עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 4828/12

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

רע"א 4828/12

לפני:

כבוד השופט א' רובינשטיין

המבקשים:

1. אליעזר כאשי

2. לורי כאשי

נ ג ד

המשיב:

רונן כץ

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (סגן הנשיאה שילה, והשופטות עובדיה וטלקובסקי) מיום 20.5.12 בע"א 23616-05-11

בשם המבקשים: עו"ד שי אבני

החלטה

א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (סגן הנשיאה שילה, והשופטות עובדיה וטלקובסקי) מיום 20.5.12 בתיק ע"א 23616-05-11, במסגרתו נדחה ערעורם של המבקשים על החלטת רשם בית משפט השלום בנתניה (הרשם לרנר) מיום 27.12.09 ועל פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה (השופטת קולנדר-אברמוביץ) מיום 21.3.11, בתיק תא"ק 1382-09. ביסוד הבקשה טענות שונות לעיוות דין למבקשים במהלך ההליכים המשפטיים השונים בעניינם.

רקע עובדתי והליכים קודמים

ב. המבקשים היו משנת 1995 בעליו של בית מגורים בחבצלת השרון, ועודם מתגוררים בו עם שלושת ילדיהם, ביניהם בת חולה ורתוקה לכיסא גלגלים, אשר הבית מותאם לצרכיה. לשם רכישת הבית נטלו המערערים הלוואה מובטחת במשכנתא מבנק לאומי למשכנתאות בע"מ. משלא עמדו המבקשים בפרעונה, פתח כנגדם הבנק בשנת 1999 בהליכי מימוש בלשכת ההוצאה לפועל באילת, במסגרתם מונה עו"ד יורם אבי-גיא לכונס הנכסים.

ג. המבקשים פעלו בערכאות שונות לביטול הליכי הפינוי ולעיכובם, ומתוך התחשבות במצב הבריאותי של בתם, קיבלו ארכות משמעותיות לפינוי, בין היתר עיכוב ביצוע שניתן על-ידי בית משפט זה ביום 10.7.07 (בש"א 5398/07), ולפיו היה על המבקשים למצוא ולעבור לדיור חלופי עד ליום 1.12.07. האחרונה שבהארכות ניתנה בפסק הדין נשוא הערעור, עד ליום 20.11.12.

ד. משלא פינו המבקשים את הנכס, פנה כונס הנכסים, בהנחיית הבנק, לראש ההוצאה לפועל בבקשה לפרסם, לשום ולמכור את הנכס כתפוס. ביום 19.6.08 נכרת הסכם מכר של הבית בין כונס הנכסים למשיב, אשר אושר בצו על-ידי ראש ההוצאה לפועל ביום 7.7.08. נוכח מחלוקת שנתגלעה בין המבקשים למשיב באשר למשמעות רכישת הנכס כ"תפוס", הגיש כנגדם המשיב תביעת פינוי בסדר דין מקוצר.

בית משפט השלום

ה. רשם בית משפט השלום (החלטתו לא צורפה) נתן למבקשים רשות להתגונן לעניין פרשנותו של אישור ראש ההוצאה לפועל למכור את הנכס כ"תפוס", והטענה כי משמעה הזכות למבקשים להמשיך ולהתגורר בנכס. ואולם, דחה את בקשתם בטענות החלופיות, לפיהן זכאים הם בנסיבות לדיירות מוגנת או למצער לדיור חלוף – לפי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 וסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, בהתאמה. לעניין סעיף 33 לחוק הגנת הדייר הצביע הרשם על צמצומו בפסיקה. בכל הנוגע לסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל קבע, כי זה אינו נוגע להליך הנוכחי, עקב תחולתו במסגרת הליכי הוצאה לפועל בלבד (דבר שאושר לימים בערכאת הערעור).

ו. בית משפט השלום (שפסק דינו לא צורף) קבע בדונו בתיק לגופו, כי "לשון ההסכם, אותו אישר ראש ההוצאה לפועל הינה ברורה לפיה הנכס נמכר כתפוס שכן הנתבעים התגוררו בנכס בעת מכירתו", עם זאת ההסכם מקנה לתובע הזכות לפעול לפינוי הנתבעים מהנכס" (עמוד 2 לפסק הדין; ההדגשה הוספה - א"ר). הוטעם, כי אין בהיות נכס תפוס כדי להקנות למבקשים זכות לגור בנכס כל ימיהם.

בית המשפט המחוזי

ז. בפסק דין תמציתי אישר בית המשפט המחוזי את החלטות בית משפט השלום, הן באשר לטענות ההגנה שעמדו למבקשים, והן באשר לפרשנות הנכונה של המונח תפוס, ודחה את ערעור המבקשים. הוטעם, כי פרשנות המבקשים "אינה עולה בקנה אחד עם לשון ההסכם, הקובע מפורשות כי לאחר תשלום התמורה, יהא הקונה רשאי לתבוע מהחייבים-המערערים את פינוי הבית, ומטילה נטל שאינו סביר ואינו הגיוני על כתפי המשיב שרכש את הבית, בהליכי ההוצאה לפועל" (עמוד 3 לפסק הדין). בית המשפט ציין כי הליכי המימוש של הנכס מתמשכים כשלוש עשרה שנים, והמערערים מתגוררים בבית בלא תשלום כלשהו.

הבקשה

ח. כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה הנוכחית. הבקשה חוזרת על עיקר הטענות בדבר פרשנותו הנכונה של המונח תפוס, לפיהן משמעו, כי מוקנית למבקשים ולילדיהם זכות להמשיך לדור בנכס, ובפרט על רקע נוסח הבקשה שהגיש כונס הנכסים לראש ההוצאה לפועל, בה צוין, כי "בדרך זו תשמר זכותם של החייבים להתגורר בנכס". לשיטת המבקשים, דחיית פרשנות זו בבית המשפט המחוזי, גרמה שורה של עיוותי דין: החל בדחיית עילות ההגנה החלופיות על-ידי הרשם; דרך התעלמות מהרחבת חזית בטיעוני המשיב – בהסתמכו על הסכם המכר של הנכס במקום על לשון הצו שנתן ראש ההוצאה לפועל; וכלה בפסלות ההרכב שדן בתיק בבית המשפט המחוזי. לטענת המבקשים, היה על ההרכב לפסול עצמו, נוכח היכרות ארוכת שנים של אחת משופטות ההרכב עם אשת כונס הנכסים, במסגרת כהונתן המשותפת בבית משפט השלום בתל-אביב, ונוכח היות כונס הנכסים "הדמות המרכזית בהליך" (סעיף 1.ז. לבקשה).

הכרעה

ט. לאחר שעיינתי בבקשה, ואף שכמובן ישנה אהדה אנושית לקשיי המבקשים במישור המשפחתי בשל מצב בתם, הגעתי לכלל מסקנה כי לא אוכל להיעתר לה. ככלל, רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת אך במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה חוקתית, ציבורית או משפטית, החורגת מעניינם של הצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת שביניהם (ר"ע 103/82חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123; רע"א 6418/93 בנק לאומי נ' כונס נכסים ומנהל של החברות, פ"ד מט(2) 685, 689; אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 633-632 (מהדורה עשירית, 2009)). אין בקשת המשיבים באה בגדרים אלה, ואף לא נטען אחרת, וסוגית פרשנות הסכם המכר תחומה לנסיבות הענין דנן. עסקינן במאמץ נוסף בסאגה הנמשכת של הליכים על הליכים לעיכוב המימוש. אכן, אף לשם מניעה של עיוות דין ניתן לשקול מתן רשות ערעור (רע"א 4372/12 פלוני נ' קצין התגמולים – משרד הבטחון (לא פורסם, 15.7.12), פסקה י"ב; רע"א 5540/12 פוניאצ'ק נ' נציגות הבית שד' בן גוריון 90 ת"א (לא פורסם, 30.8.12), בפסקה 8; שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד 181 (1999)). אלא שכך נעשה רק במקרים חריגים ונדירים (רע"א 4827/12 חיות נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (לא פורסם, 30.8.12), בפסקה 9; ראו לוין, הנזכר, שם), וההליך נשוא הבקשה שלפנינו אינו בא בגדר מקרים אלה כל עיקר.

י. אוסיף דברים אחדים באשר לטענת המבקשים, כי היה על ההרכב להעביר מיוזמתו את הדיון לבית משפט במחוז אחר; אומר מייד כי הניחוח העולה ממנה הוא מן המנהג החדש שבא למדינה, קרי, מקום שהטיעונים מהותיים לגוף העניין חלשים - נתפסים לשופט (או לבורר). כלל הוא, כי מקומה של טענת פסלות בתחילת הדיון ולפני כל טענה אחרת, אלא אם נבצר מהטוען להעלותה בשלב האמור, ובתנאי שנטענה מיד עם היודעו על עילת הפסלות (תקנה 471ב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; ע"א 421/06 הראל חברה לביטוח נ' טיוי רם אלקטרוניקס בע"מ (לא פורסם, 4.9.06), בפסקה 5; גורן, בעמ' 693). המבקשים לא העלו את טענת הפסלות - חסרת השחר לטעמי – במועד, ומכאן שזו נובעת בעיקרה מחוסר שביעות רצון מן ההכרעה שהתקבלה בבית המשפט המחוזי, ולאחר שבכל הנוגע למחלוקות נשוא התיק קיבלו המבקשים את יומם השיפוטי בו. בהקשר כזה כותב ד"ר יגאל מרזל, "אכן, בקשת פסלות לאחר סיום ההליך היא, במידה רבה, מלאכותית באופיה" (יגאל מרזל דיני פסלות שופט 74 (2006)). הפסיקה נחלקת באשר להליך הראוי לדון בו בבקשת פסילה מסוג זה – אם במסגרת דיני הפסלות, או על דרך הערעור על פסק הדין עצמו. מצאתי איפוא לנכון להתייחס בקצרה לטענה לגופה.

י"א. הוראות סעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, מתירות לבעל דין לבקש פסילת שופט מלישב בדין אם "קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". עוד מפרט סעיף קטן (1) כי שופט לא ישב בדין בידעו, כי "צד להליך, בא כוחו או עד מרכזי, הוא בן משפחה של השופט או שקיימת ביניהם קרבה ממשית אחרת". הטעים בהקשר זה הנשיא ברק, כי "אין די בעצם ההיכרות או הקרבה של שופט לבעל דין או עורך דינו כדי להביא לפסילתו, נדרשת קרבה ממשית. קרבה זו אינה אלא אותה קרבה שממשותה היא המבססת חשש ממשי למשוא פנים" (ע"א 1190/05 גבאי נ' אומצה מפעלי בשר בע"מ (לא פורסם, 5.6.05), בפסקה 7). יש איפוא צורך בחשש ממשי המבוסס על נסיבות אובייקטיביות כדי להקים עילת פסלות (ע"פ 199/85 אליעז נ' מדינת ישראל פ"ד לט(2) 80, 85-84; ע"א 6442/00 גבאי נ' שמחה (לא פורסם, 2.11.00), בפסקה 6; דוד בר-אופיר סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה 69 (מהדורה שמינית, 2006)). בעניין דנן, יחסי הקרבה המתוארים, קרי, של כהונה שיפוטית באותו בית משפט (גדול) שאשת הכונס מכהנת בו, רחוקים מאוד מיצירת החשש הממשי למשוא פנים, אל מול טענה כללית ולא קונקרטית, אף בלא טענה מאוששת להיכרות וקרבה ספציפית. לשיטה זו לא יוכל שופט בית המשפט שלערעור לשבת בערעור על שופט כלשהו בבית המשפט בו כיהן שופט הערעור בטרם קודם בדרגתו בשל טענת קרבה רחוקה ללא ביסוס קונקרטי, מה שלא יתכן.

י"ב. בכל הנוגע לטענות המבקשים בדבר טענות הגנה שנבצר מהם לטעון, סבורני לאחר העיון כי החלטת הרשם המלומד מוצדקת לגופה, ואין מקום להתערבות בה, וכך גם הכרעתו של בית משפט השלום לגופה.

י"ג. אשר על כן, בכל היחס האנושי לעניינה של בת המבקשים, איני מוצא כל מקום להתערב בפסק הדין נשוא הבקשה, ואין בידי איפוא להיעתר לה.

ניתנה היום, ו' בחשון התשע"ג (22.10.12).