יש לדחות את טענתו כי בחירתו בזכויות המוסד לביטוח לאומי בתקופה זו נבעה מחוסר ברירה וממילא אין הוא זכאי לתשלומי תט"ר בתקופה זו. אף מטעם זה, בצדק קבע בית המשפט המחוזי את הקביעה הבאה (סעיף 33 לפסק הדין):

 

"משהתברר בדיעבד כי נמצא פתרונו במסגרת המל"ל והוא אף בחר, משיקולי כדאיות, להמשיך ולהחזיק בזכויות אלו עד 1.6.07, לא ניתן להחזיר הגלגל אחורה ולהעניק לו תגמולים זמניים אלו, בתקופה זו".

 

           מהוראות החוק והתקנות עולה, כי המחוקק קבע שלא ישולמו לנכה תגמולים משני מקורות וכי עליו לבחור בסל אחד של זכויות. במקרה שלפנינו, בחר המבקש בסופו של יום בזכויות לפי חוק הנכים, ולכן לא ניתן לשלם לו תט"ר באופן רטרואקטיבי עבור התקופה בה העדיף את קצבת המוסד לביטוח לאומי.   

 

           נושא הבחירה בזכויות הוזכר גם בפסיקה. יפים לעניין זה דברי הנשיא מ' שמגר ברע"א 3175/90 משה מזרחי נ' קצין התגמולים – משרד הביטחון, פ"ד מו(4) 94, 99 (1992):

 

"ברגע שנעשתה הבחירה, אין הנכה יכול לשנותה בהתאם לתפיסתו את שיקולי הכדאיות המזדמנים המשתנים מעת לעת. בכל מערכת זכויות עשויים להיות יתרונות וחסרונות מבחינת הנכה, ועליו לשקלל אותם מלכתחילה ולהחליט במה לבחור. גישה אחרת תוביל, למעשה, לתוצאה אשר המחוקק ביקש למנוע, והיא תשלומי כפל לנכה: אם טענתו תתקבל, הרי שיינתן לו לא רק למצות את זכותו מן המוסד לביטוח לאומי עד תומה, אלא גם לקבל, בנוסף לכספים אלו, תגמולי נכות. בכך יש לא בחירה בין חלופות אלא הצטברות - גם אם חלקית - של החלופות הרלוואנטיות. מובן שתוצאה זו יש למנוע".

 

           מטעמים אלה, הגענו לכלל מסקנה, כי המבקש אינו זכאי לתשלומי תט"ר בעד התקופה האמורה בה טופל על ידי המוסד לביטוח לאומי.

 

סוף דבר

 

           אשר על כן, ומכל האמור לעיל, הוחלט לדחות את בקשת רשות הערעור.

 

           כמו כן, בנסיבות העניין, הוחלט שלא לעשות צו להוצאות.

 

           ניתן היום, י"ב באלול התשע"ב (30.8.2012).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   10072220_H04.doc   דפ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il