עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 5484/11

 

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

 

ע"פ 5484/11

 

לפני:  

כבוד השופט ס' ג'ובראן

 

כבוד השופט י' דנציגר

 

כבוד השופט צ' זילברטל

 

המערער:

פלוני

                                          

 

נ  ג  ד

                                                                                                    

המשיבה:

מדינת ישראל

                                          

ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתפ"ח 1055/08 שניתנו ביום 28.6.2011 על-ידי כב' השופטות ש' דותן; י' שיצר והשופט ש' שוחט

                                          

תאריך הישיבה:

י"ג באדר התשע"ב (07.03.12)

 

 

בשם המערער:

עו"ד א' רט

בשם המשיבה:

עו"ד ס' רוסו

 

 

 

פסק-דין

 

השופט צ' זילברטל:

 

           לפנינו ערעור על הכרעת דין מיום 3.3.2011 שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתפ"ח 1055/08, לפיה הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, ולחלופין ערעור על גזר הדין מיום 28.06.2011.

 

כתב האישום ותמצית העובדות

 

1.             נגד המערער הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו המייחס לו מעשה מגונה בבן משפחה קטין - עבירה לפי ס' 351(ג)(2) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין), בנסיבות המנויות בסעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין (ריבוי אירועים).

 

2.             המערער, יליד 1951, היה נשוי לאמה של קטינה ילידת 1984 (להלן: המתלוננת), והתגורר עימן בין השנים 1985 ל-1999. בשנת 1990, כשהמתלוננת הייתה בת שש, נולדה למערער ולאמה בת משותפת. בשנת 2002 התגרשו המערער ואם המתלוננת. יצוין, כי למערער שתי בנות נוספות מנישואיו הראשונים. לפי הנטען בכתב האישום, בין השנים 1990 ל-1999 או סמוך לכך, עד שעזבה המתלוננת את הבית ועברה לפנימייה, ביצע בה המערער מעשים מגונים במספר רב של הזדמנויות בדירתם. בהיותם ביחידות, הוא נהג להכניס ידו מתחת לחולצתה וללטף את חזה, ובמספר מקרים הכניס את ידו למכנסיה של המתלוננת וליטף את איבר מינה. בכמה הזדמנויות המערער חיכך את גופו בגופה של המתלוננת ואף נישקה על פיה תוך החדרת לשונו. באחת הפעמים, עת שכב המערער על ספה, הוא אחז במתלוננת, הניחה על גופו וחיכך את איבר מינה בגופו. כמו כן, נטען כי במספר מקרים, המערער משך את המתלוננת לעברו, אחז את ידה, וחיכך אותה על איבר מינו, ובמקרה אחד אף הגיע לסיפוק מיני במהלך האירוע.

 

3.        להשלמת הרקע העובדתי יצוין, כי בין השנים 2004-2002 שירתה המתלוננת שירות חובה במשטרת ישראל במסגרת שח"ם. בשנת 2007 היא נישאה וילדה בן (לאחר שמיעת הראיות התגרשה המתלוננת מבעלה). ביום 14.1.08 הגישה המתלוננת תלונה במשטרה נגד המערער. להגשת התלונה קדמה התייעצות של המתלוננת ובעלה עם עורכי הדין פסקל ושקד, אשר נערכה מספר ימים לפני הגשת התלונה, ועסקה בעניינים הנוגעים לפרשה הנדונה.

 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

 

4.        ביום 3.3.2011 ניתנה הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים ש' דותן, י' שיצר וש' שוחט), אשר בגדרה הורשע המערער במיוחס לו בכתב האישום. בית המשפט קבע, כי גרסת המתלוננת מהימנה, ומספקת תיאור עובדתי כללי לנסיבות ואופן ביצוע המעשים, לצד תיאור התרחשותם של אירועים ספציפיים. לצד עדות המתלוננת, ייחס בית משפט קמא אמינות לעדותו של חברה לשעבר (להלן: נ'), לפיה, כמה שנים לאחר המסכת המתוארת (במהלך תקופת שירות החובה של המתלוננת במשטרת ישראל, שאז היתה בקשרי ידידות קרובים עם נ'), סיפרה לו המתלוננת על המעשים שביצע בה המערער. בנוסף, נשמעו עדויותיהן של מי שהיה בעלה של המתלוננת במועד מתן העדות (להלן: בעלה של המתלוננת), ושל עורכי הדין עימם התייעצה בסמוך למועד הגשת התלונה. בית המשפט קבע, כי די בפרישת מסכת הראיות בהרחבה כפי שבוצע בהכרעת הדין, כדי למלא אחר חובת ההנמקה שנדרשת לצורך הרשעת נאשם בעבירות מין על סמך עדות יחידה של הקרבן (סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות)). – כן נקבע כי יש לראות בעדויותיהן של נ', בעלה של המתלוננת ועורכי הדין כמספקות חיזוק ראייתי לעדות המתלוננת, וזאת למעלה מן הדרוש על-פי פקודת הראיות.

 

           בית המשפט דחה את עמדת המערער לפיה עדות המתלוננת דלה בפרטים, וכוללת, כמו שאר עדויות התביעה המרכזיות, סתירות ואי דיוקים משמעותיים, אשר מעמידים בספק את מהימנותן. בית המשפט קבע, כי הסתירות הן "בשוליים" ואינן מעמידות בספק את הגרעין הקשה של האירועים ואת התמונה המצטיירת מן העדויות. נוכח הזמן הרב שחלף מאז התקופה הנדונה, וההישנות הגבוהה של אירועים אלו במהלכה, לא סביר לצפות מן המתלוננת לזכור פרטים רבים. כמו כן, סתירות קלות בין גרסת המתלוננת כפי שמופיעה בכתב האישום ובהודעתה במשטרה לבין גרסתה בבית המשפט, אינן מעידות על חוסר מהימנות, ולהיפך, מראות כי המתלוננת אינה מדקלמת גרסה שהוכנה ושוננה מראש. עדות המתלוננת קוהרנטית וברורה, ומשקפת את רגשותיה ואת החוויות שעברה, ותמונה דומה עולה גם מעדויותיהם של נ', בעלה של המתלוננת, ועורכי הדין עמם התייעצה, המתארים, בין היתר, את מצבה הנפשי בעת שסיפרה להם על מעשי העבירה.

 

           כמו כן, דחה בית המשפט את טענות המערער כי הדברים לא קרו מעולם, וכי המדובר בעלילת שווא. בית המשפט קבע, כי עדות המערער אינה ראויה לאמון ומלאה פגמים וסתירות בסוגיות שונות, בהן הרקע ליציאת המתלוננת בשנת 1999 מבית אמה והמערער לפנימייה, ואופי הקשר בין המערער למתלוננת במהלך השנים האחרונות. כמו כן, נקבע כי המערער שיקר לבית המשפט ביחס לשיחות טלפון שערך עם בתו הצעירה, אחותה של המתלוננת, בהן ביקש ממנה לפנות למתלוננת ולשכנעה לבטל את התלונה.

 

           בית המשפט דחה מכל וכל את טענותיו של המערער כי המדובר בעלילת שווא: הן באשר לרצונה של המתלוננת בנקמה על אירוע מתקופת נעוריה, והן באשר למניע כספי עקב המצב הכלכלי הדחוק שלה ושל בעלה. בית המשפט קבע כי המערער הציג גרסה לא-עקבית בעניין זה, ויתרה מכך, לא הראה בדל ראיה לאישוש השערותיו. כמו כן, לשיטת בית המשפט, לו היה למתלוננת מניע כספי, סביר שהיתה נוקטת צעדים בכיוון זה, ואפילו היתה עושה כן, אין פירוש הדבר כי מדובר בתלונת שווא. האמינות שהקנה בית המשפט לעדותו של נ', לו סיפרה המתלוננת על המעשים תקופה ארוכה בטרם הגשת התביעה, סותמת את הגולל על הטענה לעלילת שווא.

 

           לעניין כבישת עדותה של המתלוננת, אשר הגישה תלונה רק בשנת 2008, כמעט עשור לאחר סיום התקופה הנדונה, קבע בית המשפט כי בהתאם להלכה הנהוגה, יש לבחון את חלוף הזמן בהתאם לנסיבות המקרה. בדומה למקרים אחרים של עבירות מין בתוך המשפחה, גם המתלוננת היתה מצויה במארג משפחתי בעייתי שהביאה לכבוש את עדותה - היות המערער נשוי לאמה, ומאוחר יותר אב לאחותה הצעירה והאהובה. נקבע כי ניתן לנמק את כבישת העדות גם בחלוף הסיכון למתלוננת, לאחר שעזבה את ביתה לפנימייה, במצבה הנפשי ובהיעדר ביטחון עצמי, אשר מנעו ממנה במשך זמן רב לאזור את כוחות הנפש הנדרשים להתמודדות עם חשיפת הפרשה.

 

5.        המערער נדון ל-48 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו, ולמאסר על תנאי של 12 חודשים, אשר יופעל אם המערער יעבור, במשך 3 שנים מיום שחרורו, עבירה המנויה בסימן ה' לפרק י' של חוק העונשין. הוא חויב בתשלום פיצוי למתלוננת בסך 20,000 ש"ח. בית המשפט התייחס לחוות דעת המרכז להערכת מסוכנות ביחס למערער ולתסקיר נפגעת העבירה. חוות דעת המרכז להערכת מסוכנות קבעה כי מסוכנותו של המערער לרצידיביזם בתחום המיני נמוכה-בינונית, ובנוסף, כי הוא דכאוני והשלכות ההליך מהוות גורם דחק לעניין זה. תסקיר נפגעת העבירה הציג תמונה קשה על הנזקקות והקשיים הרבים איתם מתמודדת המתלוננת. בין היתר, נקבע כי למתלוננת קשיים בתפקוד זוגי ואינטימי, בתפקוד הורי, בינאישי וחברתי.

 

טענות הצדדים

 

6.        המערער טוען כי הלכה למעשה, הרשעתו מבוססת אך על עדותה של המתלוננת, אשר נכבשה במשך שנים ארוכות, היתה דלה בפרטים וכוללנית, שהרי גם שאר החיזוקים הראייתיים בתיק (עדויות נ', בעלה של המתלוננת, ועורכי דין עימם התייעצו סמוך למועד הגשת התלונה) ניזונו מגרסת המתלוננת. על כן, נותרת אפשרות סבירה לפיה המתלוננת בדתה את תלונתה, והמסקנה המרשיעה אינה עומדת בנטל ההוכחה הנדרש במשפט הפלילי. לחלופין נטען, כי גם אם הוא ביצע מעשים מסוימים במתלוננת, לא ניתן לשלול קיומו של ספק כי הם אינם כה חמורים כפי שתיארה.

           לשיטת המערער, בית משפט קמא ניתח את חומר הראיות באופן מגמתי, תוך שהתייחס בביטול לסתירות בעדויות התביעה, הדגיש עובדות מסוימות שסייעו לתביעה והתעלם מאחרות שהזיקו לה. בתוך כך, בית המשפט נימק את התרשמותו השלילית מעדות המערער בנימוקים שגויים. כך, כשהוא העלה טעמים אפשריים לכך שהמתלוננת בודה את התלונה מלבה, שגה בית המשפט משציפה ממנו לספק הוכחות של ממש וראה בריבוי הטעמים משום "גרסאות שונות" המעידות על חוסר מהימנותו, ולא כהשערות גרידא שהועלו על ידו. כמו כן, טעה בית המשפט כשקבע שהוא שיקר לעניין שיחות טלפון שערך עם בתו הצעירה במטרה שתשכנע את המתלוננת לחזור בה מתלונתה.

 

           כידוע, לאחר תיקון פקודת הראיות והוספת סעיף 54א(ב), בוטל הצורך בסיוע ראייתי לעדות יחידה בעבירות מין, והוצבה חובת הנמקה במקום דרישת הסיוע. בהקשר זה מפנה המערער לדברי השופט (כתארו אז) גרוניס בע"פ 3250/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.1.2012) (להלן: עניין פלוני), לפיהם נוכח הוראת סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות, אשר למעשה מרחיבה את שיקול הדעת של הערכאה הדיונית בשלב הערכת הראיות, נדרשת מצד ערכאת הערעור בחינה קפדנית יותר של מסקנות הערכאה הדיונית. נטען, כי כיוון שטענות המערער מכוונות כלפי הסקת המסקנות של בית משפט קמא ממארג הראיות, הרי שאין לערכאה הדיונית יתרון של ממש על ערכאת הערעור, שכן מדובר במסקנות שבהגיון.

 

           בית משפט קמא קבע, כי אין מקום לטענות המערער ביחס למניע הכספי שיכול היה להביא את המתלוננת לבדות את התלונה, והתבסס בכך על התנהלות המתלוננת, שלא פעלה עד לאותה עת לקידום תביעה כספית. אולם, זמן לא רב לאחר מתן הכרעת הדין הגישה המתלוננת תביעה כספית נגד המערער ופנתה בבקשה למתן צו מניעה זמני כנגדו. לטענת המערער, עובדות חדשות אלו שומטות את הבסיס מתחת להנמקת בית משפט קמא, ומחזקות את טענתו לעלילת שווא, במיוחד לאחר שהמתלוננת ובעלה הכחישו בעדותם קיומו של מניע כלכלי. מעבר למניע הכספי, העלה המערער מניעים אפשריים נוספים מצד המתלוננת לבדות את תלונתה, כגון מערכת היחסים הקשה עם המערער, הכעס עליו על שהטיל על המתלוננת הגבלות שונות בעת שהתגוררו ביחד, או העובדה שעזב את אמה והתגרש ממנה בגירושין לא קלים. בית משפט קמא דחה אפשרויות אלו לגופן. הסנגור טען בעניין זה כי יש להתחשב במשקלן המצטבר, כמארג המייצר אפשרות סבירה שמדובר בעלילת שווא.

 

           בנוסף, נטען כי בית המשפט המחוזי התעלם מעובדות רלוונטיות שצריכות היו להביאו להטיל ספק בגרסתה של המתלוננת: העובדה שהמערער מעולם לא פגע בבנותיו האחרות, בניגוד לפרופיל המקובל לעבריין המבצע את העבירות המיוחסות לו; שאם אכן היתה אמת בטענות המתלוננת, לא סביר שהיא לא עשתה מאמץ למנוע מאחותה הצעירה לעבור להתגורר עימו לאחר גירושיו מאם המתלוננת (כפי שאירע בשנת 2007); וכן שהמתלוננת לא סיפרה לאמה על המעשים שהוא ביצע בה גם בתקופות בהן יחסיהן היו קרובים, בייחוד לאחר גירושיו מאם המתלוננת.

 

           הסנגור המלומד עמד על כך, שבית המשפט המחוזי לא בחן את מכלול התמיהות עליהן הצביעה ההגנה, אלא בחר להשיב לכל טענה בנפרד. גם אם התשובה שניתנה על ידי בית המשפט ביחס לכל טענה וטענה היא תשובה סבירה, אין בכך כדי להתגבר על המשקל המצטבר של התמיהות והתהיות שהעלתה ההגנה ביחס לראיות התביעה. עוד מפנה הסנגור, לדברי בית משפט קמא בפסקה 11 להכרעת הדין לפיהם:

 

"הראיות שהונחו לפנינו, הן מטעם התביעה והן מטעם ההגנה, אינן חד משמעיות. מהן התומכות בגרסת המתלוננת ומהן המטילות ספק בה, הן בנוגע להסבר הסביר לכבישת העדות והן בנוגע לביצוע המעשים עצמם".

 

           לטענת המערער, נוכח תיאור זה של הראיות ומשקלן, היה בית המשפט חייב להימנע מהרשעה, שכן מדובר בראיות שאינן חד משמעיות והתוצאה היא שנותר ספק באשמתו של המערער.

 

           לחלופין, טוען המערער כנגד חומרת העונש שהוטל עליו. לטעמו, בית משפט קמא לא נתן את המשקל הראוי לשיקולים שונים, בהם אופיו הנורמטיבי של המערער בטרם התקופה הנדונה ובזמן הרב שחלף לאחריה; גילו המבוגר, מצבו הנפשי הקשה, ומידת המסוכנות הנמוכה יחסית שנשקפת ממנו.

 

           בדיון שבפנינו חזר בא כוחו של המערער על נימוקי הערעור, והדגיש שאפילו אם על פני הדברים נראה כי גרסת המתלוננת סבירה יותר, נותר ספק סביר שמדובר בעלילת שווא ועל כן יש לזכות את המערער. העובדה שהמעשים המיוחסים התרחשו בארבע עיניים, ואין עדים או ראיות למעשים, מונעת מהמערער את האפשרות להוכיח בראיה עצמאית שהדבר לא היה ולא נברא, אך במקרה זה, גם מותירה את הספק. בהקשר זה עמד הסנגור, מחד גיסא, על נסיבות חייה הקשות של המתלוננת ועל מצבה הכלכלי הדחוק, ומאידך גיסא, על כך שאין שום אינדיקציה אחרת לכך שמדובר בעבריין מין או פדופיל. בנוסף, עמד בא כוח המערער על האפשרות שבמשך השנים המתלוננת ניפחה בדמיונה מעשה כלשהו מן העבר לכדי מסכת המעשים המתוארת לעיל.

 

7.        המשיבה טוענת כי בית המשפט קמא קבע בצדק כי עדות המתלוננת אמינה ומשכנעת, וכי עדויות התביעה האחרות מחזקות את גרסתה ומאפשרות להבין את מצבה הנפשי של קרבן העבירה. כמו כן, במהלך הדיון שבפנינו הדגיש בא כוח המשיבה כי אין מקום לבחינה מחדש של ממצאי המהימנות של בית המשפט קמא, הם הבסיס להכרעה בתיק.

 

 

           לגישת המשיבה, הצעדים שנקטה המתלוננת להגשת תביעה אזרחית לאחר הרשעת המערער, אינם מטילים בה רבב ואינם מעידים על מניע כספי להפללת שווא. המחוקק הקל במכוון על קורבנות עבירה לתבוע את נזקם לאחר פסק דין מרשיע, וטענת המערער בעניין זה היא משוללת יסוד, וקבלתה תפגע בלגיטימיות שיש לנפגעי עבירה לדרוש פיצוי כספי.

          

           המשיבה טוענת כי גזר הדין ראוי נוכח חומרת המעשים, היעדר החרטה מצד המערער והפגיעה הנפשית הקשה שהותיר במתלוננת, ומבקשת לדחות את הערעור.

 

דיון והכרעה

 

על ממצאי עובדה ומהימנות - כללי

 

8.        טענותיו של המערער מופנות בחלקן הגדול נגד ממצאי המהימנות של בית משפט קמא - הן לעניין עדויות התביעה, בדגש על עדותה של המתלוננת, והן לעניין עדותו של המערער. אכן, ערכאת הערעור רשאית לבחון ממצאי מהימנות אלו ואף להסיק מהראיות מסקנות שונות ממסקנותיה של הערכאה הדיונית, כפי שנקבע בסעיף 212 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], התשמ"ב-1982 (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל פ"ד נד(4) 632, 640 (2000) (להלן: עניין יומטוביאן)). אולם, בפסיקה התגבש כלל אי ההתערבות הנוהג כיום, לפיו, ככלל, ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי עובדה ומהימנות אותם קבעה הערכאה הדיונית, אלא אם מתקיימות נסיבות חריגות. זאת, כיוון שהערכאה הדיונית היא הרואה והשומעת את העדים, ועל כן יכולה להתרשם בצורה טובה ממהימנותם באופן בלתי אמצעי וישיר (ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל פ"ד נו(6) 205 (2002) (להלן: עניין נור)). בהקשר זה, קבע השופט זמיר:

 

"אכן, לא פעם, במיוחד במצבים של עדויות סותרות שאינן נתמכות כדבעי בראיות חיצוניות, האמון הניתן על-ידי בית-המשפט בעדות מסוימת מבוסס בעיקר על תחושה פנימית של בית-המשפט, הנובעת מ'אותות האמת המתגלים במשך המשפט' מתוך 'התנהגותם של העדים'" (עניין יומטוביאן, עמ' 644).

 

           כיוון שהלכה זו מבוססת על יתרונה של הערכאה הדיונית, הרי שבמקום בו יתרון זה מתבטל, עשויה ערכאת הערעור להתערב ביתר קלות בממצאי העובדה והמהימנות. הדבר נכון למצב בו קביעת הממצאים על ידי הערכאה הדיונית מבוססת על שיקולי סבירות או הגיון; או כשמדובר בהתרשמות מחפץ, מסמך או עדות מצולמת, מה שמאפשר לערכאת הערעור להתרשם לא פחות טוב מן הערכאה הדיונית (ראו עניין יומטוביאן, עמ' 644-645; עניין פלוני, פס' 30 לפסק דינה של השופטת ארבל). בנוסף, נקבע בפסיקה כי כלל אי ההתערבות לא יחול גם במקרים בהם "נפלו טעויות של ממש באופן הערכת המהימנות; או באותם מצבים בהם שוכנעה ערכאת הערעור כי הערכאה המבררת לא יכולה הייתה לקבוע את הממצאים שנקבעו" (עניין פלוני, פס' 3 לפסק דינו של השופט (כתארו דאז) גרוניס).

 

 

9.        כשמדובר בעבירות מין, גובר משקל ההתרשמות הבלתי אמצעית מהעדים, במיוחד מקום שפרט לעדויות המעורבים, לא הוצגו לבית המשפט ראיות נוספות, או שהראיות הנוספות אינן בעלות משקל רב לצורך קביעת ממצאי עובדה בנוגע להתרחשות הפלילית. במקרים אלה, העבירה מבוצעת פעמים רבות בחדרי חדרים, כשרק המעורבים הישירים למעשים יכולים להעיד עליהם ועקב כך נדרש בית המשפט ליחס משמעות מיוחדת לעדויות הנאשם והקורבן, שהרי רק על פיהן ניתן יהיה לחרוץ את הדין (עניין פלוני, פסקה 28 לפסק דינה של השופטת ארבל). מצב זה מתקיים ביתר שאת כשמדובר בעבירות מין במשפחה: "הנעשות מטבע הדברים בחדרי חדרים, ואשר מעורבים בהם יחסי תלות ושליטה, פחד והכחשה" (ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.10.2010), פסקה 83 לפסק דינו של השופט עמית).

 

           בנוסף, ההתרשמות הבלתי אמצעית מהעדים מאפשרת לבית המשפט, בעיקר כשמדובר בעדויות על אירועים טראומטיים באופיים, להגיע לממצאי מהימנות. בעניין זה נפסק באחת הפרשות מפי השופטת חיות כדלהלן:

 

"במקרה כזה, מעצם טיבו, עוסקת העדות בנושא שהוא טראומטי ואינטימי כאחד, ולפיכך מתעורר לעיתים קושי במתן עדות ברורה ורהוטה. בנסיבות כאלה הטון, אופן הדיבור, שפת הגוף וכל אותם גורמים שאינם שייכים ישירות לעולם התוכן - כל אלה מקבלים משקל חשוב עוד יותר" (ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל פ"ד נח(2) 419, 426-425 (2004)).
 

 

           על ההיבטים הייחודיים של הערכת עדויות הנשמעות במסגרת בירור אישומים בעבירות מין, ובמיוחד בעבירות מין במשפחה, עמד בהרחבה רבה מאד השופט עמית בפסק דינו הנ"ל בע"פ 5582/09 (בעיקר ראו פסקאות 89-83). בין היתר ציין השופט עמית, כי:

 

"בשל האופי המיוחד של עבירת המין, ניתן משקל נכבד להתרשמותה של הערכאה הדיונית מעדותו של קורבן העבירה. לא בכדי אנו מוצאים בפסיקה רצף של התבטאויות כי הכלל לפיו אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בממצאי עובדה ובממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, כוחו יפה במיוחד לגבי הערכת עדותו של קורבן עבירת מין" (פסקה 83).

 

           אלא שבצד מגמה זו, של צמצום בהיקף ההתערבות של ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות כשמדובר בעבירות מין (כמתחייב מאופיין המיוחד של העדויות הנמסרות בפרשות אלה), ניצב קושי שמקורו בביטול הצורך בהבאת תוספת ראייתית לעדות קורבן העבירה, כמפורט להלן. כלל זה של דיני הראיות מעצים את החשש להרשעת חף מפשע ומשליך על אופי הביקורת שתופעל על ידי ערכאת הערעור.

 

10.      סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות קובע, כי לצורך הרשעה על בסיס עדות יחידה בעבירת מין לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין, נדרש בית המשפט לנמק מה הביאו להסתפק בעדות היחידה ואין צורך בתוספת ראייתית לאותה עדות כדי שניתן יהיה להרשיע על פיה. נוכח דרישה זו, היא דרישת "ההנמקה המיוחדת", ניתן למעשה להרשיע על סמך עדות יחידה שנמצאה מהימנה, ועל כן "מידת הזהירות מחייבת כי ההנמקה תהא 'ממשית'" (עניין נור, עמ' 216, פס' 13 לפסק דינה של השופטת שטרסברג-כהן); ראו גם: ע"פ 6378/95 ברוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5) 278, 283 (1995)). כמובן שאם ניתן להסתמך על ראיות חיצוניות התומכות בהתרשמות בית המשפט ממהימנות העד, מתמלאת דרישת ההנמקה (ראו יעקב קדמי על הראיות (חלק ראשון), בעמ' 220 (2009) (להלן: קדמי)).   

          

           כזכור, בא כוחו של המערער היפנה בהקשר זה לעמדת השופט (כתארו דאז) גרוניס בעניין פלוני (פס' 9-7), לפיה השילוב שבין ההחלה המוגברת של כלל אי ההתערבות מצד ערכאת הערעור בעבירות מין לבין ההקלה הראייתית שמעניק סעיף 54א(ב) בהרשעת עברייני מין, מגביר את הסיכון של הרשעות שווא. על כן, לגישתו ההסתפקות בדרישת ההנמקה לפי סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות מחייבת "שערכאת הערעור תבחן דווקא בקפדנות יתרה את מסקנותיה של הערכאה הדיונית" (עניין פלוני, פס' 9 לפסק דינו של השופט גרוניס, ההדגשה במקור).

 

11.      כשלעצמי אינני סבור שיש סתירה ממשית בין האמירה, שלפיה כלל אי ההתערבות חל ביתר שאת לגבי הערכת העדויות בעבירות מין, לבין הדרישה, שבמקרים אלה תבחן ערכאת הערעור בקפדנות יתרה את מסקנות הערכאה הדיונית. בחינה קפדנית של המסקנות, אין פירושה, בהכרח, מידת התערבות רבה בממצאי מהימנות. אכן, מטבע הדברים שכאשר עסקינן באירוע שהתרחש בחדרי חדרים, אין מנוס מהתייחסות מיוחדת ומוגברת להתרשמות בלתי אמצעית של בית המשפט מהעדים, זאת בהעדר אפשרות להיעזר בנתונים ראייתיים משמעותיים נוספים. מבחינה זו, פשיטא, שכאשר ערכאת הערעור אינה יכולה להתרשם מהעדות בדרך האמורה, בפועל היא תתקשה להעריך ולבקר את ממצאי המהימנות אליהם הגיעה הערכאה המבררת. ואולם, אין בכך כדי לפטור את ערכאת הערעור מלבחון בדקדקנות ובקפדנות מיוחדות את מסקנות הערכאה המבררת, דווקא משום שניתן בידה של האחרונה "כוח" רב במיוחד, להרשיע אדם על יסוד עדות יחידה ללא תוספת ראייתית. בחינה קפדנית זו יכולה להיעשות גם כאשר היכולת להתערב בממצאי מהימנות המבוססים על התרשמות בלתי אמצעית מצומצמת. ואכן, אחת מתוצאות הקביעה, לפיה הבחינה הערעורית אמורה להיות קפדנית במיוחד, היא הגברת היקפה של חובת ההנמקה החלה על הערכאה הדיונית, מה שממילא מתחייב מהוראת סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות ומהפסיקה שהובאה לעיל. אי עמידה מלאה בחובת ההנמקה עלולה לשלול מערכאת הערעור את יכולתה לבחון בדקדקנות את מסקנות בית המשפט ששמע את העדים.

 

           מכל מקום, במקרה דנן נראה, שבצד עדויותיהם של המתלוננת ושל המערער נשמעו בבית המשפט המחוזי עדויות נוספות, שיש להן משקל לא מבוטל, כך שאין מדובר במקרה מובהק של "מילה מול מילה", מה גם שבחינת ממצאי המהימנות יכולה להיעשות בענייננו גם על יסוד שיקולי היגיון, אשר ממילא אינם מחייבים התרשמות בלתי אמצעית דווקא.

 

עדות המתלוננת

 

12.      בעדותה עמדה המתלוננת על עיקרי העובדות שנזכרו בכתב האישום. בית משפט קמא, מפי השופט ש' שוחט, אליו הצטרפו חברותיו להרכב, קבע נחרצות כי גרסת המתלוננת מהימנה:

 

" ... הגעתי למסקנה חד משמעית, כי יש לאמץ את גרסת המתלוננת כאמינה ומהימנה, על כל רכיביה.

...

התרשמתי, כי עדות המתלוננת עדות אמת היא וכי סיפרה את אשר חוותה על בשרה, חשה בנפשה ונצרה בליבה במשך שנים. גם עת התייחסה המתלוננת למעשים שאירעו לפני שנים, בהיותה בגיל צעיר מאוד – הצליחה להבהיר ולהמחיש את כוונותיה, רגשותיה וחוויותיה בצורה ברורה, הגיונית, כנה ומשכנעת" (פסקה 23 להכרעת הדין).

 

           אינני סבור כי יש מקום להתערב בממצאי המהימנות שקבע בית משפט קמא ביחס לעדות המתלוננת. המערער לא הצביע על פגמים מהותיים בעדותה של המתלוננת, מהם ניתן ללמוד כי בית משפט קמא שגה בממצאי המהימנות. אכן, כפי שטוען המערער, עדות המתלוננת אינה מפורטת בכל חלקיה, אולם אין בכך כדי לפגום במהימנותה. המהימנות נבחנת בשאלת קיומה של גרסה עקבית בעלת "גרעין מוצק של אמת", ואין הכרח שתהא נטולת סתירות ואי-דיוקים, במיוחד כשמדובר בעבירות מין (עניין נור, עמ' 221-220, פס' 17 לפסק דינה של השופטת שטרסברג-כהן). ראוי להפנות, בהקשר זה, לדברי הנשיא שמגר בעניין הערכת פגמים בעדות על ידי ערכאת הערעור:

 

"יכול שנגיע לכלל מסקנה, שהערכאה הראשונה לא נתנה דעתה לסתירות מהותיות... אולם מסקנה כאמור אינה יכולה להיות מעוגנת בנושאים שוליים או בנקודות שאינן מהותיות. יש לתת כאן את הדעת לשתיים: ראשית, המהות של הזיקה שבין הטעות או הליקוי האחר לבין מסקנותיה של הערכאה עליה מערערים; ושנית, משקלם של הטעות או של הליקוי. במלים אחרות, ראשית כול צריכה, כאמור, להיות זיקה הגיונית בין מהותה של הטעות לבין ערעורה של המסקנה של הערכאה הראשונה. מהותה של הטעות או מהותן של הסתירות צריכות להיות כאלה שיש בהן כדי לסתור את המסקנות שעליהן מושתתת ההרשעה, כולן או חלק משמעותי מהן, או שיש בהן כדי לפגוע במערכת ההנמקות שבנתה הערכאה הראשונה. המשקל של הפגם צריך להיות מן הסוג הפוגע ביציבותו של המבנה ולא רק גילוי של ליקוי אסתטי" (ע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 564, 573 (1986); ההדגשה אינה במקור).

 

           הציפייה לדיוק ולפירוט רב אינה סבירה במיוחד נוכח אופיין של העבירות אליהן מתייחסת המתלוננת בעדותה. בהקשר זה ראוי לחזור לדבריה של השופטת שטרסברג-כהן בפרשת נור:

 

"הליך שחזור האירועים האלימים על-ידי קורבן עבירת מין שחווה אותם מהווה כשלעצמו טראומה מחודשת המתבטאת בחיטוט בפרטי הפרטים של חוויה איומה... אין לצפות מאדם כי יזכור פרטי אירוע טראומטי כאילו תיעד אותו בזמן אמת, בייחוד כאשר מדובר בקורבן עבירת מין. לפיכך השאלה איננה אם קיימים אי-דיוקים ואי-התאמות בפרטים, אלא אם המקשה כולה היא אמינה" (עניין נור, עמ' 233, פס' 28).

 

 

           עם זאת, עיון בעדות המתלוננת מעלה, כי אין לומר עליה שהיא כללית וסתמית. אך מובן הוא, שהמתלוננת לא היתה יכולה למסור פרטים קונקרטיים כגון תאריכים והתייחסות לכל אירוע ואירוע בנפרד, הן נוכח ריבוי המקרים, והן - בעיקר - נוכח השנים הרבות שחלפו, העובדה שהדברים נעשו כשהיתה בגיל צעיר מאד, טיבם הקשה של האירועים והקושי לחשוף אותם. אך בצד ההתייחסות הכללית, העידה המתלוננת על אירועים נקודתיים, קשים במיוחד, עדות שיש עמה מידה של קונקרטיזציה המצביעה על אותנטיות. הכוונה לאירועים עליהם העידה המתלוננת בעמ' 21-20 לפרוטוקול. מדובר באירוע שבמהלכו נשכב המערער על ספה, הושיב את המתלוננת עליו, הכניס ידו מתחת לחולצתה וליטף את חזה. המתלוננת העידה כי בתגובה למעשה זה "פשוט קמתי והלכתי". אמירה אחרונה זו, מצביעה על העדר רצון להגזים ולהעצים את חומרת הדברים, שהרי עולה ממנה, שהמערער לא כפה עצמו על המתלוננת בכוח ואפשר לה "פשוט לקום וללכת". התייחסות זו של המתלוננת לאירוע מצביעה על כך שעדותה מאוזנת ותומכת בממצאי המהימנות שנקבעו לגביה. האירוע המשמעותי יותר הוא האירוע שהתרחש כאשר המתלוננת שיחקה בסלון הבית, המערער קרא לה לחדרו, שם ישב על מיטתו. המערער הושיב את המתלוננת עליו, הכניס את ידו מתחת למכנסיה ואת ידה-שלה לתוך תחתוניו עד שנגעה באיבר מינו. בסיום האירוע הרגישה המתלוננת "משהו דביק" על ידה.

 

           גם העדות על נוהגו של המערער להסתכל על המתלוננת בהיותה במקלחת ולחייך (עמ' 21 לפרוטוקול) מוסיפה מימד של מהימנות לעדותה, דווקא בשל היותה של האמירה מינורית יחסית (מה שמחזק את הרושם שאין מדובר בעלילה), קונקרטית מאד (לעניין החיוך) ומשום שנראה שהיא נאמרה על-ידי המתלוננת "כמשיחה לפי תומה". אין להניח שמי שלא חווה סיטואציה זו וכל כוונתו להעליל על המערער, יעלה אותה בעדותו בצורה זו, תוך הזכרת החיוך, שהוא לכאורה פרט שולי, אך יש לו עוצמה ראייתית כביטוי של נתון שנחקק בזיכרון המתלוננת ומהווה, לטעמי, דוגמה ל"אותות אמת". זאת במיוחד כשבצידה של הסיטואציה האמורה המתלוננת העידה על מעשים הרבה יותר חמורים, שמספיקים בהחלט לסבך את המערער אילו היה מדובר בעלילה לכל דבר. אגב, גם בעלה של המתלוננת זכר, כי המתלוננת סיפרה שהמערער נהג להסתכל עליה כשהתקלחה (עמ' 78 לפרוטוקול). הבעל גם חזר על דברי המתלוננת בקשר לאירוע החמור במהלכו הכניס המערער את ידה לתוך תחתוניו ובקשר לנוהגו להושיב אותה עליו (שם). עדותו זו אינה ראיה לאמיתות הדברים, אך יש לה רלוונטיות ומשקל כראיה לעצם אמירתם על ידי המתלוננת גם באוזניו, ויש בכך לחזק את הגרסה שמסרה בבית המשפט. מדובר בתיאורי מראות ותחושות של אירועים בעלי צביון קונקרטי וייחודי, שנותרו בתוקפם ולא איבדו ממשקלם גם לאחר חקירתה הנגדית של המתלוננת.

 

חיזוקים ראייתיים לגרסת המתלוננת

 

13.      לצד עדות המתלוננת שנקבעה כמהימנה, מצא בית משפט קמא מספר חיזוקים ראייתיים לגרסתה. חשיבות רבה נודעת לעדותו של נ', אשר נמצאה מהימנה על ידי בית משפט קמא, ולפיה, זמן רב בטרם הגשת התלונה סיפרה לו המתלוננת על מעשי המערער מבלי לפרטם. כזכור, נ' היה ידידה של המתלוננת במשך כשלוש שנים שתחילתן בסוף שנת הלימודים האחרונה של השניים בבית הספר. מהעדויות עולה, כי היחסים ביניהם היו קרובים ובמסגרת זו נפתחה המתלוננת וסיפרה לנ' על שאירע לה כשהתגוררה עם המערער. עדותו של נ' מחזקת את גרסתה של המתלוננת, ומצמצמת עד מאוד את הסבירות שמדובר בעלילת שווא. מופרך לטעון כי המתלוננת תכננה את עלילת השווא זמן כה רב מראש, ועל כן סיפרה לנ', כשש שנים לפני הגשת התלונה במשטרה, כדי שבעתיד עדותו תסייע לה לכשתגיש את "תלונת השווא". מעבר לכך, עדותו של נ', יחד עם עדויות נוספות של בעלה של המתלוננת ושל עורכי הדין עימם התייעצה סמוך למועד הגשת התלונה, מסייעת להבנת מצבה הנפשי והרגשי של המתלוננת ולחיזוק גרסתה. וכך תיאר נ' את מעמד חשיפת הדברים על ידי המתלוננת:

 

"היה איזה שהוא לילה ספציפי שישנו ביחד בבית שלי והתחלנו לדבר על כל מיני דברים שאנחנו לא מדברים עליהם בדרך כלל, דברים סודיים כאלה. [המתלוננת] ביקשה ממני לספר לה משהו שאף אחד לא יודע עלי. לא היה לי משהו כזה ... ואז היא סיפרה לי שבעלה של אמא שלה, סליחה – חבר של אמא שלה, כשהיתה קטנה התעלל בה מינית. היא לא פירטה בדיוק על מה, או שאני לא זוכר איזה דברים הוא עשה ספציפית. היא היתה מאוד פגועה כשהיא סיפרה לי את זה. מההיכרות שלי איתה זה היה נראה מאוד מאוד אמיתי" (עמ' 6 לפרוטוקול).

 

 

           כשנשאל נ' למה התכוונן כשהעיד כי המתלוננת "היתה פגועה", השיב: "זה טיפה מרוחק, עצוב, טיפה שקט" (עמ' 7 לפרוטוקול). מדובר בתיאור מאוד מאוזן ומינורי, של עצב פנימי, שגם הוא מתיישב טוב יותר עם האפשרות שלא מדובר בעלילה אלא בחשיפה (חלקית) כואבת ואמיתית של הדברים, ללא כל כוונה לרווח משני.

 

           כאמור, גם בעלה של המתלוננת העיד על הדברים שסיפרה לו וגם מתוך עדות זו ניתן לעמוד על מצבה הנפשי והרגשי של המתלוננת כחיזוק לגרסתה. הבעל העיד, כי בתחילה המתלוננת לא סיפרה לו על מעשיו של המערער, אך הוא חש שהיא נרתעת ממגע פיזי, אפילו אם מדובר במגע פיזי קל כמו מגע ידיים "ושלא נדבר בכלל על יחסי מין" (עמ' 77 לפרוטוקול). הבעל חש שקיימת בעיה כלשהי ולרקע זה הוא לחץ על המתלוננת לספר לו מה מעיק עליה: "ואפשר להגיד שסחטתי ממנה את המידע הזה, היא לא כל כך רצתה לדבר על זה בהתחלה" (עמ' 77 לפרוטוקול). המתלוננת סיפרה לבעלה, שהאדם היחיד שיודע על המעשים הוא ידידה נ'. היא חשפה את הדברים בהדרגה, כאשר בתחילה לא נכנסה לפרטים ורק כאשר בעלה "חלב אותה" (כהגדרתו-שלו בעמ' 79 בפרוטוקול), נחשפו בפניו פרטים יותר מלאים. מהלך זה של חשיפת הפרשה בפני בעלה של המתלוננת תומך אף הוא בגרסתה, שכן גם כאן מדובר בתהליך הדרגתי שמעיד על קושי לחשוף את הדברים, מה שמאפיין מהלך אמיתי ולא מהלך שאינו אלא עלילה. בהמשך דבריו העיד הבעל על בכייה של המתלוננת כשספרה לו על המעשים ועל היותה נסערת (עמ' 78 לפרוטוקול).

 

           בנוסף, הן המתלוננת והן בעלה העידו על הקושי של המתלוננת לטפל בבנה התינוק, כשקושי זה מתמקד במגע בגופו הערום ובעיקר באברי המין שלו, מתוך חשש שתפגע בו (עדות המתלוננת בעמ' 24 ו-69 לפרוטוקול ועדות בעלה בעמ' 80 לפרוטוקול). לטעמי, מדובר בעוד נתון שיש בו כדי לחזק את מהימנות המתלוננת ושאינו מתיישב עם האפשרות שמדובר בעלילת שווא.

 

           גם עו"ד שקד, שאליו פנו המתלוננת ובעלה עוד בטרם הוגשה התלונה במשטרה, תיאר את מצבה בעת שסיפרה לו על מעשיו של המערער: "היא היתה מאוד נסערת ... דיברה והקול שלה רעד ... שפת הגוף שידרה מצוקה" (עמ' 160 לפרוטוקול).

 

           הוסף לכך את עדות אמה של המתלוננת, לפיה כאשר העלתה לפני בתה את האפשרות שהמערער ישוב ויהיה בן-זוגה (לאחר הגירושין), הגיבה המתלוננת בהיסטריה (עמ' 113 לפרוטוקול). מדובר בנתון נוסף, המצטרף ל"תמונת הפסיפס" המתקבלת ממכלול הראיות, המציגה מתלוננת שבפיה גרסת אמת.

          

14.      נמצא, כי לפנינו מספר עדויות המשתלבות אחת עם השניה ועם עדות המתלוננת ומחזקות בצורה משמעותית את דבריה. מכאן שטענתו של המערער, כי כל עדויות התביעה, למעט זו של המתלוננת, אינן "עצמאיות או חיצוניות לעדות המתלוננת", נכונה באופן חלקי בלבד - רק במובן זה שתיאורי העדים את מעשי המערער במתלוננת מתבססים על מה ששמעו ממנה. אולם, לעדויות אלו תרומה רחבה לגרסת המתלוננת - פרישתן יחדיו מאפשרת להבין את מכלול הנסיבות ביחס למצבה של המתלוננת עם חשיפת המעשים, ולזהות חיוויים נפשיים והתנהגותיים התואמים את שתיארה לגבי מעשי המערער בה, ובנוגע למצבה, ובכך גם לשלול את האפשרות שמדובר בעלילת שווא. משום כך, עדויות אלו מהוות חיזוק ראייתי משמעותי לעדותה של המתלוננת.

 

התנהלות המתלוננת

 

15.      יתר טענותיו של המערער לעניין גירסתה של המתלוננת, עניינן בשאלות של הגיון וסבירות. כאמור, בדרך כלל בשאלות מסוג זה ערכאת הערעור יכולה להפעיל ביקורת שיפוטית רחבה יותר. לשיטת המערער, אילו היו מתקבלות טענותיו אלו, היה בהן כדי להקטין את סבירות גרסתה של המתלוננת, ולהעלות ספק סביר. דעתי היא כי נימוקים אלו (כולם יחד וכל אחד לחוד), אינם בעלי משמעות רבה, מן הטעמים הבאים:

 

16.        מניע כספי לעלילת שווא - לשיטת המערער, נימוקי בית משפט קמא לביטול האפשרות לקיומו של מניע כספי (אי נקיטת צעדים בכיוון זה מצד המתלוננת ובעלה) אינם תקפים עוד, מאחר שלאחר מתן הכרעת הדין החלה המתלוננת לנקוט בצעדים לקידום תביעה אזרחית. אינני רואה לנכון לקבל טענה זו. עצם מיצוי זכותה של המתלוננת להיפרע בהליך אזרחי מן העבריין שפגע בה, אינו מעיד על כך שישנה אפשרות סבירה שהמתלוננת בדתה את תלונתה ממניע כספי. כפי שציינתי, אין די בהעלאת מניע היפותטי המנותק מחומר הראיות ומן ההיגיון, ויהיה מופרך לראות בעצם מימוש הזכות החוקית, כשלעצמה, ראיה בעל משקל לקיום עלילת שווא, במיוחד לרקע המכלול הראיתי שתואר לעיל. על אף שבינתיים פתחה המתלוננת בהליך אזרחי, כפי שציין בית משפט קמא, התנהלות המתלוננת אינה כזו המאפיינת מי שמגיש תלונה ממניע כספי טהור - החל מכך ששיתפה את חברה לשעבר שנים קודם להגשת התלונה, וכלה בהימנעותה אפילו מבירורים בסיסיים לגבי קידום תביעה אזרחית בטרם הכרעת הדין. בהערת אגב יצוין, כי אפילו היתה המתלוננת מונעת משיקולים כלכליים, עדיין אין פירושו של דבר כי טענותיה ביחס למעשים אינן אמת. בהקשר זה לא למותר יהיה לציין את עדות המתלוננת לפיה הבינה מהשוטרים שעמם עבדה כחיילת במסגרת שירותה הצבאי, שבכל מקרה "זה לא יגיע למשפט וסתם תיחשף כל הפרשה" (עמ' 2 לפרוטוקול). כלומר, כאשר המתלוננת חשפה את הפרשה באזניו של נ', היה לה יסוד להניח, מתוך מה שנאמר לה על ידי בר סמכא כביכול, כי ממילא הדבר "לא יגיע למשפט", כך שהחשיפה, בוודאי באותו שלב, לא היתה ממניע כספי.

 

17.        מדוע כבשה המתלוננת את תלונתה במשך זמן כה רב, ובפרט מול אמה? – המערער טוען, כי כבישתה הממושכת של התלונה, על מעשים שהתבצעו בין השנים 1990 ל-1999, דורשת מבית המשפט משנה זהירות בהרשעה על בסיס גרסת המתלוננת. המערער תוהה מדוע המשיכה המתלוננת להימנע מלספר על המעשים לאמה, אפילו לאחר שזו התגרשה מהמערער.

 

             ראשית, כפי שכבר צוין, כבישת העדות על ידי קורבן עבירת מין אינה דבר נדיר וניתן אף לומר כי מהלך זה מאפיין מקרים רבים של חשיפת עבירות מין, בעיקר במשפחה. יפים לעניין זה דבריה של השופטת ארבל:

 

"אין לזקוף את כבישת העדות לחובתה של המתלוננת. כידוע, כבישת עדות קורבן עבירת מין הינה תופעה מוכרת ושכיחה, אותה ניתן להבין בהתחשב בקשיים הרבים הצפויים למתלוננת בעבירות מין כשהיא יוצאת ל"מסע" הכרוך בהליך הפלילי, בחשש מפני היחשפות ציבורית, בתחושת עלבון וקלון ובטעמים כיוצא באלה. לפיכך, נקבע כי מקום שקיים הסבר סביר ומשכנע לכבישת העדות, אין בעצם השתהותה של מתלוננת כדי לפגום באמינות גרסתה (ראו למשל: ע"פ 795/85 עמר נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(4) 294 (1985); ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 625 (2004)). הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר הקורבן לעבירת המין הינו קטין או כאשר מבצע העבירה הוא בן משפחה של הקורבן" (עניין פלוני, פס' 69 לפסק-דינה של השופטת ארבל; ההדגשות אינן במקור).

 

           שנית, גם בענייננו, כפי שקבעה הערכאה הדיונית, קיימים מספר הסברים לכבישת התלונה והבולט שבהם הוא המארג המשפחתי הסבוך בו נמצאה המתלוננת, אשר המערער היה עבורה אב חורג; אביה של אחותה; ובעלה של אמה, גם לאחר שעזבה ללימודים בפנימיה. מצב דברים זה יכול היה ליצור לחצים שונים על המתלוננת להימנע מהגשת התלונה, וכפי שקבע בית משפט קמא, יתכן שהצטרפו לכך לחצים נפשיים שונים ובטחון עצמי נמוך (שבהחלט סביר שמקורם, לפחות באופן חלקי, במסכת הפגיעות שחוותה).

 

           שלישית, כבישת התלונה אינה כה ממושכת, בהתחשב בכך שלראשונה נחשפו המעשים כבר בסביבות שנת 2002, כלומר כשלוש שנים לאחר שהפרשה הסתיימה, אז ספרה המתלוננת עליהם לנ'. יש לזכור כי באותן שנים המתלוננת היתה עדיין צעירה חסרת ביטחון, נתונה במערכת יחסים בעייתית עם בני משפחתה, ואין תימה שלא שיתפה אחרים בחוויות קשות ואינטימיות.

 

           נקודתית, בנוגע לכבישת התלונה מפני האם גם לאחר גירושיה מהמערער, כשלכאורה הבת כבר לא צריכה לחשוש שאמה "תיקח את הצד" של המערער, ניתן הסבר משכנע. כפי שהעידה המתלוננת, יחסיה עם אמה היו בעייתיים מאוד, ולכן לא ניתן לומר כי העובדה שבחרה לא לספר לה פוגמת בסבירות גרסתה:

 

"אף פעם לא היינו אמא ובת. ... תמיד יש בינינו את המרחק הזה" (עמ' 25 לפרוטוקול).

 

"העובדה שאני קוראת לאמא שלי בשם הפרטי שלה כבר מראה לפי דעתי שאני לא הייתי הכי קרובה אליה בעולם. ככה אני. לא יכולתי לספר לה דברים כאלה" (עמ' 50 לפרוטוקול). 

 

           בהקשר זה יש להוסיף את הדברים הבאים: ראשית, מחומר הראיות עולה, כי נדרשה הפעלת לחץ מצדו של בעלה של המתלוננת על מנת שהיא תספר לו על הדברים. הדבר מוכיח, כי לא רק לאמה היה למתלוננת קשה לספר, אלא גם למי שהיה קרוב לה במיוחד. שנית, גם מעדות האם עולה באופן ברור, כי מערכת היחסים בינה לבין המתלוננת לא היתה קלה, בלשון המעטה. די אם אציין, שהאם ראתה לנכון לנתק קשר עם בתה למשך חצי שנה, מיד לאחר הולדת נכדה הראשון, רק משום שמצאה עצמה נעלבת באירוע הברית. האם סיפרה גם על הרקע הקשה שלה, כמי שבילדותה חוותה התעללות מינית מצד אביה, מה שנראה שהקשה עוד יותר על קיום שיחות בין השתיים בנוגע למעשים הנדונים.

 

18.        מדוע לא מנעה המתלוננת מאחותה הצעירה לעבור להתגורר עם המערער? – טענתו של המערער היא כי אילו היתה אמת בטענות המתלוננת, לא סביר שהיתה מאפשרת לאחותה הצעירה לעבור להתגורר עם המערער, כפי שקרה בשנת 2007, לאחר גירושי ההורים. סבורני כי גרסתה של המתלוננת, לפיה גיששה מפעם לפעם אצל אחותה והבינה כי אינה בסיכון, בהחלט מניחה את הדעת.

 

עדות המערער

 

19.      בית משפט קמא קבע לגבי המערער כי "הרושם העולה מהודעותיו ומעדותו בבית המשפט, לאחר בחינתן לעומק, הוא שלילי ולא ראוי לאמון" (פס' 29 להכרעת הדין). את ממצאי המהימנות הללו ביסס בית המשפט על מספר היבטים בעדותו של המערער: גרסאותיו השונות בנוגע למניע לתלונת שווא אפשרית של המתלוננת; גרסתו באשר לרקע ליציאת המתלוננת מהבית לפנימייה; גרסתו לטיב הקשר שהיה בינו לבין המתלוננת בשנים האחרונות, בטרם הגשת התלונה; וגרסתו לגבי שאלת קיומן של שיחות טלפון בינו לבין בתו הצעירה, אחותה למחצה של המתלוננת, לאחר הגשת התלונה (פס' 29 הכרעת הדין). גם אם בית המשפט המחוזי החמיר יתר על המידה עם המערער, לפחות בשני נושאים, ויתכן כי לא היה מקום לזקוף לחובתו את עדותו באותם נושאים באותה מידת חומרה, עדיין אין מקום להתערב בממצאי המהימנות הנוגעים למערער.

          

20.    המניע להגשת התלונה – בית משפט קמא ייחס למערער חוסר מהימנות בשל ריבוי הגרסאות שהציג בנוגע למניע אפשרי של המתלוננת להגשת תלונת שווא. המערער העלה הן את האפשרות של מניע כספי והן את האפשרות של נקמה על ריב שהתרחש בין השניים בעת שהמתלוננת היתה בפנימיה, אך התקשה לבסס טענותיו אלו. כידוע, אין די בהעלאת מניע היפותטי, וכדי שבית המשפט יתחשב במניע אפשרי, עליו להתיישב עם חומר הראיות וכן עם מבחן ההיגיון (עניין נור, עמ' 237, פס' 32). אכן, לא נראה כי המערער ביסס בעובדות את האפשרויות שהעלה ביחס למניע הזר, לכאורה, שביסוד תלונת המתלוננת; אולם, כל עוד המדובר בהעלאת אפשרויות היפותטיות, ולא בעדות על עובדות שהוכחו כשקריות, לא ניתן ללמוד מכך באופן ממשי על אי מהימנותו. גם באותם מקרים בהם נאשם סבור באמת ובתמים כי מדובר בעלילת שווא, לא תמיד יש באפשרותו לדעת מה עומד ברקע לה (ראו עניין פלוני, פס' 22 לפסק דינו של השופט (בתוארו דאז) גרוניס). על כן, אף אם ההשערות שהעלה המערער ביחס לעלילת שווא אינן תורמות כהוא זה ליצירת ספק סביר באשמתו, גם אין לייחס אותן כנגדו. יש לזכור כי המערער הותיר רושם של אדם פשוט, מעט דל, שמצבו הנפשי אינו קל והוא נתון בלחץ רב. בנסיבות אלה ניתן להבין העלאת השערות שאדם רציונאלי ושקול מתקשה לקבלן.

 

21.      שיחות הטלפון בין המערער לבתו הצעירה – בית משפט קמא קבע כי המערער שיקר "שקר ברור" כשהכחיש את עובדת קיומן של שיחות טלפון שערך עם בתו הצעירה (לטענתה), ובהן ביקש ממנה לשכנע את המתלוננת לבטל את תלונתה, חשף את חששותיו מכניסה אפשרית לכלא ואיים להתאבד (פס' 29 להכרעת הדין). מקריאת הפרוטוקול (עמ' 245-244) ספק בעיניי אם ניתן לקבוע באופן חד משמעי כי המערער אכן שיקר בעניין זה, שכן למעשה לא זכר אם איים באוזני בתו הקטנה להתאבד והעיד שאכן ביצע מעשה אובדני..

 

22.     גם בהתחשב באמור לעיל אני סבור, כי בחינת מכלול הראיות אינה מאפשרת ליתן לגרסת המערער משקל ולו לצורך יצירת ספק. יש לזכור כי המערער בחר להכחיש מכל וכל את המיוחס לו ובכך יצר "חזית מחלוקת" רחבה ביותר. המערער לא תמך את גרסתו בראיות בעלות משקל ועדותו-שלו הותירה רושם בלתי מהימן. בית המשפט המחוזי ניתח בהרחבה את עדות המערער והראה שכללה אמירות בעיתיות בנושאים שונים. גם אם אין לזקוף לחובתו העלאת השערות באשר למניעי המתלוננת להעליל עליו, הרי שבסופו של יום מדובר בהשערות בעלמא שאינן מתיישבות עם ראיות התביעה שנמצאו מהימנות.

 

הספק הסביר

 

23.     כידוע, במשפט הפלילי "נדרשת מן התביעה הוכחה כדי שכנועו של בית המשפט מעבר לכל ספק סביר", ואין די בנטיית מאזן ההסתברויות לצד התביעה (ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל פ"ד מז(4) 617, 645-644 (1993)). אין הרשעה בדין אלא אם הוסרו כל הספקות הסבירים, וניתן לקבוע "במידה גבוהה של הסתברות הגובלת בודאות" (קדמי (חלק רביעי), עמ' 1666-1672).

 

         כל טענותיו של בא כוחו של המערער מכוונות להראות כי בעניין אשמתו של המערער נותר ספק סביר, שמא המתלוננת בדתה את התלונה ורקמה עלילת שווא יחד עם עדי התביעה האחרים בפרשה. אולם המערער התקשה להביא ראיות של ממש לעלילת השווא ושני המניעים שהעלה נותרו היפותטיים לחלוטין. זאת, בעוד הערכאה הדיונית מצאה את עדי התביעה המרכזיים מהימנים. על כן נראה שחומר הראיות בכללותו אינו מותיר ספק סביר שמדובר בעלילת שווא; ומוליך למסקנה כי המערער אכן ביצע את המעשים המיוחסים לו:

 

"המושג 'ספק סביר' מצביע על קיומה של אפשרות 'מתקבלת על הדעת', לאמור: אפשרות ממשית שיש לה אחיזה בחומר הראיה, להבדיל מ'השערה' נטולת בסיס בראיות, או קלוטה מן האוויר, או כזו שאינה אלא בבחינת אפשרות תיאורטית גרידא" (קדמי (חלק רביעי), בעמ' 1674).

 

           ונקודתית לעניין ההתמודדות עם טענות "באוויר":

 

"' ... בדוננו בהליך פלילי אנו ממקדים את מבטנו ב'יש', בראיות שהובאו בפני בית-המשפט – ולא בהשערות ובטענות שיש בהן כדי להסביר את שלא הוכח בבית-המשפט' ( ...). במקרה שלפנינו עולה אשמתו הברורה של המערער מן ה'יש' ואין בחסר, שלו טוען הסניגור, כדי לנתץ את הפסיפס שהצטרף לתמונה שלמה וברורה וכדי להטיל ספק ממשי ורציונלי באשמתו של המערער" (ע"פ 5825/97 שלום נ' מדינת ישראל פ"ד נה(2) 933, 959 (2001)).

 

 

           גם בית משפט זה התייחס בעבר לטענות דומות לגבי עצם קיומו של ספק אפשרי על אף קושי לעגנו בחומר הראיות: "ספק כזה אינו קם על דרך העלאת השערות מצוצות מן האצבע. צריך הוא להיות הגיוני ואחוז בראיות" (ע"פ 3126/96 עמיר נ' מדינת ישראל פ"ד נ(3) 638, 644 (1996)); ובנוסף נקבע, כי "כדי לעורר ספק סביר ... , נדרש כי יהיה מדובר בספק ממשי ורציונלי המעוגן בעובדות המקרה" (דנ"פ 4342/97 מדינת ישראל נ' אל עביד נא(1) 736, 817 (1997); וראו גם האמור שם בעמ' 859-858 מפי הנשיא ברק, בפסקה שכותרתה: "על ספק סביר ועל ספק בקיומו של ספק סביר").

24.      לעומת גרסת המערער, אשר אינה עומדת על יסודות מוצקים, בלשון המעטה, גרסתה של המתלוננת זכתה לתימוכין משמעותיים. ראשית, עדות המתלוננת מהימנה ומשקפת, מעבר לתיאור מעשיו של המערער, גם את התחושות והרגשות שליוו אותה מילדותה ועד למועד העדות. כפי שציינו, ביחס לעניינים רבים עדותה אינה מאוד מפורטת, אולם אין בכך כדי להטיל ספק במהימנותה. שנית, עדותו של נ' (ובמידה פחותה יותר גם עדויות בעלה של המתלוננת ועורכי הדין) העלימה כמעט באופן מוחלט את האפשרות שמדובר בעלילת שווא שרקמה המתלוננת. במבט-על על מכלול הראיות, סבורני שגם השגותיי בנוגע לחלק מהנימוקים שבהכרעת הדין באשר לקביעת מהימנות המערער אינן משנות את מצב הדברים. אכן, נותרה האפשרות התיאורטית שהמתלוננת בדתה את המעשים ושכנעה את עצמה שכך היה, או ניפחה אירוע מצומצם מן העבר לכדי מסכת המעשים המתוארת, אך הסבירות לכך קלושה לטעמי, ואינה עולה לכדי ספק סביר באשמתו של המערער. כפי שנפסק:

 

"אכן, מצווים אנו לבסס הרשעה בדין הפלילי מעבר לספק סביר. רמת הוכחה זו מניחה אפשרות הרשעה למרות קיומן של חלופות נסיבתיות אחרות שמשקלן אינו סובסטנטיבי ... הרשעה מעבר לספק סביר אין משמעה הכרח בוודאות מוחלטת בהרשעה ובאשמתו של הנאשם" (דנ"פ 4342/97 הנ"ל, בעמ' 859, מפי הנשיא ברק).

 

25.      על כן, לו נשמעה דעתי, היינו דוחים את הערעור על הכרעת הדין.

 

גזר הדין

 

26.      העונש שגזר בית המשפט המחוזי על המערער משקף היטב את חומרת המעשים של המערער ואת התקופה הממושכת במהלכה פגע במתלוננת, ילדה קטנה שעל בטחונה היה מופקד כאביה החורג באותן שנים, ואף נוטה לקולא. בית משפט קמא איזן כראוי בין חומרת המעשים והצלקות הנפשיות שהותירו במתלוננת, לבין עברו הנקי מעבירות מין, המסוכנות הנמוכה יחסית שנשקפת מהמערער, גילו המבוגר ומצבו הנפשי. בית המשפט התייחס להערכת המסוכנות של המערער ולתסקיר נפגעת עבירה וכלל את האמור בהם במכלול שיקוליו העונשיים.

 

           עבירות מין בכלל, ובתוך המשפחה בפרט, מותירות צלקות נפשיות עמוקות בנפשם של הקורבנות, לעיתים עד כדי שיבוש יכולתם לחיים תקינים. סבלם של הקורבנות ילווה אותם לאורך כל ימי חייהם. מעשיו של המערער הם מעשים מכוערים שבוצעו בחסרת ישע במקום בו היתה אמורה למצוא בית חם ומגונן. גם חלוף הזמן לא יכול, במקרה דנן, להוות שיקול משמעותי לקולא, בהתחשב בקשיי המתלוננת לחשוף את הפרשה. מאידך גיסא, בית המשפט הביא בחשבון את כל השיקולים האחרים לקולא וגם בהתחשב בהם אין אנו סבורים שנפלה טעות בגזר הדין, בוודאי לא טעות שתצדיק התערבותה של ערכאת הערעור.

 

           על כן אציע לדחות את הערעור גם לעניין זה, ולהותיר את גזר הדין על כנו.

 

                                                                            

                                                         

                                                                                      ש ו פ ט                                                         

השופט ס' ג'ובראן:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                      ש ו פ ט        

 

השופט י' דנציגר:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                      ש ו פ ט        

 

           לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל.

 

           ניתן היום, כ"ז בניסן התשע"ב (‏19.4.2012).

 

 

           ש ו פ ט                           ש ו פ ט                            ש ו פ ט        

          

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11054840_L07.doc   סח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

 

-פירמות עורכי דין מובילות-

  • meitar
  • nevo-molson
  • maschit
  • gornitzky
  • yehuda
  • firon
  • firon