עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 5037/12

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

בע"מ 5037/12

לפני:

כבוד השופט א' רובינשטיין

המבקשת:

פלונית

נ ג ד

המשיב:

פלוני

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים בזק-רפפורט, מינץ ומוסק) מיום 3.6.12 בעמ"ש 9910-02-12

בשם המבקשת: עו"ד עופר שכטר

החלטה

א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים בזק-רפפורט, מינץ ומוסק) מיום 3.6.12 בתיק עמ"ש 9910-02-12, בגדרו התקבל חלקית ערעור המשיבים על החלטות בית המשפט לענייני משפחה מיום 30.8.11 (השופט גרינברגר) ומיום 22.1.12 (השופט הכהן) בתיק תמ"ש 11681-03. עניינו של התיק סכסוך מקרקעין מתמשך בין אלמנה מנישואין שניים לבין ילדי בעלה המנוח מנישואיו הראשונים.

רקע

ב. המבקשת והמנוח פלוני נישאו בשנת 1971. לשני בני הזוג היו אלה נישואין שניים, והמשיבים הם ילדיו של המנוח מנישואיו הראשונים. בשנת 1995 ערך המנוח צוואה, בגדרה הוריש את כל רכושו (שעיקרו דירת מגורים שהיתה בבעלותו לפני הנישואין (יחד עם רעייתו הראשונה) ודירה נוספת אשר ירש מאמו במועד מאוחר יותר) למשיבים, בכפוף להענקת זכות מגורים למבקשת כל ימי חייה. המנוח הלך לעולמו בשנת 2001, ואז החלה שרשרת של ארבעה סבבי התדיינות שזו תמציתה:

(1) במסגרת סבב ההתדיינות הראשון (בשנת 2001) דן בית הדין הרבני האזורי בבקשת המשיבים לקיום הצוואה. בית הדין דחה את טענת המבקשת, כי בהיעדר הסכמה הריהו נעדר סמכות לדון בבקשה (ראו סעיף 155 לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965), וכן את טענתה כי יש להחיל על שתי הדירות את הלכת השיתוף, והורה על קיום הצוואה. פסק דינו של בית הדין האזורי אושר (ביום 20.1.03) בבית הדין הרבני הגדול, ובהמשך נרשמה דירת המגורים על שם המשיבים. מטבע הדברים, השאלה הנכבדה אם צדקו בתי הדין הרבניים ביישום סעיף 155 לחוק הירושה אינה מונחת לפתחנו בשלב דיוני זה.

(2) סבב ההתדיינות השני החל (ככל הנראה) בשנת 2004, אז פנתה המבקשת שנית לבית הדין הרבני הגדול, וטענה כי סמכות בית הדין הוגבלה לשאלת קיום הצוואה ולא לשאלות הרכוש הנכלל בה (ולפיכך לא היה מוסמך לדון בטענות לפי הלכת השיתוף), ואף טענה זו נדחתה (בפסק דין מיום 19.7.04).

(3) סבב ההתדיינות השלישי החל בשנת 2003, אז פנתה המבקשת לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה לסעד הצהרתי בדבר זכויותיה לפי הלכת השיתוף. הליך זה הסתיים בהסכם פשרה אשר קיבל (ביום 6.2.05) תוקף של פסק דין, לפיו תביעת המבקשת תידחה והיא מתחייבת שלא להגיש תביעות נוספות לבית המשפט לענייני משפחה, וכי הסמכות לדון "בכל עניין הקשור לחלוקת הרכוש ולצוואת המנוח ז"ל תהיה אך ורק על פי דין תורתנו הקדושה בבית דין רבני" (להלן פסק הדין המוסכם). בעקבות פסק הדין המוסכם שבו הצדדים לבית הדין הרבני, ובסופו של יום קבע בית הדין (בהחלטה מיום 10.5.05) כי אין מקום לשנות מפסקי הדין הקודמים.

(4) סבב ההתדיינות הרביעי החל כעבור למעלה מארבע שנים (בסוף שנת 2009), אז פנתה המבקשת לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה לסעד הצהרתי, אשר יצהיר על זכויותיה בדירה לפי הלכת השיתוף. בתביעה זו התבקש גם ביטול פסק הדין המוסכם, בין היתר בטענות של כפיה, עושק, השפעה בלתי הוגנת ועוד. המשיבים עתרו לסילוק התביעה על הסף, בטענה כי טענות המבקשת לפי הלכת השיתוף הועלו ונדחו בבית הדין הרבני הגדול, ושוב על ידי בית המשפט לענייני משפחה במסגרת סבב ההתדיינות השלישי (בשנת 2003). סבב רביעי זה הוא ראשיתו של ההליך שלפנינו.

ג. ביום 30.8.11 דחה בית המשפט לענייני משפחה (השופט גרינברגר) את הבקשה לסילוק התביעה על הסף. נקבע, כי בית הדין הרבני לא היה מוסמך לדון בטענות המבקשת המבוססות על הלכת השיתוף, כי בעקבות ההלכה שנקבעה בעניין אמיר (בג"צ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (לא פורסם)) גם הסכמת הצדדים לא היתה יכולה להקנות לבית הדין סמכות, וממילא כי בכל הנוגע לטענות לפי הלכת השיתוף פסקי דינו של בית הדין הרבני בטלים.

ד. ביום 22.1.12 קיבל בית המשפט לענייני משפחה (השופט הכהן) בפסק דין חלקי את תביעת המבקשת לגופה, במובן זה שהורה על בטלות פסק הדין המוסכם (טרם ניתנה החלטה בטענות המבקשת לפי הלכת השיתוף לגופן). נקבע, כי די בקביעת השופט גרינברגר לגבי חוסר הסמכות של בתי הדין (ובטלות ההליכים שהתקיימו בפניהם) כדי להביא לביטול פסק הדין המוסכם.

ה. כלפי פסק הדין החלקי מיום 22.1.12 הגישו המשיבים ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר קיבל אותו באופן חלקי בלבד. נקבע, כי בית המשפט לענייני משפחה היה מוסמך לדון בביטול פסק הדין המוסכם רק לגבי טענות המבקשות "לתקוף את הפן ההסכמי העומד ביסוד פסק הדין ולא מקום בו טענותיו מכוונות כנגד הפן השיפוטי" (אז מסורה הסמכות לערכאת הערעור), וכי בית המשפט לענייני משפחה לא הבחין בין הפן ההסכמי והפן השיפוטי, ולפיכך הושב התיק לבית המשפט לענייני משפחה על מנת שידון בטענות הבטלות החוזיות. ככל שיתקבלו טענות המבקשת בהקשר זה, כך נקבע, ידון בית המשפט לענייני משפחה גם בטענות שעניינן חזקת השיתוף.

ו. כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה הנוכחית. בין היתר נטען (ונוכח התוצאה לא נידרש לכל הטענות), כי המשיבים עצמם טענו מתחילה, שהסמכות לדון בביטול פסק הדין המוסכם מסורה לבית הדין הרבני ובהמשך לבית המשפט לענייני משפחה - ורק לאחר שבית המשפט לענייני משפחה קיבל את טענות המבקשת, העלו לראשונה את הטענה כי בית המשפט לענייני משפחה אינו מוסמך לדון בתביעה לביטול פסק הדין המוסכם. עוד נטען, כי בית המשפט לענייני משפחה היה מוסמך לדון בבקשה לביטול ההסכם, אשר היתה טענה שבגררא אגב התביעה העיקרית שעניינה סעדים לפי הלכת השיתוף; זאת, מה גם ששיקולי יעילות מצדיקים - כנטען - את ריכוז ההתדיינות לגבי בטלות פסק הדין המוסכם - הן לגבי הפן ההסכמי והן לגבי הפן השיפוטי - בפני ערכאה אחת. נטען, כי הותרת פסק הדין המוסכם על כנו, לאחר שנקבע כי פסקי הדין של בתי הדין הרבניים בטלים, סותרת את תקנת הציבור, ומותירה את המבקשת ללא ערכאה למימוש זכויותיה. כן נטען, כי די בדיון שנערך בבית המשפט המחוזי בכל הנוגע לביטול הפן השיפוטי של פסק הדין המוסכם לרפא את הפגם, שעניינו הגשת בקשת הביטול לבית המשפט לענייני משפחה. ולבסוף נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי בפרשנות שנתן להסכם הפשרה, וכן נטען לעניין חיוב המבקשת בהוצאות בגובה 25,000 ש"ח בבית המשפט המחוזי.

דיון והכרעה

ז. לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה. אף אילו קבעתי, כי לאורך סבבי ההתדיינות השונים נפלו טעויות משפטיות, סבורני כי אין הצדקה למתן רשות ערעור. לבית המשפט העליון שיקול דעת אם להעניק רשות ערעור בהליך מסוים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123), ושגגות שנפלו - ככל שנפלו - לאורך סבבי ההתדיינות הרבים מדי בתיק זה, אינן מצדיקות כשלעצמן מתן רשות ערעור (רע"א 4356/06 נביל נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (לא פורסם); רע"א 3476/08 גלזמן נ' עטר (לא פורסם); רע"א 5443/11 אולמי שושנים בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם)). הן בגדרי עשיית צדק והן בגדרי הקצאת משאבים שיפוטית אין הצדקה לקבל את הבקשה שלפנינו.

ח. די להידרש לשני עניינים: ראשית, מההחלטות השיפוטיות השונות משמע, כי עוד בסבב ההתדיינות הראשון הסכימה המשיבה לסמכות בית הדין לדון בטענות הרכושיות, ולמצער השלימה עמה: "ואכן, ישנם סממנים בפרוטוקול הדיון בבית הדין הרבני מהם ניתן להסיק שהתובעת אכן הסכימה להתדיין גם בשאלות רכושיות ולא רק בבקשה לקיום צוואת בעלה המנוח" (החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 30.8.11 פסקה 13); ובלשונו של בית המשפט המחוזי: "בפרוטוקול בית הדין מיום 29.1.02 נרשם באופן שאינו משתמע לשני פנים כי המשיבה הסכימה לסמכות בית הדין" (פסקה 19 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). אכן, בהתאם להלכת אמיר ספק אם די בהסכמה זו כדי להקנות סמכות לבית הדין הרבני. ואולם לא למותר לציין כי הלכת אמיר ניתנה בשנת 2006; ודומה כי עד אותו מועד, ובהקשרים מסוימים גם לאחריו (ראו בג"צ 3213/07 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם); כן ראו הסקירה בדעת המיעוט של השופטת, כתארה אז, נאור בבג"צ 1555/05 לוי נ' בית הדין הרבני האזורי מחוז תל-אביב (לא פורסם)), ננקטה גישה לפיה שיקולי השתק, מניעות ותום לב אינם מאפשרים העלאת טענת חוסר סמכות בשלב מאוחר של ההליך (מעבר לשאלה אם די בהסכמה כדי להקנות סמכות לכתחילה, אשר באותה העת התשובה לה לא היתה חד משמעית). שנית, בית המשפט המחוזי קבע, כי לדעתו "המשיבה פעלה בחוסר תום לב מובהק" (פסקה 20).

ט. טענות המבקשת המתבססות על הלכת השיתוף נדחו לגופן במישור העובדתי על ידי בתי הדין הרבניים בשתי ערכאות (וכבר צוין מעלה, כי אין מדובר בנכסים שנרכשו במהלך תקופת הנישואין, אלא לפניה מירושה). נוסיף כי בתי הדין התייחסו גם להפרדה כלכלית שנהגו בני הזוג לאורך שנות הנישואין, ולקיומה של "מערכת יחסים חשדנית של הצדדים" (כלשון בית הדין הרבני האזורי בהחלטתו מיום 15.5.02); בהמשך (בשנת 2003) היה למבקשת - ולפחות נטלה היא לעצמה - יום דיוני נוסף בבית המשפט לענייני משפחה (במסגרת סבב ההתדיינות השלישי), ואז הסכימה לדחיית התביעה, החרישה במשך למעלה מארבע שנים, שעה שפתחה בסבב ההתדיינות הנוכחי.

י. בהינתן האמור מעלה, ואף אם ניתן לסבור אחרת מבית המשפט המחוזי בכל הנוגע לערכאה שהיתה מוסמכת לדון בנסיבות במכלול הטענות לבטלות פסק הדין המוסכם או בפרשנות פסק הדין המוסכם, אינני רואה מקום למתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

ניתנה היום ד' באב תשע"ב (23.7.12).