עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 7164/10

 

 

 

 

 

 

 

 

השופט י' עמית:

 

           ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 6.9.2009 (כבוד השופט י' צלקובוניק) בגדרו הורשע המערער והושתו עליו 38 חודשי מאסר בפועל.

 

כתב האישום

 

1.        כתב האישום בו הורשע המערער כולל שני אישומים כלהלן:

 

           על פי עובדות האישום הראשון, ביום 5.3.2006 בסמוך לשעה 3:45 לפנות בוקר, הגיע המערער ברכבו עם שניים מחבריו למגרש חנייה בעיר אשדוד, שם ישבו בתוך רכבם שני בני זוג (להלן: המתלונן והמתלוננת וביחד: המתלוננים), אשר בינם ובין המערער לא הייתה הכרות קודמת. המערער עצר את רכבו, יצא ממנו וניגש לרכבם של המתלוננים יחד עם אחד מחבריו, כשהוא מחזיק בידו סכין יפנית פתוחה. המערער החל לצעוק ולדרוש מהמתלוננים לפתוח את הרכב, תוך שהוא בועט ברכב, חובט בשמשה ומאיים עליהם כי ישבור את חלון הרכב וירצח אותם אם לא יפתחו את החלון. המתלונן התניע את רכבו והחל לנסוע מהמקום בניסיון להימלט מהמערער, בעוד הלה מנסה למנוע ממנו לעשות כן. משנכשל המערער למנוע מהמתלוננים להימלט מן המקום, נכנס עם חברו לרכבו והחל במרדף אחריהם (להלן: המרדף). במהלך המרדף ניסה המערער להדוף ולהסיט את רכב המתלוננים לשולי הכביש, ואף נסע לעתים בניגוד לכיוון התנועה ובנסיעה לאחור. תוך כדי המרדף התקשרה המתלוננת למשטרה ודיווחה על האירוע. השוטרים שהוזעקו למקום הורו למערער לעצור את רכבו, כשהם מפעילים כריזה, אור כחול מהבהב וסירנה. המערער התעלם מהוראות השוטרים, והמשיך לדלוק אחרי המתלוננים בנסיעה מהירה, עד שלבסוף נעצר על ידי השוטרים. כתוצאה מהמרדף, נגרם נזק לרכבם של המתלוננים.

 

           בגין מעשים אלו הורשע המערער בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); החזקת סכין לפי סעיף 186(א) לחוק; איומים לפי סעיף 192 לחוק; חבלה במזיד לרכב לפי סעיף 413ה לחוק; והפרעה לשוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק.

 

           על פי עובדות האישום השני, בעקבות האירוע שתואר לעיל, הובא המערער לתחנת המשטרה באשדוד. השוטרים ביקשו מהמערער למסור את הטלפון הנייד שלו אך הלה סירב, ולאחר שהתבקש לכך בשנית, הפעם על ידי קצין משטרה, התרומם ממקומו בתנועת איום, הודיע שאיש לא יגע בו או ייקח את הטלפון שלו, ואז התיישב על הטלפון, ובתוך כך שבר אותו. השוטרים ניסו בשנית לקחת את הטלפון מהמערער, אולם הוא התנגד, והשוטרים נאלצו לדחוף אותו לעבר הקיר ולאזוק אותו. בעקבות זאת איים המערער על השוטרים באומרו כי זרק רימון על השוטר האחרון שצעק ואיים עליו.

 

           בגין מעשים אלה הואשם המערער בעבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ואיומים.

 

פסק דינו של בית משפט קמא

 

2.        המערער הכחיש בפני בית משפט קמא את המיוחס לו בכתב האישום והציג גרסה עובדתית לפיה ניגש לרכב המתלוננים כיוון שסבר בטעות שחברתו נמצאת בתוכו. לאחר שגילה את טעותו חזר לרכבו, אך המתלונן שיצא ממגרש החנייה פגע ברכבו והמערער נאלץ לנסוע אחריו על מנת לקבל את פרטיו לצורך ביטוח. בעודו עושה כן, היה זה המתלונן שהחל רודף אחריו. עוד טען המערער כי ציית להוראות השוטרים מיד לאחר שהבחין כי מדובר ברכב משטרה. באשר לאירוע בתחנת המשטרה, המערער הכחיש שאיים על השוטרים אף שהודה כי התנהג שם "בצורה עצבנית".

 

3.        בית משפט קמא ניתח את חומר הראיות והגיע למסקנה כי גרסתו של המערער, כי כביכול המתלונן הוא שפגע ברכבו ורדף אחריו אינה סבירה בעליל. מנגד, נתן בית משפט קמא אמון בגרסתם של המתלוננים, זוג תמים שנקלעו שלא בטובתו לאירוע מפחיד. איני רואה טעם להידרש לפרטי הכרעת הדין, ואומר בקצרה כי קו ההגנה של המערער בבית משפט קמא היה מופרך על פניו, ובערעור שבפנינו המערער לא השיג כלל על קביעות העובדה, המהימנות והמסקנות שנקבעו בהכרעת הדין, אלא העמיד את ערעורו על טענת השכרות, כפי שיפורט בהמשך. 

 

בגזר הדין, השית בית משפט קמא על המערער 20 חודשי מאסר בפועל וכן 18 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים בגין עבירות שונות ועשרה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים בגין עבירות אחרות. כמו כן הופעלו שני עונשי מאסר מותנים של 18 חודשים ו-6 חודשים שהיו תלויים כנגד המערער, כאשר התקופה של 18 חודש הופעלה במצטבר, כך שבסופו של יום הושתו על המערער 38 חודשי מאסר בפועל.

 

           על כך נסב הערעור שלפנינו, המתמקד בסוגיה המשפטית של סייג השכרות.

 

טענות הצדדים

 

4.        בשלב הערעור החליף המערער ייצוג, זנח את גרסתו במישור העובדתי וטען להתקיימות סייג השכרות המלאה ולחלופין סייג השכרות החלקית לפי סעיף 34ט לחוק (להלן: סייג השכרות). לטענת המערער, הוא היה שיכור בעת האירוע, וראייה לכך היא בדיקת האלכוהול בה נמצא כי רמת האלכוהול בדמו גבוהה מהמותר לנהיגה; עדויות השוטרים; היעדר מניע והיעדר סיבה והיגיון במעשיו, כפי שנקבע גם בהכרעת הדין. משכך, יש לזכותו מהעבירות בהן הורשע, בהיותן עבירות כוונה עליהן חל פטור מחמת שכרות על פי סייג השכרות, ולמיצער, מתעורר ספק סביר לגבי תחולת הפטור.

 

לטענת המערער, טענת השכרות כסייג לאחריות הועלתה על ידו בערכאה קמא. אמנם בהכרעת הדין ציין בית משפט קמא כי "לא נטען על ידי ההגנה כי עומד לו סייג לאחריות פלילית" (פסקה 56 להכרעת הדין) אך במקום אחר נכתב "על פי טענת ההגנה היה הנאשם במצב של שכרות, בעת קרות האירועים במגרש החנייה" (פסקה 40 להכרעת הדין).

          

           המשיבה טענה כי בערכאה הדיונית לא טען בא כוחו הקודם של המערער להתקיימות סייג השכרות. טענת השכרות הופיעה לראשונה בסיכומי המערער, ואף  זאת כהסבר למעשיו ולא כטענה להתקיימות הסייג, כך שאין מקום להעלות טענה זו לראשונה בערכאת הערעור. לגופה של טענת השכרות, טענה המשיבה, כי המערער לא היה במצב שכרות מלאה או חלקית כהגדרתן בסייג השכרות כפי שעולה מהעובדות שהוכחו במשפט, ולחילופין, כי אין בשכרות החלקית כדי לשלול הרשעה בעבירות התנהגות עם יסוד נפשי של מטרה.

 

דיון והכרעה

 

טענות חדשות בערעור

 

6.        מהעדויות שהובאו בפני בית משפט קמא עולה כי המערער וחבריו שתו יחד עובר לאירוע וכי המערער, שהעיד על עצמו שהיה שיכור (בניגוד לדבריו במשטרה שם הכחיש כי שתה לשכרה) "היה שיכור מדיף ריח רע של אלכוהול". אך הדברים לא הועלו כטענת סייג לאחריות פלילית, אלא כהסבר שניתן להתנהגותו של המערער בעת ביצוע העבירות, וממילא בית משפט קמא לא נדרש להכריע אם נתמלאו התנאים הנדרשים לתחולת סייג השכרות. אכן, בהכרעת הדין נאמר כי "הראיות...מצביעות על אפשרות כי במידה מסוימת, גם בשל השפעת המשקה, הנאשם היה משוחרר רסן, ולא נרתע מהתנהגות פרועה", אולם כפי שנראה בהמשך, בכך לא סגי על מנת להיכנס לתחולת סייג השכרות.

 

           ככלל, אין לאפשר העלאת טענות חדשות בשלב הערעור אם אלה לא עלו ולא נתלבנו בערכאה הדיונית:

 

"כאן המקום לציין כי חלק מן הטענות הנטענות מועלות לראשונה במסגרת הערעור, ומטעם זה אין מקום לדון בהן כלל. העלאתן נעשתה על-ידי סניגוריו הנוכחיים של המערער, שהחליפו את אלו שייצגוהו בבית-המשפט המחוזי. החלפת עורכי-דין איננה מכשירה העלאת טענות שלא הועלו בערכאה הדיונית" (ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6)205, 223 (2002).

 

 

            ייתכנו מקרים בהם תהא ערכאת הערעור נכונה לבחון טענה שלא הועלתה בערכאה קמא, אך זאת כאשר מדובר בטענה משפטית הנשענת על תשתית עובדתית שהוכחה (יעקב קדמי סדר הדין בפלילים ב 1906 (תשס"ט), וראו, על דרך ההיקש, ההבחנה בין עובדות לבין עילה משפטית בחוות דעתי ברע"א 256/10 גאידמק נ'  טרוים (לא פורסם, 7.11.2011)).

          

           לא כך כאשר מדובר בטענות עובדתיות או בטענות המשלבות פן עובדתי ופן משפטי המועלות לראשונה בערכאת הערעור. במקרה דנן, טענתו של המערער כי התקיים בו סייג השכרות מערבת עניינים שבעובדה ומשפט. בחינה זו היא עניין לערכאה הדיונית לענות בו, ומשלא הועלתה הטענה ולא נתלבנה התשתית העובדתית הרלוונטית בבית משפט קמא, אין מקום להעלותה בשלב הערעור.

 

           די בכך כדי לדחות את הערעור. למרות זאת, בהינתן התשתית הראייתית שהונחה בפני בית משפט קמא, ובהיעדר מחלוקת כי המערער היה תחת השפעת אלכוהול במהלך האירועים מושא כתב האישום, אני נכון לבחון באספקלריה זו את טענתו לתחולת סייג השכרות (כפי שנעשה בע"פ 9258/00 נטרלשווילי נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 673 (2002) (להלן: עניין נטרשווילי), גם שם הועלתה טענת סייג השכרות אך בשלב הערעור).

 

סייג השכרות

 

7.       טיעונו של המערער מתמקד בסייג השכרות הקבוע בסעיף 34ט לחוק שזו לשונו:

 

(א) לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה במצב של שכרות שנגרמה שלא בהתנהגותו הנשלטת או שלא מדעתו.

 

(ב) עשה אדם מעשה במצב של שכרות והוא גרם למצב זה בהתנהגותו הנשלטת ומדעת, רואים אותו כמי שעשה את המעשה במחשבה פלילית, אם העבירה היא של התנהגות, או באדישות אם העבירה מותנית גם בתוצאה.

 

(ג) גרם אדם למצב השכרות כדי לעבור בו את העבירה, רואים אותו כמי שעבר אותה במחשבה פלילית אם היא עבירה של התנהגות, או בכוונה אם היא מותנית גם בתוצאה.

 

(ד) בסעיף זה, "מצב של שכרות" – מצב שבו נמצא אדם בהשפעת חומר אלכוהולי, סם מסוכן או גורם מסמם אחר, ועקב כך הוא היה חסר יכולת של ממש, בשעת המעשה, להבין את אשר עשה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה.

 

(ה) סעיפים קטנים (א), (ב) ו-(ג) חלים גם על מי שלא היה חסר יכולת כאמור בסעיף קטן (ד), אך עקב שכרות חלקית לא היה מודע, בשעת מעשה, לפרט מפרטי העבירה.

 

 

           סעיף 34ה לחוק קובע כי "חזקה על מעשה שנעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית". נוכח חזקה זו, הנטל להוכחת מצב השכרות ולקיומם של התנאים הנדרשים לשם החלת סייג השכרות מוטל על הנאשם. אם הניח הנאשם תשתית ראייתית מספיקה כדי לעורר ספק סביר בדבר התקיימותו של הסייג, יחול סעיף 34כב(ב) לחוק ולפיו "התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית, והספק לא הוסר, יחול הסייג".

 

8.        למרות שסייג השכרות נכלל בפרק ה סימן ב' לחוק שכותרתו "סייגים לפליליות המעשה", הגנת השכרות היא "הגנה מדומה", שלמעשה מרחיבה את אחריותו של מבצע העבירה (ע"פ 6656/08 יקטרינה חביבולין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.1.2010 (להלן: עניין חביבולין); ע"פ 6679/04 סטקלר נ' מדינת ישראל (לא פורסם,  11.5.06) (להלן: עניין סטקלר)). נסביר את דברינו.

 

           במצב הדברים הרגיל, ניתן היה לסבור כי יש לפטור מאחריות פלילית אדם הנמצא במצב של שכרות, מאחר שנפגעת יכולתו להפעיל ביקורת עצמית, להבין את טיב מעשיו ולגבש החלטה ורצון לגבי התנהלותו, קרי, נפגעת היכולת השכלית-הכרתית או היכולת הרצונית-חפצית לשלוט על ההתנהגות. אלא שהמחוקק, כעניין של מדיניות משפטית, לא היה נכון להכיר בשכרות פרי התנהגות חופשית במקור כהגנה מפני אחריות פלילית. לכן קבע המחוקק פיקציה, חזקה משפטית נורמטיבית שאינה ניתנת לסתירה, לפיה רואים אדם כמי שהיה מודע או אדיש למעשה העבירה גם אם לא חזה או צפה מראש את השתלשלות הדברים שהביאה לביצועה. מכאן, ונוכח החזקה הקבועה בסעיף 34ט(ב) לחוק, מי שמכניס עצמו למצב של שכרות (התנהגות חופשית במקור), נוטל סיכון שאם יבצע עבירה הוא ישא באחריות פלילית לכל מה ששיכור עשוי לחולל, למרות שמצב השכרות פגע בתפקודו (דברי הסבר להצעת חוק העונשין (תיקון מס' 39), התשנ"ב-1992, ה"ח  2098)). ההצדקה לכך מעוגנת בשיקולי הרתעה ובהנחה כי מי שהכניס את עצמו למצב של שכרות, רואים אותו כמי שהיה אדיש לאפשרות כי יפגע באחד הערכים המוגנים (ראו: מרדכי קרמניצר "עקרון האשמה" מחקרי משפט יג 109, 119 (1996); מרים גור-אריה "שכרות בדיני עונשין"  משפטים יג 183, 204 (תשמ"ד)) (להלן: גור אריה- שכרות).

 

           כאמור, הבסיס לחריג זה הוא הדוקטרינה של "התנהגות חופשית במקור", כך שהיסוד הנפשי אינו נבחן סימולטנית עם היסוד העובדתי בעת ביצוע העבירה, אלא לפני כן, בעת שהנאשם הכניס עצמו למצב של שכרות. היסוד הנפשי שהיה לנאשם בעת שהשתכר מצטרף ליסוד ההתנהגותי בעת ביצוע המעשה, למרות שבעת ביצוע המעשה לא התקיים אצלו היסוד הנפשי הנדרש בשל שכרותו (ראו: ועדת אגרנט "הצעת חלק כללי לחוק עונשין חדש ודברי הסבר" משפטים י 203, 224 (תש"מ); גור אריה- שכרות בעמ' 202). ובקיצור, די בכך שהשכרות היא מדעת ואין נפקא מינה שהמעשה הפלילי נעשה שלא מדעת (ע"פ 6380/98 סרגיי פטושקין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.12.1998)).

 

9.        לצד הרחבת האחריות הפלילית בדרך של חזקה משפטית חלוטה המייחסת לנאשם מחשבה פלילית (אשר לפי ההגדרה בסעיף 20(א) לחוק כוללת גם כוונה), המחוקק מצמצם את תחולתה של החזקה מקום בו מדובר בעבירת תוצאה, בכך שהוא מייחס לנאשם מחשבה פלילית עד רמה של אדישות. 

 

           זו הפשרה שעשה המחוקק בין הרחבת האחריות הפלילית גם על מי שנמצא במצב של שכרות לבין ההתחשבות במצב השכרות. מחד, המשתכר מראה לנו בהתנהגותו כי הוא אדיש לפגיעה אפשרית בערכים מוגנים ולכן המחוקק מייחס לו אדישות להתקיימות התוצאה. מאידך, המחוקק עצר בקו הגבול של האדישות ולא הרחיב את הפיקציה הנורמטיבית ליסוד נפשי של כוונה. מכאן, שסייג השכרות מספק "הגנה חלקית" (כלשון השופט קדמי בע"פ 2788/96 אבלים נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 183, 190 (1998)) במובן זה שלא ניתן להרשיע נאשם בעבירה הדורשת כתנאי להרשעה יחס חפצי של כוונה להתרחשות התוצאה, אך ניתן להרשיעו בעבירה שבה היסוד החפצי כלפי התוצאה האסורה הוא של אדישות בלבד, המהווה את החלופה החמורה יותר של הפזיזות.

 

           ומזוית אחרת: מקום בו מוכח כי אדם היה במצב של שכרות מרצון בעת ביצוע עבירה, המחוקק יוצא מנקודת הנחה כי קיים ספק סביר אם צפה את התוצאות הטבעיות של מעשהו, וכפועל יוצא אם חפץ בתוצאות אלו, ולכן אין להרשיעו בעבירה הדורשת כוונה (ע"פ 5266/05 זלנצקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.2.2007) (להלן: עניין זלנצקי). לדוגמה: מקום בו הנאשם נכנס מרצונו למצב של שכרות ודקר את פלוני למוות, יחול ס"ק 34ט(ב) סיפא לפיו אין לייחס לנאשם כמי שעלה בידו לגבש כוונה לתוצאה הקטלנית, והוא יורשע בעבירה של הריגה, שהיא עבירת תוצאה של אדישות.

 

           על הרציונל העומד בבסיס הפחתת אחריות המבצע מעבירה של כוונה לעבירה של אדישות, עמד כב' השופט א' א' לוי בע"פ 2454/02 טיקמן נ' מדינת ישראל פסקה 12 (לא פורסם, 12.12.2005) (להלן: עניין טיקמן):

 

"שונה הדבר כאשר מדובר בעבירות תוצאה, בהן נדרש יחס חפצי של כוונה מצד המבצע להגשמתה של תוצאה זו. במצב זה, כך קובע סעיף 34ט(ב) לחוק העונשין, יש לראות את המבצע-השיכור כמי שביצע את המעשה תוך אדישות להתרחשותה של התוצאה, ולא יותר מכך. נדמה, כי הרעיון הניצב בבסיסו של סייג זה, הוא כי לא ניתן לרתום את חזקת הפזיזות, בדבר הסיכון המודע שהשיכור נוטל על עצמו בעת צריכתו של החומר המשכר, כדי ליחס למבצע אחריות לעבירה הדורשת יסוד נפשי חמור יותר, של כוונה"

 

 

10.      נסכם אפוא את דרך הילוכו של המחוקק בסוגית השכרות.

 

           שלב א': במצב הדברים הרגיל היה מקום לפטור נאשם שפעל במצב של שכרות מאחריות פלילית, שהרי בהיותו שיכור, לא ניתן לייחס לו מחשבה פלילית בעת ביצוע המעשה.

 

           שלב ב': מטעמים של מדיניות משפטית, בא המחוקק והרחיב את האחריות הפלילית גם על מי שפעל במצב של שכרות, בדרך של חזקה משפטית חלוטה המייחסת לנאשם מחשבה פלילית בעת ביצוע המעשה. קרי, שהנאשם היה מודע "לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה" כאמור בהגדרת המחשבה הפלילית בסעיף 20(א) לחוק.

 

           שלב ג': כאשר בעבירת תוצאה עסקינן, המחוקק בא ואומר "עד כאן" ומגביל את החזקה המשפטית החלוטה לרף עליון של מחשבה פלילית מסוג אדישות, כיסוד הנפשי המכסימלי שניתן לייחסו לעושה בשלב בו בחר להיכנס מרצון למצב של שכרות. לכן, בעבירה המותנית בתוצאה, אין לייחס למי שפעל במצב של שכרות מחשבה פלילית מסוג כוונה (בכפוף לחריג האמור בסעיף 34ט(ג)).

 

11.     כעת, משהצגנו את מוטת כנפיו של סייג השכרות, נקל עלינו להבין את טענתו של המערער, ואציג במילותי שלי, את דרך הילוכו. המערער מודה כי הכניס עצמו מרצון למצב של שכרות, כך שאין תחולה לסעיפים קטנים 34ט(א) ו-34ט(ג). לגישתו, חל עליו ס"ק (ב) ולכן לא ניתן לייחס לו מחשבה פלילית מסוג כוונה. מכאן, שיש לפטור אותו כמעט מכל העבירות בהן הורשע, באשר בעבירות תוצאה עסקינן, כלהלן (הדגשות הוספו):

 

          (-) העבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(2) לחוק: "העושה אחת מאלה, בכוונה לפגוע בנוסע בנתיב תחבורה או כלי תחבורה או לסכן את בטיחותו, דינו -  מאסר עשרים שנים...";

 

          (-) העבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק: "המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו..";

 

          (-) העבירה של חבלה במזיד לרכב לפי סעיף 413ה לחוק: "ההורס או פוגע במזיד ברכב או בחלק ממנו...";

 

(-) העבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק: "העושה מעשה בכוונה להפריע לשוטר כשהוא ממלא תפקידו כחוק או להכשילו בכך, או להפריע לאדם אחר או להכשילו מלעזור לשוטר...";

 

          לטענת המערער, מאחר שבעבירות כוונה עסקינן, הרי שיש לזכותו מעבירות אלה בהיותו במצב של שכרות.

 

12.     דין הטענה להידחות.

 

תנאי מקדמי לתחולת ההגנה הקבועה בסעיף 34ט(ב) סיפא לחוק הוא, שעל המערער להראות כי בעת ביצוע העבירות אכן היה נתון ב"מצב של שכרות" כהגדרתו בס"ק (ד). ודוק: לא כל מי ששתה לשכרה נחשב כמי שנמצא ב"מצב של שכרות", ועל מנת להיכנס לד' אמותיה של הגדרה זו, נדרשים להתקיים בנאשם בעת ביצוע העבירה שלושת התנאים המצטברים הבאים:

 

א. היותו של הנאשם נתון תחת השפעת אלכוהול או סם בעת ביצוע העבירה.

 

ב. התקיימות אחד מ"שלושה סימפטומים חלופיים":חוסר יכולת של ממש להבין את המעשה, או חוסר יכולת להבין את הפסול במעשה, או חוסר יכולת להימנע מעשיית המעשה (עניין נטרשווילי סעיפים 14-12 לפסק דינה של השופטת מ' נאור, עניין טיקמן).

 

שלוש החלופות דלעיל - חוסר יכולת של ממש להבין את המעשה או הפסול שבמעשה (היעדר כשרות = היעדר היסוד השכלי/הכרתי/קוגנטיבי/תפישתי) או חוסר יכולת להימנע מעשייתו (היעדר שליטה = היעדר היסוד של רצייה/חפץ בהתקיימות התוצאה) – זהות לחלופות שבסייג אי שפיות הדעת המופיע בסעיף 34(ח) לחוק העונשין. הניסוח הזהה מלמד כי מצב של שכרות, הוא מצב קיצוני השקול לאי שפיות הדעת. לגבי חריג אי השפיות, נראה כי ההלכה כיום מצדדת בפירוש המקל לפיו יש לפרש את הביטוי "חוסר יכולת של ממש" לא כשלילה מוחלטת של היכולת אלא גריעה ממשית ממנה, ודי להוכיח פגיעה מסיבית ועמוקה ביכולת ההבנה או הרצייה (ע"פ 8287/05 בחטרזה נ' מדינת ישראל סעיף 14 פסקה ה (לא פורסם, 11.8.2011)). שאלה נכבדה היא, אם יש להחיל הלכה זו גם על מצב של שכרות, באשר להבדיל ממצב של אי שפיות, אנו מייחסים אשם למי שנכנס מרצון למצב של שכרות. אותיר שאלה זו בצריך עיון.

 

ג. קשר סיבתי בין החומר המשכר לבין אחד הסימפטומים הנ"ל (ראו לדוגמה,   ע"פ 3243/95 צאלח נגד מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 769, 785 (1998) (להלן: עניין צאלח); ע"פ 10800/04 רומנצקו נ' מדינת ישראל בפסקה 11 והאסמכתאות שם (לא פורסם, 18.9.2006) (להלן: עניין רומנצקו); עניין נטרלשווילי בעמוד 681). המחוקק נקט לשון "ועקב כך" ובדומה, אנו מוצאים את דרישת הקשר הסיבתי בסייג אי-השפיות, שם נקט המחוקק בלשון "בשל מחלה ..או בשל ליקוי בכושרו השכלי..".

 

13.      אין חולק כי המערער היה נתון להשפעת אלכוהול בעת התרחשות האירועים. השוטרים שעצרו את המערער בתום המרדף, סברו שהיה שרוי בגילופין, והדבר מצא ביטויו בדוחות הפעולה של שניים מהם,  שם נכתב כי המערער היה שיכור ומפיו נדף ריח כבד של אלכוהול. עוד נכתב כי הנוסע במושב האחורי ברכב של המערער היה "מעולף מלא בקיא". למערער נערכה בדיקת נשיפה, כשלוש שעות לאחר האירוע, ובבדיקה נמצא אצלו ריכוז אלכוהול של 330 מק"ג אויר נשוף, מה שמעיד על כך שהיה תחת השפעת אלכוהול (תקנה 169א לתקנות התעבורה קובעת רף של 240 מק"ג לצורך שכרות). בהכרעת הדין אף נכתב כי הראיות מצביעות על כך שהמערער היה בגילופין וכי "במידה מסוימת, גם בשל השפעת המשקה, הנאשם היה משוחרר רסן ולא נרתע מהתנהגות פרועה... ואין גם לשלול אפשרות, כפי שטענה התביעה, כי בשל מצבו, אכן סבר הנאשם כי חברתו היא המצויה ברכב, וחשד זה המשיך לקנן בו גם בהמשך האירועים".

 

           ברם, בכך לא סגי, מאחר שהיה על המערער להראות כי נתקיימו בו כל שלושת התנאים המצטברים שפורטו לעיל. כך, לדוגמה, בעובדה שבדמו של המערער נמצא ריכוז אלכוהול, לא די כדי להגיע למסקנה כי פעל "במצב של שכרות" ויפים לענייננו דברי השופט  א' לוי בעניין טיקמן (שם, פסקה 13):

 

"... ממצא לפיו בדמו של המבצע נמצא חומר משכר, יהא ריכוזו גבוה כאשר יהא, אינה מובילה מיניה וביה למסקנה כי הוא פעל במצב של שכרות. הסתפקות בראיה זו לבדה משמעותה היא זניחת הדרישה לקשר סיבתי בין צריכת החומר המשכר לבין השפעתו על תפקודו של הנאשם. מוכן אני להניח, כי כאשר בדמו של המבצע נמצא ריכוז גבוה במיוחד של חומר משכר – וכך אניח לגבי המערער שבפנינו – כי אז ניתן לצאת מנקודת מוצא שלצריכתו של החומר המשכר נלוותה גם השפעה כלשהי על תפקודו. אולם, כאמור, גם בהשפעה זו לא די, וכדי לחסות בצילה של הגנת השכרות על הטוען לתחולתה להראות כי לחומר המשכר הייתה השפעה של ממש על תודעתו והבנתו או על יכולתו לשלוט במעשיו. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף, לאור העובדה כי השפעתם של המשקאות המשכרים היא אינדיבידואלית לכל אדם, והשפעתה תלויה במגוון של משתנים, בהם גם הרגלו בצריכתם של חומרים אלה, נתונים גנטיים אישיים, ועוד (ראו א' סטולר וי' פינקלשטיין "נהיגה בשכרות ובפיכחון – היבטים נוירולוגים קליניים והיבטים טוקסיקולוגים מעבדתיים" רפואה ומשפט 29 (2003), 120)."

 

           ובדומה, נאמר בעניין זלנצקי:

 

"ברם, בכך אין די, שכן גם אם אמנם הייתה בדמו של המערער רמה גבוהה של אלכוהול בעת ביצוע מעשה העבירה, אין הדבר מוביל מיניה וביה למסקנה כי ביצע את העבירה במצב של שכרות או של שכרות חלקית (שם, פסקה 46)."

 

 

           על מנת להכריע בשאלה האם הנאשם הגיע למצב של שכרות ולתנאים המצטברים הנדרשים כדי לשלול את יסוד הכוונה, הציבה הפסיקה שורה של אינדקציות ראייתיות כמו: עדויות לגבי כמויות האלכוהול ששתה הנאשם או לגבי סימני שכרות בנאשם; עדויות מומחים לגבי מצב שכרות הנאשם על פי בדיקת דמו ונתוניו האישיים; פעולות שביצע הנאשם והצהרות שהשמיע במהלך האירוע ובסמוך לפניו ולאחריו; זכרונו של הנאשם את הפרטים הנוגעים לביצוע העבירה (ראו: עניין סטקלר בפסקה 63 לפסק דינה של השופטת ארבל; עניין זלנצקי בפסקה 38 לפסק דינה של השופטת ארבל).

 

           במקרה דנן, השאלה אם המערער עומד בכל התנאים המצטברים להוכחת מצב השכרות, כלל לא נבחנה ולא נדונה בפסק דינו של בית משפט קמא, שכן טענת סייג השכרות לא הועלתה. מכל מקום, מהפסיקה עולה כי "לא בנקל יקבע בית המשפט שהנאשם היה במצב של שכרות חלקית, בגינה לא צפה את תוצאות מעשיו, ובעקבות כך לא גיבש את הכוונה הנדרשת בהגדרת העבירה" (עניין סטקלר בפסקה 64 לפסק דינה של השופטת ארבל).

 

14.      הרף הנדרש בפסיקה לשם הכרה במצב של שכרות הוא רף גבוה עד-אין-גבוה, ואנו מוצאים בפסיקה דחייה של טענה לתחולת סייג השכרות והרשעה אפילו בעבירה החמורה של רצח בכוונה תחילה, גם במצבים בהם הוכח ש"רמת שכרותו של המערער הייתה גבוהה ועמוקה" (עניין אבלים, בעמ' 190), שהיה תחת השפעת אלכוהול ומעצוריו הנפשיים התרופפו (עניין זלנצקי), שהיה "שתוי לחלוטין ואחוז סחרחרת" (עניין רומנצקו), שהיה "שיכור מאוד בעת ביצוע המעשה" ותואר על ידי שוטרים ועדים כמי שהיה "במצב מסטול לגמרי, שיכור מסריח, מזיע, רואים דבר כזה רק בסרטים" (עניין סטקלר פסקאות 67-66 לפסק דינה של השופטת ארבל). ברי כי מדיניות משפטית עומדת מאחורי רף גבוה זה, ועניינו של המערער אינו מתקרב לרף זה, ולמיצער, המערער לא הצביע על תשתית עובדתית ממנה ניתן להסיק כי פעל במצב של שכרות על כל תנאיה המצטברים כאמור לעיל. 

 

הגנת השכרות החלקית

 

15.      כטענה חלופית, טען המערער כי יש להחיל עליו את סייג השכרות החלקית  המעוגן בסעיף 34ט(ה) לחוק, אשר מחיל על "השיכור החלקי" את אותו הסדר אשר חל על "השיכור המלא". נעמיד שוב נגד עיננו את הוראת סעיף 34ט(ה):

 

"סעיפים קטנים (א), (ב) ו-(ג) חלים גם על מי שלא היה חסר יכולת כאמור בסעיף קטן (ד), אך עקב שכרות חלקית לא היה מודע, בשעת מעשה, לפרט מפרטי העבירה".

 

וסעיף 18לחוק קובע:

 

"(א) "פרט", לעניין עבירה - המעשה בהתאם להגדרתה, וכן נסיבה או תוצאה שנגרמה על ידי המעשה, מקום שהן נמנות עם הגדרת אותה עבירה."

 

 

           הנה כי כן, בעוד שבמצב הדברים הרגיל, נאשם שאינו מודע לפרט מפרטי העבירה, לא יורשע בעבירה הדורשת מחשבה פלילית, הרי שבמצב של שכרות חלקית שנגרמה עקב התנהגות חופשית במקור, נייחס לעושה מודעות לצורך הטלת אחריות פלילית, כך שגם כאן, הסייג של שכרות חלקית מרחיב למעשה את האחריות הפלילית.

 

           במצב של שכרות החלקית יש לעושה יכולת שכלית ורצונית להבין את מעשהו ולהימנע מהתנהגותו, אך בשל השכרות הוא לא היה מודע בעת ביצוע העבירה לפחות לאחד האלמנטים העובדתיים הנדרשים להתהוות העבירה. לדוגמה: אי הסכמה של הנאנסת לבעילה בעבירת האונס, או העובדה שמדובר באדם ולא בדחליל בעבירת הריגה וכיו"ב.

 

           להבחנה בין השכרות החלקית ובין השכרות המלאה, יפים דבריה של השופטת ע' ארבל בעניין סטקלר:

 

שונה הדין לעניין שכרות חלקית כהוראת סעיף 34ט(ה). זו עוסקת במקרה בו  מבצע העבירה היה תחת השפעת חומר משכר (או גורם מסמם), חומר זה לא השפיע עליו ברמה כזו ששללה את יכולתו להבין את אשר עשה או את הפסול במעשהו או להימנע מעשיית המעשה, האדם לא היה "שיכור כלוט"; אולם, החומר המשכר השפיע באופן חלקי על "כוח האדם להבין את טיב מעשיו ומשמעותם, מבחינת עלילוּתם להצמיח עבירה פלילית" (ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין (כרך ב', תשמ"ז) 587 (להלן: פלר)). ההשפעה, כך לשון החוק, היא כזו השוללת את מודעותו של המבצע בשעת המעשה לפרט מפרטי העבירה. גם כאן עולים מלשון הסעיף שלושה תנאים מצטברים לתחולת ההגנה: היותו של הנאשם נתון תחת השפעת חומר משכר בעת ביצוע העבירה (או תחת השפעתו של גורם מסמם כלשהו); אי-מודעותו של הנאשם לפרט מפרטי העבירה בשעת המעשה; וכן קשר סיבתי בין החומר המשכר לבין אי המודעות (ע"פ 1493/98 סטפ נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 679, 685)" (שם, פסקה 52).

 

 

16.      בדומה להבחנה בין מי שהיה חסר יכולת של ממש להבין או להימנע מהמעשה לצורך סייג אי השפיות בסעיף 34ח לחוק, לבין מי שהוגבלה יכולתו במידה ניכרת אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש לפי סעיף 300א לחוק, כך הבחין המחוקק בין מי שהיה חסר יכולת של ממש להבין או להימנע (שכרות מלאה) לבין מי שהחומר המשכר השפיע על יכולתו להבין או להימנע באופן חלקי (שכרות חלקית). אלא שלהבדיל מסעיף 300א שעניינו בהפחתת העונש בלבד, ואינו סייג לאחריות הפלילית, המחוקק מצא להכיר בשכרות החלקית כסייג לאחריות פלילית.

 

           המחוקק החיל את הדוקטרינה של התנהגות חופשית במקור גם על שכרות חלקית, על מנת למנוע תוצאה לפיה מי שביצע את העבירה במצב של שכרות חלקית יהא פטור מאחריות לעבירה של מחשבה פלילית, דווקא מאחר שאינו נטול יכולת שכלית ורצונית בעת ביצוע העבירה. שאם לא כן, יכולה הייתה להישמע הטענה כי יש לבדוק את אחריותו הפלילית בהתאם ליסוד הנפשי שלו בעת ביצוע העבירה, ולא בעת הכניסה למצב השכרות, ומאחר שבמצב של שכרות חלקית העושה אינו ער לכל האלמנטים העובדתיים של העבירה, הדבר היה מביא לכך שניתן היה להרשיעו רק בעבירות של רשלנות. ומזוית אחרת: ניתן היה לטעון כי לא דומה מי שהכניס עצמו למצב של שכרות מלאה, אשר בכך מעיד על עצמו כי הוא אדיש למצב המסוכן שיצר בשל אבדן הביקורת השכלית והרצונית על מעשיו, לבין מי ששרוי "רק" במצב של שכרות חלקית, שלא איבד את הבקרה העצמית על מעשיו, כך שהסכנות העלולות להיגרם ממצבו קטנות יותר ולכן אין לייחס לו מחשבה פלילית של אדישות. כדי למנוע תוצאה זו החיל המחוקק גם על מצב של שכרות חלקית את הדוקטרינה של התנהגות חופשית במקור, המאפשרת לייחס לעושה מחשבה פלילית בשלב בו בחר לשתות אלכוהול או לקחת סם (גור אריה-שכרות בעמ' 204-203).   

 

             אציין כי גור-אריה סבורה כי אין להשוות בין שכרות חלקית לשכרות מלאה, מאחר שהסכנה הנשקפת במצב של שכרות מלאה גדולה יותר. לשיטתה, במצב של שכרות מלאה, ועל אחת כמה וכמה בשכרות חלקית, יש לחייב רק בהימנעות מפעילות המחייבות זהירות, בדרך של יצירת עבירות מיוחדות האוסרות על מי שנמצא במצב של שכרות חלקית לעסוק בפעילות מסוכנת כמו נהיגה או החזקת כלי נשק (גור-אריה שכרות; מרים גור-אריה "הצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ב-1992" משפטים כד 9, 60-59 (התשנ"ד)). מנגד, סבור קרמניצר כי סכנתם של השניים דומה עד מאוד ומאחר שמדובר ברצף של מצבים דומים למדיי וקשה לקבוע את נקודת המעבר לשכרות מלאה, יש להשוות ביניהם (מרדכי קרמניצר "עקרון האשמה" מחקרי משפט יג 109, 119 (התשנ"ו)). כאמור, דעתה של גור-אריה לא נתקבלה על ידי המחוקק, שהשווה בין השניים, והרחיב את דוקטרינת ההתנהגות מרצון גם על מצב של שכרות חלקית, כך שניתן להטיל על העושה אחריות לעבירה של מחשבה פלילית.

 

17.      ומהתם להכא. גם לטענה של שכרות חלקית, יש להניח תשתית ראייתית, והרף להוכחתה אף הוא רף גבוה מאוד (כך, לדוגמה, בעניין רומנצקו נדחתה טענה לשכרות חלקית למרות היות הנאשם "שתוי לחלוטין ואחוז סחרחרת"). על מנת לחסות תחת כנפי הגנת השכרות החלקית, היה על המערער להניח תשתית ראייתית שהיה בה כדי להעלות ספק סביר ש"לא היה מודע בשעת מעשה לפרט מפרטי העבירה" (עניין רומנצקו בפסקה 22 לפסק דינה של השופטת ברלינר) אך המערער לא עמד בנטל. מה עוד שהטענה הועלתה לראשונה בשלב הערעור, וברי כי ערכאת הערעור אינה המקום המתאים לקבוע ממצאי עובדה בכגון דא. המערער לא טען וממילא לא הוכיח כי לא היה מודע לפרט עובדתי מפרטי העבירות בהן הורשע, כגון העובדה שהוא נוהג ברכב או כי מדובר בשוטרים (ראו: עניין צאלח; עניין חביבולין).

 

           מנגד, נראה כי המערער היה מודע לכל פרט מפרטי העבירות בהן הורשע. הוא שוחח עם המתלוננים, איים עליהם, רדף אחריהם ברכבו משך דקות ארוכות תוך שהוא מנסה לדחוק אותם לשוליים, נסע בהילוך אחורי ופגע ברכם של המתלוננים. כאשר הגיעו השוטרים למקום הוא נענה להוראותיהם, עצר את רכבו, הסביר לשוטרים כי סבר לחשוב שהמתלוננת היא חברתו הנמצאת ברכב השני, ושיקר להם באומרו כי הרכב של המתלוננים הוא שרדף אחר רכבו. בתחנת המשטרה צעק ואיים על השוטרים כי זרק בעבר רימון על תחנת המשטרה, עובדה שנתבררה כנכונה, אם כי חמש דקות לאחר מכן התנצל באומרו "אני שיכור ולא ידעתי איך אני מתנהג...". יש בכל אלה להעיד כי המערער היה מודע לכל יסודות העבירות, ועל אחת כמה וכמה שלא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין השכרות לבין אי המודעות לפרט מפרטי העבירה.

 

18.      מעבר לנדרש, אציין כי אף אם היה המערער מרים את נטל ההוכחה לתשתית העובדתית הנדרשת להוכחת השכרות החלקית, יכולה הייתה להישמע הטענה כי לא היה בכך כדי לזכותו מן העבירות בהן הורשע.

 

           הזכרנו וציטטנו לעיל את הסעיפים בהם הורשע המערער, בהם נזכרת המילה בכוונה, אך מלשון החוק והפסיקה עולה כי אין מדובר בעבירת תוצאה אלא בעבירת התנהגות עם יסוד נפשי של מטרה: סעיף 332 לחוק "בכוונה לפגוע בנוסע בנתיב תחבורה או לסכן את בטיחותו (ע"פ 217/04 אלקורעאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.6.2005)); בסעיף 192 לחוק "בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו.."; בסעיף 275 לחוק "בכוונה להפריע לשוטר...".

 

           סעיף 20 לחוק, המגדיר מהי מחשבה פלילית, אינו מתייחס ליסוד של מטרה ולשאלה האם מטרה שקולה לכוונה. מכאן, שיכולה להתעורר שאלת תחולתו של סעיף 34ט לגבי עבירות התנהגות הכוללות יסוד נפשי של מטרה. קרי, האם עבירות התנהגות הכוללות יסוד נפשי של מטרה דינן ככל עבירת התנהגות ורואים את העושה כמי שביצע את המעשה במחשבה פלילית, או שיש לראות עבירת התנהגות עם יסוד של מטרה כשקולה לעבירה תוצאתית הדורשת כוונה, שאז יש לראות את העושה כמי שביצע את המעשה במחשבה פלילית בדרגת אדישות בלבד, ולכן לא ניתן יהא להרשיעו?

 

19.      ברע"פ 3480/09 מלכה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.3.2010) (להלן: עניין מלכה) הסכימה המדינה לזיכויו של המערער מעבירות של איומים והפרעה לשוטר במילוי תפקידו, בדומה לעבירות במקרה שבפנינו, כך שבית המשפט לא נדרש לסוגיה. מעמדת המדינה באותו מקרה, ניתן להסיק כי לגישת המדינה, דינן של עבירות התנהגות הכוללות יסוד של מטרה כדין עבירה תוצאתית הדורשת כוונה ולכן יחול סייג השכרות לטובת הנאשם. אולם, מעובדות פסק הדין בעניין מלכה עולה כי נקודת המוצא הייתה כי הנאשם שם היה במצב של שכרות מלאה, ואילו במקרה דנן, טענה המדינה כי במצב של שכרות חלקית, ניתן להרשיע בעבירת התנהגות הכוללת יסוד של מטרה.

 

           בבסיס טענת המדינה, עומדת ההבחנה בין החלופה ההכרתית (קוגנטיבית) לבין חלופת הרצייה (היכולת החפצית- ווליטיבית) (גבריאל הלוי תורת דיני העונשין כרך ג 188-187 (2010)). לשיטת המדינה, במצב של שכרות מלאה, העושה שרוי במצב קיצוני של חוסר יכולת של ממש להבין את אשר עשה או את הפסול במעשהו או להימנע מעשיית המעשה. במצב דברים זה, אנו יוצאים מנקודת הנחה כי מצבו של העושה הוא כמו של בלתי שפוי, ולא יכול להתקיים אצלו היסוד הנפשי ההכרתי (קוגנטיבי) והיסוד החפצי (רצייה בתוצאה או במטרה). לא כך לגבי השיכור החלקי, אשר בשל שכרותו עלולה להיפגע רק יכולתו לגבש יחס הכרתי למעשה, קרי, להבין את טיב המעשה והפסול שבו מחמת שאינו מודע לכל היסודות העובדתיים של העבירה, אך עדיין נותרת אצלו יכולת הרצייה (היסוד החפצי), קרי, היכולת לגבש כוונה או מטרה. שאם לא נרשיע את העושה הנמצא במצב של שכרות חלקית בעבירה של התנהגות הכוללת יסוד של מטרה, כדאי לנאשם לטעון להגנתה של שכרות חלקית במקום שכרות מלאה, מאחר שבכך הוא נהנה מכל העולמות – גם לא נדרש לעורר ספק סביר שהיה חסר יכולת של ממש וגם נהנה מצמצום אחריותו ליסוד נפשי של אדישות בעבירות תוצאה.

 

           מנגד, ניתן לטעון כי להבחנה זו אין עיגון בלשון החוק. אף אין מקום להבחין בין החלופה הקוגנטיבית לחלופת הרצייה, שהרי גם על מנת ליהנות מהגנה של שכרות מלאה, אין צורך להוכיח כי נפגע הן היסוד ההכרתי והן היסוד החפצי. על פי הגדרת "מצב של שכרות", די בהתקיימותה של אחת משלוש החלופות "היה חסר יכולת של ממש בשעת המעשה להבין את אשר עשה או את הפסול שבמעשהו (יסוד הכרתי – י.ע.) או להימנע מעשיית המעשה (יסוד חפצי – י.ע.). לכך יש להוסיף כי במצב בו אדם אינו מודע לפרט מהיסודות העובדתיים של העבירה, ממילא אינו יודע כי הוא מבצע עבירה, וממילא לא ניתן לייחס לו יחס חפצי (רצייה). דהיינו, יש יחסי גומלין בין החלופה הקוגניטיבית לבין חלופת הרצייה, למרות שמדובר בשתי חלופות שונות (בדומה, כאמור, לסייג אי-השפיות).

 

           משהגענו למסקנה כי המערער ממילא לא הוכיח כי נמצא במצב של שכרות חלקית בעת ביצוע העבירות, איננו נדרשים לשאלות סבוכות אלה, ונותירן בצריך עיון.

 

20.      המערער הלין על אורך תקופת המאסר שהושתה עליו בעקבות הפעלת המאסר על תנאי במצטבר. נוכח נסיבות העבירה ובעברו הפלילי המכביד של המערער, הרי שגם בהתחשב בנסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המערער, הרי שהעונש שהושת עליו אף נוטה לקולא, ובוודאי שאינו מצדיק התערבות של ערכאת הערעור.

 

           אשר על כן, דין הערעור להידחות על כל חלקיו.

ש ו פ ט

 

כבוד השופט ס' ג'ובראן:

 

           אני מסכים.

ש ו פט

 

כבוד השופט א' רובינשטיין:

 

א.        מסכים אני לתוצאה שאליה הגיע חברי השופט עמית. חברי סקר בהרחבה כידו הטובה את "דיני השכרות", וניתוח משפטי של לשון סעיף החוק הרלבנטי - סעיף 34ט לחוק העונשין, תשל"ז-1977 - מעלה שאלות שאליהן נדרש חברי. ואולם, הוא הזכיר את המדיניות המשפטית שביסוד הסעיף, שבו מחד גיסא מוטלת אחריות על השיכור, הגם שנפגעה יכולתו לביקורת עצמית ולעתים לא ידע בין ימינו לשמאלו, ומאידך גיסא מסייגת אחריות זו בתחומים מסוימים. והנה בסופו של יום, לא יתכן חולק כי סעיף השכרות בא להרחבת המעגל הפלילי ולא לצמצמו, וכעולה גם מן ההכרעה האופרטיבית בתיק זה, זו נסבה פחות על פרשנותו המשפטית של הסעיף, אלא על עובדותיו הקונקרטיות של המקרה; כך היה לכאורה גם בפרשת טיקמן (ע"פ 2454/02 טיקמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). לטעמי, המדיניות המשפטית היא המשך פרשני לכתבה של החקיקה ולרוחה: השיכור, על פי רוב, ממיט על עצמו את השכרות (מובן כי גם על פי קביעת המחוקק בסעיף 34ט(א), לא כך במי ששכרותו נגרמה "שלא בהתנהגותו הנשלטת או שלא מדעתו"). אכן, המחוקק תחם את האחריות ולא החיל אותה גם על יסוד של כוונה, אלא הותיר אותה ברמת האדישות. ואולם, כדרך שכתב חברי, תחימה זו איננה מזמינה את החוטא לצאת נשכר. על כן יש לבדוק בדוק היטב, וכך יעשה כל בית משפט, כדרך שעשה חברי כאן וכדרך שנעשה בענין טיקמן, את התקיימות התנאים שבסעיף 34ט(ב), קרי, קיום מצב של השפעה משכרת שגרם לשיכור (או למסומם) להיות "חסר יכולת של ממש, בשעת המעשה, להבין את אשר עשה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה", ובלשון העם שיכור כלוט. אעיר כי לדידי, התשובה ל"צריך עיון" שנקט חברי לענין השכרות בפסקה 12 בשאלת תחולתה של הגישה המקלה עם הנאשם בתחום אי השפיות (שהיא מידי שמים), כאמור בפרשת בחטרזה (ע"פ 8287/05 בחטרזה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), גם על שכרות – אינה בחיוב. סבורני, כי כדי שתחול ההגנה על השיכור, עליו להיות במצב של "חוסר יכולת של ממש להבין את המעשה", שלילה מוחלטת של היכולת במובן מהותי; הביטוי "של ממש" אמנם טעון פרשנות, אך משמעו הלשוני והענייני הוא, על פי תכליתו "חוסר יכולת אמיתי", "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (בבלי, מגילה ז', ב'), מצב שהביא אחד האמוראים שם לשחוט את חברו (שניצל בדרך נס). נחוץ איפוא קיום שלושת התנאים: השכרות, חוסר היכולת של ממש להבנת המעשה והקשר הסיבתי, לשם תחולת ההגנה.

 

ב.        על כן, גם אם כשהמדובר בעבירות כוונה תחול התחימה שקבע המחוקק, תנאי היסוד הם שלושת המנויים מעלה, ומצטברים הם זה לזה, ומשאלה לא נתקיימו במקרה דנן, אפשר להרשיע בעבירת כוונה. הרף לתחולת התחימה הוא "גבוה מעל גבוה" (קהלת ה', ז'), שכן אין המחוקק מבקש, וכמדיניות לא יפרשוהו בתי המשפט אחרת, לפטור את השיכור מעבירות כוונה חמורות תוך שהוא מתעטף באדי האלכוהול.

 

ג.        אשר לשכרות החלקית, מקובלים עלי דברי חברי ולא אוסיף עליהם.

 

ד.       סוף דבר: לטעמי, על בתי המשפט להקפיד היטב היטב על כל אחד מרכיבי הגנת השכרות – מלאה או חלקית – בטרם יחילוה, וככל שדעתי תישמע, רק אם התקיימו במלואם התנאים שנמנו מעלה ככל משפטם וחוקתם, יש מקום לכך. זו חובת בתי המשפט בהגנה על הציבור, והוא גם התמרור המזהיר את השותים משקאות אלכוהוליים, שלא ליטול הגה לידיהם; ולענין העונש, אודה ולא אבוש, כי ככל שחולפות השנים ומתרבים המקרים, חש אני כי יש להחמיר בענישת מי שנהג בשכרות וקיפח חיי זולתו (ובענייננו – פגיעה פחותה מזה, תודה לאל – א"ר), למען יראו וייראו (ע"פ 8748/08 ירון ברכה נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה ג' לחוות דעתי).

 

ו.        ולבסוף, אביא מנקודת מבטו של המשפט העברי, דברים שכתבתי בפרשת טיקמן:

 

"אוסיף כי ההבחנה בין מידות ודרגות שונות של שכרות העסיקה את המשפט העברי במשך מאות בשנים. ככלל נקבע כי "שיכור מקחו מקח וממכרו ממכר, עבר עבירה שיש בה מיתה - ממיתין אותו, מלקות - מלקין אותו, כללו של דבר: הרי הוא כפיקח לכל דבריו, אלא שפטור מן התפילה" (בבלי עירובין ס"ה, א). ברם שוברו של הכלל בצידו: 'אמר רבי חנינא: לא שנו אלא שלא הגיע לשכרותו של לוט, אבל הגיע לשכרותו של לוט - פטור מכולם' (שם). נזכיר, כי לוט המקראי הניצל מהפיכת סדום מצא מקלט עם שתי בנותיו במערה, והן השקוהו יין כדי לחיות ממנו זרע, וזאת בשני לילות רצופים בלא ידיעתו – 'ולא ידע בשכבה ובקומה' (בראשית י"ט, ל"ג, ל"ה). ההלכה עסקה יותר בפן המסחרי; למשל – רמב"ם קנין, הלכות מכירה כ"ט, י"ח 'השיכור מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנותיו קיימין, ואם הגיע לשכרותו של לוט, והוא השיכור שעושה ואינו יודע מה עושה, אין מעשיו כלום, והרי הוא כשוטה או כקטן פחות מבן שש' (ראו גם שולחן ערוך חושן משפט רל"ה, כ"ב). אך מצינו גם בעניין עונשין - ראו רמב"ם הפלאה, הלכות נזירות א', י"ב 'וכן שיכור... ואם הגיע לשכרותו של לוט, אין דבריו כלום ואינו חייב על כל עבירה שיעשה, שמשהגיע לשכרותו של לוט אינו בן חיוב'".

 

במקרה שלפנינו יתכן שהמערער אכן היה שיכור קלות, אך בוודאי שלא היה שיכור כלוט, מושג שנתקבל כניב מוכר לגבי מי ששכרותו פגעה כליל בהכרתו ובחושיו. אכן המשפט הישראלי מחמיר אף עם השיכור כלוט, אם נכנס למצב השכרות בהתנהגות נשלטת ומדעת (וכאמור, במקרה של לוט בנותיו הן שהשקוהו, ראו ח' כהן, 'מסכת יינות', בתוך מנחה ליצחק לכבוד השופט יצחק שילה (תשנ"ט), 93; וכן בתוך ח' כהן מבחר כתבים, קציר עשור הגבורות (א' ברק ור' גביזון, עורכים) 288, 289.  אך גם במשפט העברי ניתן להעניש שיכורים כלוט מכוח סמכותו הכללית של בית הדין 'למגדר מילתא' (ראו ג' ליבזון, "אחריותו הפלילית של השכור", דיני ישראל ג' (תשל"ב) 71; א' שוחטמן 'כשרותו המשפטית של השיכור במשפט העברי', סיני  ע' (תשל"ב), רכ"ב),  ד' ניסני, 'נשקה את אבינו יין', פרשת השבוע, בעריכת א' הכהן ומ' ויגודה, 144). וכבר כתב המהרש"ל (רבי שלמה לוריא, פולין, המאה הט"ז) 'ומה שמסקינן דשיכור כלוט פטור ממיתת ב"ד ולא מלקין אותו, היינו דפטור מדיני שמים על אותו העוון. ומכל מקום מקבל דינו על מה שלא עצר ברוחו ושיכר עצמו להשתגע' (ים של שלמה, בבא קמא, פרק ג סימן ג), עוד יצוין כי אחריות השיכור בדיני הנזיקין רחבה יותר וחל הכלל 'אדם מועד לעולם' (משנה בבא קמא, ו), ואפילו הוא שיכור 'דאם לא כן לא שבקת חיי (לא הנחת חיים – א"ר) דכל שונא ישתה וישתכר על חבירו להזיקו ויפטר, ואפילו בפורים דמחויב להשתכר' (ים של שלמה, שם). בענייננו שלנו, אין המדובר, מכל מקום, בכל מקרה ב'שכרותו של לוט' שבה אבדו כל שיקול דעת ושליטה עצמית".

 

           הוא הדין בדנידון דידן.

 

ז.        הסניגור המלומד שטען כל האפשר, ביקש להשתמש בסעיף 34ט כמגן, בעוד שהוא נתפס על פי רוב כחרב. טענתו שובת לב; ואולם אין סעיף זה, על פי תכליתו, יכול לשמש מגן במקרה דנן, נוכח העובדות כפי שנקבעו.       

 

ח.       כאמור, מצטרף אני לחוות דעת חברי.

 

ש ו פ ט

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית.

 

           ניתן היום, ה' בכסלו התשע"ב (1.12.2011).

 

 

ש ו פ ט                               ש ו פ ט                                ש ו פ ט

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   10071640_E07.doc   עכב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il