עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 5317/12

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

בשם המבקש:                        עו"ד דוד גולן

 

 

 

1.             לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, שניתן על ידי כב' השופט ר' בן-יוסף בעפ"ת 38939-05-12, מיום 14/06/2012. בפסק דינו דחה כב' השופט ר' בן-יוסף את ערעורו של המבקש על הכרעת הדין של בית המשפט לתעבורה בתל אביב-יפו, אשר ניתנה על ידי כב' השופט ש' מלמד, ביום 24/04/2012.

 

הליכים קודמים

 

2.             נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה  בשכרות, לפי סעיפים 62(3), 64ד(א) ו-64ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה) ותקנה 169 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

 

3.             בכתב האישום נטען, כי ביום 05/11/2010, סמוך לשעה 03:55, בכיכר פלומר בתל אביב, נהג המבקש בהיותו שיכור, שכן המבקש סירב לתת דגימה של אוויר נשוף לפי דרישת שוטר. בתגובה טען המבקש, כי לא הוסברה לו מהות הסירוב וכי הוא שיתף פעולה עם השוטרים, הוא נשף ככל שנדרש ואף ביקש כי תבוצע בו בדיקת דם.

 

1.             ביום 24/04/2012, לאחר שמיעת הראיות, הרשיע בית המשפט לתעבורה את המבקש בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום, בקובעו, כי "הנאשם הכשיל את הבדיקה, בכך שנפח הנשיפה שנתן לא היה מספק. לא הוצגה לבית המשפט שום ראיה המאפשרת לקבוע כי אין לנאשם יכולת לבצע את הבדיקה. הנאשם עמד בסירובו ודרש לבצע בדיקת דם. אין חובה על השוטרים להיעתר לבקשה שכזו ומכאן שהשוטרים פעלו כדין. יתרה מזו בתיק קיימת ראייה נוספת המחזקת את הראיות כי הנאשם נהג בשיכרות. במאפייני החשד לשיכרות נמצא ריח חזק של אלכוהול מפיו של הנאשם. הנאשם כשל באינדיקציה לשכרות קרי בדיקת הנשיפון. הנאשם כשל במבחני הביצוע בהליכה על קו. הנאשם הודה כי שתה משקה אלכוהולי בכמות של 25 מ"ג בריכוז של 15% אלכוהול 10 דקות לפני שנעצר. כל אלה מחזקים את הראיות כי הנאשם אכן נסע בשיכרות". כמו כן, קבע בית המשפט לתעבורה, כי ניתן למבקש הסבר לגבי משמעות הסירוב, כנדרש, והמבקש הבין את תוכן ההסבר ולכן ביקש להיבדק בדיקת דם.

 

           בגזר דינו, עמד בית המשפט על עברו התעבורתי של המבקש (החל משנת 2001, שתי הרשעות קודמות), ולאחר ששקל את השיקולים לעונש, השית על המבקש פסילה בפועל לתקופה של 30 חודשים; פסילה לתקופה של 6 חודשים על תנאי למשך שנתיים; מאסר לתקופה של 6 חודשים על תנאי למשך 3 שנים; ותשלום קנס בסך 2000 ₪.

 

           המבקש ערער על הרשעתו ועל העונש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. לטענתו, אשמתו לא הוכחה ברמה הנדרשת בפלילים, והמקרה מצדיק חריגה מכלל אי ההתערבות בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית. לדברי המבקש, סירובו להיבדק במכשיר הינשוף מתבסס על כישלון בדיקת הנשיפה, ולכן ברור, בנסיבות אלה, כי קיים ספק בדבר היותו של מכשיר הנשיפה תקין. מעבר לכך, כך לשיטתו של המבקש, לא הוסברה לו המשמעות המשפטית של סירובו, כנדרש בסעיף 64ב(ב2)(ד) לפקודת התעבורה, ולא הוסברה לו מהי הסנקציה העונשית, כתוצאה מאי ביצוע הבדיקה.

 

           בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש על שני חלקיו. בפסק דינו, ציין בית המשפט המחוזי, כי קביעתו של בית משפט קמא, לפיה המבקש סירב לשתף פעולה עם השוטרים, לאחר שנדרש לכך על-ידם לבדיקת הינשוף, איננה כזו שניתן להתערב בה, משום שכאמור, מדובר בקביעת ממצא עובדתי. מעבר לכך, לבד ממצאי העובדה לעניין סירובו של המבקש, נמצאו לשכרותו גם ראיות נוספות, ובהן הודאתו של המבקש בשתייה, כישלונו בבדיקת מאפיינים, וריח האלכוהול אשר נדף ממנו. בית המשפט המחוזי, לא מצא להתערב בגזר הדין של בית משפט קמא, בקובעו, כי:

 

"צדק בית משפט קמא שקבע שמי שמסרב לשתף פעולה יש לראות התנהגותו בחומרה לצורך ענישתו וממילא גזר הדין שגזר בית משפט קמא איננו כזה שניתן לומר עליו שהוא סוטה במידה ניכרת מהענישה הראויה ולכן יש הצדקה להתערב בו".

 

הבקשה

 

7.          בבקשת רשות הערעור, חזר המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני ערכאת הערעור. לדידו, השאלה המשפטית העיקרית בבקשת רשות הערעור נוגעת לנוסח האזהרה אותו נדרש השוטר להציג לחשוד בנהיגה בשכרות, על מנת שזו תהיה תקפה מבחינת החוק. זאת, תוך הקפדה הדרושה על זכויותיו של חשוד בביצוע עבירה פלילית, ומתן הסבר ברור ומפורש על המשמעות המשפטית של סירוב לתת דגימה. לטענת המבקש, מאחר שעדי התביעה לא הקפידו לשמור על זכויותיו, וליידע אותו אל מול איזו אשמה הוא עומד ומהן ההשלכות של סירוב אפשרי לבצע את הבדיקה, עבירת הסירוב איננה יכולה להשתכלל לכדי עבירה של נהיגה בשכרות.

 

דיון והכרעה

 

8.             לאחר עיון בבקשה, הגעתי למסקנה כי אין להיעתר לה. הלכה ידועה היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" לא תינתן על נקלה. רשות זו שמורה למקרים מיוחדים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית נכבדה, החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה (ראו לעניין זה רע"פ 4600/12 ישי יאשייב נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 13.6.2012] וכן, רע"פ 4459/12 ניר דגן נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 10.6.2012]).

 

           בענייננו, נסיבותיו של המקרה אינן מצדיקות מתן רשות לערעור נוסף, שכן אין הוא מעורר סוגיה משפטית או ציבורית, הגולשת אל מעבר למחלוקות העובדתיות בין הצדדים, אשר נדונו והוכרעו בשתי הערכאות הקודמות.

 

           קבלתה של הבקשה תחייב התערבותו של בית משפט זה בקביעות עובדתיות אשר נעשו על-ידי הערכאה הדיונית, וכלל ידוע הוא כי "אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי העובדה והמהימנות של הערכאה המבררת, וזאת בשל יתרונה המובנה של האחרונה, אשר התרשמה ישירות ובלא אמצעים מקשרים מהעדים ומהראיות" (ע"פ 2439/10 פלוני נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 6.6.2012]).                                

 

           בענייננו, בית המשפט לתעבורה סמך ידו על עדויותיהם של השוטרת,  ושל מפעיל הינשוף, אשר נמצאו על ידו מהימנות, ומהן עולה כי המבקש נשף דרך האף ולא דרך הפה ובכך הכשיל את הבדיקה. ככל שהדבר נוגע לסירוב להיבדק, נקבע על ידי כב' השופט רובינשטיין ברע"פ 8624/11 עזרא אליסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.12.2011):

 

"... מקום שהשוטר דרש שתיערך בדיקת 'ינשוף' והנהג בחר שלא להיעתר לדרישתו, כמוהו כמי שנהג ברכב בהיותו שיכור. הרשות לדרוש בדיקת נשיפה עומדת לבדה ללא קשר לסוגים אחרים של בדיקות כגון בדיקת דם... השוטר רשאי לבחור בבדיקה, ואינו כפוף אלא למגבלות שבסעיפים עצמם, ובוודאי לא לסוג הבדיקה שמעוניין בה הנבדק".

 

           מובן, אפוא, כי רצונו של המבקש כי תיערך לו בדיקת דם, חרף בדיקת הנשיפה, אינו מעלה ואינו מוריד, ויש לראותו כמי שסירב לבצע את בדיקת הנשיפה (רע"פ 4388/12 אשר וקנין נגד מדינת ישראל [לא פורסם, 05/06/2012]).

 

           יצויין, כי בנוסף להתנהגותו הסרבנית של המבקש, הוא נכשל בבדיקת מאפיינים, דבר היכול לשמש ראיה נסיבתית למצב השכרות, בו היה נתון אותה עת. כפי שציין בית המשפט המחוזי בפסק דינו, קביעותיו של בית המשפט לתעבורה, התבססו לא רק על סירובו של המבקש לבצע בדיקת ינשוף, אלא גם על כשלון חלקי בבדיקת המאפיינים (ריח חזק של אלכוהול מפיו של המבקש); על כשל במבחני הביצוע בהליכה על קו; ועל הודאתו של המבקש בשתיית אלכוהול. המדובר בקביעת ממצאים עובדתיים, שבהם ערכאת ערעור לא תטה להתערב, והדברים אמורים, ביתר שאת, כאשר מדובר בבקשה לערעור שני על אותם ממצאים.

 

10.      אשר לטענת המבקש, כי ראוי ליתן לו רשות לערער, מאחר  שלא הוסבר לו כנדרש אל מול איזו אשמה הוא עומד ומהן ההשלכות של סירוב אפשרי לבצע את הבדיקה – סבורני, כי אין כל ממש בטענה זו. בית המשפט לתעבורה הסתמך על עדותה של השוטרת הודיה קטנוב, לפיה, היא הסבירה למבקש את מהות ההכשלה והסירוב לבצע בדיקת נשיפה, והגיע למסקנה, כי ניתן הסבר למבקש לגבי הסירוב כנדרש, וכי הלה הבין היטב את תוכן ההסבר. לפיכך, אינני סבור כי יש להתערב אף בממצא עובדתי זה.

 

11.      כפי שציינתי לעיל, טענותיו של המבקש אינן מעוררות שאלות בעלות השלכה כללית, ובודאי שאין מדובר בשאלות בעלות חשיבות ציבורית חוקתית או משפטית, בהן נהוג ליתן רשות לדיון בערעור שני.

          

           אין צריך לומר, כי אין גם מקום ליתן רשות לערער בשאלת העונש.

          

12.      בנסיבות העניין הנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור.

 

          ניתנה היום, ‏כ"א בתמוז התשע"ב (‏11.7.2012).

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12053170_I01.doc   יא

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il