עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 3888/12

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

רע"פ 3888/12 - א'

לפני:

כבוד השופט ס' ג'ובראן

המבקש:

מנצור אחמד חלייחל

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 18.4.12 בע"פ 61604-01-12 וע"פ 38597-01-12 שניתן על ידי כבוד השופטים: י' צלקובניק, ר' יפה-כ"ץ וא' חזק

ובקשה לעיכוב ביצוע

בשם המבקש:

עו"ד אמון עזיז

החלטה

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (ע"פ 61604-01-12, 38597-01-12, כבוד סגנית הנשיא ר' יפה-כ"ץ והשופטים י' צלקובניק ו-א' חזק) מיום 18.4.2012, שבמסגרתו נדחה ערעורו של המבקש (וערעור המדינה שכנגד) על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בבאר שבע (ת"ד 1239/04, כבוד השופט א' אופיר).

בכתב האישום שהוגש נגד המערער, מתוארים האירועים הבאים: ביום 12.09.2007, בסמוך לשעה 02:00, סטה הרכב שבו נהג המבקש מנתיב הנסיעה הימני, עבר אל נתיב הנסיעה הנגדי, והתנגש ברכב מסוג סובארו. כתוצאה מההתנגשות מצא נהג הסובארו, אילן אזולאי (להלן: המנוח), את מותו המיידי. המבקש נפצע קשות בראשו ובפלג גופו העליון ואושפז למשך כחודש בבית חולים. בנוסף, נחבל אדם בשם מען חלייחל (להלן: מען), נוסע נוסף שנסע עם המבקש ברכב, חבלה ממשית ואושפז למשך שלושה ימים בבית החולים. כל אלה, לפי הנטען, באשמתו של המבקש שנהג ברשלנות. על כן, הואשם המבקש בביצוע עבירה של גרימת מוות ברשלנות בהתאם לסעיף 64 לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961, וסטייה מנתיב נסיעה בהתאם לסעיף 40(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

ביום 13.1.2011 הרשיע בית המשפט לתעבורה את המבקש בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, וזאת לאחר שקבע, בין היתר, כממצא שבעובדה, כי המבקש הוא שנהג ברכב, תוך דחיית גרסתו שלפיה מען הוא שנהג. עוד נקבע כי ההתנגשות בין שני הרכבים – נקודת האימפקט – התרחשה בחלק הימני של הנתיב שבו נסע רכבו של המנוח באופן שיש בו כדי להוביל למסקנה כי רכבו של המבקש סטה מהנתיב שלו אל כיוון הנתיב הנגדי. בכך, דחה בית המשפט את התיזה שהוצעה בחוות דעת המומחה מטעם המבקש שלפיה התאונה הייתה בלתי נמנעת. בית המשפט בחן את הראיות שהונחו לפניו, ודחה את סבירותה של התיזה האמורה, תוך שהעדיף בעניין זה את גרסת המשיבה.

ביום 19.12.2011 גזר בית המשפט את דינו של המבקש והשית עליו את העונשים הבאים: שישה עונשי מאסר בפועל; שמונה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים; פסילת רישיון נהיגה לתקופה של עשר שנים; וכן תשלום פיצויים בסך של 6,000 ש"ח.

המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, הן לעניין ההרשעה והן לעניין העונש. בית המשפט דחה את ערעורו על ההרשעה לאחר ששב ושקל את הקביעות שעליהן התבססה הרשעתו והגיע לכלל מסקנה כי אין עילה להתערבות ערכאת הערעור. בנוסף, דחה בית המשפט את הערעור בכל הנוגע לעונש שהושת על המבקש, זאת מאחר ולא מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות התערבות בעונשים שהוטלו. יש לציין כי גם המשיבה הגישה ערעור מטעמה נגד העונש המקל, לגישתה. בית המשפט דחה את ערעור המשיבה, תוך שציין כי מדובר במקרה של "רשלנות של הרף עין כמעט" שלא לוותה בביצוע עבירות תעבורה נוספות. כמו כן, נתן בית המשפט משקל בפסק דינו לפציעתו הקשה של המבקש בעקבות האירוע.

מכאן, בקשת רשות הערעור שלפניי.

בבקשתו חוזר המבקש על טענותיו, העובדתיות בעיקרן, שאותן העלה בערכאות הקודמות. כך טוען הוא כי טעה בית המשפט המחוזי כשלא התערב במסקנות שהגיע אליהן בית המשפט לתעבורה בהסבירו כי "אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בממצאי אימון". זאת, מאחר ומסקנות אלו התבססו בעיקרן, כך נטען, על נימוקים רבים שפורטו בהכרעת הדין שאף בית המשפט המחוזי יכול היה לבוחנם. לגישת המבקש, הן בית המשפט לתעבורה הן בית המשפט המחוזי טעו במשקל שנתנו לאמרתו של הבוחן המשטרתי שבה העלה הוא חשד באשר לזהות הנהג. כן נטען כי לא היה מקום ליתן לעדותו של מען משקל כלל, בין אם מופחת ובין אם כחיזוק, מפני שיש לו אינטרס להרחיק עצמו מן האחריות. נוסף לכך, נטען כי לא היה מקום לקבוע כי עדותו היא עדות כבושה, עוד טוען המבקש למחדלים חקירתיים, כגון אי בדיקת סימוני חגורת הבטיחות במהלך השבוע שלאחר התאונה ואי עריכת בדיקת D.N.A לסימני הדם בכל אחד משני המושבים כדי לעמוד על זהות יושביהם עוד משיג המבקש על הממצאים שנקבעו בהסתמך על חומרת הפציעות שספג, לפיהם מתחייבת לכאורה המסקנה כי הוא זה שנהג ברכב. לגישת המבקש, גרסתו והראיות שהביא מעוררות לכל הפחות ספק סביר, שדי בו לצורך זיכויו מן העבירות שהורשע בהן.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, ולאחר שבחנתי את פסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה

יצוין כי המבקש היה ער בהגישו בקשה זו לכך שדיון בגלגול שלישי מחייב, בהתאם להלכה הנוהגת עימנו, שהנושא המובא לעיונו של בית המשפט יחרוג מעניינם הפרטי של הצדדים. כך, אם כן, מציג המבקש את השאלה העולה בעניינו:

"בענייננו, מדובר במחלוקת עקרונית, הדורשת דיון בגלגולה השלישי, שכן, המבקש גורס, כי די לו לעורר את קיומו של הספק הסביר בעניין, בעקבות תיקון 39 לחוק העונשין, המקל את נטל ההוכחה על הנאשם המבקש להביא ראיות, ואין עליו לשאת בנטל הבאת הראיות בדבר הנסיבות שגרמו לסטיית רכבו ולפגיעה בסובארו, כנטל מאזן ההסתברות במשפט האזרחי, כדרישת ביהמ"ש קמא ושלפני קמא" (פסקה 6 לבקשה; ההדגשות במקור).

על אף טענות אלה, לא שוכנעתי כי הבקשה מעלה שאלה עקרונית או טענה בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש (ראו: 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). השאלה שמעלה המבקש הוכרעה בפסיקה וכבר נקבע לא פעם כי די לו לנאשם בהליך הפלילי, לעורר ספק סביר בגרסת המאשימה (ראו למשל: ע"פ 3974/92 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 565 (1993)). יוצא אפוא, שהטרוניה שמעלה המבקש נוגעת לאופן יישום אותה הלכה, והערכת הראיות הן של המשיבה והן של המבקש והמשקל שניתן להן. עניין זה חורג במובהק מקשת העניינים שבית משפט זה בודק בהליך שכזה, לאחר ששתי ערכאות בדקו עניינים אלה והכריעו בהם.

מעבר לנדרש אעיר כי, לא שוכנעתי כי הערכאות שדנו בעניינו של המבקש דרשו הוכחה ברמה של מאזן ההסתברות ולא הסתפקו בהתעוררות ספק. כל שנקבע הוא כי הגרסאות שהעלה המבקש אינן סבירות. כך למשל, בית המשפט לתעבורה דוחה את התרחיש החלופי אותו הציע המומחה מטעם המבקש, משמצאו "כבלתי סביר ובלתי אפשרי בנתוני הכביש והדרך שהציגה המדינה". לפיכך, המבקש מבקש מבית משפט זה להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית. אלא, שכידוע, אין ערכאת הערעור מתערבת, ככלל, בממצאים עובדתיים, והלכה זו מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי. לא שוכנעתי כי מקרה זה הוא אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים סטייה מאותה הלכה וכי יש מקום להתערב בממצאים ובמסקנות אליהם הגיעו שתי הערכאות הקודמות.

לנוכח האמור, הבקשה נדחית.

אשר על כן, הבקשה לעיכוב ביצוע מתיירת.

ניתנה היום, כ"ה באייר התשע"ב (17.5.2012).