עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 4771/12

בבית המשפט העליון

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

1.             לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט י' בן יוסף) בתיק עפ"ת 4392-05-12, מיום 17.5.2012. בפסק הדין דחה בית המשפט את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בתל אביב-יפו, (כב' השופטת ש' קריספין-אברהם), בתיק ת"ד 11946-09 מיום 25.3.2012.

 

הליכים קודמים

 

2.             נגד המבקש הוגש כתב אישום בעבירות שלהלן:

 

א.        נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) וסעיף 39א בקשר עם סעיף 64ב לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "פקודת התעבורה").

 

ב.        נהיגה בקלות ראש, לפי סעיף 62(2) בקשר עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה.

 

ג.        עזיבת מקום התאונה, לפי תקנה 144(א)(1) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן:"תקנות התעבורה"), וסעיף 38(1) לפקודת התעבורה.

 

ד.        אי הגשת עזרה לנפגע, לפי תקנה 144(א)(2) לתקנות התעבורה, וסעיף 38(1) לפקודת התעבורה.

 

ה.        אי מסירה פרטים, לפי תקנה 144(א)(3) לתקנות התעבורה, וסעיף 38(1) לפקודת התעבורה.

 

ו.        אי דיווח למשטרה, לפי תקנה 144(א)(4) לתקנות התעבורה, וסעיף 38(1) לפקודת התעבורה.

 

3.             בכתב האישום נטען כי בתאריך 13.5.2009, בשעה 23:20 לערך, נהג המבקש ברכבו, ברח' אלי כהן בבת-ים מכיוון צפון לכיוון דרום. בהגיע רכבו של המבקש לצומת עם סמטת התבור, פנה המבקש שמאלה, וזאת מבלי לתת זכות קדימה לרכב מסוג סיטרואן שנסע אותה עת, בכיוון המנוגד לכיוון נסיעתו של המבקש, ושני הרכבים התנגשו. כתוצאה מההתנגשות נחבל בגופו נהג הסיטרואן, וכלי הרכב המעורבים בתאונה, ובכללם רכב שחנה במקום, ניזוקו. המבקש עזב את המקום בנסיעה פרועה, כל זאת, מבלי להגיש עזרה לנהג אשר נפגע, מבלי למסור את פרטיו, ומבלי לדווח למשטרה אודות התאונה. כמו כן צוין בכתב האישום, כי לוחית הזיהוי הקדמית של הרכב, נשמטה והושארה במקום. על פי כתב האישום, המבקש נהג ברכב בהיותו שיכור, כאשר על פי בדיקת נשיפה נתגלו אצלו 395 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף.

 

4.             ביום 25.3.2012, לאחר שמיעת ראיות, הרשיע בית המשפט לתעבורה את המבקש בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום.

 

           לא היתה מחלוקת כי רכבו של המבקש היה מעורב בתאונה, אך לטענת המבקש הוא בילה בטיילת בבת ים, שם שתה משקאות אלכוהוליים, וחזר לביתו בסמוך לשעה 22:00. בהגיעו לביתו, הוא צרך משקאות אלכוהוליים נוספים והלך לישון. לקראת חצות, התקשרו אליו אנשי המשטרה וביקשוהו לרדת למטה, ואז טענו כי הוא היה מעורב בתאונה. לטענת המבקש, הוא לא נהג ברכב במועד התאונה וקיימת אפשרות כי חברים שלו או של אחיו, נטלו את הרכב ללא רשותו והם אשר היו מעורבים בתאונה. לדבריו, בעדותו בבית המשפט, הוא הבחין כי המפתח הרזרבי של רכבו נעלם.

 

           בית המשפט לתעבורה קבע כי גרסתו של המבקש בלתי אמינה, ואין זה סביר כי אדם אלמוני נכנס לדירתו של המבקש ונטל את מפתחות הרכב, מבלי שהמבקש חש בדבר. עוד ציין בית המשפט לתעבורה כי טענת המבקש, לפיה נעלם המפתח הרזרבי של הרכב הועלתה לראשונה בבית המשפט והיא בגדר עדות כבושה. בית המשפט מצא את המבקש אשם בכל העבירות שיוחסו לו, בהסתמך על הראיות הבאות:

 

א.        עדות שוטרת המתגוררת בסמטת התבור 4, שם מתגורר גם המבקש, ממנה עולה כי בסמוך לשעה 23:30 היא הבחינה ברכב העוזב את מקום התאונה "בפראות ובמהירות", נכנס לחניון הבניין, ומחנה את הרכב במקום המיועד לדיירי הבית. מאותו רכב יצא אדם המתאים לתיאורו של המבקש, ולא היה אדם נוסף ברכב.

 

ב.        הרכב עצמו אותר בחניון הבניין, כאשר חזיתו ניזוקה באופן משמעותי ונתלשה ממנה לוחית הרישוי הקדמית.

 

ג.        לאחר שהרכב זוהה כרכבו של המבקש, אותר המבקש בביתו, נעצר, והובא לתחנת המשטרה. בדיקתו של המבקש העלתה כי בגופו 395 מיקרוגרם אלכוהול לליטר אויר נשוף. כמו כן, נערכו לו מבדקים נוספים, אשר איששו את הטענה לפיה הוא נתון תחת השפעה כבדה של אלכוהול.

 

           על יסוד ראיות נסיבתיות אלה, ודחיית גרסתו של המבקש כבלתי מהימנה ובלתי הגיונית, קבע בית המשפט לתעבורה כי אשמתו של המבקש הוכחה ברמת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי.

 

           בגזר דינו התייחס בית המשפט לתעבורה לכך, שלמבקש הרשעות קודמות שעניינן עבירות תעבורה, וביניהן עבירות בטיחותיות שונות, כגון חציית שטח הפרדה רצוף, נהיגה ברכב לא תקין, נהיגה משמאל לקו הפרדה רצוף ואי ציות לתמרורים, וכן, לכך שלמבקש רישום פלילי בגין עבירות על פקודת הסמים המסוכנים.

 

           לאחר שנתן דעתו לטיעוני הצדדים לעונש, לוותק נהיגתו של המבקש, לעברו התעבורתי ולנסיבותיו האישיות, גזר בית המשפט לתעבורה על המבקש פסילת רישיון נהיגה בפועל למשך 40 חודשים, בניכוי 6 חודשי פסילה מנהלית; פסילה על תנאי למשך שלוש שנים; שישה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים; קנס בשיעור של 3,000 ₪ וכן, מתן התחייבות כספית בסך 5,000 ₪, למשך שלוש שנים, בהן ימנע המבקש מלעבור על תקנות 144(א)(1) - 144(א)(4) לתקנות התעבורה.

 

           המבקש ערער על הרשעתו ועל חומרת העונש אשר הושת עליו לבית המשפט המחוזי בתל אביב, וערעורו נדחה.

 

           בית המשפט המחוזי פסק, כי קביעותיו של בית המשפט לתעבורה, המבוססות על ראיות נסיבתיות אשר הוצגו בפניו, נכונות הן. הדברים נכונים, הן לאור התרשמותו של בית משפט לתעבורה מחוסר אמינותו של המבקש, והן לאור גרסתו "הקשה לעיכול", בנוגע לאירועי ערב התאונה ולזהותו של הנוהג ברכב.

          

           לעניין הנהיגה בשכרות, ציין בית המשפט המחוזי, כי משנדחתה גרסתו של המבקש, על פיה הוא לא היה נתון במצב של שכרות בעת התאונה "אך טבעי ואין אפשרות אחרת שצדק בית משפט קמא שהרשיעו בכך שהיה שיכור גם בעת התאונה". 

 

הבקשה

 

5.             בקשת רשות הערעור, אותה הגיש המבקש, נוגעת למסקנתו של בית המשפט לתעבורה כי בעת התאונה, נהג המבקש ברכב בעודו שיכור. המבקש אינו תוקף את קביעתו של בית המשפט לתעבורה, לפיה הוא היה מעורב בתאונה, שבמהלכה נפגע אדם, אלא שלטענתו אין ניתן להרשיעו בנהיגה בשכרות. זאת, משום שהתאונה התרחשה בסמוך לשעה 23:20 ואילו בדיקת הנשיפה נערכה בשעה 00:23, היינו כשעה לאחר התרחשות התאונה.

 

           המבקש טוען כי אין לשלול את האפשרות כי בפרק זמן זה, בו הוא שהה בביתו, הוא צרך משקאות אלכוהוליים, ומכאן נובעת שכרותו בעת הבדיקה. לפיכך, כך טוען המבקש, קיים ספק סביר לגבי אשמתו בביצוע העבירה של נהיגה בשכרות.

 

דיון והכרעה

 

6.             לאחר עיון בבקשה, הגעתי למסקנה כי אין להיעתר לה. הלכה ידועה היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" לא תינתן על נקלה. רשות זו שמורה למקרים מיוחדים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית נכבדה, החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה (ראו לעניין זה רע"פ 4600/12 ישי יאשייב נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 13.6.2012] וכן, רע"פ 4459/12 ניר דגן נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 10.6.2012]).

 

           

7.             בענייננו, אין נסיבותיו של המקרה מצדיקות מתן רשות לערעור נוסף, שכן אין הוא מעורר סוגיה משפטית או ציבורית, הגולשת אל מעבר למחלוקות העובדתיות בין הצדדים, אשר נדונו והוכרעו בשתי הערכאות הקודמות.

 

           קבלתה של הבקשה תחייב התערבותו של בית משפט זה בקביעות עובדתיות אשר נעשו על-ידי הערכאה הדיונית, וכלל ידוע הוא כי "אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי העובדה והמהימנות של הערכאה המבררת, וזאת בשל יתרונה המובנה של האחרונה, אשר התרשמה ישירות ובלא אמצעים מקשרים מהעדים ומהראיות" (ע"פ 2439/10 פלוני נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 6.6.2012]).

 

           גם לגופו של עניין, אין מקום לקבל את בקשתו של המבקש. טענתו של המבקש נסובה סביב קביעותיו העובדתיות של בית המשפט לתעבורה, אותן ביסס על ראיות נסיבתיות שהוצגו בפניו, ועל פיהן נקבע כי המבקש נהג ברכב בעת התאונה, בעודו שיכור. כפי שנאמר בע"פ 6096/94 מנצור נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 732, 736 (1996):

 

"ראיות נסיבתיות נבחנות על-פי עקרונות לוגיים המגלמים את ניסיון החיים והשכל הישר... בעניין זה הכלל הוא כי אם האפשרות להסיק ממכלול הראיות קיומן של עובדות שאין בהן אשמה של הנאשם היא אפשרות דמיונית, ואילו המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת ממכלול הראיות, בהתחשב במשקלן, היא קיומן של עובדות שיש בהן אשמת הנאשם, הרי שיש להרשיע את הנאשם. שכן שבמצב כזה לא נותר כל ספק סביר באשמתו. הראיות הנסיבתיות עשויות להביא למסקנה המרשיעה בדרך האלימינציה של פירושים המתיישבים עם חפות הנאשם. כנגד הראיות המצביעות על אשמת הנאשם, על בית-המשפט לשקול – על-פי מבחני ההיגיון וניסיון החיים – היפותזות סבירות המתיישבות עם חפותו של הנאשם. הנאשם יורשע רק אם המסקנה המרשיעה הינה המסקנה ההגיונית היחידה".

 

                     בע"פ 4086/91 מימון נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 868, 873 (1992), התייחס בית המשפט העליון למהותה של הראיה הנסיבתית באומרו:

 

"הכלל הוא, כידוע, שבבחינת השאלה אם יש בראיות נסיבתיות שהובאו לפניו כדי לבסס הרשעה, מוטל על בית המשפט לבחון את מכלול הראיות הנסיבתיות, ואת הסברי הנאשם, במבחני ההיגיון וניסיון החיים ורק אם המסקנה המרשיעה, אשר מוסקת מן הבחינה הזאת, גוברת באופן ברור והחלטי על כל תזה חלופית ואינה נותרת כל מסקנה סבירה אחרת, ניתן לומר שאשמת הנאשם הוכחה מעל לספק סביר" (וראו גם: ע"פ 5152/91 חליווה נ' מדינת ישראל [לא פורסם, ניתן ביום 17.10.95]; ע"פ 497/92 מייקל נ' מדינת ישראל [לא פורסם, ניתן ביום 24.10.95]).

 

             מסקנתו של בית המשפט לתעבורה, המבוססת על הראיות הנסיבתיות שהוצגו בפניו, מתיישבת עם ניסיון החיים והשכל הישר. על יסוד מכלול הראיות, קבע בית המשפט לתעבורה, כי המבקש הוא אשר נהג ברכב בעת התאונה, ונמצא תחת השפעת אלכוהול בבדיקה שנערכה לו, כשעה ממועד התאונה. משנדחתה גרסתו בנוגע לאירועי אותו ערב, לא נותר ספק סביר בנוגע לאשמתו, ואין בעובדה שבראיות נסיבתיות עסקינן כדי לשנות קביעה זו. אכן, תוקפה של מסקנה המבוססת על ניסיון החיים והשכל הישר, יכול להתערער, מקום שנאשם מספק הסבר אחר לאותן ראיות נסיבתיות, באופן המקים ספק סביר (ראו לעניין זה ע"פ 4510/07 אדוארד סראבוניאן נ' מדינת ישראל [לא פורסם, ניתן ביום 17.1.2012]), אך כפי שכבר צוין לעיל, אין זה המקרה בענייננו.

 

           בית המשפט לתעבורה לא האמין למבקש כי את כמות האלכוהול העיקרית הוא צרך בביתו, וכי הוא נם את שנתו במועד התאונה, ולפיכך אין מקום לקבל את טענתו החדשה של המבקש לפיה לא היה נתון להשפעת משקאות משכרים, כאשר נהג ברכב והיה מעורב בתאונה.

          

8.             כפי שציינתי לעיל, טענותיו של המבקש אינן מעוררות שאלות בעלות השלכה כללית, ובודאי שאין מדובר בשאלות בעלות חשיבות ציבורית חוקתית או משפטית, בהן נהוג ליתן רשות לדיון בערעור שני.

          

9.             בנסיבות העניין הנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור.

 

           ניתנה היום, ד' בתמוז תשע"ב (24.6.2012).

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12047710_I01.doc   יא

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il