עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 5647/12

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

 

 

 

 

1.       לפניי בקשה לפי סעיף 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), אשר במסגרתה מתבקש בית משפט זה ליתן סעד זמני עד להכרעה בערעור, אשר הגישו המבקשות, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט ח' כבוב), מיום 16/07/2012, בת.א. 48851-02-12.

 

רקע עובדתי ופסק דינו של בית המשפט המחוזי

 

2.       המשיבה 1 (להלן: אולטרה שייפ או החברה) הינה חברה ציבורית, שמניותיה נסחרות בבורסה לניירות ערך. ביום 15/02/2012, החלו המבקשות לרכוש מניות של אולטרה שייפ בבורסה, כאשר בסיום הרכישות עמד היקף אחזקותיהן על כ-19% ממניות אולטרה שייפ. ביום 21/02/2012, אישר דירקטוריון אולטרה שייפ את הצעתו של המשיב 2 (להלן:גורביץ) למכור לו  24.99% ממניות החברה תמורת 4 מיליון דולר, וזאת ללא קבלת אישור האסיפה הכללית (להלן: עסקת גורביץ).

 

3.       ביום 05/03/2012, הגישו המבקשות לבית משפט קמא תביעה, במסגרתה העלו שתי טענות עיקריות, הנוגעות לאישור עסקת גורביץ בדירקטוריון החברה: האחת, כי הדירקטורים היו נגועים בעניין אישי, והפרו את חובת האמונים שלהם, שכן הם אישרו את עסקת גורביץ בחיפזון וללא הליך תחרותי ראוי, במטרה לחסום את המבקשות להשיג שליטה בחברה, ובכדי להבטיח את המשך כהונתם בדירקטוריון; השניה, כי עסקת גורביץ טעונה אישור אסיפה כללית, בשל היותה "הצעה פרטית מהותית", לפי שתי החלופות הקבועות בסעיף 270(5)(א) לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 (להלן: חוק החברות), היינו: עסקה שמקנה שליטה או עסקה שאיננה בתנאי השוק. עמדת המבקשות נתמכה בחוות דעתם של פרופ' אסף חמדני ופרופ' שרון חנס. המבקשות עתרו לשלושה סעדים: להורות על כינוס האסיפה הכללית לצורך דיון והצבעה בעניין עסקת גורביץ; ליתן צו מניעה קבוע האוסר על הקצאת המניות לגורביץ בטרם יתקבל אישור האסיפה הכללית לכך; להצהיר כי הדירקטורים הפרו את חובת הנאמנות והזהירות שלהם כלפי החברה, בכך שנתנו אישור לעסקת גורביץ.

 

4.       המשיבים, מצדם, טענו כי החלטת הדירקטוריון בעסקת גורביץ הינה החלטה לגיטימית, אשר מצויה בתוך מתחם שיקול הדעת הסביר, ועולה בקנה אחד עם הפעלת שיקול הדעת העסקי, וכי אין להם כל עניין אישי בעסקת גורביץ. בנוסף, טענו המשיבים כי אין מדובר ב"הצעה פרטית מהותית", שכן עסקת גורביץ לא הקנתה לגורביץ שליטה באולטרה שייפ, כיוון שלא נחצה הרף הכמותי של 25% ממניות החברה, וכי ההצעה נעשתה בתנאי השוק. עמדת המשיבים נתמכה בחוות דעתה של עו"ד דוידה לחמן-מסר.

 

5.       יצויין, כי טרם הגשת התביעה, הגישו המבקשות, ביום 27/02/2012,  בקשה לצו מניעה זמני, במסגרתה התבקש בית משפט קמא לאסור על אולטרה שייפ להקצות מניות לגורביץ, עד לאחר שיינתן פסק הדין בתובענה. ביום 05/03/2012, דחה בית משפט קמא בקשה זו. המבקשות הגישו בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט קמא לבית משפט זה (רע"א 1896/12). ביום 13/03/2012, נענה השופט הנדל לבקשת רשות הערעור, וביום 05/04/2012, קיבל השופט הנדל את הערעור, לנוכח משקלן המצטבר של הטענות אשר הועלו על-ידי המבקשות, ובהתבסס על הממצאים העובדתיים לכאורה שנקבעו על-ידי בית משפט קמא.

 

בהחלטתו זו, קבע השופט הנדל:

 

"דעתי היא, כאמור, שלנוכח נסיבות המקרה ולנוכח קביעותיו העובדתיות לכאורה של בית המשפט קמא – קיים סיכוי גבוה דיו כי תתקבל טענת המבקשות, לפיה מדובר בהצעה פרטית מהותית הדורשת אישור אסיפה כללית (אישור שאין חולק כי לא התקבל).

באשר למאזן הנוחות, לא נעלמה מעיני טענת המשיבים כי הארכת תוקפו של הצו תסב להן נזק ניכר. כפי שכתבתי בהחלטתי מיום 13.3.2012, במקרה דנן כפות המאזניים אינן נוטות באופן מובהק לטובת (או: לרעת) צד כזה או אחר. כל החלטה תעניק את 'מפתחות השליטה' בחברה לידי אחד הצדדים. כל החלטה עלולה להסב פגיעה כלכלית לאחד הצדדים..."

 

בסופו של דבר, ועל מנת לאפשר את בירור המחלוקת בבית משפט קמא, נתן בית משפט זה למבקשות צו מניעה זמני, במובן זה שהמניות שבלב המחלוקת (24.99% ממניות אולטרה שייפ) יישארו בידי אולטרה שייפ, ולא יועברו לגורביץ, עד להכרעה בתיק העיקרי.

 

6.        כאמור, לפי הוראות סעיף 270(5)(א) ביחד עם סעיף 268 לחוק החברות, רק הצעות לרכישת 25% ומעלה מצריכות אישור האסיפה הכללית. בית משפט קמא בחן בהרחבה את טענות המבקשות, ואת השאלה האם במקרה בו מדובר ב"פרומיל" אחוז מתחת לסף, היה על דירקטוריון החברה להעביר את עסקת גורביץ לאישור לאסיפה הכללית. בפסק דינו, מיום 16/07/2012, קבע בית משפט קמא, על בסיס מכלול הראיות והעדויות אשר הובאו בפניו, את הקביעות הבאות:

 

א.       לא התקיימו בעסקת גורביץ סממני שליטה, והדירקטוריון אף ווידא שגורביץ לא ישיג שליטה באמצעות העסקה.

 

ב.       לדירקטוריון החברה לא היה עניין אישי באישור עסקת גורביץ, ולא היה אינטרס בהקצאת המניות לגורביץ. דירקטוריון החברה, בהובלת הדירקטורים החיצוניים (דח"צים), התנהל באופן ענייני, וכוונתו היתה לבצע עסקה כדאית שעיקרה טובת החברה, ולא קידום ענייניהם של חברי הדירקטוריון, על חשבונה.

 

ג.       עסקת גורביץ נועדה להיטיב עם אולטרה שייפ, שירתה את טובת החברה, והייתה במחיר סביר ובתנאי השוק. לעניין זה, קבע בית משפט קמא בזו הלשון:

 

"לאחר בחינה מעמיקה של הראיות שהוצגו בפניי, תצהירי העדים, הנספחים הרבים שצורפו להם, ובייחוד לאחר ששמעתי את כלל העדים, ובראשותם גולדמן – הרי שהוצגה בפניי תמונה ברורה של דח"צים בחברה ציבורית שייצגו הלכה למעשה את האינטרסים של החברה באופן מיטבי...ועשו כן במקצועיות רבה" (פסקה 216 לפסק הדין).

           וכן:

"כפי שתיארתי בהרחבה לעיל, עסקת  גורביץ הייתה עסקה מצויינת מבחינה כלכלית עבור החברה, והטובה ביותר שהונחה על שולחן החברה – לכן אושרה" (פסקה 230 לפסק הדין).

 

ד.        לפיכך, קבע בית משפט קמא, כי עסקת גורביץ איננה בגדר "הצעה פרטית מהותית", ולפיכך, לא חלה על דירקטוריון החברה החובה להביא את עסקת גורביץ לאישור האסיפה הכללית של החברה.

 

           לאור האמור לעיל, דחה  בית משפט קמא את תביעת המבקשות, על כל חלקיה.

 

הערעור והבקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור

 

7.        על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור, בגדרו הוגשה בקשה זו למתן צו מניעה זמני, אשר יאסור על אולטרה שייפ להקצות 24.99% ממניותיה לגורביץ, וזאת עד להכרעה בערעור.

          

8.        במסגרת הערעור, משיגות המבקשות על קביעותיו של בית משפט קמא, ולגישתן, פסק דינו של בית משפט קמא מוטעה מעיקרו, הן מהבחינה המשפטית והן מהבחינה העובדתית.  המשיבות טוענות, בין היתר, כי בית משפט קמא שגה בקובעו, כי ההקצאה לא תקנה לגורביץ שליטה בחברה; כי עסקת גורביץ נעשתה בתנאי השוק; וכי לא היה לדירקטוריון עניין אישי באישור עסקת גורביץ. כמו כן, לגישת המבקשות, בית משפט קמא טעה בדחותו את טענותיהן בדבר הפרת חובות האמון והזהירות של הדירקטורים, ובכך שלא קיבל את התביעה עקב ההתערבות הבלתי לגיטימית של הדירקטוריון במאבק השליטה בחברה, שהיוותה מניע להתקשרות עם גורביץ.

 

9.        במסגרת הבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור, טוענות המבקשות כי הסיכויים כי ערעורן יתקבל הם טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתן, וכי בית משפט קמא פעל בניגוד לקווים המנחים שנקבעו בהחלטת בית משפט זה ברע"א 1896/12. לשיטתן, מתן צו המניעה הזמני הוא חיוני, שכן אם תתבצע ההקצאה לא יהיה ניתן להשיב את הגלגל לאחור, והערעור יהפוך לתיאורטי.

 

           אשר לסיכויי הערעור, מציינות המבקשות, כי בית משפט קמא בחר להתעלם מהתמונה הראייתית אשר חייבה את קבלת התביעה, ובחר באופן סלקטיבי את הראיות, אשר התאימו לתוצאתו הסופית. כמו כן, לשיטת המבקשות, הערעור מעלה לדיון שאלות משפטיות עקרוניות וחשובות בדיני חברות וניירות ערך.

 

           אשר למאזן הנוחות, טוענות המבקשות, כי אי מתן הסעד הזמני יביא להקצאת המניות לגורביץ בניגוד לחוק, מבלי שניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. כן נטען, כי הקצאת המניות לגורביץ תגרום נזק כבד ובלתי הפיך לכלל בעלי המניות בחברה, תחסל את מאבק השליטה בחברה ותפגע קשות באינטרס של בעלי המניות. המבקשות מוסיפות וטוענות כי באם לא יינתן הסעד הזמני, ייגרמו להן נזקים כספיים גדולים ובלתי הפיכים, בשל שלילת השליטה, אשר השיגו בחברה בזכות המניות שרכשו בתמורה ל-10 מיליון ₪. לעומת זאת, למשיבים, לרבות גורביץ, לא ייגרם כל נזק, במידה שביצוע ההקצאה יושהה עד לאחר ההכרעה בערעור.

 

תגובות המשיבות לבקשה

 

10.      לטענת המשיבה 1, סיכוייו של הערעור להתקבל נמוכים עד מאד, שכן כתב הערעור משיג על ממצאים עובדתיים של בית משפט קמא שאין להתערב בהם. מעבר לכך,  בית משפט קמא, נדרש לכל טענה, גלויה או מרומזת, אשר הונחה לפתחו על-ידי הצדדים במסגרת התביעה. בנוגע למאזן הנוחות, טוענת המשיבה 1, כי הינו נוטה לטובת קיום העסקה. בעוד שהמבקשות לא פירטו מהו הנזק העלול להיגרם להן, וטענתן לעניין זה נותרה סתמית, הרי הנזק אשר יגרם לחברה, עקב מתן הסעד הזמני, עלול להיות בלתי הפיך. ככל שיינתן צו מניעה לתקופת הערעור, כך לטענת המשיבה 1, גורביץ ייווכח לדעת שהעסקה אינה מתקדמת כפי שהותווה בהסכם ההקצאה, והוא עלול לחפש לו דרכים לסגת ממנה. על כך מוסיפה המשיבה 1 וטוענת כי היעתרות לבקשה לסעד זמני תשאיר את מפתחות השליטה בידי המבקשות, והן תוכלנה לעשות בהם שימוש, על מנת לבסס את שליטתן בחברה. לחלופין טוענת המשיבה 1, כי במקרה בו בית משפט זה יחליט להיעתר לבקשה, יש לחייב את המבקשות בהפקדת ערובה גבוהה, בסדרי גודל שיתאמו לתמורת הסכם ההקצאה (4 מיליון $), על מנת לענות על הנזקים הפוטנציאליים של החברה, במידה שיידחה ערעורן של המבקשות.

 

11.      המשיב 2 טוען, כי המבקשות מעלות בהודעת הערעור ובבקשה לסעד הזמני טענות אשר הועלו על ידן במסגרת התביעה. טענות אלו הינן, ברובן הגדול, התנצחות עם הממצאים העובדתיים ועם קביעות המהימנות, שקבע בית משפט קמא בפסק דינו, ולפיכך סיכויי הערעור קלושים. מעבר לכך, המבקשות לא הראו כי מאזן הנוחות נוטה לטובתן, וכי יגרם להן נזק בלתי הפיך כתוצאה מדחיית הבקשה. לשיטת המשיב 2, יש לדחות את טענת המבקשות לגבי נזקיהן, הן מן הטעם שמדובר בטענה לנזקים כספיים גרידא, והן מן הטעם שמדובר בנזק שאינו בר הגנה, הנובע מכך שלא ינתן להן להמשיך לשמר את ערך השליטה של מניותיהן. לעומת זאת, המשיב 2 הוא אשר יאלץ להמשיך ולשריין 3.6 מיליון דולר (סך של 400,000 דולר הופקד על-ידו בנאמנות) על מנת לשלם את התמורה עבור המניות – מצב, אשר יגרום לו, מטבע הדברים, לנזק כבד. בנוסף, ציין המשיב 2, כי הבקשה נגועה בחוסר תום לב וחוסר ניקיון כפיים, ורק בשל כך, דינה להידחות.

 

12.      גם המשיבים 7-3 (הדירקטורים) טוענים בתגובתם, כי סיכויי הערעור קלושים,  לנוכח העובדה, כי ערעור המבקשות מופנה נגד פסק דין, המבוסס רובו ככולו על קביעות עובדתיות ומהימנות עדים, וככזה הוא אינו נתון להתערבות ערכאת הערעור. כמו כן, טענות המבקשות, ביחס לטעויות שנפלו בפסק הדין הינן חסרות כל שחר. אשר למאזן הנוחות,  נטען, כי המבקשות לא העלו, ולו טענה אחת, שיש בה כדי ללמד על נטיית המאזן לטובתן. אף אם לא יינתן צו המניעה המבוקש ובסופו של יום יתקבל הערעור, הרי שמדובר במצב הפיך, וזאת מאחר שמדובר בהקצאת מניות שניתן לבטלה, שהרי בהסכם ההקצאה לגורביץ נקבע במפורש כי המניות אשר יוקצו לגורביץ תהיינה חסומות (מבלי שניתן להעבירן הלאה). עוד הוסיפו וטענו המשיבים 7-3, כי טענת המבקשות, לפיה אי מתן הסעד הזמני יזיק לשליטן בחברה, הינה טענה מקוממת ואבסורדית, שכן השליטה אשר השיגו המבקשות בחברה הושגה כתוצאה ממתן צו המניעה עד להכרעה בתביעה העיקרית, שכאמור נדחתה.

 

בקשת המשיבים להגשת תשובה לתגובת המשיבים

 

13.      ביום 31/07/2012, הגישו המבקשות בקשה להתיר מתן תשובה קצרה לתגובות המשיבים, לצו מניעה זמני בערעור. אין בידי להיעתר לבקשה זו. על בקשות להחלטת ביניים בערעור חלה תקנה 465 לתקנות סדר הדין האזרחי, אשר אינה מעניקה זכות תשובה. למרות זאת, המבקשות לא המתינו לקבל מבית משפט זה את הרשות שנתבקשה על-ידן, וצירפו את תשובתן לבקשה עצמה. מעבר לכך, לאחר עיון קצר בתגובת המבקשות, לא מצאתי כי היא מוסיפה על הטענות, אשר נטענו זה מכבר בבקשה למתן הסעד הזמני.

 

דיון והכרעה

 

14.      תחילה אציין כי הצדדים העלו טענות רבות בכתבי הטענות שהגישו, ואולם מצאתי לנכון לדון רק בסוגיות הנחוצות, לצורך הכרעה בבקשה זו.

 

           ככלל, סעד זמני לתקופת הערעור יינתן בנסיבות בהן מתקיימים "טעמים מיוחדים שיירשמו" (תקנה 471(א) לתקנות סדר הדין האזרחי). לשם הוכחת "טעמים מיוחדים" מחויב מבקש הסעד הזמני להצביע על שני תנאים מצטברים: האחד, כי לערעור שהגיש סיכויים טובים להתקבל, והשני, כי מאזן הנוחות, המתמקד בעיקרו בהשוואת הנזקים שיגרמו לצדדים אם לא ינתן הסעד הזמני, נוטה בבירור לטובתו, עד כי ייגרם לו נזק בלתי הפיך, כתוצאה מאי מתן הסעד הזמני (ראו, למשל: ע"א 2469/06 סויסה נ' חברת זאגא בגוש 5027 חלקה 1 בע"מ [לא פורסם, 21.5.2006]; ע"א 4445/10 ישיבה וכולל אבן חיים נ' חברת צמרות המושבה יזום והשקעות בע"מ [לא פורסם, 15.8.2010];  ע"א 589/10  עיריית הוד השרון נ' ניר שיתופי - אגודה ארצית שיתופית להתיישבות [לא פורסם, 12.4.2010]).

 

           על בית המשפט לאזן בין השיקולים השונים, כאשר בין השיקול שעניינו "סיכויי הערעור" לבין השיקול של "מאזן הנוחות" קיים יחס הפוך. דהיינו, ככל שסיכויי הערעור גבוהים יותר כך ניתן למעט בדרישת "מאזן הנוחות", ולהיפך (ע"א 2501/05  ששון נ' כרמל איגוד למשכנתאות והשקעות בע"מ [לא פורסם, 18.4.05]).

 

15.      בענייננו, בכל הנוגע לסיכויי הערעור, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, על פני הדברים נראה כי סיכויי הערעור אינם טובים במיוחד. ערעורן של המבקשות מופנה, הן כנגד ממצאי עובדה ומהימנות שקבע בית משפט קמא, והן כנגד המסקנות המשפטיות שהסיק על בסיס ממצאים אלו. כידוע, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים אשר קבעה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים שפורטו בפסיקה (ראו, ע"א 11172/05 אלון נ' חדד [לא פורסם, 21.10.2009], וכן ראו ע"א 5787/08 קאפח נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות [לא פורסם, 10.8.2010]; ע"א 10311/08 כבהא נ' מרכז רפואי הלל יפה [לא פורסם, 1.8.2011]; ע"א 9622/07 הולין נ' קופת חולים כללית [לא פורסם, 30.5.2010]). לפיכך, בהיבט זה, נראה כי, סיכויי הערעור אינם גבוהים. עם זאת, כאמור לעיל, המבקשות חולקות אף על המסקנות המשפטיות של בית משפט קמא, ולפיכך, לא ניתן לקבוע כי הערעור הוא חסר סיכוי לחלוטין.

 

16.     סבורני כי במקרה שלפניי, ניתן להכריע בבקשה, אף מבלי לקבוע עמדה חד-משמעית לעניין סיכויי הערעור, שכן לא מצאתי, כי מאזן הנוחות שבין הצדדים, נוטה במובהק לטובתן של המבקשות. לא עלה בידי המבקשות לשכנעני כי הימנעות ממתן הסעד הזמני תסב להן נזק חמור מזה העלול להיגרם למשיבים אם יינתן הסעד המבוקש, וכי מדובר בנזק שהינו בלתי הפיך, באופן המצדיק את מתן הסעד עוד בטרם הוכרע ערעורן.

 

לשיטת המבקשות, הנזקים הפוטנציאליים העלולים להיגרם להן, אם לא יינתן צו המניעה המבוקש, הם נזקים כספיים גדולים, שכן תישלל מהם השליטה שהשיגו בחברה עד כה.  במקרים בהם מדובר בנזק כספי גרידא, ייטה בית המשפט שלא להיעתר לבקשה ולהעניק את הסעד הזמני, שכן לא ניתן לומר כי הנזק הוא בלתי הפיך, משום שהפגיעה הנטענת ניתנת לריפוי בפיצוי הולם(ע"א 1418/04  בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים השקעות בע"מ [לא פורסם, 10.3.04]; ע"א 8582/08   בן-יעקב נ' בנק הפועלים בע"מ [לא פורסם, 20.11.08]).

 

           זאת ועוד, טענות המבקשות, באשר לנזק הבלתי הפיך שעלול להיגרם להן  להן הועלו בעלמא, וללא העמדת תשתית ראייתית מספקת. מנגד, הנזק שעלול להיגרם למשיבים בגין מניעת הקצאת המניות  – מגובש, לכאורה, וקיים מעת שניתן צו המניעה הזמני בהליך העיקרי. זאת, כיוון ש"מפתחות השליטה" בחברה הוענקו לידי המבקשות מעת שניתן צו המניעה הזמני ועד להכרעה בהליך העיקרי – מצב שכבר הסב פגיעה כלכלית למשיבים.

 

           בנסיבות אלו, סבורני כי אין לאפשר לאינטרס הכספי גרידא של המבקשות לגבור על האינטרס המוצק של המשיבים. הלכה היא כי "משניתן פסק דין, אין עדיפותו של אינטרס המשיב בערעור על פני אינטרס המערער נובעת אך מנטל ההוכחה המוטל על מבקש סעד, אלא היא נובעת מן החזקה כי פסק דינה של הערכאה הראשונה - שבו נדחתה תביעת המערער - הוא נכון" (ראו: בש"א 4459/94 סלמונוב נ' שרבני, פ"ד מט(3) 479, 483-484).

 

17.      כמו כן, אין בידי לקבל את טענת המבקשות כי אם לא ינתן הסעד הזמני יהפוך הערעור לתיאורטי, מבלי שניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, שכן מתגובות המשיבים עולה, כי אף אם לא יינתן צו המניעה הזמני, והערעור יוכרע לטובתן של המבקשות, הרי שמדובר במצב הפיך, בו הקצאת המניות לגורביץ תוכל להתבטל, והמניות תוחזרנה לחברה.

 

18.      אשר לטענת המבקשות, כי בית משפט קמא פעל בניגוד לקווים המנחים שנקבעו בהחלטת בית משפט זה ברע"א 1896/12, איני רואה ממש בטענה זו, ודינה להידחות. במסגרת החלטותיו, ציין השופט הנדל במפורש כי: "אינני קובע מסמרות במחלוקות המשפטיות והעובדתיות כבדות המשקל שבין הצדדים, ואף אינני נדרש לעשות כן במסגרת ההחלטה בבקשה שלפניי". השופט הנדל העריך את סיכויי ההליך כטובים על-פי התמונה הראייתית הלכאורית, אשר התבררה בפני בית משפט קמא בשלב הדיוני, בו ניתנה ההחלטה. המדובר בשלב בו טרם נדונה תביעת המבקשות בהליך העיקרי, טרם נשמעו העדויות, וטרם הוכרעו המחלוקות בבית משפט קמא. לעומת זאת, בנקודת הזמן הנוכחית, לאחר שניתן פסק דין מפורט ומנומק כדבעי בהליך העיקרי,  ולאחר שטענותיהן של המבקשות נדחו אחת לאחת על-ידי בית משפט קמא, והתמונה העובדתית ברורה – דומה בעיניי כי המבקשות לא הצביעו על עילה של ממש למתן הסעד הזמני המבוקש על ידן.

 

           אשר על כן הבקשה נדחית.

 

           המבקשות תשאנה בהוצאות המשיבים בהליך זה בסכום של 30,000 ₪ שיתחלק לשלושה חלקים שווים, בין המשיבה 1, המשיב 2 והמשיבים 7-3.

 

             ניתנה היום, כ באב תשע"ב (08.08.2012).

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12056470_I02.doc   יא

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il